Chapter 6 ו׳
1 א

בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו, א) וגו' פי' בשביל שנדדה שנת המלך לכך צוה שיביא לפניו ספר זכרונות כדי שיהיה ישן כאשר יהיו נקראים וקשה כי יותר היה לו להביא לפניו כלי זמר וכלי שיר מפני שלא היה יכול לישן ובגמרא (מגילה טו, ב) בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו, א) א"ר תנחום נדדה שנת מלכו של עולם ורבנן אמרו נדדו עליונים ותחתונים אמר רבה נדדה שנת המלך אחשורוש ממש נפלה ליה מלתיה בדעתיה אמר מאי דקמן דזמנהיה אסתר להמן בהדאי דילמא עצה קא שקלי עליה דההוא גברא למקטליה הדר אמר אי הכי הוה לא הוה אינש דרחים לי והוה מודע לי הדר אמר דלמא איכא אינש דעביד לי טיבותא ולא פרעתיה מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות ויהיו נקראים (אסתר ו, א) מלמד שנקראים מאליהם, וימצא כתוב (שם, ב) כתב מבעי ליה אמר ר' יצחק נפחא מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב, אמר ר' אסי אמר ר' חנינא בר פפא דריש ר' שילא איש כפר תמרתא ומה כתב של מטה שהוא לזכותן של ישראל אינו נמחק כתב של מעלה על אחת כמה וכמה ע"כ, ואין להקשות איך אמר אחשורוש ליכא אינש דרחים לי ומודע לי דמאי שאלה היא זאת שודאי לא היו מגלים דבר זה ואין זה קשיא כמו שאמרנו למעלה אצל בגתן ותרש כי להם היה אפשר לתת לו סם המות מפני שהם ממונים לשומרו אבל כאשר אין לו זה שהוא שומר אליו אי אפשר שיעשו לו דבר רק אם יבא עליו בכח גדול ולא יוכל אחד לבא בכח גדול על אחד רק אם יש הרבה אנשים עמו ושייך בזה וכי אין יש אחד מהם שהיה מגלה לי זה ועוד שאין זה קשיא כי אין זה רק שכך היה נושא ונותן בזה במחשבתו שאם היה עושה עם הרבה היה אחד מגלה לי וכך הוא ענין המחשבה שהוא נושא ונותן בענין אם הוא כך א"כ ראוי שיהיה כך ומפני כי המעשה של המן מגיע אל הש"י כי המן הרשע רצה לאבד את ישראל וישראל בלבד נקראו בנים למקום כי הם העלולים מאתו יתברך בעצם ובראשונה ואם אין ישראל א"כ אין על השם יתברך שם עילה דעל מי יהיה נקרא שם עילה וכמו שאמר יהושע והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז, ט) וכבר פרשנו זה למעלה ולכך כתיב בלילה ההוא נדדה שנת המלך מלך מלכי המלכים ואע"ג דכתיב הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל (תהלים קכא, ד) אבל הוא ישן מן העבירות שביד ישראל מ"מ כאשר הגיע הדבר הזה שהוא אבוד ישראל ח"ו ודבר זה נוגע אל הש"י לכך נדדה שנת המלך כי על הש"י שם עילה מצד ישראל שהם העלול, ורבנן אמרי נדדו עליונים ותחתונים, וביאור זה כי עליונים ותחתונים תלוים בישראל ודבר זה נתבאר למעלה ג"כ ובכמה מקומות (נצח ישראל פרק י', דרך חיים בהקדמה ובפרק א, ב) וכמו שדרשו רז"ל (בראשית רבה א, ד) בראשית ברא אלקים בשביל ישראל נברא העולם וכאשר היה המן רוצה לכלות ישראל נדדו עליונים ותחתונים ונראה מהו שדרשו כך מפני שהוקשה להם כיון שהכתוב מדבר משינה שהיא שייך לאדם במה שהוא אדם לא מצד שהוא מלך א"כ הוי לכתוב נדדה שנת המלך אחשורוש ולא שנת המלך סתם ולעיל אמרנו מן המדרש כי כל מקום שנאמר המלך משמעו בין המלך מלכים בין מלך אחשורוש לכך דרשו כי הכתוב בא לומר נדדה שנת מלך מלכי המלכים או נדדה שנת עליונים ותחתונים לכך כתב מלך סתם כי לא היה שינה זאת שינה של בשר ודם, ולמ"ד נדדה שנת אחשורוש ומה שלא כתיב נדדה שנת מלך אחשורוש מפני כי היה מתבונן בדבר שראוי למלך להתבונן כאשר ראה סעודת המן חשב כי אסתר והמן יועצים על אחשורוש למקטליה כי המן רוצה למלוך והמלך יש להזהר שלא יהיו יועצים עליו לרע לכך אמר נדדה שנת המלך וגו' כלומר מצד שהוא מלך יש לחוש לדבר זה ומה שאמר ספר זכרונות ספר דברי הימים מפני כי יש שני ספר דברי הימים כי יש ספר דברי הימים שכתוב בו מה שנעשה ואין צריך לזוכרם רק שנכתבו לדעת הנעשה ויש ספר דברי הימים שנכתבו שיהיה נזכר כמו שהוא דבר זה שנכתב שיהיה נזכר מה שעשה מרדכי למלך לכך כתב ספר זכרונות ודברי הימים ולא כתב ספר זכרונות בלבד שהיה משמע דבר שנכתב שיהיה נזכר שיהיה נעשה ולא שהיה ד"ה בלבד אבל מה שאמר ספר זכרונות דברי הימים משמע שיהיה נזכר לעשות איזה דבר זה נקרא ספר זכרונות ולכך כתב ספר זכרונות דברי הימים שפירושו דברי הימים שהיו ויהיו זכרון לעשות איזה דבר ומה שאמר ויהיו נקראים לפניו פירשו רז"ל (מגילה טו, ב) שהיו נקראים מעצמם פי' זה שיצאו מפי הקורא בקלות מאוד כאילו היה נקראים מעצמם כי היה זה מן הש"י ועל ידי נס היה זה ומעתה לא יקשה למה לא הביא כלי זמר לפניו כי היה זה מן הש"י כמו עיקר הקריאה שהיו נקראים מ"מ יש לפרש שהיה זה מן הש"י שלא היה כוונת אחשורוש להביא ספר זכרונות שיהיו נקראים שיביא לו דבר זה שינה רק מאחר שלא היה מתעסק בדברים אחרים לכך אמר להביא ספר זכרונות ואמר ששמשי מוחק וגבריאל כותב פי' זה כי שמשי היה פועל לגרום מחיקה אל הכתב עד שלא היה נמצא אבל גבריאל שהוא ממונה על הכתב היה פועל לשמור אותו מן המחיקה וזה שאמר כי שמשי היה מוחק וגבריאל כותב ודייק זה דלא הוי ליה למכתב כתוב מלשון פעול שהלשון הזה בא על קבלת הפעולה מן הכותב והרי כתיב (אסתר ו, ב) וימצא משמע שהיא נמצא לפניו ודבר זה לא נמצא לפניו שהיה מקבל הפעולה אבל בודאי יש לפרש שהכתב מורה שהוא כתוב מן הכותב מ"מ יותר יש לכתוב וימצא כתב דזה יותר שייך אצל וימצא ועוד דלא הוי ליה למכתב רק וימצא אשר הגיד מרדכי וגו' אלא לכך כתב כך שהיה נכתב על כרחו של שמשי ובזה שייך כתוב ולכך אמר וגבריאל כותב כי גבריאל ממונה על זה לפי ששמשי מוחק וגבריאל היה גובר על זה וכותב לכך כתיב כתוב ואמר אם כתב של מטה אינו נמחק אצל ישראל כתב של מעלה על אחת כמה וכמה ופי' זה כי ישראל מעשיהם נמצאים ומבוררים אף כתב של מטה שהוא בעולם הגשמי וכמו