Olat Reiyah
Introduction הקדמה

וזאת תורת העולה.

סדור־התפלה "עולת ראיה" היוצא לאור בזה מתוך כתבי קדשו של אאמו"ר הרב זצ"ל, – אותו כתב מלכתחילה בקביעות המשכו בעיקר צורתו זאת, לשם עשית ספר: סדר־תפלה.

ובפתיחת המסר עתה סדר תפלתו של מארא דארעא דישראל זצ"ל, לבית ישראל כולו, בשעה גדולה זו שהננו עסוקים בה כ"כ בהתאמצות של תפלה, כהוראת חז"ל מארי דארעא דישראל (סנהדרין מ"ד:), למען ישראל וארץ חיי קדשו, איחד שבח והודאה לאלהי ישענו, שהגיענו עד כה להתקימות צוואת הקודש ע"ד ההוצאה של "הכתבים", ואשא תפלה וצפיה כי כן יוסיף לאזרנו חיל ויגדיל חסד הזכות, להופעת כל אלה אוצרות האורה, אשר הותיר לנו לפלטה ביד אבינו רוענו כוהנו הגדול, שעם גלותו את החותם האלהי של מהלך גאולת ישראל, המשתלשל בגודל מעשי ד' בכל ארחות קבוץ גלויותינו ובנין בית חיינו, עלה לגנזי המרומים.

תחלת העלאתו ה"עולה" הזאת היתה בשבתו באותה בירת מדינת הים, בפרק התפרסם דבר מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר שלח בכל עמו, בהמוט ממלכות והמות גוים במלחמת התרע"ד, לתקומתו בארץ חמדת ירושתו, – והמשך רובה ככולה היה עד אחרית שנותיו כאן במרום הר הקודש, כאשר פסקה ידו לכתוב בזה בגמרו הפסוק "הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו", בתחלת הלל הגדול שבמזמורים של תפלת שבת. מאז ועד הנה הלכה ועלתה עולת הראיה, הולכת ומתגלית תפלתו, ממקור חיות יחידתו, מכוונת ג"כ אל הצבור הישראלי בנצח קיומו ובכל צדדי מערכותיו; יתרומם, ישתגב בה ישראל, בהסתכלותו כלפי מעלה, בשעבוד לבו למקור החרות האמתית, לאביו שבשמים, ונשא כל איש את לבו אל נכח פני ד', – וגבר, וחי, ורבה, והתברך מאת ד' בארץ שהוא שב לרשתה.

בהתאם למחשבתו הראשונה של עשית סדור־תפלה, השלמתי את שאר נוסח סדור התפלה, סדרתי לפני כל פרק של תפלה וברכה את הדינים השייכים לו, ולקטתי וצרפתי "לקוטים" ממקומות מפוזרים שבכתי"ק, ואחדים מהם מדברים שכבר נתפרסמו בדפוס, מקבילים לכמה מקומות של נוסחי התפלות והברכות ודיניהן. ולפי שכל החומר הזה הצטרף לכמות מרובה מכדי כרך אחד, חולק הסדור לשני כרכים, האחד לתפלת ימי החול, ואתה ברכות־מצוות־והנאה, ראש־חדש, חנוכה ופורים, והשני לתפלות שבת ומועדים, ולכן הענינים של כתי"ק בעיקר "עולת הראיה" אשר לתפלת שבת נשארו לכרך השני, ובזה נתן הכרך הראשון ובו עיקר "עולת הראיה" עד "יהי כבוד", ומשם ולהלן צירופי ה"לקוטים" כאמור.

עם זה הקדמתי בראשית הסדור ארבעה פרקים של "עניני תפלה", שלקטתי ממקומות מפוזרים שבכתי"ק, וסדרתים כמבוא מסייע לכוון דרך קודש העולה הזאת והוראת מהות התפלה והדרכתה בה.

