Chapter 9 ט׳
1 א

ובשנים עשר חודש (אסתר ט, א) וגומר כבר פרשנו למעלה מדברי חכמים מה שנפל הפור בחודש האחרון כי חודש זה יש לו בחינה שיהיה לישראל תכלית וסוף ח"ו להם וזה כמו שהחודש הזה הוא סוף החדשים וכך יהיה ח"ו סוף להם אבל יש כאן ג"כ צד בחינה שיש להם הקיום הנצחי כי מצד הסוף שלהם הם אל הש"י ומצד הש"י יש להם הקיום הנצחי מצד הסוף וכאשר דבר אחד כמו זה שהוא סוף בחדשים יש לו שתי בחינות מחולקות כמו שיש לחודש אדר שיש לו בחינה כי יש ח"ו סוף לישראל וזה מצד עצמם אבל מצד הש"י אדרבא מצד הסוף יש להם קיום כמו שנתבאר למעלה לכך כאשר היה המן בא מצד הבחינה הראשונה שיש לישראל מצד הסוף ונהפך הדבר כי מצד הסוף יש להם הקיום הרי הסוף עצמו מהפך הדבר ולכך כל אשר היה מחשבת המן על ישראל מצד הסוף נהפך בעצמו עליו ולכך אמר יום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם נהפך עליהם והבן זה ותבין סוד ענין המגילה הזאת ויש לך לדעת כי ישראל נקראו ראשית דכתיב (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה ועמלק ג"כ נקרא ראשית שנאמר (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק והמן כי אמר ראשית שלו הוא יותר מה שנקרא ראשית גוים אבל ישראל נקראו ראשית תבואה והתבואה היא נאכלת מידי שנה בשנה ולכך אמר כי ישראל שנקראים ראשית תבואתו יהיו נאכלים משונאיהם שיהיו אוכלים אותם ולכך אמר כי ישראל יצאו ממצרים בחודש הראשון הוא חודש ניסן ודבר זה היה התחלת ישראל כאשר יצאו ממצרים וזה מפני כי נקראו ראשית תבואתו וראשית התבואה הוא בחודש ניסן ונקרא חודש האביב, אבל עמלק נקראו ראשית גוים שאין שייך בהם דבר זה ואינם לאכילה לכן נקראו ראשית וכאשר נפל הגורל שמח המן ואמר כי כשם שהיה ראשית התחלתם בניסן כך סופם יהיה באדר שהוא אחרון בחדשים וגם התבואה אחרית שלה באדר שהרי בניסן תבואה חדשה וסוף ותכלית אכילתה הוא באדר שהרי בניסן תבואה אחרת וכל זה היה טעות המן ישראל נקראו ראשית מפני שהם ראשית המחשבה כמו מי שזרע תבואה ראשית מחשבתו הוא בשביל התבואה לא בשביל הקש ולכך אמרו במדרש (בראשית רבה א) מחשבתן של ישראל קדמה לכל העולם שנאמר בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא ישראל שנאמר (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה כלומר האדם שהוא זורע מחשבתו על התבואה לא על הקש כי הקש אחר שהוציא את התבואה זורק את הקש ונותן את התבואה באוצר וכך הש"י שברא את העולם בראו בשביל ישראל ובשבילם העולם קיים וכיון שבשבילם קיים ג"כ הם קיימים כל ימי העולם אבל עמלק הוא קש כדכתיב (עובדיה, יח) ובית עשו לקש בשביל שהוא ראשית הוא נאבד כדכתיב (במדבר כד, כ) ואחריתו עדי אבד, וזה כי הקש הוא גדל תחלה קודם התבואה אבל לענין האבדון תחלה כי אחר שהוציא התבואה משליך הקש לאבדון ולכך היה נאבד עמלק באחרית לאבדון החדשה כי באדר אין נמצא הקש כי מכאן ואילך התבואה נתנה באוצר והבן הדברים כי הם עמוקים. ורבים מעמי הארץ מתיהדים וגו' כי נפל פחד היהודים עליהם (אסתר ח, יז) ובפסוק נקהלו כתיב ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים (שם ט, ב) ובפסוק וכל שרי המדינות. מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם (שם ג) בא הכתוב לומר כי כאשר נתלה המן ונתן להם המלך הכח לעשות נקמה באויביהם נפל פחד היהודים עליהם והדבר הזה ראוי כאשר נצחו המן כי הוא האויב הגמור שכל אחד היה מפחד לעשות דבר כנגד ישראל שלא יהיה נעשה לו כמו שנעשה להמן ועמי הארץ אשר אין בהם כח כ"כ היה גורם פחד היהודים עד שהיו מתיהדים לגמרי כי כל שתי אומות מחולקת ואף שאינם שונאים מ"מ הם מחולקים וכל אחת זה נגד זה וכאשר נפל פחד יהודים עליהם היו מתיהדים עד שלא היה כנגדם כלל וזה אמר כנגד עמי הארץ שהם מקבלים היראה ביותר ואח"כ אמר כנגד אותם שאין להם יראה מהם שהם אנשי חיל כנגדם אמר כי אין איש עמד בפניהם אותו שנקרא איש מפני שהוא גבור חיל לא עמד בפניהם מפני הפחד ושרי המדינות שהם גדולים וחשובים שאין לומר בהם שיש להם יראה אדרבא הכל יראים מהם וכנגד זה אמר דמ"מ היו מנשאים הם היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם וכיון שנפל פחד מרדכי עליהם אף על שרי המדינות היו גורם שכל שרי המדינות היו מנשאים אותם וכל עם יש בהם שלשה חלקים החלק האחד הם סתם בני אדם ואינם חשובים ואינם גבורים רק סתם בני אדם וכנגד אלו אמר ורבים מעמי הארץ מתיהדים שהיו מתחברים עליהם ועוד יש חלק שהם גבורים ואנשי חיל ואינם נכנעים שיהיו תחת אחר עד שיהיה אחר מושל עליו וכנגד זה אמר ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים כי איש הוא גבור חיל לכך אמר כי איש לא עמד בפניהם ויש שהם חשובים בעצמם והם השרים בעם ובאלו לא שייך שיהיו הם גוברים עליהם כאשר הם השרים במדינה ולהם המדינה וכנגד אלו אמר שהיו השרים האלה מנשאים את היהודים עד שהיה ניכר מעלת ישראל אצל הכל או שהיו מתיהדים ומתחברים אליהם או שהיו הם גוברים ומושלים עליהם והם תחתיהם או שהיו מנשאים את היהודים למעלה עד שהיו עליהם ויש לך להבין אלו דברים ודע כי היו זוכים לאלו ג' דברים בזכות האבות כי בזכות יעקב היו מתיהדים כי מתיהדים שקבלו אחדות הש"י וזה היה בזכות יעקב בפרט כדאיתא בפסחים (נו, א) כי ע"י יעקב קבלו ישראל אחדותו ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וזהו מתיהדים אל תקרי יהודי אלא יחודי כמו שהתבאר למעלה וכנגד יצחק נפל פחדם על כל העמים כמו שנאמר ופחד יצחק היה לי ולכך זכו לזה ולכך נאמר כאן נפל פחדם על כל העמים מה שלא נאמר במקום אחר וכנגד אברהם אמר ושרי המדינות מנשאים אותם כי אברהם נקרא נשיא אלקים אתה בתוכינו לכך בשביל זה זכו שהיו מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם כי אף על גב כי אלו השרים לא היה עליהם פחד ישראל מכל מקום פחד מרדכי היה עליהם ובשביל כך היו מנשאים את היהודים כלל הדבר כי מעשה המן היה גורם היראה מפני ישראל וזה היה מן השם יתברך וזה שאמרו במדרש (אסתר רבה י, יב) ומרדכי יצא בלבוש מלכות וגומר רבי פנחס אומר מלך מרדכי על היהודים מה המלך לובש פורפירן כך מרדכי, מה המלך יש לו עטרה כלילא בראשו כך מרדכי ועטרת זהב גדולה מה המלך אימתו על כל הארץ כך מרדכי אימתו עליהם שנאמר (אסתר ט, ג) כי נפל פחד מרדכי עליהם, בזה בא לומר כי הגדולה שהיה למרדכי לא היה מצד שהמלך היה מגדל אותו שאם כך לא נפל פחדו על כל העמים כי הפחד הזה אינו מן המלך רק גדולתו היה שנתן לו השם יתברך מלכות ולכך נפל פחדו על כל העמים וכל זה כאשר הגיע למדריגה זאת להפיל את המן ומפני שקנו מעלה העליונה כאשר הפיל מרדכי את המן זכה מרדכי להיות מלך אשר המלך מצד המלכות יש לו מדריגה חשובה עליונה וז"ש כי היה למרדכי לבוש מלכות וזה מורה על כבוד אלקי והיה לו עטרה של מלכות וזהו מעלה לגמרי כי הלבוש כיון שהוא לבוש אל הגוף אינו כל כך מעלה אלקית כמו שהוא העטרה שהוא על הראש שהוא נבדל אלקי לגמרי עד שהיתה אימתו מוטלת על הבריות כי המלך שהוא נבדל מן העם יש לו היראה וזה נקרא מורא מלכות כי שנים שהם שותפים אין יראה זה מזה אבל המלך שהוא נבדל מן העם יש כאן יראה מצד מלכותו כי מפני שהוא נבדל מהכל יש יראה לפניו ועל זה מורה העטרה שהיא על הראש עד שמקבלים הכל היראה מפניו וכל זה כאשר היה מנצח המן קנה אלו מעלות והבן הדברים האלו מה שהיה למרדכי ולפיכך אלו שני דברים מה מלך לובש פורפירן הוא הכבוד והגדולה ומה שאמר מה המלך יש לו עטרה זהו היראה מפניו שהיה למרדכי ואמרו בגמרא במנחות (סה, א) פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון סנהדרין נמי הוי ידעי שבעים לשון דאמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשונות שלא תהא סנהדרין שומעין מפי המתורגמן אלא דהוה בייל לישנא ודריש, פירש מלה אחת דרש אותה בכמה לשונות וזה שאמר דבייל לישנא ודרש להו כלומר מערב ומחבר לשונות ביחד ודרש אותם והיינו דכתיב נחמיה מרדכי בלשן ודבר זה גם כן רצה לומר דהוה מרדכי על כל האומות שהם שבעים לשון לכך היה יודע שבעים לשון ואף על גב דכל אשר בסנהדרין גם כן יודע שבעים לשון קאמר שם דהוה מרדכי בייל לישנא ודורשין כי כשם שהיה כולל כל שבעים אומות שהרי נפל פחדו על כל האומות לכך כלל גם כן כל שבעים לשון ביחד ומערב אותם כדאיתא התם לכך נקרא מרדכי בלשן וכל זה כאשר היה מרדכי מנצח את המן בשביל זה היה עולה על שבעים לשון כי ראשית גוים עמלק וכאשר היה עולה על ראשית שלהם היה עולה על שבעים לשון ונפל פחדו עליהם. ועוד אמר במדרש (אסתר רבה ו, ב) איש יהודי היה בשושן הבירה איש מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו דכתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מה משה היה עומד בפרץ דכתיב (תהלים קו, כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ וגומר אף מרדכי כן דכתיב (אסתר י, ג) דורש טוב לעמו עד כאן, רצה לומר כי מפני שהיה משה מיוחד שהוא איש אלקים מה שלא תמצא באחר וגם מרדכי כאשר היה גובר על המן והיה מאבדו מן העולם הגיע מרדכי אל מעלה העליונה שהיה מיוחד שלא היה אל אחר וכמו שהתבאר למעלה, ולכך היה דומה למשה כי המן המלך גדלו על הכל וכמו שכתיב (שם ג, א) וישם את כסאו מעל כל השרים ועל זה היה גובר מרדכי במעלתו הקדושה העליונה שנתן אליו ולכך היה מרדכי דומה למשה שיש לו מעלה אלקית מיוחדת על כל וכשם שקרא הכתוב משה איש מפני שהיה איש פרטי שאין כמותו וכך היה מרדכי מיוחד במעלתו וכמו שמשה היה עומד בפרץ כלומר שהיה משלים את ישראל אף מרדכי היה השלמת ישראל. ובמדרש (אסתר רבה י, ג) אמר רבי ברכיה הקדוש ברוך כתב גאולת ישראל בתורה דכתיב (ויקרא כה, מז) וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו' יד גר ותושב זה המן שנתגדל ונתעשר והשיגה ידו לשקול עשרת אלפים ככר כסף ונקרא גר ותושב שהוא מזרעו של עמלק והיה תושב במדי ופרס, ומך אחיך עמך (שם) אלו ישראל שהיו דלים ומכים מן המצות, ונמכר לגר תושב (שם) שמכרם אחשורוש להמן להשמיד להרוג ולאבד, או לעקר משפחת גר (שם) שעשה עצמו ע"ז הדא דכתיב (אסתר ג, ב) כורעים ומשתחוים להמן, אחרי נמכר גאולה תהיה לו (ויקרא כה, מח) שגאלם הקדוש ברוך הוא מידו והצילם מגזירתו ופאדם, אחד מאחיו יגאלנו (שם) זה מרדכי דכתיב ביה (אסתר י, ג) רצוי לרוב אחיו, או דודו או בן דודו יגאלנו (ויקרא כה, מט) זו אסתר שהיה בת דודו ונגאלו ישראל על ידיה עד כאן, בא לבאר כמה גדולה הגאולה הזאת עד שהוא רמוזה בתורה מה שלא תמצא כך בשאר הגאולות ודבר זה מפני כי ישראל היו תחת המלך אחשורוש ודי היה בצרה הזאת ולא זה בלבד אלא אף בגלותם היו נמכרים להמן וזהו צרה תוך צרה לכך לא היו נגאלין רק מצד המדריגה העליונה שהגיעו על ידי מרדכי ואסתר ומצד הזה היו הם נגאלין ולכך קאמר גם כן בגמרא (חולין קלט, ב) מניין למרדכי מן התורה אסתר מנין מן התורה כמו שנתבאר למעלה ודומה גאולה זאת אל מה שכתוב בתורה (ויקרא כה, מז) וכי תשיג יד גר ותושב וגומר, כי כאשר נמכר לגוי אין זה רק מפני החטא ואם לא כן לא היה ישראל נמכרים לגוי ואף כי ישראל הם בגלות בין האומות והם תחת המלכות אין נחשבים נכרים רק בימי המן שהוא הדיוט ולא מלך נחשב דבר זה כי היו נמכרים ואמרה תורה כי הקרוב לו יגאלנו כי מצד שהוא קרוב לו ראוי שיהיה בן חורין כמותו ולא יהיה לו עבדות לכך צריך לגאול אותו הקרוב אליו כי איך יהיה זה עבד לגוי והרי הוא קרוב אל אחיו שהוא ישראל שהוא בן חורין ולכך על קרובו שיגאלנו וכמו שהוא באדם פרטי כך היה בכלל ישראל שהיו נמכרים כל ישראל להמן ואחיו של ישראל הוא מרדכי וראוי שהיה הוא מוציא את ישראל מן המן שעשה עצמו ע"ז כי מרדכי הוא משבט בנימין שהוא בפרט מוכן שיהיה עובד הש"י ולא לע"ז כאשר ב"ה והמזבח הוא בחלקו של בנימין ולכך מוכן שיהיה בנימין אל הש"י בפרט וכל ישראל הם אחיו ראוי שיהיה להם ענין אחד וכמו שתמצא אצל הגאולה הפרטית כי אותו שנמכר לגוי נגאל על ידי אחיו וכך מרדכי שהוא משבט בנימין והוא ראוי אל הש"י ולא יהיה נמכר על ידו ראוי שתהיה הגאולה לישראל ג"כ ולכך היה גואל את אחיו ומסר נפשו על קדוש שמו המיוחד שלא רצה להשתחות להמן כלל הדבר כי הגאולה הזאת היתה נמשכת אחר הגאולה שהיא בתורה והוציא אותם מרשות המן להיותם אל ה' יתברך. ויכו היהודים (אסתר ט, ה) פירוש מה שכתוב מכת חרב והרג ואבדן פירש שהכו אותם בחרב מכה שאפשר שימות או שבאו בסוף לידי מיתה בודאי וזה נקרא מכת חרב רק שלא היה מיתה מיד והרג הוא הריגה ממש מכל מקום אפשר לומר כי נשאר הגוף ובא הגוף אל הקבר ואבדן פירוש עד שיהיה נאבד לגמרי ולא בא אל הקבר כי לא נשאר דבר מן הגוף ואחר כך מוסיף ויעשו בהם כרצונם והיינו כל מיתה שרצו ואפילו היא מיתה מגונה גם כן עשו בהם וזה ויעשו בשונאיהם כרצונם (שם) שכל כך היו שולטין היהודים בשונאיהם שעשו בהם כרצונם ובזה היו היהודים שולטים לגמרי על שונאיהם ולפיכך אמר אחר כך ובשושן הבירה הרגו ואבד חמש מאות איש ולא זכר מכת חרב כי מכת אינו מיתה מיד וכאן בא להזכיר כמה נהרגו ונאבדו לכך לא זכר מכת חרב שאין מכת חרב משמע מיתה גמורה מיד רק מכה בלבד. עשרת בני המן (אסתר ט, י) וגומר מה שהזכיר עשרת בני המן באחרונה וכך היה לו לומר ואת עשרת בני המן פרשנדתא וגומר וזה מפני שאם כן היה עשרת בני מחובר אל מה שכתיב לפני זה ובשושן הבירה הרגו ואבד חמש מאות איש (שם ו) ועשרת בני המן ולא בא לומר רק המנין וכמו חמש מאות איש דשושן וכאן לא בא הכתוב על זה רק שאמר כי הם כלל אחד ביחד וכולם יצאו נשמתן בפעם אחד וכמו שיתבאר ולכך כתיב (שם י) עשרת בני המן באחרונה ובשביל כך הוצרך למכתב כך שהיה לו לומר הרגו חמש מאות איש ובני המן את וגו' אלא שבא לומר שכל העשרה כולם כאחד נתלו ויצאו נשמתן כאחד, וכן אמרו בגמרא (מגילה טז, ב) ואת פרשנדתא ואת דלפון עשרת בני המן אמר רבי חייא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי לממרינו בנשימה אחת מאי טעמא דכולהו בהדי הדדי נפקא נשמתינהו אמר רבי יונה אמר רבי זירא וי"ו דויזתא צריך לממתחה בזקיפא מאי טעמא דכולהו בחדא זקיפא אזדקיפו, ופי' זה כי הפסוק הזה בא לומר כי זרע עמלק והם אלו עשרת בני המן היו מתנגדים אל השם יתברך מצד שהוא אחד כמו שהתבאר במגילה הזאת הרבה פעמים ומצד שהוא יתברך שמו אחד בא האבוד לזרע עמלק שכל זמן שזרע עמלק בעולם אין נראה אחדותו בעולם ומפני כי בטול שלהם מן השם יתברך שהוא אחד ולכך יצאה נשמתם באחד ונתלו בזקיפה אחת הכל מצד הזה שהיה זרע עמלק מתנגד לשם המיוחד המורה שהוא יתברך אחד, ויש באדם שני דברים הגוף והנשמה ולכך הנשמה יצאה לכל עשרה כאחד כמו שראוי ואל גופם היה התליה גם כן כאחד וכל אלו הדברים הכל להודיע כי הוא יתברך אחד ואין עוד וממנו בא המפלה לזרע עמלק שהם נגד אחדותו יתברך ואם לא כן למה יצאת נשמתם כאחד אלא מפני כי המכה באה להם מן השם יתברך שהוא אחד בלבד לכך היתה המכה ג"כ בפעם אחד ולא מחולק רק אחד, וגם בשביל שעשה עצמו ע"ז והיה פוגע במה שהוא יתברך אחד לכך נתלו בניו כאחד ויצא נשמתם כאחד ומפני כי המן יצא מכלל העולם שמאמינים באחדותו יתברך ועשה עצמו כלל בפני עצמו לכך עשרה מבניו אשר עשרה הם כלל אחד נתלו ויצא נשמתם כאחד. ובגמרא (שם) אמר רבי חנינא בר פפא דרש רבי שילא איש כפר תמרתא כל השירות כלן אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו ושירת כנען שהיא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה מאי טעמה אמר רבי אבהו שלא תהיה תקומה למפלתן של רשעים, פירש זה כי כל שאר השירות שהרויח השם יתברך לישראל מצרתן והוציא אותם מיד האומות ודבר זה הרוחה כאשר הוציא אותם מצרתן ולכך השירה אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח כי כאשר הוא בציור הזה יש לו רוחב וכך ראוי הרוחב אל כל השירות כאשר השם יחברך הרחיב להם וגאלם מיד האויב ומכל מקום אף שגאל השם יתברך את ישראל ממצרים מכל מקום לא היה מאבד מצרים כולם רק שהוציא את ישראל מתוכם והרויח לישראל מגלותם ולכך השירה הזאת ושאר השירות לא באו רק על הרווחת ישראל ולכך השירה הזאת ושאר שירות שהם על הרווחת ישראל הם אריח על גבי לבינה שהוא מורה על הרוחה שיש לו קיום וכך הוא הרווחת ישראל אבל כאן לא היה השירה על הרווחת ישראל רק שהפיל אויביהם עד שהגיע להם כליון ואבוד גמור ועל זה באה השירה הזאת של עשרת בני המן ולא בא העיקר על ההרווחה של ישראל כי אף שיצאו מהמן לא היו נגאלים לגמרי רק שבא הש"י מן הכליון והאבדון שהגיע לשונאי ישראל שהוא אבוד גמור ולכך בענין זה גם כן השירה אריח על גבי אריח שאין לה קיום רק נפילה גמורה, וכן במלכי כנען שציוה הש"י לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) ועל זה באה השירה שהיה להם נפילה גמורה לכך השירה היא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה ודוקא אלו שתי שירות באו על נפילת הרשעים ולא על ההרוחה שהגיע לישראל כי בכנען כבר היה להם הרווחה שיצאו ממצרים ולא היו תחת ידיהם וכן גבי המן לא הגיע אף במפלת המן אל ההרוחה הגמורה כאשר היו בגלות מן מלכות מדי ופרס, ועוד יש לך להבין מאוד כי כל השירות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח וזה כמו שאמרנו כי גברו ישראל והתפשט כח שלהם ביותר ולכך השירה הזאת היא אריח על גבי