זה דרכו להיות נמחק ונתבטל כי הם מעשים חמרים כמו מה שעשה מרדכי לאחשורוש שהגיד על בגתן ותרש כ"ש כתב של מעלה פי' ענין אלקי שזה יש לו ציור אלקי למעלה המצוה שעושה שדבר זה אינו נמחק ומה שאינו נמחק כתב של מטה מפני כי ישראל הם עצם המציאות ולכך כל מעשיהם יש להם המציאות ג"כ ואינו נמחק ואינו בטל עוד כי ישראל בעצמם הם נבדלים מן הגשמי רק הם בלתי גשמיים ולכך מעשיהם מסולקים מן החמרי הגשמי אשר יש לו ההפסד ודבר זה מבואר ומה שכתיב כאן בגתנה ולמעלה כתיב בגתן כי למעלה מפני שמספר גוף המעשה רמז הכתוב כי היה חסר אלף היינו למוד החכמה וכדכתיב (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה כי סכלות היה זה כי שנים היו עושין זה וצריכים לדבר ביחד ואמרו (ויקרא רבה לב, ב) כי אזנים יש לכותל והדברים הם נשמעים לכך היה חסר למוד החכמה, ועוד כתיב (קהלת י, כ) גם במדעך מלך אל תקלל כי עוף השמים יולך את הקול לכך היה חסר למוד החכמה ויש לפרש ג"כ מפני המעשה הרע הזה שרצו לשלוח יד במלך לכך חסר אות אחת משמו מפני המעשה הרע ולכך אצל גוף המעשה שמספר מה שעשו חסר אות אחת משמו והמן שלא זכר רק מה שנכתב בספר דברי הימים שם כתוב (אסתר ו, ב) בגתנא שאל"כ לא נדע מי היה כי שמא בגתן היה שמו לכך הוצרך להזכיר אותו בשמו בגתנא. לא נעשה עמו דבר (אסתר ו, ג) ויש לשאול למה לא עשה לו בתחלה ויש לומר כי מן הש"י הי' דבר זה שיהיה שמור למרדכי באחרונה ועוד יש לפרש כי מתחלה חשב אחשורוש כי אין צריך לעשות יקר וגדולה מי שמציל את המלך מן המיתה כי חייב לעשות דבר זה אפי' להדיוט שבהדיוטים ולכך למה נעשה לו יקר וגדולה ואחר שחשב כי אולי אסתר והמן יועצים עלי רעה מאחר כי אסתר זמנתה את המן ואין אדם רוצה לגלות כאשר לא יהיה לו דבר טובה מזה כי ירא מן אסתר והמן וכמו שלא עשה אחשורוש דבר טוב אל מרדכי שגלה על בגתן ותרש כך לא יעשה טובה למי שהוא מגלה על אסתר והמן ועל זה אמר מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה כי יש לעשות טובה מי שמגלה דבר כמו זה. ויאמר המלך מי בחצר (אסתר ו, ד) מה שהיה שואל המלך מי בחצר ואולי אין אחד בחצר ויש לתרץ כי אין חצר המלך רק בלא אדם שבאים תמיד בני אדם לשם ושאל המלך מי בחצר ונראה כי אחשורוש חשב שאם יאמר אחד מן החשובים יעשה היקר והכבוד זה למרדכי יהיה זהו גנאי לו כי למה הוא יעשה למרדכי כך ולא אחר ויחשוב כי המלך עשה לו בשביל שנאה ויהיה גורם זה שנאה במלכות ולכך חשב כי אשר יבא א' לחצר אותו כאשר יבא לפני ואשאל אותו מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו ושוב לא יאמר כי המלך עשה לו בשביל שנאה ואם לא היה אדם חשוב בחצר לא יאמר המלך יבא ובמדרש דרש (אסתר רבה י, א) כי אחשורוש ראה בחלום כי המן בא עליו להורגו והיה מסופק אם דבר זה הוא חלום שאינו אמת או חלום אמת הוא ולכך היה שואל מי בחצר באולי החלום הוא אמת ואמרו לו המן הוא בחצר ואמר חלום אמת הוא. ויאמר המן בלבו וגו' (אסתר ו, ו) במדרש (אסתר רבה י, ג) ויאמר המן בלבו הרשעים ברשות לבם, ויאמר עשיו בלבו (בראשית כז, מא) אמר נבל בלבו (תהלים יד, א) ויאמר ירבעם בלבו (מ"א יב, כו) ויאמר המן בלבו, אבל הצדיקים לבם ברשותם הה"ד וחנה היא מדברת על לבה (ש"א א, יג), וישם דניאל על לבו (דניאל א, ח) ויאמר דוד אל לבו (ש"א כז, א) ודומין לבוראן ויאמר ה' בלבו (בראשית ח, כא) פירש המדרש כי הלב הוא התחלת המחשבה והדעת אשר יחשוב בלבו והרשע אין לו מעלה עליונה ואדרבא עצם הרשע הוא ההעדר הגמור כאשר הוא רשע למות ואיך לא יהיה הרשע שבו ההעדר ברשות הלב שהלב הוא התחלה אבל הצדיק עצם מעלתו הוא עליון מאוד ואיך לא יהיה ברשותו הלב שהוא התחלה לכך הרשע הוא לבו אבל הצדיק יש לו מדריגה אלקית עליונה מאוד לכך הלב שהוא התחלת מחשבה בלבד היא ברשות הצדיק שיש לו מדריגה עליונה מאוד וכן אצל הש"י אשר מעלתו בלתי תכלית ולכך הלב שהוא בא על התחלת המחשבה הוא ברשותו כלל הדבר כי המחשבה והדעת והוא של הרשע שהוא בא ומגיע אל אמיתת עצמו הוא ברשות לבו שכל אשר מגיע אל אמיתת הרשע מה שהוא בעל ההעדר לגמרי ולכך הרשע הוא ברשות לבו אבל הצדיק אמיתת עצמו הוא מעלה עליונה מאוד ולכך הלב שהוא נאמר על ההתחלה הוא ברשותו והבן הדברים האלה: לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו (אסתר ו, ד) במדרש (אסתר רבה י, ב) אשר הכין לעצמו יראה כי דקדקו דהוי ליה לכתוב אשר עשה אלא לשון הכנה שייך אף שלא היה מכוין לזה סוף סוף הוא מוכן לו ועל ידו הוא מוכן אבל לשון עשה לא שייך רק כאשר מכוין לעשות שזה הלשון נאמר על פעל העשיה עצמו אבל ההכנה שייך לומר אף שלא עשה להמן סוף סוף על ידי מעשיו הוא מוכן ועוד יש לפרש שדקדקו מדכתיב לו ולא הוי למכתב רק על העץ אשר הכין אלא לכך כתיב לו לומר שהכין אותו לעצמו ובא לומר כי כך ענין המן כי כל מה שחשב לעשות למרדכי נהפך על עצמו ולא תאמר כי לא נהפך על המן רק אחר שבקשו לתלות את המן ומצאו העץ וזה אינו רק מתחלה היה מוכן להיות נהפך עליו ודבר זה מגלה על ענין הנס שנעשה כי הכל היה נהפך עליו כי כאשר חשב לאבד את ישראל אשר קיום שלהם הוא בו יתברך בעצמו ואי אפשר לאבד אותם לכך היה נהפך על עצמו ודומה למי שהוא זורק בכוח גדול אבן אל קיר ברזל להפיל את הקיר אז האבן נהפך על הזורק וכן כאשר המן היה רוצה לאבד ולכלות את מרדכי ועמו אשר ישראל יש להם החוזק הגדול מן הש"י ולכך נהפך הכל עליו גם כי כבר אמרנו כי מה שיצא המן מבית אחשורוש בשמחה וטוב לב שהיה זה אליו לפני שבר גאון ומיד אח"כ עשה העץ שבו נתלה ומעתה היה לגמרי שמחתו וטוב לבו אשר היה להמן לפני שבר. יקר וגדולה (אסתר ו, ג) פי' יקר הוא הכבוד והוא לפי שעה ויכול לעשות לפי שעה יקר גדול מאוד וגדולה הוא גדולה שהיא תמידות נשארת וכדי שיחשוב