Chapter 4 ד׳
1 א

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה (אסתר ד, א) ויש לשאול וכי מרדכי בלבד ידע והרי כתיב (שם ג, טו) והעיר שושן נבוכה א"כ הכל ידעו, ויראה לומר כי כך פרושו כי הכתבים לא היו מפרשים בהם כי המן שאל דבר זה מן המלך ואין שייך לכתוב זה בכתבים רק כתבו שהדת נתנה להרוג אותם להשמיד אותם ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ואיך הגיעו הדברים על ידי המן ולכך ויזעק זעקה גדולה ומרה כאשר ידע כי ע"י המן היה זה כי פרשנו למעלה כי אלו היה הגזירה מן המלך אחשורוש לא היה יראה כ"כ כי עיקר המלך להחיות את העם ולא להמית אותם אבל כאשר ידע כי המן הוא שעושה הכל והוא אדם ולא מלך ובשביל כך אדם הזה הוא מבקש לבלוע הכל ומכ"ש שהוא המן בן המדתא האגגי צורר היהודים אשר היה מכיר במשפחתו ובאבותיו שהם קוץ מכאיב וסילון ממאיר מעולם אל ישראל. ובגמרא (מגילה טו, א) אמרו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה (אסתר ד, א) אמר רב שגבה לבו של המן יותר מן אחשורוש, איכא דאמרי על אחשורוש, רב שימי בר חייא אמר גבה מלכא עילאה ממלכא תתאה דלא עביד דינא, פי' דלא הל"ל ומרדכי ידע אשר נעשה שאם בא לומר שידע מה שנתנו כל ישראל להשמיד ולהרוג אותם אין לפרש כך וכי מרדכי בלבד ידע זה הרי הכל ידעו והוי ליה למכתב ויזעק מרדכי זעקה גדולה ומרה ולכך פירשו כי מרדכי כאשר שמע ענין זה ידע כי גבה לבו של המן יותר מאחשורוש כי אחשורוש לא היה עושה דבר זה לאבד אומה שלימה והמן גבה לבו יותר מאחשורוש, ולאיכא דאמרי גבה לבו של המן על אחשורוש כי מאחר שבקש ממנו דבר כזה שאין ראוי לאחשורוש לעשות כמו שאמרנו שאין ראוי למלך לעשות דבר כמו זה ובזה גבה לבו על אחשורוש להיות יותר גדול ממנו שיעשה דבר שאינו ראוי ומפני שראה מרדכי דבר חדוש כמו זה שהוא יוצא ממנהגו של עולם היה ירא שמא יצא מחשבת המן אל הפעל לאבד אומה שלימה אף כי הוא דבר זר מאוד, ובר שימי סבר כי גבה מלכא עילאי וכו' פי' כי דבר זה היה חדוש גדול בעיני מרדכי כאשר ראה כי המן כתב ספרים להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ואין הקב"ה עושה דין בו כאלו גבה ח"ו מלכא תתאי ולכך היה ירא מרדכי מאחר שאין הקב"ה עושה דין בו א"כ החטא גדול כ"כ ויהיה גומר מחשבתו מה שירצה ולכך ויקרע מרדכי את בגדיו. ויקרע מרדכי את בגדיו (שם ד, א) במדרש (אסתר רבה ח, א) בנימין גרם לשבטים לקרע הזה הוא דכתיב (בראשית מד, יג) ויקרעו שמלותם והיכן גרמה לו קריעה בשושן הבירה הה"ד (אסתר ד, א) ויקרע מרדכי את בגדיו והוא איש ימיני וילבש שק ואפר (שם) וגו' רבי איבו אמר משתפס יעקב אבינו את השק דכתיב (בראשית לז, לד) וישם שק במתניו שוב לא זז מבניו, אחאב כתיב ביה (מלכים א, כא, כז) וישם שק על בשרו, יורם בנו (מלכים ב, ו, ל) וירא העם והנה השק על בשרו, מרדכי (אסתר ד, א) וילבש שק ואפר ויזעק זעקה גדולה ומרה, א"ר חנא מאן דאמר קודשא ב"ה ותרין הוא יותרין בני מעיו אלא מאריך רוחיה וגביא דילה, תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו דכתיב (בראשית כז, לד) ויזעק זעקה גדולה ואימת נפרע ממנו בימי מרדכי דכתיב (שם) ויזעק זעקה גדולה ומרה, פי' הקריעה הוא דין גמור לקרוע את בגדיו ואין דבר יותר מזה כמו שהוא הקריעה ולכך אינו בא רק על מעשה של הפסד גמור שנעשה וכאן עדיין לא נעשה דבר שהיה קורע מרדכי עליו וא"כ איך נעשה דבר זה מן הצדיק מרדכי ולכך דרשו בנימין גורם זה שהוא גרם לשבטים שהיו קורעין ואף כי בנימין לא עשה דבר מ"מ על ידו היה זה ואין מגלגלין חובה כי אם ע"י חייב ולכך ויקרע מרדכי את בגדיו ור"ל אף כי הקריעה הזאת לא היה ראוי כ"כ כי עדיין לא היה כאן הפסד ואין קריעה רק על הפסד רק בשביל שהיה גורם בנימין אביו קריעה לשבטים לכל נעשה קריעה זאת, א"ר אבא משתפס יעקב אבינו השק לא זז מבניו בא לתרץ ג"כ הא דכתיב (בראשית לז, לד) וישם שק במתניו כי עדיין לא נעשה דבר גדול מאוד ללבוש שק כאלו נעשה דבר הפסד ועל זה אמר משתפס יעקב ללבוש השק ודבר זה כי הצרות קרובות ליעקב כמו השק שהוא קרוב לאדם והוא דבק באדם כי הצרות קרובות ליעקב וכמו שאמר אל שדי שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די (תנחומא מקץ י) ולכך אמר ג"כ יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב (תהלים כ, ב) ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני תהלים סי' תרפ) לא אמר אלקי אברהם כי יעקב היה מיוחד לצרה ולכך הלביש יעקב על בשרו לומר כי הצרות קרובות דביקות אליו ביותר ומאחר שהצרות קרובות אליו לא היה זז שק מעל בניו לעולם כי הצרות קרובות בבניו כי הדבר אשר דבק בהן האב לגמרי לא סר מזרעו והבן יורש אותו ומפני כי בנימין נקרא בן אוני (בראשית לה, יח) והוא נולד בצרת אמו ולכך הוא מוכן לו יותר שירש דבר זה מאבותיו ולכך מרדכי שהוא איש ימיני לבש שק ואלו דברים יש לך להבין מאוד, ומכ"ש כי הגורם היה מפני שיעקב הזעיק לעשיו דכתיב (שם) ויזעק זעקה גדולה ומרה, ופי' זה ג"כ כי מה שזעק זעקה גדולה ומרה הוא דבר שהוא מופלג בשנוי גדול ואין ראוי שיגיע דבר כמו זה לצדיק דבר שהוא כ"כ מופלג שהוא דבר זר מאוד רק מפני שיעקב גרם לעשו לזעוק זעקה גדולה ומרה ולכך המן שהוא מזרע עשיו היה גורם ליעקב ג"כ שיזעק זעקה גדולה ומרה וכל דבר שמגיע לצדיק שהוא יוצא מן הסדר והוא שנוי גדול כמו זה צריך לזה סבה ואל"כ לא הגיע דבר כמו זה לצדיק דבר שהוא יוצא מסדר העולם ומכ"ש מאחר כי מצינו שגרם בנימין הקריעה לשבטים ועתה הקריעה היה לבנימין שיש לתלות זה בזה וכן כיון שמצאנו כי יעקב גרם זעקה גדולה ומרה לעשיו וכאן היה גורם עשיו הזעקה ליעקב דהיינו לזרעו שיש לתלות זה בזה, ובכל מדינה ומדינה (אסתר ד, ג) וגו' ונסמך מקרא זה לכאן אע"ג דלפי הסברא היה לו לסמוך הפסוקים (שם ב) ויבא עד לפני שער המלך, (שם ד) ותבואנה נערות אסתר ויגידו לה, כי ויבא עד שער המלך עשה זה שישמעו נערות אסתר ויגידו לאסתר לכך הוי ליה לסמוך פסוק ותבאנה נערות אסתר אחריו אבל מפני שהכתוב שאמר ויבא עד שער המלך היה כדי