לבינה כי זה מורה התפשטות לפי שהם מונחים בענין שיש להרחיב תמיד וכך כאשר ישראל מקבלים שלימות אין זה הוא התכלית שאי אפשר שיהיה עוד רק הם מוכנים להיות להם יותר שלימות אבל השירה הזאת היא אריח על גבי אריח כי השירה הזאת בשביל שהפיל שונאיהן על שלא היה לו תקומה כלל וזהו נפילה גמורה שהגיע למפלתן של רשעים, ובירושלמי (מגילה פרק ג, ז) יש שצריך לכתוב בני המן את פרשנדתא וגו' כמו שניץ ונחיץ כהדין קינטריא, ויש לפרש גם כן זה כמו שאמרנו כי שירה זאת צריך שיכתוב אותה זה למעלה מזה עד שיהיה כל אחד למעלה מזה בשוה וזה שאמר כהדין קונטריא שהוא הקו שיורד מן אמת הבנין שתולה בקו הזה משקל שמותח הקו בשוה ואין אחד יוצא חוצה שאם אחד יוצא חוצה לא היה זה על זה לגמרי רק היה קצת כמו אריח על גבי לבינה לכך למתוח עד שהם בשוה לגמרי כמי שמכוין לעשות הבנין בשוה. ובבזה לא שלחו את ידם (אסתר ט, י) אף על גב דנכתב בשם המלך ושללם לבוז מכל מקום לא לקחו שללם מפני שלא יאמר המלך כי לא היה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם רק ליטול שללם ולכך בביזה לא שלחו ידם לדעת שהם נקיות מזה ועוד יש לך לדעת כי היו נוהגים כמו שראוי אל נס הזה כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון רק להפיל את שונאיהם וזהו החלוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות כי שאר הגאולות היה הרוחה להם כי כאשר יצאו ממצרים שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין והיו מרויחים בגאולה אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב ולא להרויח יותר ממה שהיה להם קודם כי אף אחר שנעשה להם נס הזה עדיין היו תחת אחשורוש ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה אף כי נפל פחד יהודים עליהם היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם וכמו שיתבאר בסמוך ואם היו לוקחים את ממונם כאלו היה הנס להרויח להם בגאולה זאת ובודאי אין כאן הרוחה כאשר עדיין היו בגלות. ביום ההוא (אסתר ט, יא) וגומר הוצרך לכתוב ביום ההוא מפני שבא לומר אף שאין הדעת נותן לבא באותו יום מספר הרוגים לפני המלך שיהיו נמנים ההרוגים מיד באותו יום של הריגה ולבא לפני המלך עם כל זה בא מספר ההרוגים לפניו באותו יום ובודאי היה זה מפני שהוא חדוש להרוג חמש מאות איש בעיר אחת ועם כל זה אמר המלך מה שאלתך ומה בקשתך עוד ותעש ולא אמר עד חצי המלכות ותעש מפני שבא לומר אף בענין הריגה יהיה נעשה עוד וזהו בודאי יותר כאשר הרגו חמש מאות ונתן לה עוד יותר ולכך בקשה מן המלך שינתן להם עוד יום י"ד, ויש לשאול למה לא הספיקה אסתר במה שהיה לה יום י"ג בשושן ואין סברא לומר כי האויבים עדיין רבים ורצו לעמוד על נפשם אם כן בשאר מדינות המלך שלא נעשה ביום י"ד אם כן לא סלקו עדיין האויבים שהם אויבי ישראל, ועוד הרי קורין המגילה בכרכים ביום ט"ו וכי בשביל שהרגו בשושן עוד יום אחד מאי ענין שאר כרכים לזה, והר"ן ז"ל (ברי"ף מגילה א, א) האריך לתת טעם בדבר זה שהביא הירושלמי (מגילה הלכה א) כמו שמבואר בדבריו, אבל לי יראה לומר על פי הפשט כי אסתר ידעה כי נשארו שונאים ואויבים ליהודים בשושן אשר לא היו יכולין לכלות כל האויבים ביום אחד וטעם דבר זה מפני כי בשושן היו הרבה צוררים מן משפחות המן ואצלו היו דרים בשושן וזה תדע כי בשושן הרגו ביום י"ד חמש מאות ואלו בכל מדינות המלך הרגו ע"ה אלפים ובודאי לפי הסברא היה ראוי שיהיו יותר בשושן לפי ערך זה רק כי בשושן היו אויבי המן ובני משפחתו ולכך היו שם הרבה וכאשר אסתר ראתה כי לא היו מכלין כל צוררי היהודים בקשה מן המלך לתת להם עוד יום אחד ולקמן נפרש כי רמז דבר זה הכתוב במה שאמר (אסתר ט, טז) ושאר היהודים אשר במדינות המלך כי למה אמר ושאר היהודים אלא לומר כי שאר המדינות הם טפלים לשושן כי עיקר השונאים הם בשושן ולכך היה המספר הרבה אבל בשאר המדינות לפי ערך שושן היו מעט ולכך בקשה אסתר עוד יום אחד בשושן ומה שכל הכרכים אשר להם חומה עושים גם כן ביום ט"ו אף שזה לא היה רק בשושן הכל הוא זכר לנס כי אם היה רק בשושן אפשר שתהיה שושן חרב מאין יושב כמו שמצאנו כמה כרכים שנחרבו ואם כן יהיה בטל דבר אחד מן המגילה וכתיב (שם ט, כח) שלא יסוף מזרעם ולכך הוצרכו לעשות שכל כרך שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון יהיה גם כן כמו שושן שהיא כרך מוקפת כך יראה לומר על פי הפשט ועוד יש לפרש והוא עיקר כי בא לומר כי נס שעשה הש"י לישראל במגילה הזאת היה נס בשלימות הגמור ולא תאמר כי היה כאן נס אבל לא היה בשלימות הגמור ולכך יש לקבוע יום שבו ההנחה ליהודים ועשיות משתה וי"ט כאשר הירח מלא אורה והיא בשלימותה וכדכתיב (שם ח, טז) ליהודים היתה אורה וגומר על הטוב הגמור שעשה הש"י עמהם והרי פסח וסוכות שהם י"ט לישראל והם זמני שמחה הם בט"ו חוץ מן השבועות מפני שהוא תלה בספירה של חמשים יום ממחרת השבת אבל זמני שמחה הם בט"ו לחודש שאז הירח מלא אורה ומפני כי יותר ראוי שהימים שהם הנחה ביום ט"ו לכך קבעו בכרכים שהם דומים לשושן מוקפת חומה מיהושע בן נון שיהיה להם יום י"ד ויום ט"ו שזה מורה על הנחה גמורה ולא היה די שיהיה זה בשושן לבד כי מה נחשב עיר אחד בכל העולם ולכך קבעו שכל הכרכים שהם דומים לשושן יהיו כמו שושן ואפשר לומר כי בשביל כך בקשה אסתר מן המלך שיתן לה עוד י"ד כדי שתהיה ההנחה ביום ט"ו שהוא ראוי לזה מצד עצמו ועוד יש לך לדעת כי מן הראוי ג"כ שתהיה ההנחה וי"ט ליהודים ביום ט"ו שאז הירח מלא אורה רק שאין כרכים שיש להם חומה וכפרים שאין להם חומה שוים כי הכפרים הם דומים לירח כאשר הוא ביום י"ד כי יום י"ד עדיין אין גבול לירח שהרי עדיין מוסיף והולך עד ט"ו רק הכפרים שאין להם גדר וגבול והם דומים לירח כאשר הוא ביום י"ד שאין לו גדר עדיין וגבול ולכך הנחת הכפרים ביום י"ד אבל יושבי כרכים שיש להם גדר וגבול הוא החומה שהוא גדר וגבול לכרך כי עד כאן הוא הכרך ולכך הם דומים ליום ט"ו שביום ט"ו יש גדר וגבול לאור הירח ולכך יושבי כרכים הנחה ושמחה שלהם ביום ט"ו שבו יש גבול וגדר לאורה כי עד כאן הוא בא ולא יותר ועל כל פנים ראוי שיהיה השמחה וי"ט כאשר הירח הוא מלא אור וראוי היה שיהיה בט"ו אל הכל שבו הוא מלא אור רק שאין דומה יום ט"ו שבו יש לאור הירח גבול וגדר וזה דומה ליושבי כרכים שיש להם גדר עד כאן הוא העיר ולפיכך בקשה אסתר לתת לה בשושן שהוא כרך שיש לו חומה יום י"ד ג"כ ויהיה הנחה להם ביום ט"ו הראוי ויש לך לדעת כי בשביל זה היה בוחר המן הרשע יום י"ג בחודש אדר מפני שאמר כי ישראל אשר הם אויבים וצוררים ממעטים את אורה של המן כמו שהוא יום י"ג בחודש שאין האור במלואו ובשלימותו וכך ישראל ממעטין את אור של המן שאין אור שלו בשלימות ולכך נפל הגורל בי"ג כי ביום י"ג יהרגו אותם שהם ממעטים אור של המן ואז יהיה לו האור בשלימות מיד ביום י"ד כי יום י"ד מלא אורה ואף כי לפני יום י"ד האור יותר מעט אמר כי אין דומה לזה כי על כל פנים אין יכולים למעט אורה שלו לגמרי רק הם ממעטים מן אורו והוא כמו יום י"ג שהירח ממועט מן אורו בשלימות ומ"מ אור י"ד גדול וכך אמר המן אף כי ישראל ממעטין את אורו עד שאינו בשלימות אורו מ"מ עם זה אורו גדול ונהפך הדבר כי המן הוא ממעט את אור ישראל שאין אור שלהם במלואו וכאשר היו מאבדין אויביהם ביום י"ג שהם ממעטים את אורם אז היה האור בשלימות כמו שהוא הירח ביום י"ד שאז מלא אורה אף כי בט"ו יותר אורה הרי ביום ט"ו כבר התחיל האור להתמעט שאין עומד כל יום ט"ו מלא אורה רק מתחיל להתמעט מיום ט"ו ויום י"ד הוא מלא אורה ואין בו מעוט אורה כלל ומ"מ יושבי כרכים שיש להם חומה גדר וגבול יום הנחה שלהם הוא יום ט"ו מפני כי ביום ט"ו יש גבול לאורה ויש ללכת אחר הגבול והגדר שהוא ביום ט"ו וזה ליושבי כרכים אבל כפרים שהם פרוצים ואין גדר וגבול לעיר אין ללכת רק אחר היום והיום שהוא מלא אורה הוא בי"ד כי יום ט"ו אין כולו מלא אורה שכבר התחיל האור להתמעט ולכך יום ההנחה שלהם היה ביום י"ד והכל הוא בסדר נכון ומפני כך בקשה אסתר בשושן שהוא כרך מוקף עוד יום אחד שהוא י"ד ותהיה הנחה שלהם כמו שראוי להם ועוד יש לפרש מה שעשה הכתוב חלוק בין יושבי כרכים ויושבי כפרים כי דבר זה שהיה ליהודים מאותו זמן שכבשו את האויב ובפרט אויבים כמו אלו שהם זרע עמלק מתנגדים וצוררים להם במה שאפשר להם והש"י עזרם שכבשו האויב לגמרי וידוע כי ישוב הארץ נקרא כבישה שכובש את הארץ ומתיישב בה וכדכתיב (בראשית א, כח) פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה שנאמר זה על שיהיו מיישבין את הארץ שכבשו וכאשר יש דרך שהולכים בה רבים נקרא זה דרך כבושה וכל זה כי