המן כי המלך רוצה לעשות לו יקר זה שאם ידע שאין הדבר מגיע לו יהיה ממעט מן הכבוד ולכך לא שאל רק מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו אבל גדולה לא שאל כי אז יהיה יודע המן כי לא אליו מגיעת הדברים כי המן כבר גדלו המלך מכל השרים ומה יעשה לו יותר לכך אמר המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו כי גדולה תמידית אי אפשר לעשות להמן יותר. ואשר נתן כתר מלכות בראשו (אסתר ו, ח) פי' ואשר נתן להיות כתר מלכות בראשו כי בודאי דרך בני אדם להיות להם ג"כ דבר תכשיט בראשם כמו עטרת חתנים ודבר זה נזכר בכמה מקומות (סוטה מט, א) ולכך בא לפרש ואשר נתן להיות כתר מלכות כלומר שנתנו אותו בראשו של מלך להיות כתר על ראשו ומ"מ אפשר שיהיה כתר זאת ג"כ לאחר אבל לא יהיה לו כתר מלכות רק תכשיט ואם אין נותנין רק לענין המלכות היה זה נחשב כאלו נותנין לו המלכות ולכך לא כתב והכתר אשר נתנו בראש המלך שא"כ היה כאלו נותנין לו המלכות כאשר יתנו בראשו כתר מלכות לכך אמר כי אותו תכשיט שנתן בראש המלך להמליכו יהיה נתון בראש של זה אשר המלך חפץ ביקרו אבל לא יהיה כתר מלכות כי אף אם נתן לכתר מלכות בראש המלך מ"מ יכול להשתמש בו אף שלא להיות כתר מלכות אל אשר יהיה נותן אותו בראשו כמו שאמרנו כי דרך להיות עטרה אף לשאר אדם ולכך אמר המן הדבר שנתן להיות כתר מלכות בראשו של מלך ינתן אל איש זה ג"כ בראשו רק אצלו לא יהיה כתר מלכות ואמר איש אשר המלך חפץ ביקרו (אסתר ו, ז) ודי שיאמר יביאו לבוש וגו' שלא יהיה משמע שכך ר"ל איש אשר המלך חפץ ביקרו מפני שהוא אדם חשוב לכך רוצה המלך לעשות לו יקר וא"כ כאשר עושים לו יקר זה אליו הרי הוא חשוב כמו המלך ולכך אמר כי לא יהיה לו דבר זה אליו מפני חשיבותו רק מפני שהמלך חפץ ביקרו לכך היקר שנעשה לו כאלו נעשה למלך עצמו ואף על גב שאמרו אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו דבר זה כאשר אין המלך חפץ ביקרו אבל כאשר המלך חפץ ביקרו יש לעשות לו דזה הוי כאלו עושים למלך עצמו כיון שהוא חפצו לכך אמר זה הלשון וכו' ומה שאמר ליקח לבוש אשר לבש המלך והסוס אשר רכב עליו והכתר שהוא של ראשו של מלך מפני שהמלך הוא נבדל מן הכלל לגמרי עד שהוא נבדל מצד התחלתו והוא נבדל סופו ומצד עצמו ולכך הכתר שהוא על ראשו מורה שהוא נבדל מצד התחלתו כי הכתר שהוא מורה הוא נבדל מצד התחלתו והסוס אשר רכב עליו כי הסוס הוא למטה מן הרוכב עליו ואמרו רבנן (שבת קנב, א) דעל סוס מלך מפני כי הליכת הסוס דרך התרוממות ומגביה עצמו מן הארץ ולפיכך דעל סוס מלך שהוא מתרומם למעלה ומפני שהסוס למטה מן הרוכב וזה מורה כי צד הסוף והמטה המלך נבדל מן הכלל לכך צריך שיהיה לו סוס מיוחד והמלבוש שהוא על גופו ועצמו בזה נבדל מצד עצמו ולכך אמר שיביאו לבוש אשר לבש המלך עד שיהיה על עצמו כבוד המלכות ואלו שלשה דברים ג"כ מורים על שלשה שיש למלך האחד שהוא נושא למעלה מכל העם שהוא יותר גדול ויותר עליון מהם וזה מורה הכתר שהוא על הראש למעלה מורה שהוא נישא למעלה ועוד הוא רודה ומושל בכח שלו על העם עד שנחשבים העם למטה ממנו וזה יורה הסוס שהוא רוכב עליו ורודה עליו כי הסוס הוא מגביה עצמו בהליכתו והוא רוכב ומושל עליו וכך המלך מושל ורודה בעם אשר מגביהים עצמם והמלבוש הוא מורה על כבוד עצמו שהוא נבדל בכבוד מן שאר הבריות וכל אשר יש בו כבוד שלו זהו כבוד עצמו ולכך אמר שיש לו ליקח אלו שלשה דברים אשר הם מורים כי יש לאדם זה שעשה טובה זאת למלך להחיותו והיה מקיים המלכות ולכך ראוי שיהיה לו אלו דברים ג"כ שהם שייכים למלך. ונתון הלבוש וגומר (אסתר ו, ט) אבל הכתר לא הזכיר כי כך אמר כי יביאו הלבוש והסוס וילבש אותו אחד משרי המלך אבל הכתר לא יתן בראשו אחד מן השרים וכאשר הוא עצמו נותן הכתר בודאי כאשר המלך נותן לו בעצמו הכתר דבר זה אין לומר דהוי כאלו המליכו אותו במקום המלך שהרי המלך בעצמו נתן לו הכתר אבל אם אחר היה שנותן כתר מלכות בראשו הרי זה כאלו אותו אחר ימלוך אותו לכך אצל ונתון הלבוש והסוס דבר זה אפשר שיהיה על ידי איש אחד משרי המלך כי אין זה מלכות אבל הכתר שהוא המלכות אין ראוי שיהיו על יד אחר רק המלך בעצמו יניח את הכתר בראשו ודבר זה לא נראה כאלו המליכו אותו וכן לעיל פרשנו אצל וישם כתר מלכות בראשה בעצמה נתן על ראשה כתר מלכות שאלו אחרים שמו הכתר בראשה כאלו המליכו את אסתר ולכך היה דעתו של המן כי יתן מן המלך הכתר בראשו אבל דברי רז"ל בגמרא (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנח) שכאשר הזכיר הכתר נתכרכמו פניו של אחשורוש ואחר כך לא הזכיר הכתר רק אמר ונתן הלבוש והסוס וגומר לא הזכיר הכתר ונראה מפני כי קשה להם כי למה לא לקח אחשורוש הכתר ונתן אותו בראשו של מרדכי ועל כל פנים צריך לומר כי אחשורוש לא רצה בזה שיתנו הכתר בראשו ולכך אמרו כי גם המן לא הזכיר הכתר מטעם זה כי נתכרכמו פניו של אחשורוש ואע"ג כי יש לתרץ כי המן חשב שרוצה לעשות לעצמו והוא היה אצל אחשורוש ויכול לתת הכתר בעצמו בראשו אבל הדברים כאשר היו על מרדכי ומרדכי לא היה אצלו כמו שאמר לו לך ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך (אסתר ו, י) א"כ לא שייך שיעשה המלך בעצמו למרדכי ומה שלא קרא המלך את מרדכי אליו כי בלא זה היה ראוי שיעשה כך שיאמר לו המלך כי הדבר הזה עשית לי לכך ראוי למלך לכבד אותך וזה מפני כי מרדכי היה יושב בשער המלך ואם קרא אותו אליו כאלו לקחו ממה שהיה שמושו בשער המלך ויהיה אצלו להיות אל המלך כמו השרים שהם רואי פני המלך ודבר זה לא רצה המלך רק יהיה מיושבי שער המלך כמו שהיה ובזה הוא ממונה על שמירת המלך כאשר עשה לכך אמר ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך (אסתר ו, י) ועוד כאשר ילך המן אל מרדכי דבר זה כבודו יותר