Netiv Hashalom, Chapter 1 נתיב השלום, א׳
1 א

בספר משלי (י"ב) מרמה בלב חורשי רע וליוצעי שלום שמחה. שלמה המלך ר"ל כי בני אדם אשר הם חורשי און והם אותם שמשלחים מדנים בין איש ובין חבירו, ונקראים חורשי און כי החורש מכין האדמה עד שתצמיח וכך מכין המשלח מדנים בין בני אדם עד שיצא הריב מביניהם, ויש בלבם מרמה כי אם אין עושים במרמה אינם יכולים לגמור מעשיהם שיחשבו בני אדם כי באולי עושה בשביל שנאה שיש לו על האחד ולכך הוא עושה במרמה (אינם יכולים האדם) עד שיוכל לשלוח מדנים. ונקרא המחלוקת אשר הם עושים בשם רע כי השם הזה הוא דוקא אל המחלוקת, וכמו שאמרו במדרש (ב"ה פ"ד) למה לא נאמר שני כי טוב מפני שבו נברא המחלוקת, שמזה תדע כי המחלוקת הוא רע והכתוב אומר גם כן עושה שלום ובורא רע, ובודאי הרע הזה הוא המחלוקת שהוא הפך השלום ואם כן המחלוקת הוא רע. ואמר כי ליועצי שלום ראוי אליהם השמחה כאשר השלום הוא השלימות, וכמו שיתבאר עוד איך השלום הוא שלימות הכל והוא נותן המציאות אל הכל, ומפני כך ראוי אל רודפי השלום השמחה כי השמחה הוא כאשר נמצא דבר בשלימות כמו שהאבל על הפסד וחסרון, וזה בעצמו מה שנקרא שלום שהוא מלשון שלימות כי השלום משלים המציאות עד שנמצא הדבר בשלימות בלי חסרון ודבר זה יתבאר עוד, ולכך ראוי אל יועצי שלום הרודפים שלום בין איש ובין אחיו שמחה כאשר השמחה היא על השלימות כמו האבל שהוא כאשר יש הפסד והעדר. והמרמה הוא הפך השמחה, כי כאשר האדם הוא בשמחה הוא בשלימות וראוי שיהיה האדם בשלימות כאשר הוא רודף שלום, שעצם השלום הוא השלימות, והפך זה המרמה שהוא דבר של רמאות וכל רמאות הוא שקר ואין לו מציאות, ודבר זה שייך לחורשי און שהם משלחי מדנים בין איש לרעהו שדבר זה הירוס מציאת העולם, ולכך הרמאות והמחלוקת שייכים זה לזה, וכן השמחה שהיא שלימות ראוי אל רודפי שלום שהוא שלימות המציאות. ולפיכך אמר כשם שיש בלב חורשי און מרמה כי המרמה הוא דבר שקר אין לו מציאות וזה שייך לחורשי און, כן ליועצי שלום הרודפים שלום ראוי להם השמחה שהשמחה היא על השלימות כמו שהתבאר, שהשלום משלים המציאות ולכך ראוי להם השמחה כאשר רודפים השלום שהוא שלימות המציאות:

2 ב

ובפ"ק דשבת (י', ב') אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן לחבירו שלום בבית המרחץ משום שנא' ויקרא לו ה' שלום ע"כ. בדבר זה תראה כמה גדול מדריגת השלום כי שמו יתב' נקרא שלום, כי מותר לומר אמת בבית המרחץ ועם שחותמו של הקב"ה אמת מ"מ אינו שמו של הקב"ה, אבל שלום שמו של הקב"ה הוא לכך הוא אסור לומר שלום בבית המרחץ. ובודאי דבר זה צריך טעם למה שמו של הקב"ה שלום יותר מן אמת. וזה כי הוא הש"י עושה שלום בין כל הנמצאים, ואם לא היה הש"י עושה שלום בין ההפכים שהם בעולם אין העולם מתקיים, כי הנמצאים יש בהם ההפכים והוא יתב' כולל את הכל, ומצד הש"י אשר הוא כולל את הכל שלום ביניהם כי הוא יתב' צורת העולם האחרונה ובזה משלים הכל. וזה ויקרא לו ה' שלום, ר"ל כי הש"י צורה אחרונה לעולם ובזה הוא יתב' כולל הכל ומקשר ומאחד הכל וזה הוא השלום בעצמו. ומפני כי השלום הוא במה שהוא ית' צורה אחרונה ואין דבר זה תאר בלבד כמו שאר תוארים רק הוא דבר עצמי ולכך שמו שלום. ומפני כי השלום הוא צורה אחרונה אל הכל ולכך חותם הכל הוא השלום ללמד דבר זה כי השלום הוא מן הש"י במה שהוא צורה אחרונה אל הכל, ועוד יתבאר דבר זה. ודבר זה רמזו חכמים במדרש (ויק"ר פ"א) רבי מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי גדול השלום שכל הברכות והטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמים בשלום בקריאת שמע פורס סכת שלום בתפלה עושה שלום בברכת כהנים וישם לך שלום ואין לי אלא בברכות קרבנות מנין שנאמר זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אין לי אלא בכלל בפרט מנין שנא' זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאת תורת האשם זאת תורת זבח השלמים ואין לי אלא בקרבנות יחיד בקרבנות צבור מנין תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ומסיים בשלמים. וביאור זה כי השלום הוא מצד כי הוא יתב' צורה אחרונה אל העולם ומצד זה הוא יתב' משלים הכל ולכך שמו ית' שלום, והדברים אשר אין שלום בהם מצד כי נכנסו זה בזה ונדחה זה מזה ולכך אין בהם שלום כאשר האחד נכנס בגבול השני, והש"י שהוא צורה אחרונה עושה הפרש ביניהם ובזה יש שלום ביניהם עד שאין אחד נכנס בגבול האחר וכל אחד עומד בעצמו והכל צריכים לקבל השלום אף העליונים רק הש"י הוא השלום בעצמו. ולכך בשם הזה אשר שמו שלום הוא ית' נבדל מן הנמצאים כי כל הנמצאים אין שלום בהם והם צריכים אל השלום חוץ מן הש"י אשר מאתו השלום אל הכל, ומאחר שבענין זה הוא נבדל מהכל לכך ראוי שיהיה שמו שלום כי זה ענין השם מורה על דבר מיוחד שנבדל בו מאחר:

3 ג