כאשר יש ישוב גמור מן בני אדם על הארץ נקרא זה כבישת הארץ כי הארץ נתן הש"י לאדם וכאשר יושבים עליה נקרא זה כבוש הארץ ולכך יושבי כרכים שהם יושבים בחוזק שיש להם חומה ונקרא זה כבישה גמורה ביותר לכך ראוי להם כבישת האויב שיהיו כובשין את האויב כבישה גמורה וצריכים לכבוש את האויב בכבישה גמורה ולתת להם עוד יום אחד יותר על יושבי כפרים שאין כבישה גמורה כ"כ מפני שהם יושבי כפרים ואין להם כבישה גמור ודי להם ביום אחד ובשביל כך הדבר תלוי בכרך שהיא מוקפת מימות יהושע שכבש את ארץ ישראל ולכך הכרך שהיתה בכבישה של יהושע והיתה עיר מוקפת וזה היה כבישה גמורה אף כי אינו כרך כי בטלו חומתיה מ"מ כבר היתה בכלל כבוש הארץ ושם כרך עליה והפך זה גם כן כי כאשר לא היה כרך בעת שכבש יהושע בן נון את הארץ שלא היה לו חומה אין זה כלום כי לא היה בכלל כבישת הארץ ומפני כך יום ט"ו הוא ראוי ליושבי כרכים רק מפני כי לא היה אפשר שיהיה נודע שנתן המלך יום ט"ו גם כן רק בשושן ששם היה המלך לכך לא היה יום ט"ו רק בשושן בלבד מכל מקום כיון שהיה בשושן שהוא כרך כן ראוי שיהיה בכל שהם מוקפין חומה ופירש זה כאשר תבין אותו הוא נכון מאוד, ומה שבקשה ואת עשרת בני המן יתלו על העץ ודבר זה למה הוא לה אחר שנהרגו כבר אבל דבר זה כי אסתר בקשה שיהיה נעשה לכל אחד כפי מה שראוי וכבר בארנו למעלה כי ראוי להמן דוקא התליה ולא מיתה אחרת וכך לבניו ראוי התליה דוקא כמו שהתבאר למעלה באריכות ולפי פשוטו בקשה אסתר שיהיה הדבר נראה ונגלה וכל שאר אומות ישמעו ויראו ולכך בקשה לתלות אותם ובזה יהיו נמחו לגמרי כאשר מקבל הצלם הזה מחוי ודבר זה בארנו בכמה מקומות (עיין נתיבות עולם נתיב אהבת ריע פרק א) מענין מחוי הצלם הזה שזהו אבדון גמור כמו שהתבאר למעלה רק מפני כי אסתר אמרה באולי אחשורוש אינו רוצה שיהיה גלוי כל כך לכל לכך היתה מבקשת זה מן המלך. ויקהלו היהודים אשר בשושן (אסתר ט, טו) אבל למעלה ביום י"ג שהרגו ג"כ היהודים לא כתיב נקהלו שאם כתב נקהלו למעלה היה משמע שאם לא נקהלו ביחד לא היו יכולים לגמור המעשה להרוג בהם וזה אינו כי כבר נפל פחד היהודים עליהם שאף אם לא היו נקהלים היו יכולים להרוג בהם ולאבד אותם שכ"כ פחד היהודים וזה מן הש"י ולכך לא כתיב נקהלו ומ"מ מפני שאין סומכין על הנס היו נקהלים ביחד וכיון שכבר כתוב שהיו יכולים לגמור המעשה אף אם לא היו נקהלים כתב אחר כן המעשה כאשר היה המעשה שהיו נקהלים ועשו מה שראוי להם לעשות. ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו ואבד חמש מאות איש (אסתר ט, יב) בגמרא (מגילה טז, א) אמר רבי אלעזר מלמד שבא המלאך וסטרו על פיו, פירש כי הוקשה לו מה שאמר הרגו ואבד ודי היה לו במה שאמר הרגו בלבד כי לשון אבוד משמע אבוד דהוא הפסד כמו כל אבידה שהוא הפסד והוא כליון בעולם וכאלו הביא הפסד לעולם ולא היה לו לאחשורוש לומר כך לאסתר כאלו היה כועס מה שעשה הפסד ואבוד בעולם וכאלו מתחרט אחשורוש ולכך פרשו בודאי שהיה כועס ואמר איך שהרגו ואבד ומה שכתיב אחריו (שם ט, יב) ומה שאלתך וגומר כי בא מלאך וסטרו על פיו עד שאמר אחר כך ומה שאלתך עוד וגו' ובזה יתורץ ג"כ כי לפי הדעת אין זה סברא מאחר שלא בקשה אסתר דבר יותר למה יאמר אחשורוש ומה שאלתך עוד כי אין למלך ראוי שיאמר שישאל עוד ועל זה אמרו כי בודאי הוא היה אומר בכעס הרגו ואבד רק כי המלאך סטרו על פיו עד שאמר מה שאלתך ויש לשאול כיון שכתיב (שם ט, טז) המספר שהרגו בשאר כל המדינות א"כ למה כתיב קרא דלעיל (שם ט, ה) ויכו היהודים בכל אויביהם ולמה צריך לכתוב ויש לפרש כי קרא דלעיל כתיב שלא תאמר כי לא היו יכולים להכות היהודים רק מספר הזה ולא יותר כי המלך אין רוצה להחריב את ארצו ולכך כתיב קרא דלעיל שהכו בהם כרצונם א"כ לא היה מספר זה ולא יותר רק שיהרגו בהם כרצונם ועוד פירושו כי הוצרך למכתב קרא דלעיל ג"כ כי בודאי אצל שושן הוצרך למכתב המספר למעלה כי על זה קאי מה שאמר אחשורוש לאסתר (שם ט, יב) בשושן הרגו חמש מאות איש ולא כתב הריגת שושן בלבד וכן לא כתב הריגת שאר ארצות בלבד שלא חאמר כי הנעשה בשושן הוא נס בפני עצמו והריגת שאר ארצות ג"כ נס בפני עצמו רק היה הכל נס אחד ולפיכך למעלה שהוצרך לכתוב המספר שהרגו בשושן וכתב עמו ג"כ שאר ארצות מה שעשו בהם וכאן הוצרך לכתוב המספר שהרגו בשושן ביום י"ד שזה לא נכתב עדיין כמה הרגו לכך כתב כאן ג"כ הרגו בשאר ארצות שעדיין לא נכתב ואצל שאר ארצות כתיב (שם ט, טז) ועמד על נפשם כי בשאר המקומות היו יראים יותר מן שושן כי שם המלך והיה ידוע להם כי חזר המלך מן הגזירה הראשונה וגם כי שם המלכה אסתר ומרדכי היהודי אשר נפל פחדם על הכל ולא שייך לעמוד על נפשם שזה היה משמע שהיו יראים שיהרגו אותם וזה אינו כי לא היה להם יראה כלל אבל בשאר מדינות המלך היה להם יראה והיו צריכים לעמוד על נפשם באולי לא ישגיחו רק באיגרות הראשונות ואמרו כי אגרות השניות נכתבו בתחבולות אסתר ולפיכך לא היו צריכים לעמוד על נפשם בשושן הבירה אשר שם מרדכי ואסתר ומפני כי הריגת יום י"ד בשושן לא היה רק תוספת לא בשביל לעמוד על נפשם כי לעמוד על נפשם משמע שהיו יראים היהודים שנהרגים והיו צריכים להצלת נפשם וזה אינו שלא היה זה הצלת נפשם רק להנקם מאויביהם ולכך נראה כי בשביל כך כתיב (שם ט, טו) יהודיים בשני יודין בכתוב כי היוד האחת היא יוד היחוס כמו עברי מצרי אדומי היוד השני הוא יוד הרבים לכך צריך שני יודין ובשאר מקום שכתיב יוד אחת היוד האחת היא במקום שתים וכאלו הוא חסר יוד אבל כאן יהודיים מלא לומר אותם שהם יהודים מלאים ושלימים הרגו ולכך כתיב יהודיים בשני יודין אבל מי שלא היה יהודי שלם ומלא כיון שלא היה צריכים להצלת נפשם לא היו נקהלים ולכך כתיב יהודיים ולמעלה שכתיב (שם ט, ו) שהרגו בי"ג בשושן חמש מאות איש לא כתיב נקהלו היהודים שלא בא הכתוב לומר רק המספר כמה הרגו ועל זה אמר אחשורוש (שם) בשושן הרגו חמש מאות איש ובשאר מדינות המלך מה עשו ובו לא כתיב ונקהלו. ונח מאויביהם (אסתר ט, טז) פי' ונח מאויביהם שלא היו צריכים לדאוג מהם כלל ומתחלה כתיב (שם) ועמד על נפשם להציל אותם מן המות ואחר כך אמר ונח מאויביהם שהיו נחים מן המצירים להם ולא היו דואגים עוד שיהיו מצירים להם אבל שיהיו נחים ועושים יו"ט זה לא היה ביום י"ג רק ביום י"ד ועל זה כתיב (שם יח) והיהודים אשר בשושן נקהלו בי"ג ובי"ד ונח בט"ו ואצל שאר מדינות כתב ונח מאויביהם ולא אצל שושן וזה כמו שבארנו למעלה כי עיר שושן לא היה להם היראה שם כ"כ ולא נשארו צוררים להם כלל ולפיכך לא הוצרך לכתוב ונח מאויביהם אבל בשאר מדינות המלך יש לחשוב כי נשארו צוררים אל היהודים לכך כתיב ונח מאויביהם כי לגמרי נחו ושלא תאמר שלא הרגו ממש רק שנקהלו לעמוד על נפשם להרוג אותם והיו האויבים מכניעים עצמם לפניהם ולא עשה בהם היהודים מעשה הריגה כי זה לא נזכר כי לא כתיב רק נקהלו ועמוד על נפשם לכך כתיב (שם טז) והרוג בשונאיהם שהרגו אותם ולא כתיב הרוג בשונאיהם ואח"כ ונח מאויביהם כי אם כן הייתי מפרש כי נחו מאויביהם שהיה להם משתה ושמחה ולכך מקדים לומר ונח מאויביהם והרוג בשונאיהם ומוכח מזה כי ונחו מאויביהם לא איירי שנחו ועשו בו י"ט רק הנחתם מצוררים שלהם. ונח בחמשה עשר בו (אסתר ט, יח) לפי הסברא היה לו לכתוב זה למעלה אצל (שם טו) ויקהלו היהודים וגו' ושם הוי למכתב ונח בחמשה עשר בו ועשו אותו משתה וי"ט אבל מפני כי הכתוב הזה לא נכתב רק בשביל הפרזים כדכתיב מפני כי הכתובה לא נכתב רק בשביל הפרזים כדכתיב אח"כ (שם יט) על כן היהודים הפרזים וגו' וכך פירושו אשר בשושן נקהלו ביום י"ג וביום י"ד ונחו בחמשה עשר ושאר היהודים כמו שכתיב לפני זה שלא נקהלו רק בי"ג ונחו בי"ד ועל כן יושבי הפרזים דוקא עושים בי"ד יום טוב אבל יושבי כרכים כיון ששושן נחו דווקא בט"ו ולא בי"ד ולכך יושבי כרכים עושים כמו שושן שנחו בט"ו והכתוב שאמר ע"כ היהודים היושבים בערי הפרזות לא מצי למכתב אחר ושאר היהודים אשר במדינות המלך וגו' שא"כ משמע כי אף יושבי כרכים הרגו בי"ג ונחו בי"ג וא"כ למה היהודים היושבים בערי הפרזות דוקא ולפיכך כתיב (שם יח) כי בשושן הרגו בי"ד ונחו בט"ו ולכך דוקא ערי הפרזות עושים י"ט בי"ד אבל יושבי כרכים עושים כמו שושן ומה שלא כתב על כל יושבי כרכים עושים ביום ט"ו משתה ושמחה כי לא כל הכרכים עשו י"ט ביום ט"ו כי צריך שתהיה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ועשו אותו יום משתה ושמחה (אסתר ט, יז) ובפסוק שאחריו כתיב (שם ט, יט) שמחה ומשתה, ובפסוק שאחריו (שם כב) ימי משתה ושמחה ופי' זה כי המשתה הוא יותר מן השמחה ולכך שייך לומר ימי משתה ושמחה כי היום נקרא על שם שבו