משאלו קרא את מרדכי שיבא אליו: ככה יעשה לאיש וגו' (אסתר ו, יא) אבל למעלה כתיב מה לעשות באיש (שם ו) וזה כי אחשורוש אמר מה לעשות באיש, והדבר הזה אשר יעשה הוא ג"כ בשביל המלך שהרי המלך חפץ ביקרו בשביל שהציל אותו מן המות וזה ג"כ תועלת למלך לכך לא אמר רק מה יעשה באיש כלומר מה יעשה באיש והוא משמע שהוא לכבוד ולתועלת המלך אבל מה יעשה לאיש משמע שיהיה נעשה לאיש בלבד ולא בשביל המלך כלל, ולכך לא היה כוונת אחשורוש שיהיה נעשה דבר שאינו כבוד המלך כגון לתת כתר מלכות בראשו, אבל המן חשב כי עליו אמר כך ולכך אמר אפילו כתר יתנו על ראשו ולכך אמר ככה יעשה לאיש. ויאמר המלך וגו' (שם) ויש לשאול למה היה מבזה המלך את המן שיאמר לו שהוא יעשה כך והרי המן אמר ע"י שר אחד מן הפרתמים ולמה צוה שהוא עצמו יעשה ונראה מפני כי אחשורוש אמר שמפני כך נדדה שנתו שיש אחד שעשה לו טובה ואחשורוש הוא כפוי טובה ולא שלם לו מה שעשה לו ולכך נדדה שנתו וכאשר אמר לו המן שכך וכך יעשה אמר מהר קח הלבוש וגו' (שם) לפי שעשיתי דבר כזה אני כפוי טובה לכך מהר ותעשה כן בעצמך שלא נמצא אחד לפנינו מוכן ועוד כי מפני שהמן בא אל החצר באותה שעה שהיה מדבר המלך מה נעשה יקר וגדולה חשב כי לכך אירע זה להראות למלך שעל ידו יהיה נעשה הכל כי לא בחנם היה זה, ומ"מ לפי דברי רז"ל (אסתר רבה י, א) שאמרו כי נדמה למלך כי המן בא להרגו וכך ראה בחלומו יש לומר דמשום כך אמר שהוא יעשה דבר זה לבטל גאותו וגדולתו ועוד נראה לומר כי לאחר היה זה גנאי כי אין צריך לעשות יקר כמו זה אבל המן שהוא עצמו גזר שכך יעשה א"כ כך ראוי לעשות ואין כאן גנאי ולכך אמר מהר קח הלבוש וגו'. ובגמרא (מגילה טז, א) ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה וגו' (אסתר ו, ג) לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאים את המן, הוקשה להם כי אין הסברא נותן שיהיו אלו הרשעים שאמרו לא נעשה עמו דבר שיהיו כ"כ טובים שעל ידם תבא הגאולה לישראל והרי אף אותם שגזרו להמית את ושתי אע"ג שלא היה זה גאולה כלל אמרו כי ממוכן לא אמר דבר זה רק בשביל אחד מן הטעמים שאמרו וגם חרבונה זכור לטוב שצריך לומר היינו משום הטעם אשר יתבאר אבל אלו כיון שהמלך היה מסופק והיה שואל מה נעשה וכו' והוא לא היה יודע גם הם היה להם לומר אין אנו יודעים אם נעשה עמו דבר ולמה אמרו לא נעשה עמוד בר שמשום שנאתו של המן עשו זה. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס (אסתר ו, יא) בגמרא (מגילה טז, א) אזל ואשכח רבנן דיתבי קמיה מרדכי וקא מחזי להו הלכות קמיצא אמר להו במאי עסיקתו אמר ליה דכי הוה בית מקדשא קיים רחמנא אמר מאן דמנדב מנחה לייתי מליא קומציה ממנה וליקטר על גבי מדבחא וליכפר ליה אמר להו אתי מלא קומצא דקמחא דדכו ודחי עשרת אלפא ככרי כספא דההוא גברא אמרו ליה עבדא דקנה נכסים עבדא דמאן נכסים דמאן, ויש לשאול כי מניין שעשה זה מצות העומר דווקא ולא מצוה אחרת מה שהוא וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה כח, ו) ג"כ אמר ר' יוחנן לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י העומר זכה אברהם לירש ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך (בראשית יז, ח) על מנת ואתה את בריתי תשמר (שם ט) ואי זה זהו מצות העומר ריש לקיש אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות מנחת קמח שעורים ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דאמר רבי לוי כיון שראה מרדכי את המן בא נגדו להמיתו אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגוני והוו תלמידיו יתבין קמי אמר להם עמדו וברחו שמא תכוו בגחלתי אמרו ליה בין לקטול בין לחיי אנן עמך ולא נשבקינך מה עשה נתעטף בטליתו ועמד בתפילה לפני הקב"ה ותלמידיו יתבן ועסקין באורייתא אמר להם במה אתם עוסקין אמרו לו במצות עומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה הדין עומרא במאי הוי או דדהב או דכסף אמרו לו דשעורין אמר להון וכמה היא טימיה דידיה בעשרים קנטרין או בעשרה קנטרין אמרו סגי בעשרה מנויהי אמר להון דנצחי עשרתי מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא, ופי' דבר זה הוא דבר מופלג ועמוק וזה כמו שבארנו כי הדבר הזה והנס הזה היה בזמן שלא היו ניסים ונפלאות בעולם אלא עולם היה נהוג כמנהגו כי בזמן בית ראשון היו ניסים ונפלאות בעולם ולפיכך אמר ג"כ שמצות העומר עמדה להם בימי גדעון כי בזמנו ג"כ לא היה נסים נעשה להם כמו שאמר גדעון אל המלאך ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו וגומר (שופטים ו, יג) שתראה מזה כי לא היו ניסים בימים ההם ולפיכך עמדה להם מצות העומר כי העומר מביאין אל הקב"ה בשביל שהוא מנהג הטבע ואין הטבע מעצמו אבל הוא יתברך מנהיג הטבע וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה כח, ב ג) אמר ר' בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא של בשר מן השוק כמה יגיעות כמה צער הוא מצער עד שיבשלה והבריות ישינים על מטותיהם והקב"ה משיב ומעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפירות ואין נותנין לו רק שכר העומר הה"ד והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג, י) אמר ר' פנחס בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות גשמים כמה יגיעות יגע עד שלא נגבה והבריות ישנים על מטותיהן והקב"ה מוציא מעט רוח ומנגב את הארץ, הנה תראה כי מצות העומר בשביל שהוא יתברך מנהיג הטבע משיב הרוח ומגדל צמחים ולפיכך הבאת העומר הוא מן השעורין דווקא כי הטבע הוא חמרי כאשר ידוע ולפיכך שייך בזה דוקא שעורין ולא ענין אחר וכאשר רצה המן לעקור את ישראל לא היה יכול מפני שאנו מביאין העומר שאנו מקבלין הש"י לאלוה שהוא מנהיג