שיגידו נערות אסתר לאסתר המלכה וה"א כי גם מה שאמר הכתוב (שם א) וילבש שק ואפר הוא ג"כ בשביל שיאמרו לאסתר שהלביש מרדכי שק ואפר ואין זה כן כי גם בכל מדינה כך עשו רק מה שבא עד שער המלך היה זה בשביל שיאמרו זה לאסתר אבל עיקר מה שלבש שק ואפר היה הכל משום אבילות וצער ולא בשביל שיאמרו זה לאסתר. ובכל מדינה (שם) וגו' כאן לא הזכיר קריעה כי קריעה לא שייך רק כאשר שמעו שמועה רעה ועל דבר זה הוא הקריעה וכך מרדכי כששמע השמועה קרע את בגדיו אבל כאן אינו מדבר מה שעשו בשעה ששמעו השמועה רק מדבר שהיו נוהגים בצום ומספד ולזה לא שייך קריעה. ותבאנה נערות וגו' (אסתר ד, ד) מ"ש ותבאנה נערות אסתר וסריסה להודיע גדול הבהלה שהיה לו כאשר באו אלו בפעם אחת כ"כ הוא דבר חדוש ומפני כך ותתחלחל ואין להקשות כי למה לא ידעה אסתר קודם כי כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה, יד) ומכ"ש המלכה אסתר שכל עניניה בצניעות ולא ידעה המלכה מן אלו דברים כלום ולכך ותתחלחל המלכה מאוד ומה שלא כתיב ותבהל המלכה מאוד דבר זה מורה על גודל הבהלה לכך ותתחלחל כפל לשון שכל כפל הוא לגודל הענין גם היה זה מן הש"י סבה כי כאשר נודע הדבר על ידי מרדכי שזעק זעקה גדולה ומרה ועל שלבש שק תהיה אסתר מתחלחל כמו שהיה זה ולכך תעשה אסתר כמו שאפשר לעשות וכמו שעשתה ואם לא היה כך אינו נודע לאסתר מעצמה, ובגמרא (מגילה טו, א) ותבואנה נערות אסתר (אסתר ד, ד) וגו' מאי ותתחלחל אמר רב שפרסה נדה שמואל אמר שהוצרכה לנקביה, ויש לתמוה דמאי נפקא מיניה בזה אם פרסה או שהוצרכה לנקביה, וביאר דבר זה שר"ל כאשר שמעה אסתר דבר זה היו מושלים בה כחות זרות כי כאשר שמעה כי המן רוצה להיות גובר ושולט היה גורם כשנודע לאסתר שפרסה נדה שהיה שולט עליה כחות הטומאה כמו שהם באים לשלוט על ישראל ובזה ידעה כי כחות הטומאה גוברים בעולם וכל זה שתהיה זריזה אסתר לעשות מה שאפשר לעשות, ומאן דאמר שנצרכה לנקביה גם כן סבר שגברו כחות הטומאה רק שאמר כי מצד אחר היה זה מה שהיתה נצרכה לצרכיה הוא המאוס ודבר זה מתיחס יותר לכוחות החצונים המאוס והשקוץ כדכתיב ותעב תתעבנו (דברים ז, כו) ואלו שני דברים בפרט מתיחסים לע"ז, הטומאה הוא דבר אחד והמאוס ג"כ מתיחס לכוחות הטומאה ואין צריך לדבר זה ראיה ומ"ד שנצרכה לצרכיה מייחס השקוץ והמאוס אל הע"ז יותר ולכך אמר כאשר גברו הכוחות האלו נצרכה לצרכיה שהיה הטינוף והמיאוס גובר עליה ולמ"ד שפרסה נדה כי כאשר גברו הכוחות היה הטומאה גוברת ופרסה נדה ואלו שני דברים הם מחולקים והוא ידוע לנבונים, ועוד פי' זה כי כאשר שמעה אסתר השמועה הזאת נבהלה והיה דבר זה פועל שנוי באסתר למ"ד כי פרסה נדה כבר אמרנו למעלה כי הדם הוא מן הנפש ור"ל דבהלה היה שנוי בכוחות נפשה ומ"ד שנצרכה לצרכיה סבר כי היה הבהלה פועל שנוי בגוף שלה וצרכיה שייכים לגוף יותר ומחלוקתם איזה יותר קודם לקבל שנוי אם הנפש או הגוף ולכל אחד יש טעם וסברא ודבר זה בארנו למעלה ג"כ אצל מה שפרחה בה צרעת והוא דומה לזה. ובמדרש (אסתר רבה ח, ג) אמר ותתחלחל המלכה מעוברת היתה והפילה ושוב לא ילדה, ודעת המדרש הזה כיון דכתיב (אסתר ד, ד) ותתחלחל סתם וסתם חלחלה מביא הפלת הולד ודבר זה הגיע לה שכיון שאחשורוש עשה דבר זה להשמיד ולהרוג את ישראל לא היה ראוי שיהיה לו שם בישראל ויהיה לו תולדה ממנה ולפיכך הולד שהיתה מעוברת הפילה ושוב לא ילדה מטעם זה שאין ראוי שיהיה זרעו בישראל כי גוי ועבד הבא על ישראל הולד כשר (יבמות מה, א) ואף שחזר בו והפך אותו על המן דבר זה לא היה מן אחשורוש עצמו רק מצד כי יד הש"י עשתה זאת אבל הוא ברשעו מתחלה ועד סוף אבל קודם שעשה אחשורוש רצון המן נתן הש"י לה ולד מן אחשורוש וכאשר עשה זה הפילה ושוב לא נתעברה אבל כאשר תבין אמיתת הדברים כי רב ושמואל פליגי שכאשר שמעה אסתר כי גברו כוחות הטומאה והכוחות המתועבים היה גוברת עליה לכל אחד כדאית ליה וי"א אשר זכר במדרש שאמר כי הפילה דעת הי"א כי ההעדר היה גובר ע"י זה ולכך הפילה ונעדר הולד לגמרי ובודאי כוחות אלו דבק בהם ההעדר וגורמים ההעדר והם סבה לו והבן הדברים. ותשלת בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר את שקו (אסתר ד, ד) בודאי ידעה אסתר כי לא היה חסר בגדים ולמה שלחה לו להלביש אותו רק אמרה שיסיר את שקו וילבש בגדים ויבא אל שער המלך להגיד לה על מה הם הדברים האלו ולא אמרה שילך הוא לביתו וילבש בגדים אחרים כי לא רצתה אסתר להמתין כ"כ לגודל הבהלה ומרדכי לא קבל שא"כ יהיה נראה שלא לבש השק מתחלה רק כדי להודיע לאסתר את הצרה ולא בשביל אבל וצער עתה יהיה נראה כי לבישת השק הוא בשביל התשובה ועוד לכך לא קבל שלא רצה לחזור מן התשובה הזאת אף שעה אחת כי השק הזה הוא הדבק על בשרו וכאשר קבל עליו ללבוש השק ראוי שיהיה בו דבק לגמרי כמו שאמר במדרש (אסתר רבה ח, א) ולפי שתפס יעקב את השק שנאמר וישם שק במתניו (בראשית לז, לד) ולפיכך לא זז השק מזרעו וכל זה מפני כי השק דבק על בשרו של אדם ביותר ומורה זה כי הצרות לישראל הם תמיד כי הם רודפים אחריהם ודביקים כמו השק הזה שהוא דבק על בשרו ולכך ג"כ כאשר לבש מרדכי שק בשביל גזירת המלך אחשורוש על עמו לא היה מסלק השק ממנו עד שהש"י היה מסלק הגזירה וכן אמרו במדרש (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנו) ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל (אסתר ד, ד) אמר אין אני מזיז את השק עד שיעשה הקב"ה ניסים כמו שעשה לראשונים ביעקב כתיב (שם) וישם שק במתניו ובאחאב לא תלה לו ג' שנים וכן ביורם כלה שקו הרעב משומרון וכל זה כמו שאמרנו לפי שהוא דבק על בשרו ומורה זה על צרה הדבוקה בו ואם היה מסיר השק אשר היה ראוי להיות דבק בבשרו היה נראה כי הוא סר מן התשובה לגמרי לכך לא היה רוצה להסיר שק. ותקרא אסתר להתך (אסתר ד, ה) בגמרא (מגילה טו, א) רב אמר התך זה דניאל ולמה נקרא התך שחתכוהו מגדולתו ושמואל אמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו ע"כ, פי' לרב נקרא התך שחתכו והסירו אותו מגדולתו ומה שלא אמר בפירוש דניאל לומר על רשעת אחשורוש שהיה מגדל את המן הרשע ואת דניאל הצדיק הסיר מגדולתו וכן ענין הרשע שמגדיל הרשעים ומשפיל הצדיקים ולשמואל אין סברה שיהיה יורד הצדיק מגדולתו רק שכל דברי המלכות נחתכין על פיו ומדקדק בגמרא כך שהיה דניאל דאל"כ לא הל"ל ותקרא להתך דלא ידעינן מי התך זה שהרי לא נזכר בשום מקום אלא בודאי יש פירוש למלת התך כמו שאמר ואפשר לומר כי מי שאמר שכל גזירת המלכות נחתכין על פיו לדעתו לא היה דניאל כלל רק התך שנזכר כאן הוא אדם אחר חשוב שכל גזירות המלכות נחתכין על פיו ולא בא שמואל לפרש רק לשון ותקרא אסתר להתך והלא לא ידעינן מי הוא ולכך מפרש שהיה אחד שכל גזירות מלכות נחתכין על פיו ובחרה אסתר בזה להודיע בזה את מרדכי כי דבר גדול נחשב אליה דבר זה לדעת על מה זה ועל מה זה ואלו שלחה לו אחר היה נראה שאין נחשב כ"כ לאסתר דבר זה רק כמו אדם שהוא רוצה לדעת כל הדברים ולכך שלחה התך שכל גזירות המלכות נחתכין על פיו לומר שנחשב לה דבר זה מאוד ובשביל זה ג"כ ידעו כי הצרה היא גדולה מאוד ויעשו תשובה גדולה. לדעת על מה זה ועל מה זה כפל הלשון ר"ל על מה זה שלבש שק ועל מה זה שזעק זעקה גדולה ומרה, ועוד נראה כפל לשון הוא לחוזק כלומר כי דבר זה הפלא ופלא להלביש את השק וזה לשון הכפל שהוא לחזק הענין בכל מקום והמתרגם תרגם על מה זה שלבש שק ועל מה זה לא קבל הבגדים, ובגמרא (שם) א"ר יצחק נפחא שלחה ליה שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב (שמות לב, טו) מזה ומזה הם כתובים, ופי' דבר זה כי כאשר ראתה הגזירה הקשה והחמורה שקמה על ישראל אשר לא היתה מעולם כמוהו לכלות ולאבד ישראל אמרה כי באולי הגזירה הזאת כי ישראל עברו התורה כי התורה הם גזירות מן הש"י מבוררים ונגזרים בגזירה ממנו לכך כתיב בה (שם) כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, והיה זה לטעם מופלג מאוד כי התורה הוא השכל הברור והוא שכל הנבדל לגמרי שהוא שכל ברור ולפיכך היו כתובים משני עבריהם כי הכתיבה משני עבריהם הוא הבירור הגמור מורה על שכל נבדל שאין לשכל הנבדל הזה חסר אל גשם ולא כן כאשר לא היו כתובים משני עבריהם והיה הכתב תקון רק למעט ולא היה חרוץ לגמרי כי אין מורה על שכל ברור לגמרי אבל זה דומה לשכל שהוא מוטבע בחומר כמו שכל האדם שאינו שכלי גמור רק השכל עומד מוטבע בחומר ויש לו נושא הוא החומר ומפני שיש לו נושא הוא החומר אינו שכל ברור לכן אם לא היה חקוק משני עבריהם היה אותו חלק שאינו חקוק כמו הנושא לחלק החקוק ודבר זה מורה על דבר שאינו נבדל לגמרי רק שכל מה ואינו נבדל אבל התורה חקוקה מעבר לעבר מורה על שאין כאן נושא כלל והוא מורה על שכל נבדל מן הגשם לגמרי ודבר זה מבואר במקומו (תפארת ישראל פרק לה, מז) ומפני כי ראתה אסתר כי נגזרה הגזירה כליון על ישראל לגמרי והוא גזירה גמורה להשמיד ולהרוג וגו' ולא כמו שאר פורענות כשבא עליהם הפורענות הי' קצת פורענות במה ואינו כליון גמור כמו שהיה כאן לכך אמרה שמא בשביל זה שעברו על דברי תורה שכתיב עליהם מזה ומזה כתובים כלומר שהם כתובים משני עבריהם ואין כאן דבר שהוא מקצת רק לגמרי העובר על דברי תורה חייב כליה לגמרי כי כמו שהם כתובים משני עבריהם שהם מבוררים לגמרי כי בשביל השכל הנבדל שהוא ברור לגמרי ולכך הדין עליהם ג"כ דין גמור שהוא הכליון הגמור כאשר עברו על כל התורה שהוא גזירה גמורה לכך בא עליהם גזירה גמורה כליון גמור, ובמדרש (אסתר רבה ח, ד) אמרו כלשון זה ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה אמר מימיהם של ישראל לא באו לצרה כמו זאת שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) ושמא כפרו בלוחות דכתיב (שם לב, טו) מזה ומזה הם כתובים ע"כ, ופי' המדרש הזה כך שאמרה אסתר כי מה שנגזר עליהם הכליון הגמור דבר זה מפני שכפרו בעיקר הכל וכאשר כופר בעיקר הנה נעקר מן העיקר לגמרי וזהו כליון גמור ומ"ש שמא כפרו בלוחות שנאמר עליהם מזה ומזה הם כתובים פירושו כמו שאמרנו וכאשר הם כופרין בלוחות והלוחת הם מחייבים מוכרחים כי הם שכל לגמרי ובפרט הלוחות שהם ראשונים לכל התורה והם שכל עליון לגמרי לכך כתיב (שם) בהם מזה ומזה הם כתובים וכאשר כפרו בהם חייבים כליה ודע עוד כי לשניהם הן מ"ש שכפרו בזה אלי הן מה שכפרו בלוחות שכתיב בהם מזה ומזה כתובים הכל טעם אחד כי מלת זה אלי מורה על שהוא יתברך נמצא כי כך משמע מלת זה כי זהו שנמצא לפניך ונקרא בשם זה כי הוא מחויב המציאות לגמרי ומפני שהוא כופר בדבר שהוא מחויב ראוי לו הכליון כאשר כופר בדבר המחויב וכן הלוחות שנאמר בהם מזה ומזה הם כתובים מורה כי יש להם המציאות עד שא"א זולת זה ולכך אם כפרו בהם בלוחות מפני שהם מחוייבים מוכרחים להיות נמצא והם כפרו בהם נגזר עליהם כליון לגמרי שלא יהיה ח"ו במציאות כלל כאשר כפרו בדבר שהוא מחויב שיהיה נמצא ואין דבר יותר מחויב שיהיה נמצא כמו הש"י שהוא מחויב המציאות ועשרת הדברות אשר הם מחויבים מן הש"י ולכך היו הלוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה כמו שהתבאר וא"א שיהיה דבר אחר והכופר בהם הוא אינו נמצא כלל. ויצא התך (אסתר ד, ו) וגו' כלומר אל תוך העיר הלך כי מרדכי אי אפשר שיבא אל שער המלך בלבוש שק ושילך התך למקום רחוק מן שער המלך אין לאדם חשוב כמו התך שילך לבדו למקום רחוק והיה צריך שיקח עמו משרתיו ולא רצה שישמע האדם הדברים שיאמר לו מרדכי ולפיכך אמר שהלך אל רחוב אל שער המלך והוא קרוב לכך יכול ללכת לבדו בלא אחר עמו כי לא נקרא זה הליכה, ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו (אסתר ד, ז) ולא כתיב אשר נעשה שבא לומר כי קרה לו דברים שהם מקריים כי מפני שלא השתחוה להמן עשה המן כל הדברים האלו וזה נקרא אשר קרהו כי מרדכי לא היה מכוין לבזות את המן שלא השתחוה אליו רק שלא לעבור על מצות הש"י וקרה לו דבר כמו זה ודבר שאין מכוין לו הוא מקרה בלבד, ובמדרש (אסתר רבה ח, ה) ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו אמר להתך לך אמר לה בן בנה של קרהו בא עלינו דכתיב ביה (דברים כה, יח) אשר קרך בדרך, וגם במדרש הזה פירושו כך כי כל מה שעשה עמלק וזרעו הכל מורה מפני שאינם מכוונים לטובת עצמם שזהו דבר שאינו מקרי רק דבר שבעצם רק כי הם צוררים את ישראל ואינם עושים בשביל טובתם כי דבר זה אינו נחשב מצד לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך וכדכתיב (שם) אשר קרך בדרך בצאתך ממצרים כי כל אומה אשר בא על אומה אחרת מפני שהם מכוונים לטובתם לכבוש את ארצם וליקח מידם ארצם אין זה נקרא קרהו אבל אלו בדרך היה ולא היה להם שום ישיבה בשום ארץ כלל ושום ארץ לא היה להם ועם כל זה באו עליהם למלחמה ומה ממון יש להם למי שהיו עבדים עובדים לאחרים ולא ידע עמלק כי השאילו מצרים ממון ובשביל זה לא בא כי לא ידע עמלק כאשר בא מארצו מדבר זה רק להיות צורר לישראל ולכך נאמר (שם) אשר קרך בדרך, ועוד פירושו בן בנו של קרהו בא עלינו כי מאחר שצוה הש"י למחות את זכר עמלק מזה תדע כאילו אין לה' מציאות בעצם כלל רק נחשבים דבר מקרה ולא דבר שהוא בעצם ומאחר שאינם נחשבים דבר שבעצם רק דבר שהוא במקרה אומה כמו ואת יותר מהם מתנגדים בפרט אל ישראל שהם עצם ועיקר כי שאר האומות אשר יש להם מציאות מה שהוא אינם כ"כ מתנגדים לה' כאשר משותתים ביחד שנחשבים ג"כ מן המציאות רק עמלק וזרעו אשר הם אין נחשבים רק מקריים כאשר אינם מן המציאות שהרי הש"י גזר עליהם (שם, יט) תמחה את זכר עמלק ולכך הם יותר עמלק לישראל שהם עצם המציאות וזהו שרמז מרדכי (אסתר ד, ז) את כל אשר קרהו ואמר (שם) ואת פרשת הכסף, ופי' זה כי מרדכי בא לומר לאסתר כמה גדול הוא הצרה כי אלו אחשורוש עשה זה מעצמו בכח כבר אמרנו כי אין גזירת המלך קשה מפני שאפשר לבטל ודבר זה כמו שהתבאר למעלה אבל כבר יצאו ישראל מיד אחשורוש ע"י הכסף שנתן לאחשורוש ואינם ביד המלך רק ביד המן ובשביל זה הצרה גדולה היא מאוד ומ"מ לא אמר רק לשקול ביהודים ולא אמר אשר שקל כי אם שקל כבר היו נמכרים לו ומה לעשות עוד ואשר אמר (שם) לשקול על גנזי המלך ביהודים כתב כאן ביהודים בשני יודי"ן לפי שרמז כאן שעשה מן זה מפני יהודים ואינם רוצים לעבוד ע"ז יו"ד הראשונה שהיא יו"ד היחוס שהם נקראים יהודי על שם שאינם מודים בע"ז כדלעיל שכל מי שאינו מודה בע"ז נקרא יהודי ויו"ד השניה לומר כי השנאה הזאת שיש על המן עד שהוא רוצה לאבד את ישראל בשביל שאינם רוצים להשתחוות לע"ז כי המן הרשע עשה עצמו ע"ז ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה הנה היו"ד השנייה היא יו"ד היחוס כי הם יהודים ואינם רוצים לעבוד ע"ז אף כי המן רוצה בכחו שיעברו על זה מוסרים נפשם על קדוש השם וזהו יהודי תור יהודי לכן הם שני יודי"ן שהם יו"ד היחוס האחת שהם אינם מודים בע"ז והיו"ד השניה אף אם רוצים להרוג שיעבדו ע"ז מוסרים נפשם על זה ונותנים עצמם למיתה על קדוש שמו ובשביל כך ראוי לאסתר שתעשה בשביל כבוד שמו להציל אותם וגם הש"י יהיה בעזרה מאחר שהוא בשביל קדוש שמו וזה הפירוש נראה נכון וברור וכן בכל מקום שכתוב כך יש לפרש כן ועיין. ותצוהו אל מרדכי (אסתר ד, י) כאן כתיב אל מרדכי ולמעלה כתיב (שם, ה) על מרדכי וזה מפני כי למעלה לא ידעה על מה שהוא לובש השק וזעק זעקה גדולה ומרה כי היתה סברה דבר למרדכי ולכך אמרה שחסר ותצוהו על מרדכי כלומר שהיתה רוצה לדעת מה שהוא חסר וכאן לא באה לומר זה רק לגלות אל מרדכי ודבר זה לא שייך לומר רק אל מרדכי ומ"מ קשיא הלשון ותצוהו אל מרדכי מה צותה לו כי למעלה הוי שפיר שר"ל ותצוהו להתך על מרדכי כי חשבה אסתר כי אפשר שמרדכי חסר דבר על זה קרע וזעק והתך יכול לתקן למרדכי לכן הוי שפיר ותצוהו על מרדכי אבל כאן קשה מאי ותצוהו אל מרדכי והתרגום הוקשה לו זה לכך תרגם כי צותה למרדכי שלא יתגרה מרדכי בהמן כי לעיל בארנו אצל לא יכרע ולא ישתחוה כי אף אם אפשר ללכת בדרך שלא יפגע מרדכי בהמן הרשע אם כל זה לא היה עושה רק שהלך כנגדו על מנת שלא יכרע ולא ישתחוה וע"ז אמרה אסתר שלא יעשה מרדכי זה עוד ואע"ג בפ"ק דברכות (ז, ב) משמע שיש להתגרות כרשע הכא שאני כי אם מתגרה מרדכי בהמן כאלו הכל היו מגרין בו כדכתיב (אסתר ג, ו) ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי ולכן הוי זה כאלו מגרין הכל בו ואין הכל צדיקים והיכי שאינו צדיק גמור אסור להתגרות ברשע על זה צותה שלא להתגרות בהם. כל עבדי המלך (שם ג, יא) וגומר פי' מה שהוצרך לומר כל עבדי המלך וכי לא היה מרדכי ג"כ יודע או אפילו לא היה יודע וכי לא היה מרדכי מאמין לה שצריכה ראיה לומר כל עבדי המלך ופירש זה שאמר מרדכי כי יש ללכת לפני המלך ואין אחשורוש דבר עליך מה שנכנסת שלא ברשות שתוכל לומר לא ידעתי גזירת המלך ולא עברתי חוק ומשפט המלך ועל זה אמרה כי אין זה תירוץ כי כל עבדי המלך כו' וא"כ לא יאמר המלך שגגה הוא לאסתר שלא ידעה החוק ומ"ש עבדי המלך וכל מדינות המלך שאם אמרה עבדי המלך בלבד יש לומר דוקא הקרובים כמו עבדי המלך הזאת מפני כי עבדי המלך הם בחצר המלך ואם יבואו אל חצר המלך יהיו רגילים אצלו כאלו הם חבריו לגמרי ואין זה ראוי אל המלך אבל אשתו אין לומר שתהיה רגילה אצלו לגמרי כי מה לה אצלו כשאין צריך לה ולכן אמרה וכל מדינות המלך שאינם שכיחים ורגילים אצל המלך ועם כל זה הדת עליהם ואם אמרה כל מדינות המלך בלבד י"ל כי דוקא מדינות המלך שאינם שייכים למלך אבל אשתו יש לה שייכות למלך ואין עליה דת הזה ולכך אמרה אסתר כי הדת הוא על הקרובים כמו עבדיו וגם על הרחוקים שלא לבא אל חצר המלך, והתרגום (שם) מפרש כי המן הרשע תקן דת זה כל איש ואשה אשר יבא לחצר הפנימית דתו להמית מפני שהיה קשה לו דאין זה שייך למלך לעשות דבר כמו זה שלפעמים יש לאדם צרה גדולה וצריך לו התשועה מן המלך ולמה גזר זה ועל זה אמר כי המן הרשע שהוא מוכן לרע עשה דת זה אבל באמת הוא דבר רע ודבר זה היה מציל עתה את אסתר כי אין ראוי שיהיה דעת המן מועיל לו ואמרה (שם) ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום וקשה מה בכך שלא נקראה אל המלך זה שלושים יום ואפילו נקראת תוך שלשים יום מה בכך ויש לומר כי הרואה את חבירו אחר שלשים יום מברך שהחיינו (ברכות נח, ב) נמצא כל אשר לא היה תוך שלשים נחשב כאלו נסתלק ממנו שהרי חייב לברך שהחיינו ולכך אמר שאל תאמר כיון שאני אהוב אצלו בודאי יושיט לי שרביט הזהב כי הוא חפץ בי כשאבוא לפניו ועל זה אמרה כיון שלא נקראתי זה שלשים יום עד שנחשב שנסתלקתי מעליו וא"כ אין לסמוך על זה לומר אהובה אני אצלו אחר שלא נקראתי שלשים יום ואם היה כ"כ חפץ בי א"כ למה לא קרא לי זה שלשים יום עד שאני נחשב פנים חדשות אצלו והיא לא ידעה אדרבא כי הש"י עשה זה שלא היתה נקראת בשביל כי פנים חדשות חביבות ביותר ממה שהוא חביב את אשר תמיד עמו לכך לא היתה נקראת וי"ל עוד רמזה דבר גדול כי לא נקראתי אל המלך זה שלשים יום דהיינו מן י"ג אדר עד ט"ו ניסן הם שלשים יום כי אדר הוא חסר ורמזה לו כי היא רואה שהפור שהפיל המן יש בו ממש בו כי יום זה שהפיל המן עליו פור הוא יום מוכן לצרה שהרי מן יום זה שהיא י"ג אדר לא נקראתי לבוא אל המלך והיום הוא גורם ומפני כך אמרה שיותר טוב בקשת אחר על דבר זה מאחר שהיא רואה רוע מזלה כנגד אחשורוש בעניין זה כאשר היה רואה סימן לזה כי מן י"ג אדר שעל אותו יום הפיל פור המן לא נקראת לבוא אל המלך וכבר אמרנו כי הוא להפך כי לכך לא נקראת שלשים יום שכל שלא ראה את אחד שלשים יום הוא אהוב עליו ביותר ומפני כך בודאי יושיט לה שרביט הזהב כאשר לא ראתה תוך שלשים יום, ויש מקשין וכי אסתר לא היתה רוצה למסור נפשה על עמה שהיתה מתירא שתתחייב מיתה למלך ואין זה שאלה שאמרה שיש להמתין עוד זמן מה עד שתראה השעה שתהיה ראוי ונקראת לבוא אל המלך ואז תדבר שאלתה כי אדרבא עתה יעלה חמת המלך יותר ולא יהא אלא ספק אין לעשות זה כיון שיכול להמתין ואדרבא יש לשאול מה ראה מרדכי שנכנס בספק לבא אל המלך שלא כדת ולמה לא היה ממתין איזה ימים עד שתהיה נקראת למלך ונראה לומר כי הגורל שהפיל המן צריך שיהיה נהפך עליו לגמרי כי זהו הצלת ישראל ומרדכי ידע זה ומפני כי הגזירה הזאת יצאה בניסן וכך צריך שתצא הגזירה עצמה ותהיה נהפכת על זרע עמלק להיות נהרגין כי אף שלא נהפך הגורל באותו יום עצמו שהפיל הגורל אין זה קשיא כי היה מתעסקין בדבר זה ב' או ג' ימים וכל זמן שהיו מתעסקין בזה נחשב כאלו היה הכל בזמן א' ובשעה א' אבל סוף סוף היה נפילת הגורל על המן הכל בזמן אחד וכך הוא ראוי וכמו שהיום שהגביל המן היה בי"ג באדר כך יום המעשה להרוג את בני המן וזרע עמלק הכל היה בי"ג אדר וכך זמן נפילת הגורל שיהיה נהפך עליו צריך שיהיה הכל זמן א' ולכך אמר מרדכי (אסתר ד, יד) אם החרש תחרישי בעת הזאת וגו' כי עת זאת צריך שיהיה ריוח והצלה ליהודים להפך הדבר על המן וכמו שנפרש עוד דבר זה כי זה היה ההצלחה לגמרי כאשר נהפך עליו לגמרי ולכך התלייה אשר חשב המן על מרדכי ג"כ נהפך עליו באותו זמן לגמרי והיה המן נתלה כדכתיב בקרא שמזה תראה כי כל ענין הזה היה כך ולכך לא רצה גם להסיר השק מעליו שלא לעבור הזמן אשר הפיל המן פור שמוכן להיות נהפך עליו, ועדיין קשה כי למה לא שלחה אסתר אל המלך שרצונה לבוא אל המלך ולמה תסכן עצמה ואין זה שאלה כי יראה היתה שלא יתן לה רשות ואח"כ לא תוכל לבוא כלל לפני המלך כי היה זה נחשב מרידה כאשר לא נתן לה רשות, ועוד כי אמרה אסתר ממ"נ אם הש"י ירצה להציל את ישראל מהמן בודאי יהיה מציל ג"כ אותה שהלכה להציל את ישראל ואם אין הש"י רוצה להציל את ישראל אינה מבקשת ג"כ היא הצלה כי ידעה כי לא תוכל להמלט בית המלך. ויגידו למרדכי את דברי אסתר (אסתר ד, יב) ולא כתיב ויגד כי לא היה התך ויראה לומר כי דבר זה פעם שלישי היה שהלך התך בשליחות אסתר ולא רצה לילך בפעם שלישי שלא יהיו רואים כי הוא הולך תמיד ובא מן אסתר למרדכי יחשוב המן כי יש להמן דברים עם אסתר על המן לעשות לו דבר נגד המלך ומי יודע מה יעשה המן כדי להפיל אותו ולכך בפעם שלישי שע"י שלשה יהיה כאן רבוי בשליחות מרדכי לאסתר לכך לא הלך התך ויגידו לה אחרים אבל לא התך וכתיב (שם) ויגידו למרדכי, כי לא סמכה אסתר להגיד לאחד כי באולי לא ילך להגיד למרדכי וא"כ לא יודע אבל כשהם יותר מאחד אם לא ילך זה להגיד ילך אחר להגיד לו ולפיכך כתיב (שם) ויגידו לשון רבים כיון שלא היה כאן שליח מיוחד כתב ויגידו לשון רבים כלומר ויגידו בני אדם והיינו אחד מן המגידים כי כאשר אין מיוחד אמר ויגידו. ובגמרא (מגילה טו, א) אמר ויגידו לו דברי אסתר ואלו התך איהו לא אזל לגביה א"ר אבא בר כהנא מכאן שאין משיבין על הקלקלה ע"כ, ולפי הנראה קשה דכיון שמצינו שאסתר לא היה רוצה לגלות הדברים כי אם להתך איך היה רשאי התך לגלות לאחר כי האומר דבר לחבירו אסור לגלות לאחר ואם כן איך היה רשאי לעשות זה וצ"ל כי מרדכי נתן לו רשות להגיד לאחר כי לא רצה להשיב על דברי קלקלה ואפשר לפרש לפי דעת הגמרא בודאי התך היה פי' ויגידו אחד מן המגידים ודבר זה מצאנו בכמה מקומות שאומר לשון רבים ור"ל אחד מהם רק שהוקשה בגמרא דלמה לא תלי' ביה כמו לפני זה וקאמר משום דאין משיבין על הקלקלה ולכך הכתוב לא תלי' ביה מפני שגנאי הוא לו והאמת שהתך הגיד זה ופירושו א' מן המגידים. ובמדרש (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנו) ויגידו למרדכי את דבר אסתר (שם) ואלו איהו לא אזיל א"ר אבא בר כהנא מכאן שאין משיבין על הקלקלה ויש אומרים כשראה המן להתך נכנס ויוצא הרגו שאינו נזכר עוד אמר הקב"ה הואיל והרגו תהא משמשת ברוח הקודש והפירוש השני הוא קרוב אל מה שאמרנו שעשה זה התך שלא רצה ללכת מיראת המן אלא שהוקשה לבעל המדרש הרי אמרינן התך זה דניאל ע"כ וא"כ בודאי לא היה דניאל ירא מן המן כאשר הוא אדם ולכך אמר שהרגו לגמרי ומ"מ לא קשיא לפי' אשר אמרנו דודאי גם לנערותיה אסתר היתה ג"כ מגלה כמו שהיתה מגלה להתך ואל"כ לא היתה משלחת בגדים להלביש את מרדכי ע"י נערותיה כי אינם חכמים לשאול ולהשיב כמו התך ולכך שלחה את התך ולכך בפעם השלישי שלא היתה שולחת אותו רק לומר לו כל עבדי המלך וגו' אפשר לשלוח ע"י נערותיה. ויאמר מרדכי להשיב (אסתר ד, יג) וגו' ויש שואלין וכי מרדכי היה חושד אסתר שלא תהיה מוסר נפשה על עמה כאשר תראה הצרה כ"כ ונראה כי כאשר ראה מרדכי כאשר אסתר לא קבלה מיד עליה לבא לפני המלך והוצרך מרדכי לחזור ולהשיב לה אמר בודאי אסתר סומכת על זה כיון שיש זמן הרבה מן י"ג ניסן עד אדר בתוך זה הזמן תבא לפני המלך כדת ואינה צריכה לעבור דת המלך שכל אשר לא נקרא אל המלך דתו להמית ובשביל זה השיבה אסתר כי כך דת המלך ולמה אלך לפני המלך שלא כדת ועל זה אמר להשיב לאסתר ולא הל"ל רק לאמר לאסתר ולמה אמר להשיב לאסתר כי הוא תשובה ניצחת ולא שאני אומר לה רק שיש לחוש לזה ובאולי שלא תוכל להמלט בית המלך כי דבר זה אין לדעת בבירור שלא תמלט בית המלך רק כי דברים אלו תשובה ניצחת ובודאי הוא כך כי מאחר שהגזירה הוא על כלל ישראל א"כ הגזירה עליה גם כן איך תמלט היא מן הגזירה הזאת שהיא עליה גם כן ובודאי כח הכלל יותר מן היחיד ואם הכלל אינו ניצול איך תוכל היא להמלט בשביל שהיא בבית המלך הרי עליה גזירה גם כן ואין בית המלך מצילה מן זה כי אדרבא כאשר היא בבית המלך היא יחידה ואין כח היחיד כמו כח הכלל ודבר זה תשובה ניצחת, ומה שהיא אומרת כי עדיין יש זמן לבוא לפני המלך על זה אמר (שם) אל תדמי בנפשך וגו' כלומר בשביל שאתה מדמה כך לכך את מלמד זכות זה שיש זמן עדיין לבוא אל המלך וזה בשביל שמחשבתך כי אין הדברים מגיעים לך אבל אם אתה אינה תדמה כך ותדע כי גם אתה בסכנה כמו שהוא האמת אז לא תלמוד זכות הזה לסמוך על דבר זה כי באולי לא תוכל לבא באותה שעה לפני המלך לכך אין לסמוך על זה כלל וכל שעה יש לך לראות אם אפשר לך לעשות הצלה ומ"ש בית המלך ר"ל כי ק"ו הוא כי אם אחשורוש רוצה לכלות הרחוקים ממנו מפני שנאתו אל ישראל הקרובים אשר הם בביתו כל שכן שלא יהיה רוצה בהם אחשורוש ולכך לא תוכל להמלט בית המלך שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ודבר זה הוא דומה אל א' שהוא רודף אחר אחד להמיתו ונמלט הנרדף אל בית הרודף וכן אתה וכי בזה אתה מציל עצמך כאשר אתה בבית הרודף גם כאשר אתה בבית המלך אתה יחיד ואין היחיד כוחו כמו הכלל כמו שאמרנו ולפי אשר פרשנו כי ההצלחה יותר קרובה כאשר אפשר שתהיה נהפך עליו מיד כי לכך לא רצה מרדכי שיהיה זמן לדבר זה ג"כ הוא נכון וזה שאמר (שם) אם החרש תחרישי בעת הזאת ולא הוה ליה למימר רק אם החרש תחרישי ולמה אמר בעת הזאת אלא לכך תלה הדבר בעת הזאת דכיון שעשה המן בעת הזאת צרה לכל ישראל וגזר עליהם להשמיד ולהרוג את הכל צריך שיהיה זה הזמן נהפך עליו כי הגזירה יצאה בניסן להשמיד ולהרוג אותם כל היהודים ויש להיות נהפך זה הזמן על המן כי כך עניין הגורל שמתהפך עליו ולכך אמר (שם) אם החרש תחרישי בעת הזאת, ועוד יש לפרש שכך אמר כי עת הזאת מוכן דוקא לישראל לבטל כח המן ולא עת אחר מהחודש הזה כי הוא חדש ראשון ועשיו גם כן שהוא בית אב של עמלק שבא ממנו המן הוא ג"כ ראשון והגורל היה בי"ג לחודש כי בי"ד מבערין השאור והחמץ מן הבתים וזה הדבר הוא רמז על השבתת עשיו שהוא השאור מן העולם ולכך אמרו בזכות ג' ראשון זכו לשלש ראשון כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ה, א) ואמר שם בזכות אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו) זכו להכרית זרעו של עשיו שנקרא ראשון שנא' (בראשית כה, כה) ויצא הראשון אדמוני ולכך אמר אם החרש תחרישי בעת הזאת (שם) שהוא מיוחד להשבתת שאור ריוח והצלה וגו' ועוד יתבאר זה ומ"ש רוח והצלה והוי ליה לומר הצלה יעמוד לנו ממקום אחר רק כי רצה לומר כי הצרה הזאת מן המן שהוא צורר ישראל ולכך רוצה הוא לאבד אותנו כי נקרא צורר היהודים (אסתר ט, י) כי הם כמו שני דברים שהם עומדים ביחד במקום צר ואין המקום הוא ריוח לשניהם כך הם זרע עשיו ולכך היו מתרוצצים יעקב ועשיו בבטן אחד שלא היה המקום ראוי לשניהם ובשביל כך המן שהוא מזרע עשיו מציר אותם וזה שקראו הכתוב (שם) צורר היהודים מלשון צר שאם יש ריוח לא' צר לשני כמ"ש (מגילה ו, א) שאם זה קם זה נופל ועל זה אמר (אסתר ד, יד) ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר כי ישראל מקום שלהם הוא אביהם יעקב שהוא שורש ועיקר שלהם שהוא האב להם ולכך נקרא יעקב מקום לישראל ומספרו של יעקב עם האותיות כמספרו של מקום וזה מפני שיעקב הוא שורש לעץ הנטוע שיש לו י"ב ענפים ומפני כי ברכת יעקב בלי מצרים כדכתיב (בראשית כח, יד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ולגבול שהוא בלי מצרים אין צרה כלל ולפיכך אמר (שם) ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר כי גם בית יעקב אש לבית עשיו ואע"ג שאמרו (תנחומא ויחי, יד) שאין עשיו נופל בבניה של רחל רק ביד בנימין וביד יוסף שהם הצעירים כדכתיב (ירמיה מט, כ) אם לא יסחבום צעירי הצאן היינו כשיש כאן מן הצעירים אנשים מוכנים לזה אבל אם אין אנשים מוכנים לזה היה בית יעקב אש ועשיו לקש (עובדיה יח) ולכך ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (שם) ויעקב עם האותיות המספר של מקום וליעקב אין צורר מן עשיו כאשר ברכת יעקב ופרצתה ימה וקדמה וגו' ולכך הוא נכון מה שאמר (שם) ואת ובית אביך תאבדו, וקשיא כי אם אסתר חטאה בית אביה מה חטאה אבל הפירוש הזה משום שהשבט הזה הוא מוכן להיות נגד המן כמ"ש (שם) אם לא יסחבום צעירי הצאן והם בניה של רחל שהיא הצעירה וכיון שהשבט הזה מוכן לעשיו כי עשיו הוא הפך להם לפי הטעם אשר אמרנו למעלה ואמר מרדכי כאשר אין אתה מתנגד להם אתה נותן להם יד למשול אם כן אתה ובית אביך שהוא משבט בנימין תאבדו שאתה נותן כח אל המן שהוא מזרע עשיו אשר מתנגד בפרט לשבט הזה ומי שהוא מתנגד לא' אותו אחד ראוי שיהיה מתנגד ולעקור אותו ואם אין עושה זה נהפך עליו כמו שאמר הכתוב כאשר ישראל אין מכלין שבע אומות והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר לג, נו) וכל זה מפני שהם עצמם מוכנים להתנגד להם ולעקור אותם וכאשר אין עושים זה ולעקור אותם נהפך עליהם וזה מפני כיון שהיא מוכן לעקור אותו ואין עושה א"כ הקירוב הוא אליו מאוד כאלו היה הוא בעצמו ולכך נהפך עליו ולפיכך יש פתחא להאי פרשתא מהכא וזה מפני כי שאול חמל על אגג ונתן לו חיים לפיכך נהפך עליו שבא המן מזרע אגג לכלות את ישראל ולפיכך אמר ובית אביך תאבדו שכיון שאתה מוכן לעקור את המן ואין אתה עושה אם כן הקירוב לך אל המן הוא כל כך כאלו אתה הוא עצמו ובשביל כך תאבדו, ויש לפרש עוד מה שאמר ממקום אחר ר"ל כי הקב"ה נקרא מקום מפני שהוא יתברך מקיים הכל ומפני כך נקרא ג"כ המקום שהוא מקום אל העומד בו בשם מקום כי הוא מקיים את העומד בו וכמ"ש והארכנו בזה בסוף גיטין (פח, א) אצל טובה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה שתי שנים קודם ונושנתם (דברים ד, כה) ולכך אמר כי יבא ריוח והצלה ליהודים ממקום אחר ובזה המקום לא יהיה כח אל הצר הצורר הוא המן הרשע כי הוא יתברך נותן קיום אל הכל ולא אל הרשע וממקום זה יבוא הצלה לנו, ומה שאמר ממקום אחר כלומר כי הוא יתברך שנקרא מקום אינו מקום לזרע עמלק ולכך כאשר אנחנו בגלותינו נתרחקנו בעונינו מן המקום הוא הש"י לכך הצורר הזה הוא זרע עמלק מצר לנו שכך עשיו ויעקב אינו יכולים לעמוד ביחד אבל ריוח והצלה שיהיה לנו ריוח ממנו כאשר אין לנו שיתוף עמו וזהו ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ועוד ר"ל ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר כי הוא יתברך נקרא מקום בשביל שהוא יתברך מקיים הכל ונותן מקום על כן המלך ג"כ יש לקרא מקום בשביל שהוא מקיים על אומה שהוא מלך וכאשר אתה מלכה גם כן עליך יש לקיים את אומתך ואם אין אתה עולה זה ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר הוא הש"י אשר הוא מקום אל הכל בשביל שהוא מקיים הכל כי עתה ראוי לך שתהיה עתה מקום לישראל כאשר אתה מלכה ולתת להם קיום מפני האויב והבן הדברים האלו מאוד כי הוא יתברך מעמיד ומקיים הכל לכך מקום הוא אל הכל. ובמדרש (ילקוט שמעוני אסתר, תתרנו) כי אם החרש תחרישי (אסתר ד, יג) ואם אתה שותקת עכשיו סופך שהקב"ה שותק לך ואל תהי סוברת שהקב"ה מניחן שמא אתה ובית אביך הייתם לישראל במצרים כששמט נפשות בכוריהן וטבע שונאיהם בים וכשבא עמלק ויחלוש יהושע וגומר, וכן לכל דבר ודבר ואף עכשיו ריוח והצלה יעמוד ליהודים, ופי' זה כי אם אין אתה משגיח בצערן של ישראל ואתה יכול לעזור אותם סוף תהיה בצרה ותצעק אל הש"י והוא שותק לך ומניח אותך בצרה ג"כ ואמר ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר שאין את רוצה להיות בעזר וסעד שלהם צריך שיהיה בא הצלה ממקום אחר כלומר שהוא אחר לך שהרי אין אתה מבקש הצלתם וממקום אחר יבא הצלתם ולכך אי אפשר לומר רק כי ממקום שבא משם הצלה להם הוא הפך לך ולכך יהיה מקום הצלתם הפך לך וכמו שיהיה לישראל הצלתם משם כך יהא לך ולבית אביך אבדון משם כאשר המקום שבא משם הצלתם הוא הפך לך ולכך אמר ואת ובית אביך כי כל אשר הוא שייך לך ומתייחס לך הוא הפך המקום שבא משם הצלתם, ובמדרש אחר (אסתר רבה ח, ו) אם תחרש עתה תשתוק מללמד סניגוריא על אומתך תשתוק לעתיד לבא ואין לך פתחון פה למה שאתה יכולה לעשות טובה בימיך ולא עשית ומה אתה סבורה שהקב"ה מניח את ישראל מכל מקום מעמיד להם גואל שנאמר (אסתר ד, יד) ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ע"כ ופירש זה כי האדם נברא על עניין זה כי כאשר בא לידו דבר כזה שיכול לעשות טובה לא' אל ישתוק מזה שלא להוציא אל הפעל דבר זה כי האדם נברא על זה שיוציא אל הפעל מה שאפשר לו להוציא אל הפעל ויהיה הוא בפועל הגמור ואם תשתוק עתה תשתוק גם לעתיד שתהיה בכח ולא בפעל ואין זה ראוי לאדם שלא יהיה בפעל הגמור לכך אם תשתוק עתה ולהיות בכח ולא בפעל ג"כ לעתיד תהיה בכח לא בפעל ואין זה שלימות האדם ודבר זה יש להבין. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות (אסתר ד, יד) פי' כי מה שאמר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך דהיינו שיהיה לך הצלה והוסיף לא זה בלבד כי גם מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות כי מאחר שיצא הגזירה מלפני המלך לאבד אותנו לזמן ההוא והגזירה היתה עתה באולי גם אותך יעבור מן המלכות כמו שגזר עתה לאבד אותנו ויהיה זה סבה להעביר אותך מן המלכות ואם הש"י יתן לישראל ריוח והצלה להציל אותנו לעת ההוא דבר זה לא יהיה לך ולכן מי יודע אם לעת ההיא הגעת למלכות ותהיה נשאר במלכות שלך. לך כנוס את כל היהודים (אסתר ד, טז) דבר זה רמזה לו על התפילה שיתפללו ובדבר זה שייך לך כנוס כאשר ילכו לבית הכנסת להתפלל ולא יתפלל כל אחד בביתו רק תהיה תפילת צבור וכן פירשו התוס' (עיין ברא"ש מגילה פרק א, א) על מה שאמרו יום י"ג זמן קהלה לכל היא שהיו נקהלים להתפלל ובלשון זה שאמרה לך כנוס את כל היהודים משמע שיכנס אותם יחד וזה רמז מ"ש בפ"ק דברכות (ח, א) רבי נתן אומר מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים שנאמר (איוב לו, ה) הן אל כביר ולא ימאס וכתיב (תהלים נה, יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי כו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין או"ה עד כאן, ורצה גם בזה כי השכינה הוא עם ישראל בגלות כמו שאמרנו ואף ע"פ שאצלו אין שייך שעבוד חס ושלום מאחר שהוא יתברך עם ישראל וישראל הם בגלות הרי נאמר עליו גלות מצד הזה כי שכינתו יתברך עם ישראל וכאשר יתקבץ העם אל הש"י כמו בתפילת הצבור דבר זה נחשב כמו יציאה מן הפיזור אשר ישראל פזורים מבין האומות והוא נחשב פדיון מבין האומות, ודע כי ישראל בין האומות ואף אם הם אלף ביחד נקראים פזורים בין האומות אמנם כאשר היו מתפללים נקראו ציבור כאשר הם מתאספים ומתקבצים אל הש"י ובזה יוצאים מבין האומות אל ה' ומתעלים מביניהם ועוד יש להם התרוממות והתעלות מן האומות על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם אל הש"י כי המדה הזאת כאשר גומל חסד והיא טוב לבריות בזה מתעלה ומתרומם האדם ודבר זה מבואר במסכת בבא בתרא (י, ב) שאלו שלמה עד היכן כחה של צדקה אמר להם כו' עד פיזר נתן לאביונים וגו' קרנו תרום בכבוד (תהלים קיב, ט) וכל הדברים האלו כי גמילות חסדים מדת אברהם שנקרא אב המון גוים נתתיך (בראשית יז, ה) והיה אב ורם בשביל מדה זאת ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין האומות לגמרי וזהו על ידי תורה שהתורה מתעלה על הכל כמו שאמרו חכמים בברייתא דשנו (אבות פרק ו, ב) כל העוסק בתורה מתעלה ולכך אמרו (ברכות ח, א) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאילו פדה לי ולבני מבין האומות כי על ידי ג' דברים אלו יש כאן התעלות מתוכם עד העולם העליון כי על יד קבוץ שמתפלל עם הצבור הוא קבוץ אל הפיזור שהוא בעולם התחתון ועל ידי גמילות חסדים ועל ידי התורה מתעלה למעלה לגמרי כי התורה היא מעולם השכליי ולכך על ידי שלשה דברים הם מתעלים ולכך אמרה לך כנוס את כל היהודים (שם) כי דבר זה שמתפללים יחד הוא כנוס גליות כאשר מתכנסים יחד להתפלל אל הש"י ולא ישלוט בהם האויב ואין צריך שיהו כלם ביחד רק שיהיו אל הש"י כמו שהוא כנוס גלויות שמתכנסים אל הש"י ויש לפרש ג"כ שהוא רמז על שנהנו מסעודת אחשורוש ולכך אמר לך כנוס (שם) כלומר כמו שנתכנסו לסעודתו עתה יכנסו ויצומו ג' יום ולילה ולכך קאמרה ג"כ וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום (שם) ולא הוי צריך לכתוב רק וצומו עלי שלשת ימים וגו' אלא כנגד אותם שאכלו ושתו בסעודת אחשורוש כנגד זה לא יאכלו ולא ישתו שלשת ימים ג"כ וכך הוא במדרש כמו שיתבאר. וצומו עלי (אסתר ד, טז' וקשה דמאי עלי שייך כאן כיוון שרצתה לומר שיצומו על הגזירה הזאת ויראה לומר שכך אמרה שיצומו עלי שאצליח כאשר אכנוס לפני המלך לבקש על עמי ולא אמרה וצומו ג' ימים בשביל גזירת אחשורוש מפני שאמרו חכמים ז"ל המתפלל על אחר והוא עצמו צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה ולכן אמרה וצומו עלי ואתם תהיו נענים תחלה שהרי גם אתם צריכים לזה ואם מתפללים עלי שאצליח במה שאני נכנס לפני המלך תהיו אתם נענים. ואני ונערותי אצום (שם) כו' יש להקשות שאמרה ואני ונערותי א"כ שתפה עמה נערותיה ואחר כך אמרה אצום לשון מדבר בעדו ונראה שבא לומר שלא היה כוונת אסתר בצום של נערות שלה כי בודאי אותם הנערות לא היו יהודים כי אם מאומה אחרת כי לא לקחה אסתר נערות יהודים כדי שלא ידעה (ידעו) כי היא יהודית ולכן לא היה כוונתה של אסתר שיצומו רק אמרה אצום ומ"ש אני ונערותי דבר זה עשתה אסתר שאם יכעס המלך עליה לומר לה למה נכנסת בלא רשות אלא שאין עליך מורא מלכות יכולה על זה לומר איך אין עלי מורא מלכות שאם אין עלי מורא מלכות למה הייתי מתענה ג' ימים וג' לילות רק בשביל שאני ירא ממך ובשביל כך היה לנו התענית ואם לא יאמין אחשורוש הרי הנערות יכולין לומר לו שכן הוא שהתענו ג' ימים וג' לילות על זה וי"ל גם כן מפני כי האנשים יש להם קבוץ ביחד בתענית כמ"ש לך כנוס את כל היהודים (שם) ובזה שייך לומר צומו שהם רבים אבל נשים שאין להם חבור ביחד אין שייך לומר נצום כאלו יש להם אסיפה ביחד לתענית צבור לכך לא אמרה נצום דהוי משמע נצום ביחד ואין זה שייך בנשים לכך אמרה אצום דהיינו כל אחד ואחד, וי"מ צומו עלי ג' ימים וג' לילות והם ע"ב שעות במספר ובכן אבל אני שיש לי לילך לפני המלך ביום הג' ואין ראוי שאלך כאשר יש לי תענית ג' ימים וג' לילות כי היושב בתענית לא נראה יפה לכך אצום כן והוא מספר ע' שעות כי צריך אני לאכול שתי שעות קודם, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת (אסתר ד, טז) ובגמרא (מגילה טו, א) אמר רבי ירמיה בר אבא אשר לא כדת שכל יום ויום באונס ועכשיו ברצון מפני כי כך הוקשה לו שאם כן איך אמרה אחר זה כאשר אבדתי אבדתי (שם) כי זה חסרי אמונה אחר שאמרה צומו עלי (שם) היה לה לבטוח בו יתברך שלא יהיה נעשה לה דבר לכך פירש כי כך ר"ל ובכן אבא אל המלך שלא כדת שיהיה ברצון ואע"ג שאין צריך בשביל כך שתהיה נבעלת ברצון מכל מקום אני מתיחד עמו ברצון ואפשר שבעל וכאלו הכל ג"כ ברצון וכאשר אבדתי אבדתי (שם) כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממרדכי כי מבית אבא אבדתי כי כל אשה היא רגילה בבית אבא שהרי אם הדירה בעלה שלא תלך לבית אביה יוציא ויתן כתובה וכאשר אני בבית המלך אין היכולת בידי לילך לבית אבי ולכך כאשר אבדתי אבדתי ויש לפרש גם כן כי הוקשה לו מה שאמרה אשר לא כדת והוי ליה לכתוב אשר לא כדת המלך וכך משמע שם. ויעבור מרדכי וגומר (אסתר ד, יז) לפי פשוטו נראה כי פירשו ויעבור מרדכי מן אסתר ותכף כאשר עבר ממנה ויעש וגו' ולא המתין אף שעה אחת רק שעבר מפניה ויעש. ובגמרא (מגילה טו, א) אמר רב עבר יום טוב ראשון של פסח בתענית ושמואל אמר שעבר ערקומיא דמיא דקדקו ג"כ מה שכתיב (שם) ויעבור ולכך פירשו ז"ל ויעבור שהפליג בתענית עד שהיה דוחה יום ראשון מפסח ואמר שאם אין ישראל אין התורה ולכך היה מתענה ביום ראשון של פסח ושמואל סבר שהפליג מאוד בפעל התענית שהיה מונע אליו שלא היה יכול להביאם אל התענית והוא היה עובר ערקומא דמיא להביאם אל התענית כי כבר אמרנו כי הצום צריך שיהיה לו אסיפה והוא היה מטריח עצמו ועבר ערקומא דמיא לאסוף אותם ולכך כתיב ויעבור ויש לך לדעת כי מה שאמר שעבר ערקומא דמיא יש רמז מופלג שר"ל שהיה דוחה ועובר על המקטרג של ישראל והוא השטן שבא להשטיף הכל והוא עבר כח האומות שנקראים מים רבים כדכתיב (שיר השירים ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונקראו כך לפי שהם באים לשטף את ישראל והוא היה עובר המונעים אשר הם חוצצים בין ישראל ובין אביהם שבשמים וכדכתיב (איכה ג, מד) סכותה בענן לך מעבור תפילה, וזה שאמר שעבר ערקומא דמיא הם המקטרגים המסטינים השוטפים וכה"ג היה לאברהם ערקומא דמיא כשהלך לשחוט את יצחק בנו כדאיתא במסכת סנהדרין (עיין תנחומא וירא, כב) וכאן היה עובר ערקומא דמיא הם המקטרגים והמסטינים המונעים האלו נקראים ערקומא דמיא ולכך כתיב ויעבור מרדכי כאשר עבר ערקומא דמיא בתענית שלו והבן זה. וצומו עלי שלשת ימים (אסתר ד, טז) וגומר מה שאמרה אסתר צומו עלי שלשת ימים מפני כי הם רבוי ימים וכמ"ש ז"ל (אסתר רבה ט, ב) ימים שנים רבים שלשה ואין הקב"ה מניח הצדיק בצרה יותר משלשה ימים מטעם זה כי מאחר ששלשה הם רבוי ימים ואין מידת הש"י שיהיה הצדיק בצרות תמיד ואם הצדיק בצרה זמן מה אין קשיא כי אפשר שלא יהיה דבר מה חסרון בצדיק אבל שיהיה שלש ימים שנקראים רבים וכאלו היה תמיד בצרה אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה כמו זו