משתה ושמחה אבל אין נקרא על שם השמחה שאינו כ"כ גדול כמו המשתה ולכך נקרא היום על שם המשתה ולכך כתיב (שם) ועשו אותו יום משתה ושמחה סמך משתה אל יום וכן ימי משתה ושמחה נקראו הימים על שם המשתה ולא נקראו על שם השמחה אבל עושים את יום י"ד שמחה ומשתה ר"ל שעושים בו שמחה ומשתה ואין הפירוש שהיום הוא משתה ושמחה רק אמר שעושים בו שמחה ומשתה כי המשתה יש בו השתיה וגם השמחה, ולכך יש להקדים השמחה כי השמחה הוא קודמת שאין לזה שום הכנה ומיד יכול להיות לו שמחה אבל המשתה צריך אליה הכנה ג"כ לתקן הסעודה וגם יש בו השמחה, לכך השמחה היא קודמת ולכך כתיב (שם יט) עושים את יום י"ד שמחה ומשתה לומר כי הם עושים שמחה ומשתה כי אין לפרש יום של משתה רק כאשר דבק משתה אל יום לגמרי כמו ועשו אותו יום משתה ושמחה זה יש לפרש יום של משתה, ועוד נראה כי מפני שכתיב אחריו ויום טוב לכך אמר ימי שמחה ומשתה וי"ט (שם) כי כל אחד הוא יותר כי כאשר האדם שמח הוא בשלימות הפך כאשר יש לו צער שהוא בחסרון וכאשר יש לו משתה הוא יותר בשלימות כי במשתה הוא טוב לב לגמרי וכאשר יש לו י"ט הוא יותר בשלימות ולכך הוסיף לומר ומשלוח מנות איש לרעהו כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי הוא ג"כ משפיע לאחרים מטובו כמו שהתבאר למעלה אצל ויתן משאות כיד המלך וכאשר עצמו חסר ואינו בשלימות אין משפיע לאחרים ולכך כל אלו דברים שזכר ר"ל שיהיה האדם בשלימות ויוסיף עוד שלימות על שלימותו עד שהוא משפיע לאחר אבל בשאר מקום בודאי ראוי להקדים משתה לשמחה כי מתוך המשתה בא לידי שמחה רק במקום שבא לומר שהיה מוסיף שלימות על שלימות בזה מקדים שמחה למשתה מפני כי המשתה יש בו השמחה והשתיה ולכך זכר אלו דברים זה אחר זה כסדר. והחודש אשר נהפך להם (אסתר ט, כב) וגו' מה שתולה זה בחודש כי המן היה אומר כי אדר שהוא סוף החדשים מורה על שישראל יש סוף להם ונהפך חודש זה לשמחה כי אדרבא בו קיום ישראל מצד הש"י אשר הוא מקיים את ישראל כי הוא יתברך הצורה האחרונה לישראל כמו שהתבאר למעלה ולכך אמר (שם) והחודש הזה נהפך מיגון לשמחה מאבל ליום טוב זכר שני דברים כי מה שנהפך מיגון לשמחה דהיינו שהיו יראים מן המן והגיעו אל השמחה שהיא שלימות האדם, ויותר מזה מאבל שהוא ההעדר אשר ההעדר הוא רע ונהפך ליום טוב שהוא טוב ולא אמר מאבל ליום טוב בלבד כי אף על גב דכתיב (שם ד, ג) אבל גדול ליהודים וזה בשביל שנגזר עליהם המיתה ואצל המיתה שייך אבל מכל מקום לא נעשה אף באחד מהם המיתה רק שהיו יראים מזה אבל יגון בודאי היה להם צער ויגון ועוד פי' מיגון לשמחה זה נאמר על כח הגופני שהוא בצער ונהפך אל השמחה אבל על כח בלתי גופני שייך לומר בו שהוא כאבל ואמר מאבל ליום טוב כי יום טוב שייך לומר על כח בלתי גופני כאשר האדם הוא בשלימות אלקי וידוע כי הי"ט שהוא יום קדוש שייך אל כח בלתי גופני ויש לאדם שלימות אלקי וזה מבואר. ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, כב) וגו' המצוה היא בפורים יותר מן י"ט ולמה המצוה הזאת יותר ביום זה מן י"ט אבל הדבר הזה ידוע ממה שהתבאר למעלה כי פורים הוא לישראל מפני שנצח את זרע עמלק אשר הם אויבים וצוררים ביותר וזה כי ישראל הם הפך זרע של עמלק כי כל זמן שזרע בעולם אין שמו אחד וישראל הם מיחדים שמו ערב ובוקר ובשביל זה הם עם אחד ודביקים בו יתברך שהוא אחד ומפני שישראל עם אחד ראוי שיהיה בהם עם אחד ויהיה להם חבור וריעות גמורה לכן יש להם להחיות אביונים מצד שהוא אחיו והם עם אחד כדכתיב אצל מצות הצדקה אחיך (דברים טו, ז) כי מפני שהם אחינו יש לתת צדקה ולכך המצוה ביותר ביום זה בלבד הן משלוח מנות הן מתנות לאביונים ולעיל לא זכרו משלוח מתנות לאביונים וזה סיוע לפירוש אשר אמרנו כי למעלה בא לומר כי מאחר שהוציאם הש"י מן המן שבא לכלותם והיו ישראל עתה בשלימות הפך מה שהיו קודם זה שנתנו ישראל למיתה ולהעדר לגמרי ולכך ראוי שיהיו בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה וי"ט וגם להשפיע על אחרים, ולכך אמר ומשלוח מנות איש לרעהו, אבל מתנות לאביונים דבר זה הוא ענין אחר שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו ואם יש שלימות לנותן ומשפיע הלא יש חסרון למקבל שהוא העני ולכך אין מזכיר רק ומשלוח מנות איש לרעהו אבל מתנות לאביונים אין זה מצד שלימותו בלבד רק מצד חסרון המקבל שהוא עני אבל כאן בא להזכיר כל הדברים שיש עליהם לעשות ולכך זכר את שניהם כי סוף סוף מצד שהוא בשלימות יש לו להשפיע לעני ג"כ מפני שהוא אחיו לכך תמצא בכל המגילה כאשר באו לנצח כתיב (שם ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, נקהלו היהודים (שם ט, ב) וכל זה כי במה שישראל הם עם אחד לכן עמהם הש"י הוא אחד ובזה הם גוברים על המן וזרעו שהם הפך אחדות הש"י ובשביל כך בפורים בפרט זאת המצוה משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים בשביל כי אלו המצות הם תלוים בזה במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות. וקבל היהודים (אסתר ט, כג) וגו' אמר וקבל היהודים לשון יחיד כי קבלו כלם בשמחה וברצון ובקול אחד אמרו נעשה ונשמע וזהו וקבל ולא היו דעות מחולקות, ועוד כי ר"ל כי קבלה הזאת מצד שאמרנו כי ישראל היו מנצחים את המן מצד שהם עם אחד כמו שאמרנו לפני זה ולכך מצד הזה ראוי לקבל עליהם הימים האלו. וקבל היהודים את אשר החלו (אסתר ט, כג) וגו', פירוש מה שאמר צורר כל היהודים (שם כד) לא בשביל שהיה מקנא בהן או שלא היה מעשיהן של ישראל ישרים בעיניו רק כי עצם היהודים היה המן שונא אותם לכך אמר צורר כל היהודים מאחר שהוא צורר כל היהודים א"כ השנאה הזאת לא בשביל שום קנאה רק כי כל אשר נקרא בשם יהודי היה שונא אותו ולכך הפיל פור עליהם להומם ולאבדם אמר להומם דבר זה שייך לנפש שהוא מקבל מהומה וחרדה, לאבדם הוא בגופם והפיל פור הוא הגורל (שם כד) מה שאמר כפל לשון הפיל פור הוא הגורל ולא אמר הפיל גורל וכן למעלה כתיב (שם ג, ז) הפיל פור הוא הגורל כי אף על גב שהיה זה גורל לא היה זה כמו שאר גורל שא"כ כל אחד יכול להטיל גורל ולעיל כתיב (שם) הפיל פור הוא הגורל לפני המן וכיון שכתיב לפני המן משמע שהיה אחד נופל גורל שהיה מומחה וחכם בזה ולכך הפור הוא חכמה רק שעל כל פנים הוא גורל לכך אמר הפיל פור הוא הגורל, ופירש פור הוא פרורים כי מפיל גורל על איזה יום מימי השנה יעשה כמעשה אשר רוצה לעשות וימי השנה הם כמו פרורים קטנים שנחלק אליהם השנה והגורל מברר איזה יום מימי השנה יעשה מה שיעשה ובזה יתורץ מה שאמר (שם ט, כו) על כן קראו לימים האלה פורים בלשון רבים והלא אין כאן רק גורל אחד רק כי נקרא הגורל האחד פורים בלשון רבים רק בשביל שהגורל הוא על איזה מן הימים שנחלקו ימי השנה לימים הרבה כמו הפרורים והגורל על איזה יום ולכך נקראים פרורים, ובבואה לפני המלך (אסתר ט, כה) וגו' כל זה כתב מרדכי לעיל ויכתוב מרדכי את הדברים האלה (שם כ) וגומר, ובבואה לפני המלך והיה לו להזכיר שמה לומר ובבואה אסתר המלכה וגו' רק שלא רצה להזכיר את שמה בפירוש כי אם כתב אסתר ולא כתב המלכה אסתר הרי זה בזיון לה נגד האומות שלא זכר שמה שהיא מלכה ואם יאמר אסתר המלכה והרי אמרו אין לבת אלא לבית והיתה לו לאשה וא"כ איך יקרא מרדכי עצמו שמה מלכה ובודאי אסתר מקפדת על זה כי היה זה כאלו מרדכי עצמו מודה שהיא מלכה אבל בשאר מקום שקורא אותה מלכה מפני שכך נראה שהרי היא עם אחשורוש אבל מרדכי עצמו שהוא יודע שהיא אשתו אם יאמר אסתר המלכה הרי הוא עצמו מודה שהיא לאחשורוש ולכך לא זכר שמה כלל רק אמר ובבואה, ואין להקשות א"כ שאר הבריות יהיה קשה להם זה מה שלא הזכיר שמה ויהיה זה כאלו כתב בפירוש שהיא אשתו אין זה קשיא כיון שלא ידעו שהיא אשתו לא יתלו בזה רק יאמרו שהוא קצור לשון או שהכל יודעים כי אסתר המלכה באה לפני המלך וכתב כי אמר עם הספר כלומר כי אמר הדברים האלו לסופר שיכתוב זה בספר ולא תאמר כי הסופרים כתבו מעצמם רק אחר הכתיבה הובא הספר לפני המלך והסכים המלך על זה ועל זה אמר כי אמר עם הספר כי הוא אמר כך מעצמו ואמר ישוב מחשבתו על ראשו ודבר זה רמז מה שאמרנו למעלה כי ישראל ועמלק הם מחולקים מצד התחלתן לגמרי ולכך אמר ישוב מחשבתו על ראשו כלומר שהוא היה מבקש לעקור התחלת ישראל עד שלא יהיו נמצאים לכך ישוב מחשבתו על ראשו לעקור התחלתו כי הראש התחלה מלשון ראש וראשון והמן וגם זרעו יהיו נעקרים מהתחלתן כמו שהוא היה רוצה לעקור התחלת ישראל, ובגמרא (מגילה טז, ב) אמר עם הספר אמרה מיבעי ליה אמר רב נחמן יאמר בפה מה שכתוב בספר, ופי' רש"י ז"ל דפירושו כי מה שבאת אסתר להתחנן לו כל זה יאמר כל שנה ושנה עם הספר שתהא המגילה כתובה