את העולם הטבעי כי הוא אדון הטבע ולפיכך אנו מביאין אליו את העומר מצד זה ראוי שיהיה הקב"ה מנהיג עולמו שלא ימסר ישראל להריגה ויהיה נשאר קיים מנהגו של עולם אף כי אין כאן נס נגלה כמו שהיה בקריעת ים סוף ושאר הניסים ולפיכך במגילה הזאת לא תמצא שם קדוש שאינו נמחק כי לא נראה בהנהגה הזאת הטבעית שמו הגדול שמחדש ניסים רק ברמז בלבד נזכר וכל זה בודאי כי הוא יתברך מנהיג את הטבע אף כי האדם חושב כי הטבע מעשה ה' הוא והטבע הוא שליח הקב"ה ומפני כך נס הגאולה הזאת היה כל בטבע מצד שהוא יתברך מנהיג הטבע ועל ידי זה גאלם וזה היה ביום ט"ו לניסן והתענית היה ביום י"ג וביום י"ד וביום ט"ו וביום ט"ז שהוא יום הבאת העומר נתלה המן ולכך אמרה שיבא היום אל המשתה (אסתר ה, ד) שלא יהיה משמעו בלילה כיון שלא בקשה רק שיבא אל הסעודה היה משמע שיבא אל הסעודה בלילה ולכך הוצרכה לומר היום קודם הלילה ואע"ג דמסתמא אסתר ג"כ היתה במשתה עם אחשורוש ועדיין היתה היא בתענית אין זה קשיא אם התחילו מבעוד יום והיא אכלה בלילה או שנאמר כי אסתר קבלה התענית רק עד פלג המנחה של יום השלישי ולא עד צאת הכוכבים וכבר אמרנו למעלה כי יש רמז לזה כי אסתר אמרה גם אני ונערותי אצום כן (שם ד, טז) למה אמרה אצום ולא אמרה נצום אלא אמרה כי אני אצום כן דהיינו מספר ע' שעות כי שלשה ימים ושלשה לילות הם שבעים ושנים שעות והיא הקדימה בשביל הסעודה הזאת של אחשורוש שתי שעות ואין ראוי לומר שלא השלימה התענית רק אם אמרה אצום כן דהיינו ע' שעות שכך קבלה התענית מתחלה ואמרה ובכן אבא אל המלך (שם) ר"ל בשתי שעות אחרונות שהוא מן פלג המנחה שהיא בשעה י"א מן היום אז היא הלכה אל המלך שאז היתה בטוחה שהיא נענה אז דהוא סוף היום ורש"י ז"ל פי' כי ימי התענית יום י"ד ט"ו וט"ז ונדחק רש"י לפרש כך שהיה התענית יום י"ד ט"ו י"ו שהרי בי"ג נכתבו האגרות וא"כ לא היה התענית בי"ג ועל כרחך היה התענית יום י"ד ט"ו ט"ז ופי' רש"י כי מה שאמר ויהי ביום הג' (שם ה, א) אינו יום ג' לתענית רק יום ג' לשלוח הספרים ומה שתלה הכתוב ביום ג' לשלוח הספרים מפני שהיו כבר ג' ימים בצרה אע"ג שהתענית התחיל ביום של אחריו מ"מ ביום י"ג נודע להם הצרה והיו ג' ימים בצרה ומ"מ אין זה ראיה כי שפיר נוכל לומר כי התענית היה יום י"ג ויום י"ד וכמו שפרשנו י"ג י"ד ויום ט"ו ונוכל לומר לפי' רש"י ז"ל כי אף אם נתלה המן יום אחד אחר הבאת העומר אין בזה קפידה כי מ"מ התחלת הגאולה היה ביום הבאת העומר כי אע"ג שלא היה נודע בסעודה ראשונה מפלת המן מ"מ התחלת הגאולה היה בסעודה הראשונה כי בסעודה הראשונה אמר המלך מה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך (אסתר רבה י, ד) וזה היה התחלת הגאולה ולפיכך אמר דנצחי עשרתי מנכון עשרת אלפים קנטרי דכספא רק לישנא דקאמר דקריבין ביום הזה משמע שהיה זה ביום שקריבין העומר וביום ט"ז עדיין לא ידע המן מן מפלתו כלל שהיה יום ג' לתענית לפירושו, ולכך צריך לומר כי היה התענית יום י"ג ויום י"ד ויום ט"ו ובט"ז היה קורא לפני מרדכי ככה יעשה לאיש וגו' (שם ו, יא) ובאותו יום אמר נצחי עשרתי מנכון י' אלפי קנטרי כספא דידי ובאותו יום נתלה ועוד יש לומר כי לעולם התענית היה בי"ג ויום י"ד ויום ט"ו ואין קשיא הרי לא נודע להם הדבר עד אחר י"ג כי יש לומר כי בודאי היה נודע להם קודם י"ג כי הדת נתנה קודם י"ג רק כי בי"ג נשלחו הספרים אבל המעשה עצמו שנתן אחשורוש להשמיד ולהרוג היה לפני י"ג ומה שאמר כי מרדכי הראה פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן (אסתר ד, ח) בודאי בשושן היה לפני י"ג רק שלוח הספרים לכל מדינות המלך היה בי"ג וזה שאמר ומרדכי ידע אשר נעשה (שם א) היינו מה שנתן אחשורוש היהודים להמן כך יש לפרש אמנם אשר הוא יותר עיקר הוא המדרש כי לכך כתיב ג' ימים מפני שהפסיקו מבעוד יום ולפי זה הכל כפשוטו כי היה התענית ביום י"ד ובט"ו באתה לפני המלך ונקרא יום ג' לפי שהפסיקו ביום י"ג וביום ט"ו היה הסעודה הראשונה וביום י"ו הסעודה השניה ובו ביום נתלה המן ולדעת הכל היה המן נתלה ביום ט"ו שהוא יום הבאת העומר מטעם אשר אמרנו למעלה כי יום זה שמביאים העומר שהש"י מנהיג את עולמו בטבע וכמנהגו של עולם כראוי להיות ולכך היה שומר את ישראל אף כי באותו זמן לא היו ניסים ונפלאות שיהיה הש"י מחדש להם ניסים ונפלאות שלא בטבע שלא כמנהגו של עולם ולפיכך השם מיוחד בד' אותיות ונקרא בשם אדנות כי שם הכתיבה ממנו הם ניסים ונפלאות בעולם ושם א"ד בו מנהיג עולם הטבע כמו האדון שהוא מושל ומנהג כסדר שלו ולכך אצל שם א"ד כתיב תמיד אדון כל ארץ שכך כתיב (תהלים קיד, ז) מלפני אדון חולי ארץ, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ (שם ח, י) כי השם הזה הוא שם א"ד בו מנהיג הטבע ומפני כי לא נעשה כאן נס נגלה רק הכל היה בהנהגת העולם לכך לא נזכר השם המיוחד במגילה הזאת אפילו שם א"ד לא נזכר כי מאחר שהיה הכל בטבע ולא נראה פעל הש"י בנגלה ולכך לא נכתב השם בנגלה במגילה, אמנם בהקדמה פרשנו טעם אחר מה שלא נזכר השם במגילה הזאת ושניהם נכונים והם ענין אחד למבין ואין להאריך ולפיכך אמרו ז"ל במדרש הנזכר (ויקרא רבה כח, ו) אל תהא מצות העומר קלה בעיניך שהרי בזכות העומר ירש אברהם את הארץ שנאמר (בראשית יז, ט) ואתה את בריתי תשמור זהו ברית העומר, ומאי ענין זה אל נתינת הארץ אבל הפירוש כמו שאמרנו למעלה כי העומר מביאין אל הש"י מפני כי הש"י מנהיג העולם כסדר שבראו ואברהם הוא שהיה מקבל אדנותו וקרא אותו אדון כדאיתא בפרק קמא דברכות (ז, ב) עד שבא אברהם לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר (בראשית טו, ב) אדני אלקים מה תתן לי והאדון הוא אדון הארץ ולפיכך נתן הארץ לאברהם בשביל זה שהיה מקבל אדנותו יתברך ומפני כי הנהגת העולם