נוסח מטבען של הברכות והתפלות הנתון בזה הנהו, בעיקרו, עד "יהי כבוד", הנוסח הכתוב בהתחלות־הדבורים בכתי"ק זה של אאמו"ר הרב זצ"ל בעצמו, ומשם ולהלן הוא הקבוע בשולחן־ערוך, בהגהות הרמ"א, בהוראות המשנה־ברורה, בהוראות והנהגות אאמו"ר הרב זצ"ל בעצמו, שבכתב ושבע"פ, (דברים שאינם מוחלטים הכנסתי בחצאי עיגול), או – במה שאין במקומות אלה – בסדור השל"ה, אשר אאמו"ר הרב זצ"ל היה משתמש בו והוגה בו הרבה, ביחוד באותו פרק שבו כתב את רובם של ה"לקוטים", האלה, וגם הגיהו ורשם על גליוני דפיו כמה דברים, שהוכנסו כאן למקומותיהם, – וכולו כללו של הנוסח מכוון הוא אל הנהוג והנקבע, ע"פ דעת הגר"א, אצלנו בארצנו הקדושה בארץ ישראל.

את ההתכונות הזאת, לפי ההוי הזה של התפלות והברכות שבסדר חיינו כאן בארץ, שהיא מקבילה גם לכל כוונו הרוחני של אאמו"ר הרב זצ"ל בעצמו וגם לכל מהלך תפלתם של ישראל בכלל, המתפללים "דרך ארצם", בפרט בעת ובעונה הזאת, – הבלטתי ביחוד בשני דברים אלה:

א. בתפלת שחרית של חול – סדר ברכת כהנים, עם תפלותיה ודיניה, המצוה המשולשת הזאת לברך באהבה את עם־ד', ואת כל בניו, אשר למקובצי ארצות הגולה, שבהן איננה מתקיימת, מתוך טרדת "הרהורים על מחיתם ועל בטול מלאכתם" (לשון הרמ"א), אלא בתפלת מוסף של יום־טוב, הנה כאן, בארץ חמדת החיים, קבועה וקימת היא בפעל, גם להם, כמו בעיקר דינה, בתפלת כל יום ויום;

ב. בראש ברכות המצוות וההנאות, המסודרות אחרי תפלת שחרית, – סדר הפרשת תרומות ומעשרות, ברכותיה ודיניה, המסודר מאת אאמו"ר מרא דארעא דישראל זצ"ל, שהיא גם צריכה לגופה כאן, בהיות עיקר חיובה וקיומה קודם במציאותו לרובן ככולן של אותן הברכות, וגם צריכה חזוק ובסוס רב לדור ולדורות של חזרה ישראל לארץ ירושתו, והמצוות התלויות בה "נראות כחדשות" לו, ומצות תרו"מ יתרה בזה על כולן, בחומר חיובה ומסירותו לכל יחיד ויחיד (וע' שבת ל"ב).

וכפי ערך ההתאחזות בקדושת הקרקע, שלעולם עומדת, עם גילוייה שבפעל מצוותיה, כה יוסיף ויגדל כחה להתגלות בכל חיי התורה והמצוה כולם. כי גם לפי הגירסה המצויה בדברי רבותינו הראשונים, – עם מאמר חז"ל בספרי פ' עקב הנוטה לזה, – על יסוד הכתוב "הציבי לך ציונים", ש"אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצות, הניחו תפלין ומזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו", שלפיה קשר התורה והארץ מתגלה הוא בשייכות הנפלאה של כל המצוות כולן לארץ, אף אותן שאינן תלויות בה בעצמן, וגם לפי הגירסה המוצעת שם, – עם מאמר חז"ל במדרש איכה, פ' "קראתי למאהבי", הנוטה לזה, – "הוו מצוינים במצות, הפרישו תרומות ומעשרות", שלפיה הקשר ההוא מתגלה הוא לעומת זה בהמשכן הממשי של המצות־התלויות־בארץ מעל לגבול חיובן העצמי, (והעיר בזה הכתב־והקבלה דברים י"א י"ח), – אבל עכ"פ נתינת־הענף ונשיאת־הפרי של הארץ הטובה לישראל, הקרבים לבא, שזכינו לה בישע ד' בדורותינו, עם השיבה מתוך כך אל התקימותן של המצות התלויות בה בפרט, ואל התורה והיהדות בכלל, וכל מעשה ד' הנורא הזה, המופיע דרך כל מעקשי ונפתולי כל אלה מבית ומחוץ, הלא הוא חוזר וקובע את הלמוד ואת העובדה, שכשם ש"כיון שגלו ישראל ממקומם אין לך בטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה':) כן כיון שחזרו ישראל למקומם אין לך קיום תורה גדול מזה, "הביאו את כל המעשר – כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר ד' צבאות".