לפניהם והפירוש דחוק מאוד כי המשך הפסוקים קשה לפירוש גם מה שאמר יאמר בפה לא היה צריך לומר רק יאמר בספר ובודאי פירושו שתהיה המגילה נקראת ולפי הנראה פירושו כמו שאמרנו וכמו שפירש רש"י ז"ל בפי' המגילה וכך הפי' בבואה לפני המלך בקשה אסתר שיאמר המלך מה שכתב בספר הוא האגרת יאמר בפה כי למעלה כתיב שהאגרת כתב מרדכי בשביל שנתן לו רשות שיכתוב כטוב בעיניו וכדכתי' (אסתר ח, י) ויכתוב בשם המלך אחשורוש ויחתם בטבעת המלך לכך בקשה שיאמר בפה מה שכתוב בספר וישמעו דבר זה מפיו ובשביל כך הדבר יותר יש לו קיום וכל זה כתב מרדכי אל כל היהודים ולפי זה שפיר גרסינן אמרה לו יאמר בפה מה שכתוב בספר וכן עשה אחשורוש אמר בפה מה שכתוב בספר כי ראוי שיאמר בפירוש ההצלה ולא שיאמר ואתם כתבו כטוב בעיניכם שלא יאמרו הבריות כי לא היה דעתו של אחשורוש שכ"כ יעשו ולפי דעתי הגרסא כך אמרה מבעי ליה אלא אמר בפה מה שכתוב בספר כלומר שאמר אחשורוש בפה כל הדברים מה שכתוב בספר ובזה יהיה הכל כמשמעו ואם נפרש כמו שפירש רש"י דברי הגמרא צריך לומר כי בקשה אסתר שיקראו ישראל בפה המגילה הזאת כי אולי אחשורוש יהיה מקפיד על איזה דברים הכתובים במגילה שאינם לכבוד אליו ועל כן בקשה על זה והשיב על זה שיאמר בפה מה שכתוב בספר ופירש שאמרנו הוא נכון. על כן קראו לימים האלה פורים (אסתר ט, כו) וגומר, ואין להקשות למה קראו להם פורים בלשון רבים כי כבר התבאר זה למעלה אצל להפיל פור הוא הגורל ע"ש ויש לומר גם כן מה שאמר על כן קרא לימים האלה פורים היינו יום י"ד ויום ט"ו בשושן מפני שהם מחולקים בי"ד הרגו בשונאיהם ויום ט"ו יום הנחה משתה שמחה אע"ג שאלו שני ימים הוקבעו על ידי גורל אחד מ"מ כיון שאין יום זה כיום זה והם מחולקים נקראו פורים בלשון רבים, על כן על כל דברי האגרת הזאת (אסתר ט, כו) וגו', פי' על כן פירוש אל מה שאמר על כן קראו לימים האלה פורים על כן שיהיו הימים נכרים וידועים משאר ימי השנה ויהיו מקיימין אותם מידי שנה בשנה ובזה שיהיה נזכר כל אשר כתוב באגרת הזאת ובשביל זה ידעו הניסים אשר ראו בעיניהם והגאולה שהיה להם בשביל זה וכך פי' בתרגום יהונתן (שם) אבל בגמרא (מגילה יט, א) אמרו מהיכן קורא את המגילה ויוצא בה כדי חובתו ר' מאיר אומר כולה ר' יהודא אומר מאיש יהודי (אסתר ב, ה) ר' יוסי אומר מאחר הדברים האלה (שם ג, א) ר' שמעון אומר מבלילה ההוא (שם ו, א), ר' הונא אמר מהכא, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם מאן דאמר כולה מה ראה אחשורוש להשתמש בכלי בית המקדש על ככה שמלאו שבעים שנה למאי דחשיב ולא אפריקו ומה הגיע אליהם בא השטן ורקד ביניהם והרג את ושתי, מ"ד מאיש יהודי מה ראה מרדכי שנתקנא בהמן על ככה דשוייה נפשיה עבודת אלילים ומה הגיע אליהם דמתרחיש להו ניסא, מ"ד מאחר הדברים האלה מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים על ככה משום דמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ומה הגיע אליהם שתלו אותו ואת בניו על העץ, ומ"ד מבלילה ההוא מה ראה אחשורוש להביא ספר הזכרונות על ככה דזמינתיה אסתר להמן ואסקיה אדעתיה למיעץ עצה עילויה דההוא גברא למקטליה ומה הגיע עליהם דאתרחיש להו ניסא, הנה נראה כן גם הם מפרשים הכתוב על כן על כל דברי האגרת הזאת כמו שפרשנו רק שפירשו מה ראו על ככה על התחלת הדבר שהיה סבה והתחלה אל עיקר הגאולה ומה הגיע אליהם הוא תכלית הגאולה וסבר ר' מאיר כולה צריך לקרות כי הריגת ושתי הוא תועלת אל הגאולה כדי שתבא אסתר תחתיה ור' יהודא סבר מאיש יהודי מפני שכאן מזכיר את מרדכי שהוא איש יהודי על שם שמסר נפשו על ע"ז כמו שעשה להמן ולפיכך ולא ישתחוה וממנו באה הגאולה עצמה ומ"ד מן אחר הדברים סבר כי הש"י גאלם מן הצרה שהגיע להם וזהו התחלה לגאולה והתחלת הצרה היה מה שגדל המלך את המן ומ"ד מן בלילה ההוא סבר התחלת הגאולה עצמה מן בלילה ההוא נדדה. קימו וקבלו היהודים עליהם (אסתר ט, כז) וגומר, מה שכתוב קודם קימו ואח"כ קבלו ולפי הסברא היה לכתוב קודם קבלו ואח"כ קימו רק מפני כי בראשונה החלו לעשות כאשר הרגו בשונאיהם ועשו משתה ושמחה בי"ד וט"ו ועתה בשנה שניה כאשר חזר ועשו יום טוב בזה קימו את אשר עשו בתחילה ולכך כתיב קימו ואח"כ כתב וקבלו היינו שהיו מקבלים ג"כ לעתיד וזהו וקבלו ומה שכתיב קבל וקרי קבלו כמו שהתבאר למעלה כי הקבלה הזאת שב"ד של ישראל היו מקבלין עליהם וזהו קבל לשון יחיד שהוא נאמר על הב"ד אבל הקרי הוא קבלו כי כל אדם ואדם בישראל קבלו עליהם כאשר הב"ד היו מקבלים אבל קימו לשון רבים כי כל אחד הוא מקיים המצוה בפני עצמו רק הקבלה הוא לב"ד ולפיכך כתיב (אסתר ט, כג) וקבל ומ"מ נחשב זה כאלו כל ישראל מקבלים לכך וקבלו קרינן. ובגמרא אמרינן (מגילה ז, א) אסתר ברוח הקודש נאמר דכתיב (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו ומייתי שם הרבה תנאי ואמר שם אמר רב יהודה אמר שמואל אלו הואי התם הוי אמרי להו מלתא דעדיפא מכולהי שנאמר (שם ט, כז) קימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה ע"כ בא לפרש מה שכתיב (שם) קימו וקבלו ולא סגי בחדא לומר קימו או קבלו ואמר כי לכך כתיב קימו וקבלו כי מלמד לך כי מצוה זאת של קריאת מגילה נחשב כאלו הש"י צוה עליה כיון שהסכים על המצוה הזאת מלמעלה נחשב כי הש"י צוה עליה ואינה כמו שאר מצות שהם מדרבנן שב"ד התחתון גזרו בלבד אבל מצוה זאת נחשבת שהוא מצוה מן הש"י וגם אינה כמו שאר מצות מלמעלה בלבד ולא מב"ד של מטה ומלמעלה וזה בודאי נחשב חזוק גדול מאוד כאשר המצוה היא מלמטה ומלמעלה. בפרק ר' עקיבא (שבת פח, א) ויתיצבו בתחתית ההר אמר ר' אבדימי בר חמא מלמד שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (שם) קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר ג"כ בא לתרץ מה שכתיב קודם קימו ואח"כ קבלו ופירוש ע"י זה שקימו מגילת אסתר קבלו עליהם מה שהיה ראוי להם לקבל עליהם בהר סיני כי בימי מרדכי ואסתר שקבלו עליהם מקרא מגילה והוא מצוה אחת וכאלו היא כתובה בתורה שכך אמרו במסכת מגילה (יד, א) מ"ח נביאים וז' נביאות עמדו לישראל וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על תורת משה כי אם מקרא מגילה מאי דריש וכו' ולכך כאשר קיימו מצוה זאת ודבר זה היה מעצמם ולא שגזר עליהם ובזה קבלו עליהם כל המצות בק"ו כי מצוה זאת שלא שמעו מן הש"י שהוא רוצה שיקבלו מצוה זאת אפילו הכי קבלו עליהם שאר מצות ששמעו כי הקב"ה רוצה שיהיו מקבלים כ"ש שהיו מקבלים עליהם אפילו לא כפה עליהם הר כגיגית ולכך כאשר קבלו עליהם מצוה זאת בזה היו מקבלים כל המצות ולכך כתיב (שם) קימו וקבלו קיימו המצות שנתנו בסיני וקבלו עליהם עתה מקרא מגילה וכבר פרשנו כל זה בהקדמה ע"ש ויש לשאול דכאן אמרינן דקרא דכתיב קימו וקבלו בא ללמוד שקיימו עתה מה שקבלו והרי לעיל אמרנו כי קרא אתא ללמוד שקיימו למעלה מה שקבלו למטה ונראה כי אין זה קשיא כי בודאי שניהם ילפינן דאין לומר דקרא אתא ללמוד שקיימו למעלה מה שקבלו למטה דא"כ לכתוב קבלו וקימו כי בודאי הם צריכים לקבל התחלה ואח"כ היו מקיימים אותה מלמעלה אבל כי דרשינן כי קיימו עתה מה שקבלו כבר אין קשיא מה שאמר קימו וקבלו ולא אמר קבלו וקימו כי הכתוב מדבר מה שהיה עתה ולא מה שהיה כבר ולהא לחודא לא אתי שקיימו עתה מה שקבלו כבר דא"כ לכתוב קימו קבלו ולא קימו וקבלו דמשמע ב' דברים לכך צריך לומר שקיימו למעלה וקיימו למטה ועוד כי אף אם נאמר שקיימו עתה מה שקבלו כבר צריך לומר ג"כ שקיימו מגילה למעלה דאל"כ מה שקיימו מקרא מגילה עתה אין הקיום הזה הוא לקבלה שקבלו כבר כי מקרא מגילה אינו רק דרבנן בשלמא אי מקרא מגילה יש לו קיום למעלה וכאלו נתנה מצוה זאת מסיני הוי שפיר כיון שקיימו עתה מצוה זאת שהיא ג"כ מן הש"י דבר זה קבלה לכל המצות שנאמרו ברוח הקודש כמו שנתבאר למעלה בהקדמה ע"ש אבל אם מצות מקרא מגילה אינו רק מדברי סופרים אין כאן קיום למה שקבלו כבר כי מצות מדברי סופרים ואיך דברי סופרים קיום אל התורה דבר זה אין לומר. ככתבם וכזמנם (אסתר ט,כז) פי' ט, כז) פי' ככתבם דהיינו יום י"ד ויום ט"ו זה נקרא ככתבם וכזמנם דבר זה מה שמקדימין אנשי כפרים ליום הכניסה וזה נקרא בזמנם וכן דרשו רז"ל בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם ולפי פשוטו היה נראה פי' וכזמנם שאם הוא שנה מעוברת יש לעשות פורים באדר השני וכך משמע בזמנם כמו הזמן שהוא ראוי אל פורים כי פורים ראוי שיהיה בסוף החדשים והוא זמן של פורים כמו שהתבאר למעלה ולפיכך אדר השני שהוא סוף החדשים ראוי לפורים לאדר הראשון אבל רז"ל למדו זה ממקום אחר לכך דרשו כזמנם למה שאמרנו. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור (אסתר ט, כח) וגו' נראה פשט הכתוב בכל דור ודור דהוי אמינא אותו דור שהיה בימי המן חייבים לעשות אבל דור שאחריו לא אע"ג דכתיב (שם כז) ועל זרעם הא ג"כ על זרעם שנולדו בימי המן רק שהיה קטנים ואע"ג דלאו בני קבלה הם אבל דור שלא היה בימי המן כלל לא, לכך צריך לכתוב בכל דור ודור, וכתיב (שם) כל משפחה ומשפחה לומר אף אם היה משפחה חשובה ביותר עד שאפשר לומר כי מתוך חשיבתם לא נעשה בהם דבר, וכל מדינה ומדינה שאפשר לומר כי כאשר הכרך הוא חזק אפשר לה להציל עצמה וא"כ לא היתה צריכה להצלה לכך אין צריכה לקיים ימי הפורים ועוד שהיא רחוקה מן הישוב שאין דרך לבא לשם בני אדם עם כל זה יהיו הימים נזכרים ונעשים כך נראה לפרש לפי הפשט. אבל בגמרא (מגילה ג, א) דרשו בענין אחר משפחה ומשפחה אפילו משפחות לוים והם בעבודתם ומ"מ חייבים להניח ולבטל העבודה ולשמוע המגילה ובכל מדינה ומדינה שאין לחלק בין שושן לשאר עיירות וכל עיר ועיר שאין לחלק בין עיר הסמוכה לכרך בשעור מיל שדין שלה כמו כרך ושאר עיירות אין דינם כמו כרך, נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח) נזכרים היינו קריאת מגילה ונעשים עשיית משתה ושמחה ומשלוח מנות ומה שאמר נזכרים ונעשים ולא אמר והימים האלו יזכרו ויעשו מלמד שיהיו נזכרים ונעשים מן הש"י כי כך נגזר מן הש"י שיהיו הימים האלו לעולם וכמו שאמר אחר כך לא יסוף מזרעם. ותכתוב אסתר (אסתר ט, כט) וגו' התיו גדולה לומר כי מלמעלה הכתיבה שהיה עליה רוח הקודש מלמעלה והעולם התחתון הוא קטון והעולם של מעלה הוא גדול ולכך התיו גדולה כי היה הכתיבה הזאת מלמעלה. לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית (אסתר ט, כט) לפי הפשט נראה שלכך כתב פעם שנית אע"ג שכבר כתב להם לקיים את הפורים מ"מ כתב שנית שיהיו מוחזקים בפורים כי בפעם הראשון שהרגו ביום י"ג בכפרים ונחו ביום י"ד בשושן הרגו אף בי"ד ונחו ביום ט"ו זה היה פעם ראשון ולא כתב מרדכי עדיין כלל באותו פעם ואחר שנת המעשה כתב אליהם מרדכי כמו שאמר למעלה ובשנת שנית כתב עוד ועם פעם ראשון היו שלשה פעמים כך יש לפרש פשוטו אבל רז"ל מפרשים (מגילה ו, ב) פורים השנית אדר השני, וקשה דזה אינו משמעות הכתוב כלל ונראה שכך ר"ל שכבר עשו פורים באדר הראשון מפני שלא ידעו כי השנה ההיא מעוברת וכאשר נתעברה השנה כתב להם שיעשו פורים שני באדר השני והנה הלשון כמשמעו, ועוד בגמרא (שם ז, א) לקיים את פורים השנית אמר רב יהודא אמר שמואל מתחלה לא קבעוה רק בשושן בלבד ואח"כ תקנו בכל העולם ולכך כתב (שם) לקיים את הפורים השנית לקיים אותו בכל העולם לא בשושן בלבד אבל קשה דכתיב לפני זה (שם ט, כז) קימו וקבלו היהודים. ועל זרעם להיות עושים את שני הימים וגומר. ואת שני הימים לא שייך לומר שהם בשושן בלבד כי יום י"ד הוא בשאר מקום ויום ט"ו הוא בשושן, ונראה לומר כי מה שכתיב (שם ט, כט) הפורים השנית היה אחר שקבעו ימי הפורים בכל העולם וכתבו לקיים ימי הפורים השנית כלומר כמו פורים השני שהיה בכל העולם כך וקיימו אותו בכל העולם ומפני כי בפורים השני קבעו אותו בכל העולם ופורים הראשון לא היה בכל העולם לכך כתבו שיהיו מקיימין פורים השנית ואע"ג שכבר קבלו הפורים כתב עוד פעם אחר לעשות הפורים מפני שלא יאמרו כי לא היה הקבלה לדורות רק שיעשו הפורים פעם אחד בשביל הנס שנעשה להם אבל לעשות הפורים מידי שנה בשנה לא, לכך כתבו כתבים לקיים את פורים השנית שהוקבע בכל העולם ויהיה נעשה לדורות ויש לפרש ג"כ כי מה שאמר לפני זה קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם להיות עושים שני הימים וגומר היה זה בשנה השנית שקבלו עליהם כל העולם לעשות ימי הפורים ומה שכתיב ותכתוב אסתר וגומר לקיים הפורים השנית מפני שצריך אזהרה בשעת מעשה ולכך כאשר הגיע הזמן של פורים השנית כתבו לקיים פורים השנית והוא אזהרה בשעת מעשה כך יראה לפרש. ויש לתרץ כי לכך למעלה כתיב (שם ט, כ) ויכתוב מרדכי וכאן כתיב (שם ט, כט) ותכתוב אסתר. ומרדכי ולמה לא כתיב למעלה ותכתוב אסתר אבל דבר זה מפני למעלה פירושו כי מרדכי היה בסנהדרין והסנהדרין הם קובעים שהם ב"ד ולכך כתיב מרדכי בלבד שהוא ראש בסנהדרין ואין אשה בב"ד אע"ג שעליה רוח הקודש אין אשה בב"ד אבל כאן שלא היה רק להחזיק בשעת מעשה שיקיימו את אשר קבעו סנהדרין לדבר זה אסתר יותר שיראים מן המלכה ביותר כך נראה נכון. דברי שלום ואמת (שם ט, ל) פירושו דברי שלום שהיו מבקש מהם דרך בקשה שיעשו זה וכל בקשה הוא דרך שלום שהרי אין גוזר בכח עליהם שאפשר שיבא מזה מחלוקת אלא היה דרך בקשה ואמת כלומר שכך ראוי לפי האמת שיהיו מקיימים ימי הפורים כאשר קיים עליהם מרדכי ואסתר אע"ג כי מרדכי ואסתר היו יכולים לגזור עליהם בכח לעשות מ"מ לא עשו זה רק שכתבו עליהם דרך בקשה שכך יעשו ואמת כי כך הוא האמת וכך כתבו להם כי אנו מבקשין מכם לקיים את דברי הפורים ואם לא תקיימו דברינו אלו אין אתם רוצים לשמוע אלינו ואין זה שלום ואמת כי לפי האמת יש לקבל ימי הפורים שכך ראוי מאחר שנעשה הנס לישראל ורז"ל (מגילה טז, ב) נראה שהם מפרשים דקאי על המגילה עצמו שהיא שלום ואמת, וכך פירושו שכתב עליהם לקבל עליהם מה שכתוב במגילה והוא מעשה המן שעשה להם הש"י שלום מן הצורר והשלום הזה הוא שלום של אמת שכך ראוי שאם לא עשה להם השלום היו ח"ו ישראל כלים וזה יוצא מן האמת לגמרי ולכך נקרא שלום ואמת וכך אמרו במדרש ג"כ (אסתר רבה ו, ב) משה למד תורה לישראל שנאמר ראה למדתי אתכם (דברים ד, ה) וגו' אף מרדכי למד תורה לישראל דכתיב (אסתר ט, ל) דברי שלום ואמת וכתיב (משלי כג, כג) ואמת קנה ואל תמכור ע"כ, ומכאן דרשו שצריכה המגילה שרטוט כמו אמתה של תורה ומשמע מזה כי התורה בלבד צריכה שרטוט ולא נביאים וכתובים ואע"ג דאמרינן במסכת גיטין (ו, ב) שנים כותבין בלא שרטוט ג' אין כותבין פרשו בתוספות (ד"ה א"ר יצחק, שם) היינו שצריך לשרטט שורה שחת בראש ולא כל שורה ושורה ולפי זה קשה למה יהיה החומר הזה למגילה שצריכה שרטוט ונביאים וכתובים אין צריכים שרטוט ונראה כי יש טעם לדבר שצריכה המגילה שרטוט וזה כי השרטוט מורה על היושר הגמור שיש בספר שכותב כיון שכותב אותה בשרטוט זהו היושר וזה ראוי דוקא לתורה כי התורה היא היושר הגמור ואינה יוצא מן היושר לכך נביאים אשר בהם נזכר כי הש"י עושה טוב וחסד לישראל לפנים משורת הדין וא"כ דבר זה שהוא חסד אינו מצד היושר כיון שהוא חסד בלבד לכן הנביאים מפני שיש בהם מעשה הש"י אשר הוא עושה חסד עם החוטאים שמאריך להם להחזיק אותם בתשובה וכן שאר דברים שהש"י נוהג עם ברואיו שנכנס הש"י עם הבריות לפנים משורת הדין ולכך אין צריכים שרטוט אבל המגלה שהיה את ישראל לגמרי ובודאי ח"ו שיהיה הש"י מניח לכלותם שיש להם התורה שהעולם עומד עליה לכך מפלת המן הוא היושר הגמור ולכך צריכה המגילה הזאת שרטוט יותר מן התפילין ובשביל כך אמרו כי עשרת בני המן יש למתוח אותם כמו קו שהוא שוה כמו שאמרו בירושלמי (מגילה פרק ג הלכה ז) שיש לכתוב אותם שניץ ונחיץ כהדין קונטרין וכל זה כי תליותם היה במדה השוה הוא היושר הגמור ומי שאומר שהמזוזה צריכה שרטוט לפי שהמזוזה ג"כ לשמירה שלא יוזק וכמו שאמרו ז"ל בפירוש (מנחות לג, ב) מלך בשר וגם הוא בפנים ועבדיו מבחוץ משמרים אותו והקב"ה עבדיו בפנים ומלך מלכי המלכים משמר אותם בחוץ וכו' הרי לך כי המזוזה הוא השמורה וכל שמורה שלא יוזק דבר זה בודאי הוא מצד היושר ודבר זה כמו מעשה המן שלא היו מבקשים שום טובה כלל רק שלא יהיו כלים מן האויב ולכך צריכה המזוזה שרטוט יותר ויש לומר ג"כ כי המזוזה אינה רק תורה שהרי כתוב בה פרשה מהתורה ולכך מזוזה צריכה שרטוט אבל התפילין אע"ג שבתפילין יש בהם ג"כ פרשיות התורה אינו דומה כי התפילין צריכין תקון ד' בתים והם נקראים טוטפות וצריכים רצועות ויוד של תפילין הלכה למשה מסיני לכך לא נקרא על התפילין שם תורה רק המזוזה שאין בה רק שתי פרשיות שבתורה לכך דין תורה עליהם וצריכה שרטוט כמו התורה ולכך נקרא המגילה שלום ואמת כי המגילה הזאת שעשה הש"י להם שלום מן הצר הצורר להם והוא שלום שיש בו אמת כמו שאמרנו ולכך דרשו ז"ל (מגילה טז, ב) ג"כ שצריכה שרטוט כאמתה של תורה כי התורה היא היושר הגמור וזה שאמר כאמתה של תורה כי אמיתת יותר מן התורה כי כל דברי' אמת ויושר ולכך התורה היא צריכה שרטוט מפני שהיא אמת גמור וכל ענין התורה שיש בה היושר לכך אמרו ז"ל (ברכות לג, ב) האומר על קן ציפור יגיע רחמיך משתקין אותו מפני שעושה מדות של הקב"ה רחמים ואינם רק מדת הדין, ור"ל כמו שאמרנו כי אין המצות שבתורה רחמים וחסד ולפיכך מי שאמר שהש"י היה מרחם על קן צפור ולכך צוה בתורה על הקן