בשם אדון וישראל מקבלין אדנות שלו במה שהם מביאים את העומר אל הש"י כמו שאמרנו כי זה עניין הבאת העומר ואין האדון מניח את עבדו להיות כלה ולכך הציל אותם לפי שהם עבדים לו כי כך ראוי לאדון שיהיה שומר את עבדיו ומציל אותם מן ההפסד ולפיכך אמר כי מצות העומר הוא שהצילם, והבן מה שאמר ואתה את ברית תשמור זה מצות העומר כי האדון והעבד יש להם חיבור ביחד שהוא אדון עליו והעבד הוא עבד לו לכך ראוי שיהיה חס עליו והוא תחת צלו, ועוד יש לך להבין דברים עמוקים כי מיום הבאת העומר מונין נ' יום עד העצרת ודבר זה היה גורם מעלת ישראל שהיו גוברים על המן שעשה עצמו ע"ז והיה רוצה להגיע עד המדריגה של נ' כמו שהתבאר למעלה וכאשר ישראל מביאין העומר לפני הקב"ה הם מתעלים עד חמישים שממנה נתנה התורה משער החמשים כמו שבארנו זה במקומות הרבה (תפארת ישראל פרק כה) ולכך מונין הספירה מן יום אחד בעומר עד החמשים הוא יום מתן תורה ומשם היו גוברין על זרע עמלק ע"י שדביקות ישראל לשם ע"י התורה כי בכח ההתחלה שהוא הבאת העומר וממנו מתחילין לספור נ' יום בכח זה הוא הסוף ולכך בכח יום ראשון של עומר הוא יום נ' של מתן תורה שמשם גוברים על כח המן וכאשר תבין דברים אלו אז תבין דברים הרבה שנאמרו במגילה הזאת מה שהיתה הגאולה זאת בפרט ע"י אשה ועוד כמה וכמה דברים. וישב מרדכי אל שער המלך (אסתר ו, יב) וגו' פי' ששב אל שער המלך ולא בא לפני המלך כי לפי הסברא היה ראוי לקרבו ולגדלו והיה ראוי אל המלך לשלוח אחר מרדכי ולומר לו כי מפני שעשית הדבר הזה והגדת על בגתן ותרש לכך עשיתי לך הגדולה הזאת רק מפני שא"כ יאמר מרדכי כי לקח אותו משער המלך ולהיות אצל המלך לכך אמר להמן שיקח מרדכי משער המלך וממילא יחזור לשער המלך ומזה ידע מרדכי כי המלך אינו רוצה שיהיה אצלו רק בשער המלך כי שם יהיה יושב ומשמר שלא יבא שם אדם להזיק את המלך כמו שעשה בגתן ותרש ולכך חזר מרדכי לשער המלך ואפשר כי אחשורוש היה מכוין שישב מרדכי בשער המלך מפני כי אע"ג שעשה לו מרדכי כל הטובה הזאת מ"מ כיון שמכר להמן כל היהודים היה מרדכי ג"כ בכלל זה ועדיין לא בטל גזירותו ממנו וכל מה שעשה אחשורוש למרדכי לא שהיה מבטל גזירותו רק שאמר באולי יתחבר מרדכי עם אחשורוש להיות אומה אחת ולכך קרבו להגדיל אותו ואפשר ג"כ שעשה זה בשביל שלא יחשוב המן כי הוא יהיה נדחה מבית אחשורוש ע"י מרדכי ויחשוב המן למרוד במלך ולכך הניח את מרדכי שיהיה כמו שהיה לפני זה שישב בשער המלך, ובגמרא (מגילה טז, א) מפרש מה שאמר וישב מרדכי אל שער מלך כמו שיתבאר בסמוך. ויספר המן לזרש אשתו (שם יג) וגו' כאן מקדים זרש לפני אוהביו לומר לזרש אשתו וכל אוהביו ולמעלה מקדים אוהביו אל זרש דכתיב (שם ה, י) וישלח ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו, וזה מפני כי למעלה אוהביו שהם חוץ לביתו צריכים הבאה אל ביתו אבל אשתו היא בביתו רק שלא היתה אשתו בחדרו אצל המן והיא באה מחדר לחדר ובשביל זה לא הוי צריך לכתוב ויבא רק מפני שאוהביו שהיו חוץ לביתו צריכים הבאה לביתו ובשביל זה סמך אוהביו אל ויבא וכיון שכתב ויבא בשביל אוהביו קאי נמי על זרש שהובאה מחדר לחדר אבל בשביל זרש לא כתב ויבא לכך הקדים אוהביו אל זרש, ובגמרא (מגילה טז, א) אמר המן קום לבוש הני מאני ורכב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא א"ל לא עד דאזלינא לבי בני ואשקול כמזיאי דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכות הכי אדהכי והכי שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהי בי בני ולכולהו אומני עייליה איהו לבי בני ואסחיה ואזיל ואייתי זוגא מביתא וקא שקול במזיא בתר דקא שקול ליה אינגיד ואתנח אמר ליה אמאי קא מתנחת אמר ליה גברא דחשיב ליה מלכא מכולהי רברבנוהי השתא שויה בני וספר אמר ליה רשע לאו ספר דכפר קרצום היית תנא המן ספר של כפר קרצום הי' עשרים ושתים שנין בתר דשקול ליה למזיא אלבשוה אמר ליה סליק רכיב אמר ליה לא יכילנא דכחיש חילאי מתעניתא גחין ליה ורכיב כי הוה סליק בטיש ביה א"ל ולא כתיב (משלי כד, יז) בנפל אויביך אל תשמח א"ל הני מילי בישראל אבל אומות העולם על במותימו תדרוך (דברים לג, כט) ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש (אסתר ו, יא) כי נקיט ואזיל בשבילא דמתא חזיתיה ברתיה דהוה קיימא באיגרה סברא האי דרכב אבוה הוא והאי דמסגיה קמיה מרדכי שקלה עציצא דבית הכסא ושדיא ליה ארישא דאבוה דליה עינא וחזיא כיון דחזאי דאבוה הוא נפל מאיגרא ומיתה והיינו דכתיב (שם יב) (מגילה טז, א) וישב מרדכי אל שער המלך אמר רב ששת ששב לשקו ולתעניתו, והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש אבל על בתו וחפוי ראש מדבר שאירעהו לו ע"כ, ופי' דבר זה כי הכתוב שאמר קח את הלבוש ואת הסוס והיה לו להקדים את הסוס כי אין ההדיוט משתמש לרכוב על סוס של מלך מה יש בענין זה שאמר קח את הלבוש שהוא לבוש מלכות ואפילו הלבישה אינה כלום מאחר שהוא לבוש מלכות וכיון שכתיב קח את הסוס ודבר זה יותר מן קח הלבוש למה צריך לכתוב זה רק כי קח את הלבוש הוא עוד יותר מפני שאין לובשין בגדי מלכות רק אם רחץ אותו תחלה ואם אין כאן אומנין צריך שהוא עצמו יעשה זה, ועוד מפני כאשר הגיע אל המן הנפילה בודאי הגיע אליו מה שהיה מוכן אליו ביותר והמן מוכן היה לזה שהרי היה ספר דכפר קרצום וכן מה שאמר קח את הסוס היה בא אליו השפלות וכןמה שאמר קח את הסוס היה באל אליו השפלות שהיה שהיה גחין ורכיב עליו וזה מפני שהוא מוכן להיות עבד שהרי נמכר לעבד בטולמא דלחמא, ואל תאמר מה שהיה המן ספר דכפר קרצום היה זה במקרה קרה שזה אינו רק כי היה המן מוכן לזה לגמרי ודבר זה תדע ממה שאמרו במדרש (בראשית רבה סג, ח) ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה, כה) למה