ובמדרש (שם) וכן הוא בספרי גדול השלום שהקב"ה שינה בדבר מפני השלום שנאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, גדול השלום ששינה המלאך שדבר עם מנוח מפני השלום כי לאשה אמר הנה את עקרה ולא ילדת ולא ספר דבר זה למנוח, גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים להטיל שלום בין איש לאשתו, ר"א אומר גדול השלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום, ר' שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום שנא' ה' יברך את עמו בשלום אף בברכת כהנים אחר כל הברכות סיים בשלום לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא א"כ שלום עמהם ר"א הקפר אומר גדול השלום שאין חותם כל התפלה אלא שלום ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום גדול השלום שניתן לענוים שנ' וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל שנאמר עושה שלום ובורא את הכל, ר"א בנו של ר"א הקפר אומר שאפי' ישראל עובדי ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין שטן נוגע ביניהם שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנאוי המחלוקת, גדול השלום שאפי' בשעת מלחמה צריכין שלום שנאמר בה וכי תקרב אל עיר וגו' ואומר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו' ואומר השיבה אתהן בשלום, גדול השלום שאפי' המתים צריכין שלום שנא' ואתה תבא אל אבותיך בשלום ואומר בשלום תמות, גדול השלום שניתן לעושה צדקה שנאמר בורא ניב שפתים שלום שלום היה ר"מ אומר גדול הוא השלום שלא ברא הקב"ה מדה יפה מן השלום שנתנה לצדיקים שבשעה שנפטרין מן העולם ג' כתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום הראשונה אומרת יבא שלום שניה אומרת ינוחו על משכבותם והשלישית אומרת הולך נכחו לא דיין לצדיקים שמיתתן בידי כבוד שנא' וכבוד ה' יאספך אלא שמקלסין לפניו בשלום יבא שלום, גדול השלום שלא ברא הקב"ה מדה יפה כמו השלום ומנעה מן הרשעים שבשעה שנפטרין מן העולם שלש כתות של מלאכי חבלה מקדימים אותם הראשונה אומרת אין שלום השניה אומרת לרשעים השלישית אומרת למעצבה תשכבון ולא דיין לרשעים שמיתתן בידי מחבלים אלא שהם מקנטרים לפניהם ואומרים להן אין שלום וגו' למעצבה תשכבון, גדול השלום שניתן שכר התורה והמצות שנאמר ונתתי שלום בארץ, גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך, גדול השלום שניתן ללומדי תורה שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. גדול השלום שניתן לעושה צדקה שנא' והיה מעשה צדקה שלום, גדול השלום ששמו של מקום קרוי שלום שנאמר ויקרא לו ה' שלום, גדול השלום שדרי עליונים צריכים שלום שנאמר עושה שלום במרומיו, והרי הדברים ק"ו ומה אם במקום שאין איבה ושנאה צריכים שלום ק"ו למקום שיש בו כל המדות הללו ע"כ:

4 ד

ופי' דבר זה מה ששינה הקב"ה מפני השלום כי כך מדת השלום בעצמו שכך צריך לעשות כאשר רודף שלום בין שנים המחולקים שיאמר לזה אשר ישר בעיניו ולשני לא יאמר כן והכל הוא בשביל השלום ולפיכך אמרו מותר לשנות מפני השלום, ואם אין שלום הרי יש מחלוקת וכל מחלוקת הוא שנוי בעולם לגמרי וא"כ בלא זה יהיה שנוי ולכך יותר טוב שיהיה משנה מפני השלום. ועוד כי כך הוא בעולם כי כל אחד מן ההפכים מקבל מן הש"י מה שאין מקבל השני, וזהו השלום כי האש מקבל מן הש"י אשר ראוי לו מה שאין מקבל המים שהם הפך האש והש"י עושה שלום בין שניהם שיהיה מקבל כל אחד לפי מה שראוי לו וזהו השלום, הרי לך כי עיקר השלום הוא מצד שאין זה מקבל מה שזה מקבל ולכך מותר לשנות כדי לעשות שלום כאשר הש"י הוא משנה לכל אחד ואחד ג"כ מפני השלום ודבר זה יש לך להבין מאוד. ומה שאמר גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה ימחה כדי לעשות שלום, דבר זה כי הש"י ג"כ שמו שלום ולפיכך אמרה תורה שימחה השם על המים לעשות השלום כי מחיקת השם הוא בשביל שמו של הש"י שהוא שלום, ודבר זה מבואר כי זה נקרא שהוא מוחק השם כדי לקיים השם שהוא שלום. ומה שאמר שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום כו' שהזהירו שיעשו תשובה שלא יחרב הבית ויתבטל השלום בעולם, שהשלום הוא מעלת ושלימות העוה"ז ולכך לא נטעו הנביאים שבאו להשלים עוה"ז רק השלום שזהו שלימות העולם וזהו כל ענין הנביאים. ואמר עוד גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, ופי' זה כי השלום נחשב כמו הכלי מקבל כל ברכה כי בשלום הדבר יושלם וכאשר אין שלום הוא חסר, והשלימות מקבל הברכה כי הברכה היא תוספת טובה שלכך נקרא ברכה ואי אפשר להגיע אל תוספת ברכה וטובה רק כאשר תחלה הוא בלא חסרון, כי כאשר אין לו שלום הוא חסר וע"י השלום הוא בשלימות ואז אפשר לקבל הברכה שהיא תוספת טובה. ועוד יש לך להבין כי השלום הוא כלי מקבל כל הברכות כי הברכה הוא שלימות והשלום והשלימות הוא דבר אחד כמו שמורה עליו השם וכמו שיתבאר עוד, ולפיכך השלום הוא כלי מקבל כל הברכות כי כאשר יושלם הדבר ראוי לקבל כל הברכות שהם ג"כ שלימות ולכך השלום הוא נושא לכל הברכות כי השלום הוא שלימות והוא הכנה לקבל כל השלימות והבן זה. ומה שאמר שאין חותם כל הברכות אלא בשלום, כבר התבאר כי השלום הוא עצם השלימות ואף כי הברכות הם ג"כ שלימות אין כל ברכה בפני עצמה רק שלימות במה אבל השלום הוא עצם השלימות והשלימות הוא באחרונה כאשר יושלם הדבר, וכבר אמרנו ג"כ כי השלום הוא מצד הש"י שהוא צורה אחרונה לכל וזהו השלום ולכך השלום הוא באחרונה והבן זה. ועוד כי אין קיום הדבר אלא בחותמו ושלום נותן קיום ולפיכך חותם כל הברכות הוא השלום כי בלא שלום יש שנוי ובשלום עומד הכל:

5 ה

ואמר גדול השלום שניתן לענוים, דבר זה יש לך להבין מן הדברים כי מדת הענוה הוא כאשר אין האדם מיחד עצמו שיש לו מעלה מיוחדת בפני עצמו והוא מחולק מן שאר אדם, רק הוא שוה אל הכל וזהו השלום. כי אין המחלוקת רק כאשר כל אחד רואה עצמו מיוחד במעלה ומפני זה מתחדש המחלוקת, אבל בעל ענוה לא שייך בו מחלוקת ולכך נתן השלום לבעלי ענוה. ואמר עוד גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל, והטעם שהשלום נגד הכל כי הכל צריכין אל השלום ולפיכך השלום הוא כנגד הכל, וגם מן הטעם אשר התבאר כי השלום הוא מן הש"י אשר הוא צורה אחרונה אל הכל ולכך השלום הוא הכל. ואמר עוד גדול השלום אפי' ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם אין שטן נוגע בהם. הנה נתן מעלה אל השלום במה שמורה עליו שם שלום, כי שם שלום מורה על שלימות הדבר וכל אשר אין לו שלום אינו שלם רק חסר כמו שהתבאר לפני זה כי השלום הוא שלימות, וכאשר הדבר הוא שלם בעצמו אז השטן אשר כחו על ההעדר והחסרון אינו יכול לו כי הכח הזה מצד ההעדר הדבק בנבראים ואליו נמשך כח זה הוא השטן. ומטעם זה השטן נברא עם האשה כי אינה בריאה שלימה רק בריאה חסירה נמשך אחריה השטן שהוא הכח על ההעדר והחסרון. ולפיכך כאשר יש שלום באומה ויש כאן שלימות אין כח בשטן שהוא מצד החסרון יכול לו, כי אין ספק כי הכלי שהוא שלם קשה לשבור אותו בשביל שהוא שלם ומיד כאשר מתחיל בו שבר אז מקבל עוד שבירה כי דבק בו החסרון. ולפיכך אמר כאשר ישראל אומה שלימה מצד שהם אומה שלימה אין כח השטן שהוא מצד ההעדר מושל בהם בעבור שלימות שלהם, אבל כאשר יש בעולם מחלוקת שהוא חילוק ופירוד ביניהם כבר התחילו בשבירה וכאשר התחילו בשבירה קרובים הם לקבל שבירה ודבר זה בארנו בפרקים. ואמר גדול השלום שאפי' בשעת מלחמה צריכין שלום שנא' וקראת אליה לשלום. ר"ל כי השלום גדול כי הוא דבר שאין ראוי כלל שיסולק, ואל תאמר כי בשעת מלחמה אין כאן שלום כי המלחמה הוא הפך השלום, ועל זה אמר כי דבר זה אינו כך כי אף בשעת מלחמה לא יסולק השלום ולא ניתן רשות למלחמה רק כאשר אינם רוצים בשלום. ומזה תראה כי אין הסרה מן השלום ולפיכך אמר אחריו שאפי' המתים צריכים שלום, ולא תאמר כי אין צריך שלום רק מצד העולם הזה כי בעולם הזה הם בעלי מחלוקת כל אחד ירצה לדחות את השני ממציאותו כמו שתראה בענין עולם הזה אבל המתים אינם צריכים שלום, ועל זה אמר כי אף המתים צריכים שלום כי אין בעולם שאין מקבל השלום רק הש"י שהוא השלום בעצמו והכל מקבלים ממנו יתב' השלום:

6 ו

ואמר עוד גדול השלום שנתנה לעושה תשובה, ופירוש דבר זה כי הש"י רצה להבטיח בעלי תשובה על שכרם הטוב ולא הבטיח אותם רק בשלום שבזה תראה כי השלום מדריגה עליונה. וכן ניתן השלום לצדיקים כאשר נפטרין מן העולם, כי כאשר נפטרין מן העולם הרי זה נחשב שהגיעו אל ההשלמה כי החי אי אפשר שיבא אל ההשלמה גמורה כי תמיד אפשר שיקבל השלמה על השלמה, ולפיכך אמרו בסוף ברכות (ס"ד, א') הנפטר מן החי אל יאמר לך בשלום כי היה משמע שילך בהשלמה שכבר קנה השלמתו והחי אפשר תמיד שיקבל השלמה, רק יאמר לך לשלום כלו' שיהיה מתחבר אל השלום ותמיד יוסיף השלום, אבל הנפטר מן המת יאמר לך בשלום כי כבר הגיע אל שלימותו האחרון ושייך לומר בזה לך בשלום כאשר כבר הושלם וזה אינו קונה השלמה ועוד דבר זה מבואר, ולפיכך אמר שהשלום ניתן לצדיקים כאשר נפטרים מן העולם ניתן להם השלום על שם שהגיעו אל השלמה. ומה שאמר כי ג' כתות מקדימין אותו, כי ג' מדריגות יש לצדיק כי בשעת מיתתן אין מקבל העדר ויש לו השארות, וזה שאמרו יבא שלום ולא יקבל העדר במיתתו, מדריגה השנית שאף צער אינו מקבל וזה ינוחו על משכבותם, הג' שאף יגיע אל עוה"ב וזה הולך נכחו כי ההולך נכחו הוא הולך ביושר לגמרי ואינו נוטה אל הקצה שהנוטה אל הקצה יש לו קצה אבל הצדיק הולך נכחו ויש לו היושר שאין לו קצה לכך אין לו קצה, ודבר זה בארנו בחבור גור אריה בפרשה ויחי אצל יעקב אבינו לא מת, ואלו הם ג' שלימות. ואמר עוד גדול השלום שניתן השלום שכר התורה והמצות, דבר זה יש לך להבין מן הדברים אשר בארנו לפני זה, כי כל פעולה ותנועה הוא בשביל ההשלמה שיושלם בסוף כמו שבארנו זה אצל ודע שמתן שכרן לצדיקים לעתיד לבא, וזהו ענין כל המתנועע כי הזרע בבטן האשה תנועת הויה שלו אל השלמה שיושלם הולד וכן כל מתנועע הוא מתנועע אל השלמה, ובארנו דבר זה למעלה, ולפיכך כאשר האדם עושה מצות התורה אין ספק כי התנועה הזאת והמעשה הזה הוא מגיע אותו אל ההשלמה שזהו תכלית המצות שיגיע אל השלמה וא"א זולת זה רק שיבא אל ההשלמה, וזה עצמו השלום שהשלום הוא השלמה בודאי כמו שהתבאר. ואמר גדול השלום שניתן לאוהבי התורה וכן ללומדי תורה, דבר זה מבואר כי התורה בעצמה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולפיכך ראוי השלום לאוהבי התורה וללומדי התורה מפני שהם לומדים התורה אשר התורה משלמת הכל ולכך ראוי להם השלום שהשלום הוא משלים הכל. ואמר גדול השלום שניתן לעושי צדקה דבר זה התבאר אצל מרבה צדקה מרבה שלום כמו שהתבאר למעלה איך מרבה צדקה מרבה שלום ע"ש. ומה שאמר גדול השלום ששמו של הקב"ה שלום נתבאר למעלה. וכן מה שאמר גדול השלום שאפי' דרי עליונים צריכים שלום דבר זה מבואר שאף אם אין קנאה ושנאה בין עליונים מ"מ הקב"ה מעמיד אותם בשלום שהש"י מאחד הכל בשלום, ואם לא זה היה האחד ביטול השני כי האש ביטול המים ולא ימצא במדריגה אחת הפכים כי העולם הוא אחד ואיך יתחברו כאשר הם הפכים, אבל הם מתחברים ומתקשרים ע"י הש"י שהוא אחד והוא ית' כולל הכל ומשלים הכל ולכך יש שלום מצד הש"י שהוא צורה אחרונה של עולם, וזה הוא השלום עצמו שהוא משלים הכל כמו הצורה שהיא השלמה ולכך כל אחד עומד בשלום ולכך שמו ית' הוא שלום כי השם הוא מצד הצורה והוא ית' צורה אחרונה לעולם, ואי אפשר לפרש יותר כי הדברים הם עמוקים. ולפיכך אף העליונים צריכים שלום שלא יהיו נמצאים ההפכים ביחד בעולם אחד, כי מיכאל ממונה על המים וגבריאל על האש ואם לא היה השלום היה האחד בטול השני, אבל ע"י הש"י שהוא כולל הכל יש שלום כי מצד הש"י שהוא משלים הכל הם אחד וזה שאמר עושה שלום במרומיו. כלל הדבר שהכל צריך שלום והוא ית' מעמיד הכל בשלום כמו שהתבאר, ואם צריך השלום במקום שאין איבה ושנאה מכ"ש במקום שיש איבה ושנאה כמו בעוה"ז:

7 ז

והנה הארכנו במדת השלום לשתי סבות להראות כי השלום כולל הכל כמו שאמר שהשלום שקול נגד הכל ולכך באו לבאר איך בו הכל, וכל זה ידוע על פי החכמה העליונה בסוד השלום אשר הוא הכל, ודבר זה באו לפרש החכמים האלו גם בעבור כי העוה"ז מוכן אל מחלוקת ביותר וצריכים הזהרה ומוסר שלא יכשלו בשלום אשר הוא שלימות הכל, והדברים אשר אמרו רז"ל בשלום במדרשיהם לא יכיל אותם הדבור ואין להאריך יותר. ומפני כי המחלוקת הוא ג"כ דבר גדול שתלוי בו הויות העולם והיא הריסת העולם ג"כ ולכך נרמזו באלו שתי שמות שלום ומחלוקת כל עניניהם. ודבר זה יהיה לפני האדם תמיד השלימות אשר גורם השלום וההפך אשר גורם המחלוקת, כי תמיה הוא כי בדברי חכמים השלום נקרא כמו שנמצא בכתוב שנקרא שלום, ואילו המחלוקת לא נקרא בשם ריב כמו שתמצא בכל הכתוב שנקרא ריב ובדברי חכמים לא נקרא ריב רק מחלוקת. לכך נראה כי שם שלום מורה על מעלת השלום כי בשם שלום השי"ן בתחלה והשי"ן יש לה שלשה ראשים אחד בקצה זה ואחד בקצה השני והשלישי מחבר בין שניהם והוא עצם השלום כי צריך שלישי שיהיה מכריע בין החלוקים, אשר האחד הוא לקצה האחד והשני הוא לקצה השני וצריך מכריע בין שניהם. ומפני כי הראשים הם שצריכים השלום יותר כי אחר שהוא מן העם הוא תחת הראשים והם מושלים עליהם והם מעמידין השלום בין העם, אבל הראשים אין להם דבר זה ואם יש חלוק בין הראשים הרי גם העם אשר תחתיהם הם במחלוקת, ולכך אי אפשר שיהיה השלום רק ע"י האמצעי שהוא מכריע ונעשה אחד. ותראה כי הראש האמצעי נוטה לצד שמאל כי העושה שלום יהיה יותר נוטה לצד השמאל, כי אשר הוא על הימין הוא יותר חשוב ואם יהיה נוטה אחריו יהיה זה עוד מחלוקת יותר, כי הגדול אומר הנה הקטן הזה חלק עלי ויהיה זה גורם מחלוקת, ולכך יהיה נוטה לצד שמאל וללמד עליו זכות ובזה יהיה כאן שלום גמור. ואח"כ אות הלמ"ד כי הלמ"ד הוא עולה למעלה כי השלום יש לו מעלה עליונה עד שעולה השלום למעלה למעלה, ואין דבר שיש לו יותר מעלה עליונה כמו השלום שהוא תכלית הכל, וכאשר ישראל שלום ביניהם הם דבקים במי שהוא עושה השלום הוא הש"י ולכך שהשלום שביניהם עולה מעלה מעלה ודבר זה גורם השלום. ופעולת השלום שהוא כמו מ"ם סתומה שהמ"ם סתומה אין פתיחה לה רק היא סתומה עד שיש לה גדר מכל צד לא כמו מ"ם פתוחה שיש לה פתיחה לכנוס בה אבל המ"ם הסתומה יש לה חומה מכל צד, ומלמד לך כי השלום גורם סתימה וסגירה מכל צד עד שאין אחד יכול לשלוט בו. וכמו שאמרו במדרש (במ"ר פי"א) ר"א בנו של ר"א הקפר אומר גדול השלום שאפי' ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין שטן נוגע ביניהם שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה נאמר חלק לבם עתה יאשמו, וזה מורה המ"ם הסתומה שהיא סגורה מכל ד' רוחות, וזה ענין השלום שהדבר שיש לו שלום הוא שלם ואין בו פרצה וכאשר אין בו פרצה א"כ אין יכול לו אחר וזה מרמז תיבת שלום. ומפני כי השלום מורה על מעלתו כמו שבארנו לכך חכמינו ז"ל קראו הריב מחלוקת להורות ג"כ על ענין הריב וסופו כמו שמורה שם שלום, ובשם מחלוקת יש בתחלה מ"ם פתוחה שיש בו פתיחה ופרצה הפך השלום שהוא שלום ואין בו פרץ:

8 ח

ובפ"ק דסנהדרין (ז', א') אמר רב הונא ההוא תיגרא דמיא לצינורא (דבדקא) דמיא כיון דרווח רווח אביי קשישא אמר דמיא לגודא דגמלא כיון דקם קם ההוא דהוה קאמר ואזיל טוביה דשמע ואדיש חלפוה בישתא מאה אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב פוטר מים ראשית מדון ריש מאה דיני. ודבר זה נרמז במ"ם פתוחה שהיא מעט פתוח, וכך הוא תמיד מוסיף והולך ודבר זה מסוגל לו הריב כי הריב והמחלוקת דבק בו ההעדר כמו שהשלום הוא שלם כמו שהתבאר מענין השלום שהוא שלם, והפך זה המחלוקת דבק בו (הוא) החסרון וההעדר עד שתמיד מוסיף והולך שכך הוא כל דבר שדבק בו ההעדר שמוסיף בו ההעדר תמיד. כי הבגד שהוא שלם קשה לעשות בו קרע אבל כשהתחיל להקרע מוסיף והולך הקרע. לכך התחלת הריב הזה הוא כמו מ"ם פתוחה ואח"כ נעשה כמו ח' פתוחה שיש לו פתח רב רחב ביותר, לכך אמר שהתיגרא הוא דמיא לצינורא דמיא כיון דרחב רחב, וכך המחלוקת כאשר התחיל בתחלה בפרצה קטנה אח"כ נעשה רחב עד שנעשה פתח פתוח. ומה שאמר אביי קשישא דומה לגודא דגמלא כיון דקם קם, פירוש כי הדפין שהם מונחים על הגשר מתחלה הם מתנועעים וכשדורסים עליו הרבה אז אינם מתנועעים וכדקם קם, וכך הריב כאשר הם במחלוקת זמן מה נשארו במחלוקת וכדקם קם. ודבר זה כי מצד בני אדם עצמם, בני אדם הם מסוגלים אל המחלוקת שהרי בעצמם הם מחולקים זה מזה רק שע"י אדם אחר נעשה שלום ביניהם ומכיון שמצד עצמם הם מסוגלים אל המחלוקת, אם נשארו זמן מה במחלוקת נשאר כך תמיד כאלו כך יש להיות. ואלו היה השלום מצד בני אדם עצמם אף אם היה להם יציאה מזה ובאו למחלוקת לא היה נשאר הדבר כך כי אין דבר שהוא שנוי הוא מתמיד להיות, אבל מפני כי מצד עצמם מסוגלים אל החילוק והפירוד לכך אם האדם נשאר כך במחלוקת זמן מה נשאר כך תמיד שהרי כך טבעם מצד עצמם. ונראה דרב הונא בא לפרש המ"ם במלת מחלוקת שהוא מורה כי מתחלה רחב קצת והפרצה הוא מעט כמו שהיא המ"ם ולבסוף נעשה רחב כמו שהיא החי"ת, ואביי קשישא בא לפרש החי"ת שהוא פתח פתוח והיא עומדת לפתיחה לפי שהוא עשוי לכך, וכך המחלוקת כשהוא עומד כך איזה זמן נשאר כך תמיד כאלו הוא מסוגל ומוכן לכך מצד עצמו מטעם אשר אמרנו. ואח"כ הלמ"ד במלת מחלוקת ודבר זה מורה כי כאשר נכנס האדם במחלוקת הוא נכנס לגמרי עד שהוא חולק על השכינה למעלה ג"כ, וכמו שאמר אצל קרח בהצותם על ה' וכ"כ נכנס במחלוקת, וכאשר הוא חולק על רבו אמרו חכמים שהוא ג"כ כאלו חולק על השכינה ובהרבה פעמים הוא חולק ג"כ על רבו ונחשב זה כאלו חולק על השכינה. ולכך מתחלה המ"ם הפתוחה ואח"כ החי"ת שהיא פתח פתוח לגמרי, וכאשר המחלוקת תמיד מוסיף והולך הוא בא לחלוק אף על רבו אף שהוא נחשב כאלו חולק על השכינה כדאיתא בפ' חלק ובארנו למעלה בנתיב התורה, וזה מורה הלמ"ד שבעל מחלוקת שהוא עולה במחלוקת שלו למעלה. ואח"כ הקו"ף מורה לך כי עצם מחלוקת הוא שיורד למטה לשאול הוא הגיהנם ואין דבר מוכן לבעל המחלוקת רק הגיהנם שהוא מוכן לבעל המחלוקת, ולכך אמרו במדרש (ב"ר פ"ד) מפני מה לא נאמר כי טוב ביום השני אמר ר' יוסי בר חלפתא מפני שבו נברא גיהנם ר' חנינא אומר בשביל שנברא בו המחלוקת, הרי כי הגיהנם והמחלוקת הוא דבר אחד ולכך המיוחד במחלוקת שהוא קרח היה לו גיהנם ביחוד בחייו. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי כמו שהשלום הוא שלימות כמו שאמרנו כך המחלוקת הוא ההעדר כמו שמבואר למעלה ואין דבר שהוא ההעדר רק הגיהנם שהוא ההעדר בעצמו ולכך שמות גיהנם מורים על העדר שנקרא אבדון וכל שאר שמות אשר יש לו, ולפיכך הקו"ף אחר זה ורגלי הקו"ף יורדת מטה להורות על דבר זה כי עצם הגיהנם הוא לאנשי המחלוקת. ואח"כ התי"ו במלת מחלוקת שמורה על מה שאמרו חכמים כי כל מחלוקת אי אפשר להתקיים, וכמו שבארנו במקומו, ודבר זה מורה התי"ו במלת מחלוקת כי התי"ו הוא סוף אלפ"א בית"א כי כל מחלוקת הוא בא עד תכלית וסוף כאשר אין לדבר הזה קיום רק מגיע המחלוקת לסוף כי אין קיום אליו כלל. אף כי אמרנו למעלה כי המחלוקת נשאר היינו שנשאר מעצמם של בעלי המחלוקת שאינם חוזרים אל השלום, אבל מן הש"י אין לו קיום שהוא ית' מבטל אותו לגמרי כך צריך לומר ואין להאריך בזה:-