את ההלכות המסודרות בזה לפני הברכות והתפלות, סדרתי לא בתור סדר הלכות כשהן לעצמן אלא כפי שייכותן אל אותן הברכות והתפלות, והצטרכותן כדי לברר את אפני חיובי אמירתן של אלה ותנאיהן. לכן, כפי המסגרת של סדר תפלות וברכות, לקטתין מתוך פזורי מקומותיהן שבדברי רבותינו הפוסקים, שבהן הן מסודרות ונמשכות לפי עניני המעשים השונים, שבחיי יום יום, המצריכים אותן, וסדרתין כאן למקומותיהם של צוויי האמירות הזקוקים להן. מסגרת זו עצמה כמו שהיא מחיבת כוון הסדר הזה כן היא מחיבת צמצום וקצור בסגנון הלשון. בכלל השתדלתי בזה לאמר כלשונם של רבותינו הפוסקים, ורק באיזה מקומות גרם לי ההכרח הזה של הצמצום והקצור לקצת שינויים בסגנון הלשון במדה שאינה נוגעת לגוף הענין, ועוד במקומות בודדים תרגמתי מלים ומונחים, שהיו מצויים בשמוש לשוננו בזמנים קודמים ואינם כן עכשו, – כשזכינו לתחית דבורה, ב"ה, עם התקרבות השתלשלות קץ ישועתו המגולה לעמו, – אל מלים פשוטות ומובנות בשמושה הממשי בלשוננו עכשו, למען היות הלכות אלו מוכנות לקיומן הממשי.

ההתכונות הזאת, של צמצום המסגרת בסדור הלכות אלו ושל קירוב הכנתן לקיומן הממשי, קבעה לי את שני היסודות הללו בעיקר כנוסן: ההלכות המצויות, ולא אותן שהן בלתי מצויות, והברורות, ולא אותן שנשארו בספיקות, בגוף מקורותיהן.

מקורותיהן של ההלכות הסדורות בזה – אלה הם: שולחן־ערוך והכרעת הגהות הרמ"א, ובמקומות חלוקי דעות רבותינו הפוסקים – הכרעת המשנה־ברורה, שהוא נתקבל ונתפרסם, בהסכמת גאוני הדור הקודם, כפוסק אחרון בתפוצות ישראל, וגם אאמו"ר הרב זצ"ל קבע כמה דברים ממנו בהלכה־ברורה, ובענינים שאינם שייכים לשולחן־ערוך ארח־חיים, – ולכן אינם גם במשנה־ברורה, – כפי הוראת החכמת־אדם, שבענינים אלה הרי הוא הפוסק האחרון. ולכל זה – הכרעה אחרונה של אאמו"ר הרב זצ"ל, במקום שנודעה מהנהגותיו ודבריו שבכתב ושבע"פ, מלבד הכרעת־הלכות מחודשות אחדות שלו, מהן שנזכר שמו עליהן ומהן שלא נזכר. מתחלה חשבתי לצרף לסוף הספר רשימה מפורטת של מקורות ההלכות האלה שבדברי הפוסקים, לפרטי סימניהם וסעיפיהם, ובתוכם של אותן ההלכות המחודשות, אך כיון שנתברר שהוא מוכרח להתחלק לשני חלקים, ובהתאטות ההדפסה, בעיקר מתוך מסבות המצב החיצוני, נדחקה השעה עכשו לגמר החלק הראשון הזה, הרי מוכרחת להדחות רשימת־מקורות זו, וכן מפתחות הענינים המבוארים בספר, והערות ומראי־מקומות להשלמת הדברים, – לסוף החלק השני ברצות ד' לזכותנו לברך על גמרו. – ההלכות של תרומות ומעשרות הן כנ"ל מועתקות מתוך "סדר הפרשת תרומות ומעשרות" שכתב אאמו"ר הרב זצ"ל, ונדפס בשעתו בגליון מיוחד לפרסום והפצה לזכות הרבים והרגילם במצוות הארץ וקדושתה. – במקומות אחדים צירפתי כאן לסדר־תפלתו של אאמו"ר הרב זצ"ל איזו הערות של דו"ז הגה"צ האדר"ת ז"ל, – מתוך קונטרסו "תפלה לדוד", ומאלה שנכתבו בצד סידור־תפלה "בית יעקב" להגריעב"ץ ז"ל, לנוסחי התפלה והלכותיה, – מה דניחא להו לתרוייהו בפגישת והתחברות דבריהם ומעשיהם כאז כן עתה.

אמנם כל עיקרו של יסוד זה, למעט את המסופקות מתוך ההלכות המצורפות לסדר־התפלה, לא לשם הצורך של הקלת הדרך לשמושן המעשי בלבד הוא בא אלא נמשך הוא מתוך כוון עצמי השייך למהות ענין התפלה, ומזקיק לקבוע במרחב שטחה את הברור ולמעט ממנו את המסופק, ע"פ למוד ערוך שנקבע לנו מפי קדשו של אאמו"ר הרב זצ"ל בחלוקי הגדרים שבין תורה ותפלה. שכן הואיל באר את החלוק שבדברי־קדשו של הרמב"ם במורה־נבוכים, בטעם מצות שלוח הקן שהוא משום צער בעלי־חיים, לעומת סתם־המשנה בפרק ה' דברכות, שנפסקה להלכה בחבורו הגדול בהלכות ברכות, שהאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" משתקין אותו, כי באמת אין המשנה פוסלת כלל בהחלט את נתינת־הטעם הזו למצוה, אלא פוסלת היא את הכנסתה לתוך מטבע התפלה; כי הטעם הזה כשהוא לעצמו בודאי נתן להאמר בתור הסברה אפשרית למצות ד', בכלל כל רבוי פניה וטעמיה של תורה, וכמו שהראה הגרע"ק איגר זצ"ל בגליון הש"ס שם לזהר פ' אמור ולמדרש רבה פ' תצא, וכמו שיש מקום לכמה סברות ודעות בחקירת הבנתה של תורה כן יש מקום לדעה זו במהלך דברי מורה־הנבוכים, ולא בתור החלטה שזהו טעמה של המצוה, כי מי בא בסוד ד': – אבל בתפלה אין מקום לסברות ודעות מסופקות ובלתי מוחלטות (וכעין זה העיר גם התוי"ט שם), אלא לודאיות המוחלטת והמיוחדת. שהיא בכלליותה כוללת בתוכה ממילא גם את כל פרטי הסברות והדעות השונות המתאימות לאמתה של תורה, הודאיות של הרצון העליון, של "זה שאמר ונעשה רצונו", וההפנאה אליו בעבודת הלב ובחיי המעשה הנמשכים מתוכה, ליחיד ולצבור. "הודאי שמו – כן תהלתו". ותהלתו זו יספרו עם זו יצר לו, ויגידוה גם לעיני כל גויים ולאומים, אשר "יתנו עדיהם ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת", כי "אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי, ואין בכם זר, ואתם עדי, נאם ד', ואני אל", ובכל עת נברכהו ותמיד תהלתו בפינו, כי עולת תמיד היא העשויה בהר סיני, – היא העולה על מוקדה, – אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וזכות מערכת אש־ קדשו ואור־טהרו של הכהן הגדול זצ"ל תמשיך ותשפיע לזכות תפלותיהם וברכותיהם של ישראל והתקבלותן ברצון, לכונן בית חיינו ולהשיב שכינת אל חי בקרבנו, מבעד כל היסורים והמכשולים הממרקים לכלל ולפרט, בקראו ישועה חומותינו ושערינו תהלה, בהיותו לנו חומת אש סביב ולכבוד בתוכנו, לאורה ולגאולה נאמנה, שתופיע במהרה בקרוב על נחלת סגולתו מציון וירושלים.

ובכפלי בזה את ברכותי לכל המסייעים, במעשה וברוח, להוצאת כי"ק של אאמו"ר הרב זצ"ל לאור עולם, תבורך בראש א"מ הרבנית הצדקנית מרת ריזא רבקה שליט"א, העומדת בזוית זו ומתפללת, יזכני, ד' להמלא משאלותינו לטובה בזכות חסדי האבות ותפלת הרבים לגאולה וישועת אמת לכלל ולפרט בארץ חיי קדשנו ת"ו.

ואזכיר לטוב את מר נפתלי שטרן הי"ו, ממקשיבי ד"ק של אאמו"ר הרב זצ"ל במועדי־קדש, שהיה לעזר ולהועיל בדייקנות הגהת רוב גליונות הספר הזה.

ראש־חדש מנחם־אב, תרצ"ט.

צבי יהודה הכהן קוק