לשלוח משתקין אותו כי התורה היא במדת היושר ומורה על זה השרטוט שהוא הולך ביושר ולכך המגילה הזאת צריכה שרטוט ועוד יש לך לדעת כי השרטוט הוא קו ישר והקו הישר הולך עד בלתי סוף כי כן הוא היושר שאין ליושר שום קצה כלל ודבר זה בארנו בכמה מקומות כי הישר אין לה קץ וסוף ומפני כי הוא יתברך הוא היושר עצמו ולפיכך היושר אין לה קץ ותכלית ולכך התורה שאין לה סוף צריכה שרטוט שהוא קו ישר ודבר זה מבואר ומפני כי הנס שעשה הש"י בזאת המגילה היא נצוח המן כמו שאמרנו ולדבר הזה אין לו קץ וסוף כמו שבארנו גם כן למעלה שעל זה אמר שאם כל המועדים בטלים ימי הפורים לא יהיו בטילים ולכך המגילה הזאת ג"כ צריכה שרטוט כאמתתה של תורה ואלו שני דברים אשר אמרנו כי המגילה צריכה שרטוט כאמתתה של תורה ופרשנו בזה מפני שיש במגילה הזאת היושר הגמור כמו שהתבאר ולא היה ההנהגה הזאת מצד החסד והרחמים רק מצד היושר הגמור ועוד פרשנו כי טעם זה שצריכה שרטוט מפני שאין לה קץ וסוף כמו שאמרנו למעלה ואלו שני הטעמים הם ענין אחד וזה תולה בזה כי הדבר שהוא היושר אין לו סוף כמו שאמרנו שהוא יתברך הוא היושר הגמור והדבר שהוא ישר מצטרף אל הש"י שהוא היושר בעצמו ולכך יש לו קיום עד עולם ומפני כך מורה השרטוט שהולך ביושר כי התורה היא נצחית ומטעם זה אמרו ז"ל (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת כי היה בו מדת היושר שמפני כך נקרא יעקב ישורן ומפני כך אין מיתה שהוא הפסק והפסד אליו כמו שבארנו זה במקומו כלל הדבר היושר אין לו הפסק ומפני כך אמרו כי המגילה הזאת צריכה שרטוט כאמתתה של תורה ומורה זה על מעשה המן שהפילו והוא היושר הגמור להציל ישראל מן המן מזרע עמלק שהוא הפך היושר שהוא המעוקל ומפני כך הוא ביותר מוכן שיהיה לו אבוד והפסד שהוא יוצא מן היושר לגמרי ולכך ראוי אליו ההפסד הגמור ולכך אמרו שאם כל מועדים בטלים ימי פורים לא יהיו בטלים ואם שפרשנו פירש אחר לזה בהקדמה מכל מקום דבר זה ג"כ אמת ברור כי הדבר שהוא יושר אין לו בטול והפסק ומעשה המגילה ראוי בה היושר הגמור לבטל זרע עמלק המעוקל והמשכיל והמבין יבין כי כל הפרושים אשר אמרנו ברורים ואמתיים ועוד נפרש בסמוך, ובירושלמי (מגילה פרק א, הלכה ה) ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר נביאים וכתובים עתידין להבטל וחמשה חומשי תורה אין עתידים להבטל מאי טעמא קול גדול ולא יסף (דברים ה, יט) ור"ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אין עתידים להבטל שנאמר (אסתר ט, כח) וזכרם לא יסוף מזרעם, והלכות דכתיב (חבקוק ג, ו) הלכות עולם לו ע"כ, הנה מבואר לפניך הדברים שאמרנו כי נביאים וכתובים אע"ג שכל הדברים שבהם אמת גמור מ"מ עיקר הנביאים וכתובים שהש"י מנהיג את עולמו מצד החסד ומצד החסד יש קץ וסוף רק היושר אין לו הפסק כמו חמשה חומשי תורה אשר כל המצות יש בהם היושר כמו שאמרנו למעלה כלל הדבר כי התורה היא מצד העילה הוא הש"י שסדר כך התורה ולדבר זה אין לו בטול כלל אבל נביאים אף כי הם מן הש"י מ"מ אינו מן הש"י רק כפי מה שהוא ראוי מצד העלול הוא האדם וכפי מעשיו של אדם על זה באו הנביאים להוכיח אותם רק התורה היא הסדר מן הש"י ולפיכך חמשה חומשי תורה אין עתידים להבטל ואל תטעה לומר כי מה שאמרו כי נביאים וכתובים עתידים להיות בטל שר"ל כי לא ילמדו בהם ויהיו כשאר דברים ח"ו כי בודאי קדושים הם רק כי אותה הנהגה יהיה בטל ור"ל הוסיף אף מגילת אסתר והלכות אין עתידים להבטל ודבר זה יעיד על הפירוש הזה כי הדבר שהוא הלכה אינו נוטה מן מדת היושר כלל רק היא היושר הגמור לא כמו דבר שאינו הלכה אין זה היושר הגמור לכך אינו הלכה וזה אמרם (נדה עג, א) איזה בן עולם הבא מי ששונה הלכות שנאמר (חבקוק שם) הליכות עולם לו אל תקרא הליכות עולם לו אלא הלכות עולם לו ודבר זה הוא הטעם אשר אמרנו כי מפני שההלכה הוא היושר שאינו נוטה מן נקודת האמת רק הוא היושר הגמור לכך אין לדבר זה הפסק וזה רמז במלת הלכה כי ההולך הוא הולך ביושר למקום אשר ירצה ללכת ודבר זה נתבאר בכמה מקומות (תפארת ישראל פרק יג, נתיבות עולם נתיב התורה פרק א, דרך חיים פרק ג, יח) כי היושר הוא השוה אין לו הפסק ולכך גם הלכות אין עתידים להבטל, וגם זה שאמרו במדרש (שוחר טוב משלי ט, א) יום הכפורים אין עתיד להבטל דבר זה ג"כ טעם זה כי החוטא הוא שיוצא מן היושר לגמרי שזה ענין החטא שיוצא מן היושר ויום זה יום הכיפורים הוא היושר בעצמו ולכך יש בו כפרת חטא לאשר יצא מן היושר והדבר הזה ידוע לנבונים אבל אם נפרש כי גם נביאים צריכים שרטוט מפני שיש בהם האמת רק שבא לומר דאפילו מגילה שאינה מן הנביאים צריכה שרטוט ולכך אמרו במסכת גיטין (ו, ב) שלש אין כותבין שצריך שרטוט הכל ואין חלוק בין בראש ובין באמצע רק שצריך שרטוט לפי זה אין כאן קושיא כלל, וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם (אסתר ט, לא) ודבר כמו זה הוא מצוה בודאי לפרסם שהש"י שמע צעקתם ואין קיום לדבר זה שיהיו נזכרים דברי הצומות וזעקתם רק על ידי ימי הפורים ולכך כמו שקיימו דברי הצומות וזעקתם על ידי ימי פורים כך קיימו על נפשם שאר הדברים המשתה והשמחה וההנחה אף שהיו בגלות עם כל זה קיימו על נפשם ימי הפורים. ומאמר אסתר קים (אסתר ט, לב) וגו' מה שאמר מאמר אסתר ולא מאמר מרדכי כי אסתר היתה מלכה וכיון שהיא מלכה היו שומעים לה ומקבלים דבריה אע"ג שגזרו חכמי הדור ומחוייבים לקבל גזירתם עם כל זה אפשר כי לא היו שומעים ולכך אמר מאמר אסתר קים אבל מרדכי כתב לקיים שיהיו מקבלים הגזירה הזאת וכך אמרו בגמרא (מגילה טז, ב) ומאמר אסתר קים דברי הפורים, מאמר אסתר אין דברי הצומות וזעקתם לא, אמר ר' יצחק בר אמי דברי הצומות וזעקתם, ומאמר אסתר קים דברי הפורים (אסתר שם, לא, לב) ע"כ, ופי' זה כי ומאמר אסתר משמע דבריה בלבד שאמרה שיקיימו דברי הפורים מפני הש"י הציל אותם מן המן והם קיימו דברי הפורים ודבר זה בודאי אינו כלל ולכך פירושו דברי הצומות וזעקתם קים דברי הפורים ומ"מ אם לא היה מאמר אסתר לא היו שומעים ולכך לא הזכיר כאן מרדכי כי מה שאמר דברי הצומות וזעקתם קים הם דברי מרדכי שהיו מע' סנהדרין והיו גוזרין לקיים דברי צומות וזעקתם על ידי ימי הפורים כמו שהתבאר ומאמר אסתר שכתבה להם שיקיימו ימי הפורים אלו שנים ביחד קיימו ימי הפורים ואל יקשה לך מאחר שכתיב כאן (שם) דברי הצומות וזעקתם וא"כ דברי הצומות וזעקתם הם עיקר במעשה הזה והיה ראוי שיהיה עיקר הצום אמנם יש לך לדעת כי הפורים הוא בחודש אדר שהוא חודש האחרון והמן חשב כי חודש האחרון מורה על אחרית ישראל כאשר נפל הגורל בחדש האחרון הוא אדר ודבר זה היה בא אל ההפך כי אחרית ישראל שהם מגיעים אל הש"י שהוא יתברך תכליתם האחרון כמו שיתבאר באריכות למעלה בפסוק (אסתר ג, ז) הפיל פור הוא הגורל ע"ש ולכך בפורים אדרבא צריך לבסומי עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכאשר האדם הוא כך הוא עצמו בשלימות שאינו חסר וכאשר הוא כך זה עצמו הוא הסוף כאשר כבר הוא בשלימות ואז נמסר תכליתו וסופו אל הש"י ומצד הזה היה נצוח המן כמו שהתבאר בפסוק (אסתר ג, ז) הפיל פור הוא הגורל, ודבר זה עיקר הטעם מה שאמר (מגילה ז, ב) שצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ולפיכך יום הזה אינו כמו יום הכפורים שהוא יום צום ותענית כי יום הכפורים ראוי שיהיה יום צום לפי שכאשר מסלק האדם ממנו הגוף על ידי התענית שהוא ממעט הגוף יש לאדם דביקות אל הש"י ולכך הצום שהוא סלוק הגוף ראוי בפרט ביום הכפורים אבל ימי הפורים הוא ענין אחר כי הש"י הציל אותם מהמן בשביל שאין אדם נחשב לדבר מה ואין לו עזר מצד עצמו וכיון שאין האדם נחשב לדבר מה קיום שלו הוא מן הש"י ומה שאין האדם נחשב לדבר מה דבר זה הוא מצד הגוף ולפיכך צריך לבסומי בפורים וכאשר הוא מבוסם ואין יודע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי אז מה האדם נחשב כאשר מסולק ממנו השכל וכיון שאין נחשב לכלום לכך מצד הזה הש"י מקיים ומעמיד אותו ולכך בימי המן שהיה רוצה לכלות את ישראל ולאבד את גופם ולא היה להם עזר רק מן הש"י אשר הוא מקיים האדם מצד שאינו נחשב לכלום מצד עצמו רק כי קיומו הוא מצד הש"י ולכך חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ואז אין דבר באדם וכאשר אין האדם נחשב לכלום קיומו הוא מן הש"י, ומעתה התבאר כי ימי הפורים יש בהם משתה ושמחה שכל אשר יש לו משתה ושמחה יותר אינו נחשב לכלום ואינו דומה לי"ט שהם זמני שמחה כי אין השמחה רק שיהיה כח לנפש לא לבטל השכל ממנו אבל בפורים כל אכילה ושתיה הוא הסרת השכל וזהו בטול האדם עד שאינו נחשב דבר מה ודי בזה למבינים דברים שהם עמוקים מאוד מאוד: