Letter 8ח׳
1 א

אל התכלית הנעלה הזאת בתחלת התולדה, נבחר איש אחד לאב העם הזה — אברהם, גם בחייו הפרטים היה הוא חותם תכנית העם, אשר מחלציו יצא והקורות אותו. — ה' המיוחד, אשר בין המון תעתועי האלילים של הקנין וההנאה הכירו לדעת, אל שדי זה, קרא את אב המון גוים אליו, — ולמען אהבתו, עזב אברהם את ארצו, את מולדתו, משפחתו, בית אביו וכל דבר היקר ואהוב בעיני האדם — וילך אחריו. ממנו קבל את התעודה, להיות אב לעם אשר עליו נאמר: "ונברכו בו כל גויי הארץ וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"; בדרכו זה הלך אברהם ויוציא לפועל את אהבתו לה' המיוחד באהבתו לבניו, להאנשים כאחים לו, ויכלכל ויציל ויורה, בכל מקום אשר היה לאל ידו, ויתפלל בעדם אל ה', שופט כל הארץ. — והוא, אל שדי, אשר למענו עזב אברהם את הכל והלך אחריו אל ארץ נכריה, הוא היה למגן ומחסה בעדו על כל מסעיו, ויברכהו, כי כל הטוב והברכה יקבל רק מידו, למען השתמש במו רק לאשר העולם.

In Abraham there was chosen as progenitor of this people a man who, in his individual life, already realized the ideal of the people that was to be. The All-One, whom he alone worshipped amidst the multitude of idolatrous seekers after wealth and lust, the All-One called and loving Him alone, Abraham cast from him his native land, his family, his parental dwelling, and all which man loves and cherishes, and followed Him who called him; he accepted the mission to become progenitor of a people from which "blessing should come to all the peoples of the earth which would keep the way of the Lord, to do righteousness and judgment," and followed Him; he carried out the ideal of this love to the All-One in his love to his children, to his fellow beings; he cared for them, saved them, instructed them, whenever and wherever he could, and prayed for them to the Judge of all. And He, for whom he left all, and whose call he had followed into a strange land, He protected him upon his wanderings, and blessed him, so that he needed to derive safety and blessing only from His hands, and used them only for the salvation of the world.

2 ב

אל "האהבה" הזאת גלותה גם "האמונה", הבטחון הזה כסלע איתן לא ימוט לעולם ואשר בו צדיק ונשגב באמונתו יחיה, כי כל אשר נשמה באפו נשא מאת ה', ויחזיק בתומתו למלאות חוקיו ומשפטיו, אם גם בחיי אדמות לא יראה שכר טוב בעמלו, גם "יראה" יראת ה', אשר בגללה, בכל רגע נכון הוא להשיב בלי כל תלונה לאל עליון את היקר לו בתבל, בדעתו כי אך מידו הוא לו. — הדעת וההכרה ותעודת החיים הזאת הנחיל ליצחק בגו וליעקב נכדו, האחד הצטין בבחינת "יראה" (עקדה) והשני בבחינת "אמונה" — (אכן יש ה').

To this "אהבה," love, was joined "אמונה," faith and trust, firm as the immovable rocks, which beholds life sustained by the All-One, and, therefore, holds fast to His promises, however slightly the present may seem to justify their expectation, and "יראה," that true fear of God which is ready any moment to surrender uncomplainingly the dearest to the Most High, because it realizes that all man possesses is but the free-will gift of God. These sentiments of the soul, this conscientiously-scrupulous and pious view of life, they were transmitted as an inheritance to Isaac, his son, and to Jacob, his grandson, the former more prominently manifesting the qualities of the attribute of "יראה" the latter those of "אמונה"

3 ג

ויתהלכו מגוי אל גוי מממלכה אל עם אחר לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים: "אל תגעו במשיחי! ולנביאי אל תרעו —."

"They wandered from people to people, from one kingdom to another nation. He permitted no man to oppress them, but punished on their behalf princes, saying, "Touch not my anointed ones ; do no evil unto my prophets."

4 ד

כה נגלה ה' "באל שדי' אל האבות בחייהם הפרטיים, ע"י ההשגחה הנסתרת, עד כי גדלו ויהיו למשפחת שבעים נפש. הם היו ראש פנת עם ישראל, אבל מזרע קדש אלה יתגדל ויתחנך העם הזה להיות מוכשר לתעודתו הנעלה לימים יוצרו. ונהפך הוא מכל העמים האחרים, כי עליו היה להתעתד אל לאומיותו ע"י החנוך בבית הספר של עמל ותלאה, עליו היה להתנצל בתחלה מעליו את כל הקנינים החיצונים אשר יעשו לאומים ללאומים, אשר יעשו את בן האדם לאיש באנשים; עד כי יאבד את הכל גם את החופש, רק עליו לשמור את המדות הטובות ומצות ה' ולבטוח בו, — ואז, לקבל מיד ה' כל דבר מחדש.

In the lives of these individuals God revealed Himself as the invisibly ruling Providence until they had grown to a family of seventy persons. In them was the kernel of the future nation. But the people which grew from this kernel was not spontaneously fitted for its sublime mission; it required to be trained, to be taught until it attained the capacity needed for its task. In contrast to other peoples it could find the proper preparation for its national duties only in the school of suffering. It needed to be deprived of all which constitutes ordinarily the glory of nations, even of that which makes the external splendor of individual men, it had to lose all but morality, religion, and hope, in order that it might receive all its life-treasures from Him alone.

5 ה

- מצרים, אשר עמד אז על דום מעלת השלמות של מעשי אנוש ותחבולותיו וישמח אלי גיל על רום עוזו והדר כבודו, מצרים, אשר חשב אדמתו ונהרותיו לאלהיו, הארץ הזאת היתה לו כור עוני לצרפו ולחנכו אל תעודתו בימים יוצרו. — בגלל גמול והכרת טובה אשר נעשה לארץ הזאת על ידם נקראו שמה, בתור אורחים נאחזו בארץ. אבל ארץ מצרים אשר נתנה כבוד אלקים רק לרכוש וקנין, היא לא ידעה את ה', לא הכירה לדעת, כי המין האנושי כלם בני אל חי, בגאותם וגאונם בזו לזכות אורח ומשפט האדם ויכניעו את ישראל לעבדים. - ישראל, אשר פרו ורבו ויגדלו במאד, ירד פלאים, ולעומתם המצרים גברו גם עתקו חיל ויתגאו על הודם וכבודם וילעגו למסת נקיים, אז, הופיע ה' אלקי ישראל

Egypt, which at that time enjoyed the highest perfection of human culture, and which looked upon its soil and its river as its gods, Egypt became the cradle of misery in which Israel passed its infancy of preparation for its sublime mission. As reward for a benefit originating from one of them (Joseph), they were invited to make their home in the Nile-land, they were first guests, then citizens ; but Egypt, revering only material possessions, knew not the All-One, saw not in all human beings His children, and in the arrogance of its power it treacherously disregarded the rights of hospitality and humanity, and made Israel its slaves. Israel sank to the lowest plane of human existence, though its numbers had increased to the proportions of a nation, and Mizraim, once a host, became unto it a tyrant, proud in its might, mocking and scorning the feeble and oppressed. Then appeared the All-One.

6 ו

"הנה ה' רכב על עב קל וגו'

Upon a light cloud He appeared,

7 ז

ונעו אלילי מצרים מפניו". —

And there trembled Egypt's gods.

8 ח

הוא נגלה כבורא יחיד ומיוחד, כאדון הטבע, אף כי כבר כבשוה ידי אדם, כאלהים בחיי העמים, כאל פודה ומציל ושופט רמים. כבוד מצרים השפיל עד עפר ויחתו מפני רום כבוד עם, אשד ה' אלהיו עמו, ה' אלהי ישראל דבר, בריחי מצרים נגדעו - ויוציא את עמו בכושרות. מיד ה' קבל את החופש, את הלאומית, ולתכלית כל זאת, התגלות רצונו בעד חיי האדם — את "התורה". על ידי הכור עוני במצרים ועל ידי החנוך במדבר, השתלמה בקרב רוח העם הזה "האמונה" הנאמנה, להשליך יהבם על ה', אל כל אשר יפנו, על פיו יסעו ועל פיו יחנו.

He revealed Himself as only Creator, as Lord of nature, though human hands had sought to master it, as God of nations, as Vindicator of the oppressed, as Judge of the arrogant. Mizraim's greatness sank before the majesty of the people which found its all in God. This God spoke — and there sank the walls of the Egyptian prison, and freed from its chains the people marched forth. From the hands of God it received freedom and nationality, and as object of this all, the revelation of His will as guidance for human life, the Torah. In Mizraim's school, in the education of the wilderness, "אמונה," faith and trust was to become the basal element of its character; it was to acquire that firmness of devotion to the All-One which should strengthen and console it in the manifold trials that were to come.

9 ט

"במדבר" קבל את התורה, ועל ידה, בלי ארץ, בלי אחוזת נחלה — במדבר וישימון נהיה לעם. - "גוי" אשר נשמתו היא "התורה"; על ידה הנהו "ממלכת כהנים", כמו "הכהן" בין העם, כן הוא "עם" בין המין האנושי, אשר תורת אלהיו עמו ושומר הוא מצותיו. "גוי קדוש" מבלי התערב בגוים וללמוד מעשיהם, לשמור בחייו קדושת האנושית. "התורה", מלאת רצון ה', היתה לו אחוזת נחלה ומטרה בחיים - לכן לאומיותו איננה נקשרה בדבר העובר והחלוף, איננה עומדת ביחס ותנאי עם כל הדברים המקריים; רק נצח, תעמוד לעד כרוח ודבר ה'.

In the wilderness it received the Torah, and thus in the wilderness, without land or soil, it became a nation. It became a body, whose soul was the Torah, and, therefore, could be truthfully called "ממלכת כהנים" "a kingdom of priests," for as the priest in the midst of a single people was this nation to be in the midst of universal mankind, preserving the law of God, and practicing and fulfilling its holy precepts. "גוי קדוש," "Holy nation," was also to be its appellation, for, through the fulfilment of the Divine law, it was to become holy, not participating in the worldly doings of other nations, but preaching the sacredness of humanity by the example of its life. The Torah, the fulfilment of the Divine will, was to be its soil and country, and aim; its national existence, therefore, was neither dependent upon, nor conditioned by transitory things, but eternal as the spirit, the soul and the word of the Eternal One.

10 י

— אבל גם בתור "עם" עליו לבוא ולהתיצב בין העמים, בתכונת "עם" יראה ללאומים, כי ה' הוא הטוב ומטיב, מקור כל הברכות; כי אם נקדש נפשנו למלאות רצונו, נקבל מיד ה' בתור אמצעים גם את שפע הברכה החשובה והיקרה בעיני האדם, כי כל זאת תספיק לכונן את החיים על מוסדות נאמנים. לכן נתנה לעם הזה ארץ ירושת נחלה גם סדר ומשטר במדינה, אבל לא לשם תכלית ומטרה רק בתור אמצעי ויכולת למלאות את התורה, ולכן התנאי האחד להצלחת ישראל בארץ אחוזתו היתה רק "שמירת התורה". עליו להיות שונה ונבדל מיתר העמים גם בעתותי האשר וההצלחה, למען לא ילמוד מהם לחשוב תועה, כי הצלהתו היא מטרת חייו, ולבל יכלה ויאבד כמוהם בא לקיות הקנין וההנאה.

It was to be a people in the midst of the peoples; as people it was to show the peoples that God is the Source, and the Giver, of all blessing; that to dedicate oneself to the fulfilment of His will means the attainment of all happiness that man can desire; that this sacred resolve is sufficient to give stability and security to human existence. It received, therefore, the blessings of a land and state-power, not, however, as end, but as means of carrying out the Torah, its possession and retention dependent, therefore, upon fulfilment thereof as only condition. It was to be separate, even in happiness, from the nations in order that it might not learn of them to revere well-being and fortune as the goal of life, and, like them, sink into the worship of wealth and lust.

11 יא

— מה נהדר מראה עם כזה, בהגיעו אל רום מעלת תעודתו! ה' המיוחד, רק הוא לבדו אדונו ואביו; ובני העם כלם כאחד אחים המה בני אל חי, ולמלאות רצון ה' בצדק ואהבה, היא לבדה גדולתו, ובעקב הפעולה הזאת יקבלו בתור אמצעי מידו את שפע ברכתו.

How glorious a sight, this people, if it succeed in attaining its ideal! One God, the All-One, one Lord and Father of them all; they all equal brothers, subject to the paternal government of the All-One; the fulfilment of His will in righteousness and love their only greatness, and in order to be able to successfully accomplish their task, the Divine blessing poured out unto them lavishly, without stint or limitation.

12 יב

מה טובו אהליך יעקב

"How goodly are thy tents, O Jacob,

13 יג

משכנותיך ישראל!

Thy tabernacles, O Israel!

14 יד

כנחלים נטיו,

As brooks they are stretched forth,

15 טו

כגנות עלי נהר,

As gardens by the river,

16 טז

כאהלים, נטע ה',

As aloes, which the Lord hath planted,

17 יז

כארזים עלי־מים;

As cedars by the water;

18 יח

יזל מים מדליו,

The water floweth from the vessels of God,

19 יט

וזרעו במים רבים.

Tis His seed by the rushing streams.

20 כ

וירם מאגג מלכו,

Therefore shall His king be exalted above Agag,

21 כא

ותנשא מלכותו, — — —.

His kingdom shall be uplifted.

22 כב

לא הביט און ביעקב,

He saw no wickedness in Jacob,

23 כג

ולא ראה עמל בישראל;

He beheld no violence in Israel;

24 כד

ה' אלקיו עמו,

The Lord, his God, is with him.

25 כה

ותרועת מלך בו;

And trumpet blowing, homage to the King.

26 כו

אל מוציאם ממצרים,

The God, who led him forth from Egypt,

27 כז

כתועפות ראם לו!

Is strength to him as the buffalo's mighty horns.

28 כח

כי לא נחש ביעקב,

Therefore, no sorcery is in Jacob;

29 כט

ולא קסם בישראל. —

No wizard-art in Israel,

30 ל

כעת — יאמר

The time cometh when shall be sought

31 לא

מה פעל אל. — ליעקב ולישראל

In Jacob and Israel what God hath wrought."