1 א

ונברכו בך כל משפחות וגו'. שכן מצינו בארם שנתברכו בו כאומרם ז"ל שם (ב"ר פ"ע) וז"ל שקודם בא יעקב היו מדוחקים למים וכיון שבא נתברכו במים, וכן גם כן במצרים מעת שירד נתבטלה גזירת הרעב, ונתברכו לרגלו.

ונברכו בך כל משפחות האדמה, "and through you all the families of the earth will experience blessings." We find that this blessing was fulfilled when Jacob was in Aram. Bereshit Rabbah 70 records that until Jacob's arrival there the people suffered from a shortage of water. As soon as Jacob arrived those people were blessed with an abundance of water. Similarly we find that the famine stopped as soon as Jacob arrived in Egypt i.e. the Nile overflowed its banks again to irrigate the fields.

2 ב

ואומרו ובזרעך שכל זמן שהיה בית המקדש קיים היתה ברכת ע' אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע' פרים בחג (סוכה נה:), ובגליות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל דכתיב (שיר השירים א׳:ו׳) שמוני נוטרה את הכרמים וגו':

The reason the Torah added the word ובזרעך, was that Jacob's descendants too were to confer blessings on the whole of mankind. As long as the Temple stood the seventy nations of the world enjoyed G'd's blessings because the Israelites offered sacrifices on the festival of Sukkot on their behalf (Sukkah 55). Even while the Jewish people are in exile the continued existence of the other nations is due to the Jewish people as we know from Song of Songs 1,5: "when my mother's children were angry at me they appointed me keeper of the vineyards (of the idols)." [The "mother" is mother earth in this context. Ed.]

3 ג

ובדרך רמז כל הפרשה תרמוז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רז"ל (זהר חלק א קמז) ויצא יעקב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך כעקביו.

If we look for allusions we can find that the whole paragraph alludes to man as a species. Zohar 1,147 understands the words ויצא יעקב as describing the soul when it first departs from the higher world and takes up residence within a body. This body is called יעקב on account of the evil urge which constantly tags along, at our heels, so to speak.

4 ד

ואומרו מבאר שבע מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ושבע ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:).

The words מבאר שבע, from "the well of the oath," is a reference to the source the souls come from which is known as "the well of living waters." The word שבע refers to the oath G'd makes every soul swear when it departs from heaven that it will not violate Torah laws while inside a human being (compare Niddah 30).

5 ה

ואומר וילך חרנה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צא:) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב (לעיל ד' ז') לפתח וגו'.

The words וילך חרנה are an allusion to the statement of our sages in Sanhedrin 91 that the evil urge enters man from the moment he leaves his mother's womb. This is based on Genesis 4,7 that "sin crouches at the entrance"

6 ו

ואומרו ויפגע במקום כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו.

The words ויפגע במקום are a reminder that man has to invoke G'd's help through prayer, G'd being the מקומו של עולם, the site of the universe.

7 ז

ואומרו וילן שם כי בא השמש שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב) אל תאמן בעצמך עד יום מותך.

When the Torah continued וילן שם כי בא השמש, this is a reminder that man has to conduct himself properly all his life until he dies, i.e. "until his sun sets." This is why our sages said in Avot 2,4: "do not be certain of your righteousness until the day you die."

8 ח

ואומרו ויקח מאבני המקום על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה:) וז"ל אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה דכתיב (תהילים ד׳:ה׳) אמרו בלבבכם והוא אומרו מאבני המקום פי' בניינו של עולם שהם דברי תורה, גם יתיחם להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכחותיו, והוא אומרם ז"ל (סוטה כא.) תורה מצלת מיצר הרע בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה.

The Torah continues: "He took from the stones of that site;" this is analogous to the statement by Rabbi Shimon ben Lakish in Berachot 5 that a person should constantly strive to provoke his good urge i.e. criticise himself by struggling against the evil urge. Should he fail to overcome his evil urge he should busy himself with Torah study as suggested by David in Psalms 4,5. When the Torah refers to מאבני המקום, that Jacob took from the stones of that site, this refers to the בנינו של עולם the building blocks by means of which the world is built, i.e. Torah. These words may also relate to the stones used to kill the evil urge and its representatives. This is what the Talmud means in Sotah 21 when we are told that Torah saves one from the evil urge not only when one is actively engaged in its study but even when one is temporarily not busy with Torah.

9 ט

ואומרו וישם מראשותיו יכוין על דרך מה שאמר רשב"ל אם לא נצחו יקרא קריאת שמע שעל המטה שנאמר על משכבכם.