יצא עשו תחילה כדי שיצא הוא וסריותו עמו אמר ר' אבוה כהדין פרביטא שהוא משטף את בית המרחץ ואח"כ מרחיץ בנו של מלך כך יצא עשיו כדי שיצא הוא וסריותו עמו, ופי' זה כי עשיו הוא דבק בסריותו ובגנותו ובשביל זה הוא נוטל כל הפחיתות והגנות עד שהיה יעקב איש חלק ועשיו היה איש שעיר ודבר זה יורה על הגנות והפחיתות וכך היה עמלק וזרעו נבדלים ומרוחקים מן הנבראים כולם ולכך היה ספר של כפר קרצום וכל דבר שהוא מגונה הוא נבדל מן הכל, ולכך בארנו למעלה אצל ויבז בעיניו לשלוח יד וגומר, (אסתר ג, ו) כי עשיו בזוי והוא מרוחק וכמו שאמר הכתוב עליו בזוי אתה מאוד (עובדיה ב) כשם שיש לעשיו בחינה אל החשיבות היותר גדול מאד כך יש לו בחינה אל הבזיון ואל המיאוס וכבר פרשנו זה למעלה ע"ש, לכך כאשר נגזר עליו הנפילה מן הש"י נגזר עליו הבזיון הגדול יותר על הכל וזה שאמר דאסרתינהו לבי בני עד שבא המן להיות בלן וספר וכן דבר זה שהיה משמש למרדכי כמו עבד עד דהוי גחין ורכיב עליה ויותר מזה דבק בו הפחיתות עד שהיה דבק בו הצואה ודבר זה מבואר ומה שאמר ההוא בישראל כתיב וכו' פי' כאשר אמרנו בכמה מקומות (נתיבות עולם נתיב התורה פרק יח, נתיב גמילות חסדים פרק ד. ) כי השמחה היא מצד השלימות שיש לאדם וכאשר אויביך נופלים אל ישמח שאין זה שלימות לו כי אדרבא כאשר ישראל הם אחים שלימות האחד ומעלתו הוא ג"כ שלימות מה לאחר וכן נפילת האחד הוא ג"כ חסרון לשני כמו שני אחים כאשר יגיע אחד למעלה וגדולה דבר זה הוא שלימות מה לאחר ונפילה שמגיעה לאחד אף כי הוא אויב לו מכל מקום אין דבר זה שלימות אליו דסוף סוף אחים הם אבל באומות עולם ישמח שאינם אחים והנפילה להם הוא שלימות לישראל ולפיכך יש לשמוח ומה שאמר שקלה עציצא כי יש להקשות אף על גב דהוי סברה דההוא דרכיב הוה אבוה והאי דמסגא קמי ההוה מרדכי מכל מקום שמא ג"כ יגיע לאבוה שאי אפשר לצמצם כ"כ ויש לומר דהוי אזיל המן רחוק קמיה והוי מכריז קמיה ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ובלא זה אין קשיא כיון דנגזר הנפילה הזאת מן הש"י על המן היה זה גורם השם יתברך כי בתו לא חשבה על זה אף שלא היה לה לעשות וכל אשר היה אפשר בשום צד היה נעשה כאשר השם יתברך גזר הנפילה על המן וכמו שאמרו חכמיו כאשר החלות לנפול ואם אצל ישראל כתיב והפלא ה' את מכותך (דברים כח, נט) ואיך הוא אצל הרשע מכות שלו הם נפלאות, ויש לך לדעת כי המכה הזה דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישיה דאבוה לא היה המעשה דרך מקרה רק שכך היה מחויב כסדר הראוי וזה כי כך הדברים אשר היה נעשים להמן היה התחלה של פורעניות שלו בדבר מה והיה מוסיף והולך עד שהגיע אל תכלית הנפילה וכך ראוי שיהיה כי הדבר שהוא בתכלית הנפילה אי אפשר להגיע אליו בראשונה מיד רק אם הוא מגיע בענין זה שהוא מוסיף והולך והמן הגיע אל זה שהיה נתלה על עץ חמשים שהוא הבזיון הגמור כמו שהתבאר למעלה ועוד יתבאר לכך לא הגיע אל זה רק אם היה לו תחלה בזיון במקצת לכך היה לו המעשה הזה דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישא דהמן ובזה הגיע לו האבל וחפוי ראש האבל כאלו נטל נפשו כי ברתיה הוא כרעא דנפשיה וכאשר מתה בתו שהיה כרעא דאבוה דבר זה נחשב בטול נפשו בדבר מה וחפוי ראש דבר זה הוא בטול צלם פנים והוא מעלת האדם כמו שנתבאר למעלה שלכך היו יועצין חכמיו לתלותו ולבטל צלם אלקי שיש לאדם ולכך היה דבר זה דשקלה עציצא ושדיה ארישיה התחלה ואח"כ הגיע עד התכלית כאשר נתלה על העץ חמישים ובדבר זה היה בטול הצלם לגמרי כמו שאמרנו שלכך אמרה תורה לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא, כג) ונטילת הנפש ג"כ התחיל כאשר מתה בתו ובסוף היה בטול גמור אל אלו שנים דהיינו נטילת נפשו ובטול צלמו לגמרי ולא היה דומה זה לשאר הנתלין כי שאר נתלין אף שהוא נתלה אין נראה בזיונו כ"כ כמו שנתלה על עץ חמישים שיהיה בזיונו נראה לכל ודבר זה הוא תכלית הבזיון ויותר מזה לפי הפי' אשר אמרנו כי לכך נתלה על עץ חמישים להורות על האבוד הגמור והאסיפה המוחלטת שהיה לו כדי לקיים תמחה את זכר עמלק (שם כה, יט) ולא בחנם כתב לשון תמחה רק שהוא מורה על האפיסה המוחלטת והאבוד הגמור ולמחות את הצלם שלו כי בצלם שייך לשון מחוי ודי בזה, ולכך אין תמיה על כל הנעשה שאף אם נראה שהם דברים רחוקים מאד מאחר שכך היה ראוי לפי הגזירה שגזר הש"י היה הכל נעשה, ויש עוד בענין זה חכמה ואין להאריך כאן יותר והוא מבואר במקום אחר. והמן נדחף אל ביתו (אסתר ו, יב) פי' שהיו הרבה בני אדם שם שהיה לו דבר זה לחרפה ולבזוי ולכך נדחף המן לביתו במהירות היותר ובא להגיד ג"כ שהיה כל זה נעשה במהירות שהיה נדחף לביתו. ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו מה שקרה לו והם השיבו לו אם מזרע היהודים (שם ו, יג) וגו' וכל זה לומר על מהירות הגאולה הזאת וכדכתיב ג"כ עודם מדברים עמו. ויבהילו להביא את המן (שם ו, יד) כי זה שהיתה הגאולה במהירות היותר הוא דבר גדול כמו שנתבאר לפני זה אצל ובבוקר אמור למלך. ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו (שם ו, יג) וכו' כאן מקדים חכמים לזרש אשתו ולמעלה מקדים זרש לאוהביו כי לעיל העצה שיעצו הוא דבר שכלי בלבד ולא היה אותו דבר שכלי אלקי ואל דבר זה הנשים קודמת כדאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא נט, א) אשתך גוצא גחין ולחיש לה ומוקי ליה בלישנא בתרא דוקא במילי דעלמא אבל במילי דשמיא לא, ופי' זה כי הדבר שהוא שכלי יש לנשים שכל טוב אבל לא במילי דשמיא כי למילי דשמיא צריך שכל אלקי ואין זה שייך כ"כ לנשים כי האשה היא נוטה אל החמרי ולכך אצל זה שנתנו לו עצה מה לעשות במרדכי האשה קודמת כי דבר זה אינו שכל אלקי שהם רואים את הקרוב יותר אבל דבר זה שאמרו כאשר החילות לנפול וגו' ודבר זה שכל אלקי לגמרי לדעת כח ישראל ושם מקדים חכמיו ואח"כ האשה כלל הדבר כל שהוא שכל אלקי קודם האיש לאשה בחכמה אבל דבר שאינו רק עצה בלבד מה יעשה באויב דבר זה האשה בשכל שלה קודם כמו שאמרו אשתך גוצא גחין ולחיש לה, ועוד כי הדבר שהוא טובת האיש היתה היא מקדמת לדבר כי האשה היא כגופו לגמרי אבל דבר שהוא כנגד האיש כמו זה שאמרו כאשר החילות לנפול וגו' לא היתה מקדמת לדבר. אם מזרע היהודים (שם ו, יג) וגו' אע"ג דודאי היה יודע שהוא יהודי שהרי אמרו בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי (שם ה, יג) וגו' ויש לפרש כי חשבו באולי אינו מזרעם רק נקרא יהודי שכל אשר הגלה עם יכניה נקרא בשם יהודי ובאולי גר הוא ואינו מזרעם ולכך אמר אם מזרע היהודים ולא אמר ג"כ אם מן היהודים כי אף גר נקרא מן היהודים, ובגמרא (מגילה טז, א) אם מזרע היהודים מרדכי (שם ו, יג) אמרו ליה אם בשאר שבטי ישראל קא אתי יכלת ליה ואם משבט יהודא מנשה ואפרים ובנימין קא אתי לא יכלת ליה יהודה דכתיב (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויביך, שבט אפרים ובנימין ומנשה דכתיב (תהלים פ. ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררת את גבורתך ולכה לישועתה לנו. כי נפול תפול לפניו (שם ו. יג) דרש ר' יהודא בר אילעי שתי נפילות למה מלמד שאמרו לו אומה זו משולה לעפר משולה ככוכבים כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לרקיע ולפי פי' זה אם מזרע היהודים הוא פירושו אם הוא מעיקר היהודים ואלו ג' שבטים יהודה יוסף ובנימין הם עיקר וזה מפני כי באלו שבטים היה בחלקם השכינה בחלק יהודה היה בירושלים בחלק יוסף משכן שילה ובחלק בנימין היה מזבח וכבר פרשנו זה למעלה ג"כ ומפני כי השכינה מתחבר להם ביותר ולכך הש"י יש לאלו דביקות והש"י אתם לנצח את אויב ובפרט למשל על המן כי אלו שבטים על ידם ישראל הם אחד כי ע"י ב"ה ישראל אחד ונאסרו הבמות והיה להם מזבח אחד וכך תמצא שאמר משה לעדת קרח קחו לכם מחתות (במדבר טז, ו) וגו' ור"ל כי יש לנו אל אחד וגו' ולכן יש לנו מזבח אחד וכהן אחד וכו' כמו שמפורש במקומו וכן בשילה נאסרו הבמות ולא כן כאשר היה המשכן בגלגל בנוב ובגבעון שלא נאסרו הבמות והיו ישראל כאלו הם מחולקים כאשר הותרו הבמות, ובמקדש ובשילה שהיו בחלק ג' שבטים אלו נאסרו הבמות וישראל ע"י זה היו אחד ולכן אלו ג' שבטים הם גוברים על עמלק שמבטל האחדות שאין השם אחד עד שיכרות זרעו של עמלק שתראה מזה כי עמלק מבטל האחדות מן הש"י ואלו ג' שבטים על ידם הם ישראל עם אחד ומורה זה כי יש להם אל אחד ובכח הש"י שהוא אחד מבטל כח עמלק שהוא כנגד זה והדברים האלו ברורים ועמוקים ודבר זה רמז בלשון יהודי שהוא מלשון יחידי וכן אמרו במדרש (אסתר רבה ו, ב) ולפי שייחד שמו של הקב"ה נקרא יהודי ר"ל יחידי ע"כ, ולכך אמר אם מזרע היהודים כלומר שהוא מזרע יהודים שעל ידם נראה אחדותו של הקב"ה ומה שאמרו בגמרא (מגילה טז, א) כי אומה זה משולה לעפר ולכוכבים ופירוש זה כי נפול תפול משמע נפילה גמורה עד שאין אחריה נפילה ודבר זה מפני כי אין אומה כמו זאת ישראל כי הש"י צורה אחרונה להם כמו שהתבאר למעלה ואם אין ישראל עושין רצונו של מקום הש"י מסתלק מאתם אשר הוא צורה להם אז הם נופלים לגמרי וכבר אמרנו כי מורה על זה שם ישראל כי אל הוא אמתת צורתם וכאשר הש"י מסלק כבודו מהם כאלו יש בטול לשמם ובטל עצם צורם ואז הם נופלים לגמרי וכאשר הם עולים עולים עד לרקיע כי הם דביקים בו יתברך כאשר מורה שם אל שהוא בשמם וכך אמרו ז"ל (בראשית רבה, ח) אצל האדם וירדו בדגת הים ובעוף השמים (בראשית א, כח) זכה כתיב וירדו בדגת הים לא זכה הוא ירד בפניה, וכך משפט ישראל כי הם נקראים אדם ואין האומות נקראים אדם (יחזקאל לד, לא. יבמות סא, א) כל זה כי הצורה השלימה אם אינה היא בשלימותה כאשר ראוי לה אז כאלו בטילה היא לגמרי והכל מושלים בה אף בהמה חיה ועוף אבל כאשר היא בשלימותה כאשר ראוי בודאי מושלת על הכל רק כאשר לא נמצאת בשלימותה אז היא כאלו אין לה מציאות כלל ואז יורדים עד עפר כמו דבר שאין נחשב מציאות כלל וגם דבר זה מבואר בכמה מקומות (גבורות ה' פרק ד, נצח ישראל פרק יא), ומה שאמר כי שתי נפילות אלו מפני כי האומה הזאת נמשלת לכוכבים ולעפר הארץ פירוש זה כי הנפילה האחת הוא יתור לשון ואמר כי מפני שהאומה הזאת נמשלת לכוכבים ולעפר הארץ לכך הם שתי נפילות אלו כי אם לא היה רק נפילה אחת לא היה משמע רק כי לאומה הזאת היא כמו שאר אומות וכאשר עושין רצון הש"י אזי המה ככוכבים וכאשר אינם עושים רצון הש"י נופלים עד שהם שוים לשאר אומות ואין להם יתור מעלה כלל ולכך יש כאן שתי נפילות הנפילה האחת שהם נופלים מן מעלה העליונה עד שהם כמו שאר האומות ונפילה שניה עד תחתית העפר ומפני זה אמרו להמן שתהיה נופל לגמרי יהיו ישראל נחשבים ככוכבי שמים אבל אם אין נופל לגמרי ויהיו ישראל נחשבים ככוכבי שמים ואתה נחשב כשאר אומות וזהו נפילה אחת, אבל כאשר יש לישראל שתי מדרגות א"כ צריך שיהיו הם למעלה ככוכבי שמים ואתה תהיה בשפל הארץ. עודם מדברים (אסתר ו, יד) וגומר, מה שהוצרך לומר עודם מדברים וגם ויבהילו וגו' ולא הוי ליה למכתב רק ויביאו את המן אל המשתה אבל מפני כי כל דבר שהוא מן הש"י ואינו מן הנהגת העולם אינו נמשך שכל הנהגת העולם הוא בזמן אבל דבר שהוא מן הש"י כאשר התחיל לצאת אל הפעל יוצא במהירות כי ההויה כמו זאת שהוא היותר מן הש"י אינו תחת הזמן וכתב דבר זה כי בזה נגלה שהוא פעל הש"י רק כי לא היה נס נגלה ובמדרש (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנח, ו) אמר כי אסתר בקשה להבהיל את המן ולהביא אותו כי בניו של המן היו בכל המדינה שמא יכתוב המן להם וימרדו על המלך ולכך עשתה אסתר במהירות כך אמר במדרש.