The Torah goes on: וישם מראשותיו, "he placed these stones under his head," to allude to the statement of Rabbi Shimon ben Lakish that when one fails to vanquish the evil urge one should resort to reciting the קריאת שמע which is recited at night, seeing David speaks of על משכבכם, on your bed, in Psalms 4,5.

10 י

ואומרו וישכב במקום ההוא יכוין למה שסיים רשב"ל לא נצחו יזכור לו יום המיתה, והוא אומרו וישכב שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ בית מועד לכל חי.

The words וישכב במקום ההוא he lay down in that place, allude to the final statement on the subject by Rabbi Shimon ben Lakish that if one fails to overcome one's evil urge one should think of the day when one is going to die. This is why the Torah preferred to use the word וישכב to the word ויישן, he slept, since that word implies a lying down from which one may not get up again. Having employed all those means to try and overcome one's evil urge one may be confident of success.

11 יא

ואחר כל התנאים הללו מובטח הוא שינצח היצה"ר, ומעתה מבשרו הכתוב שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו, וצא ולמד חלומותיו של ר' אלעזר בן ערך המובאים בספר הזוהר (ח"א קלט ובז"ח לך כה.).

After all this, the Torah shows that Jacob had become worthy of having a prophetic revelation in a dream. It is worth while to study the dreams of Rabbi Eleazar ben Arach which are recorded in the Zohar 1,139 and in the Zohar Chadash לך לך section 25.

12 יב

והסולם הוא סוד נפש אדם ולהיות שבצאת נפש מאדם בשוכבו לא תעקר בהחלט מגופו של אדם אלא חלק ממנה בגוף, והוא אומרו מוצב ארצה וחלק מגיע השמימה, והעד על זה כשיהיה האדם ישן יקיץ על ידי התנועעות הגוף הישן ואם נפש האדם נפרדה והלכה לה לא תרגיש בהתנועעות הגוף אלא ודאי כי מוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה פי' שאין מפסיק בינה ובין השמים, כיון שיצר הרע באדם אין, תגיע הנשמה לשמים.

The ladder is the mystical aspect of the human soul, something that is not entirely uprooted from the body at the time he is asleep. Part of that soul remains in the body. When the Torah speaks of the ladder being rooted in the ground with its head in the heavens, it refers to these two parts of the soul. The proof of all this is that when man sleeps he subsequently awakens by moving his sleeping body; if the entire soul had previously departed from him he would not be able to experience these motions of his body. The picture drawn for us by the Torah therefore is that of a sleeping person who is not detached from either heaven or earth but remains in contact with both. During his sleeep the evil urge is not able to act as a barrier between man and G'd seeing that part of man's soul is in direct contact with heaven.

13 יג

ואומרו מלאכי אלהים עולים וגו' ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה ויעלה באמצעותה אורות עליונים בשורש נשמתן והם נקראים בדבריהם ז"ל (זהר ח"א יח) מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלהים, וכן הוא במשנת חסידים (אבות פ"ד) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, ובעלות אלו ירדו מיין דכורין כי בהתעוררות התחתונים יתעוררו מים העליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו ויורדים בו.

The מלאכים עולים ויורדים, the angels described as ascending and descending in Jacob's dream are an allusion to the good deeds which man attempts to perform in this world and which enable his soul to transmit light of a supernatural dimension to the source his soul emanates from. These are called מיין נוקבים, "feminine waters" in the Zohar 1,18. Another name for these lights is מלאכי אלוקים, "angels of G'd." In Avot 4,11 Rabbi Eliezer ben Yaakov calls the products of each good deed פרקליט, advocate. When these advocates rise heavenwards they in turn activate "masculine waters" to descend. [The concept is that just as there is an interaction between the waters in the heavens and those beneath on earth or below, without which nature cannot function and produce vegetation, there is a parallel process of a spiritual nature. In our Midrashim this interaction is compared to the sexual intercourse between man and woman which results in conception. Ed.] The Torah refers to that impact on what descends on man's soul in the words ויורדים בו, "they descend upon him."

14 יד

ואומרו והנה ה' נצב פי' שממדרגה זו יעלה לנבואה עצמה ולא בחלום ידבר בו אלא תגלה עליו השכינה, ולזה תמצא שאמרו ז"ל (רמב"ם הל' תשובה פ"ה) על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה וכולן מוכשרים לדבר זה:

The Torah continues והנה ה׳ נצב עליו to tell us that after such an interchange of spiritual forces man becomes capable of prophetic insights. This means that G'd will no longer speak to such a person only in a dream but that he will experience a divine revelation. Jacob's experience during that night then made every Jew in the future a potential vehicle for prophecy, for divine revelation. This is also mentioned by Maimonides who states in chapter 5 of his Hilchot Teshuvah that in principle not a single Israelite is unable to become a vessel for prophecy.