Chapter 14י״ד
1 א

בְּשַׁחֲרִית בְּמוּסָף וּבִנְעִילה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. אֲבָל בְּמִנְחָה אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. מִפְּנֵי שֶׁבְּמִנְחָה כְּבָר סָעֲדוּ כָּל הָעָם וְשֶׁמָּא שָׁתוּ הַכֹּהֲנִים יַיִן וְשִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תַּעֲנִית אֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן בְּמִנְחָה גְּזֵרָה מִנְחַת תַּעֲנִית מִפְּנֵי מִנְחַת כָּל יוֹם:

In the morning service, in the additional service and in the Neilah (closing) service, the priests uplift their hands to pronounce the Priestly Benediction. This is not done in the afternoon service; for in the afternoon [on ordinary days] all have had their meals, and the priests may possibly have drunk wine, and an inebriate is forbidden to perform this rite. Nor even on a fast-day do they pronounce the Priestly Benediction, for fear that if permitted on such a day, the rule might be disregarded in the afternoon service on other days.

2 ב

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתַעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ מִנְחָה וּנְעִילָה כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר וְתַעֲנִית צִבּוּר. אֲבָל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בּוֹ נְעִילָה כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הוֹאִיל וּתְפִלַּת מִנְחָה שֶׁלָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה הֲרֵי נִרְאֵית כִּנְעִילָה וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בְּמִנְחָה שֶׁל כָּל יוֹם. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְעָלָה לַדּוּכָן בְּמִנְחָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הוֹאִיל וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם שִׁכְרוּת הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ פָּסוּל הָיָה לְפִיכָךְ הוֹרִידוּהוּ:

This rule applies to a fast-day on which both the afternoon and Neilah services are recited; for example, the Day of Atonement and a public fast-day (specially appointed). [It is different however with] a fast-day when there is no Neilah, for example, the Ninth of Ab or the Seventeenth of Tammuz. The reason is that the afternoon service, being recited on such a day near sunset, appears to have the character of Neilah and will not be confused with the afternoon service on other days. Hence the Priestly Benediction is pronounced on such a fast-day. A priest who transgressed the rule and went up in front of the ark on the Day of Atonement in the afternoon service is permitted to raise his hands to pronounce the Benediction—as it is known that on this day there is no inebriety—and he is not made to step down, so as not to give rise to the suspicion that he was disqualified and therefore had been made to step down.

3 ג

כֵּיצַד הִיא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּגְּבוּלִין. בְּעֵת שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲבוֹדָה כְּשֶׁיֹּאמַר רְצֵה כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָרִין מִמְּקוֹמָן וְהוֹלְכִין וְעוֹלִין לַדּוּכָן וְעוֹמְדִים שָׁם פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הַהוֹדָאָה וּמַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶם וּמַתְחִילִין (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָם מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ עַד שֶׁיֹּאמַר. כְּשֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק רִאשׁוֹן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמַקְרֵא אוֹתָן פָּסוּק שֵׁנִי מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִים עַד שֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק שֵׁנִי וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכֵן בְּפָסוּק שְׁלִישִׁי:

How is this rite performed outside the Temple? When the Reader of the congregation reaches the paragraph in the Amidah referring to the restoration of the ancient service and he utters the first word of that blessing beginning "Be pleased",*The first of the last three blessings of the Amidah. all the priests in the synagogue leave their places, proceed to the platform in front of the ark, stand there, with their faces towards the ark and their backs towards the congregation, their fingers bent in their palms, till the Reader concludes the paragraph of thanksgiving.*The second of these last three blessings. Then they turn their faces toward the congregation, straighten their fingers, raise their hands to a level with their shoulders and begin reciting, "May the Lord bless thee". The Reader prompts them, word by word, and they repeat, as it is said, "Say unto them", which means that they are to wait till he recites. When they have ended the first verse, all the people respond, "Amen". The Reader of the congregation prompts them in the second verse, word for word, which they repeat till they have ended the second verse, when all the people respond, "Amen". And so with the third verse.

4 ד

כְּשֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁהִיא שִׂים שָׁלוֹם וְהַכֹּהֲנִים מַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וְקוֹפְצִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְעוֹמְדִין שָׁם בַּדּוּכָן עַד שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

When the priests have concluded reciting the three verses of the Benediction, the Reader begins the last paragraph of the Amidah, that beginning, "Grant Peace". The priests turn their faces towards the ark, bend their fingers*(and drop the hands.) and remain standing on the platform till he concludes the paragraph, and then they return to their places.

5 ה

אֵין הַמַּקְרֵא רַשַּׁאי (לְהַקְרוֹת לַכֹּהֲנִים) עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בַּבְּרָכָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַדִּבּוּר מִפִּי הַמַּקְרֵא. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים מַתְחִילִין בִּבְרָכָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר הָעָם שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְלֹא יֵדַע אֵיזוֹ בְּרָכָה מַקְרֵא אוֹתָן, אִם פָּסוּק שֵׁנִי אוֹ פָּסוּק שְׁלִישִׁי:

The prompter may not summon the priests till the sound of the congregation's "Amen" to the previous blessing*The second of the last three blessings of the Amidah. has ceased. The priests may not begin the introductory blessing, "Who hath sanctified us with the sanctification of Aaron and commanded us to bless His people Israel with love" till the sound of the prompter's summons to the priests has ceased. The congregation do not respond "Amen" till the sound of the priest's utterance of the first verse of the Benediction has ceased. The priests do not begin the second verse of the Benediction till the sound of the congregation's "Amen" has ceased. The Reader may not join in the congregational response "Amen" after the priests' Benediction, lest he become confused and will not know which verse of the Benediction he has to prompt, whether the second or third.

6 ו

אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לֵעָקֵר מִמְּקוֹמָן עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר. וּמִתַּקָּנוֹת [ עֶזְרָא] שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּסַנְדְּלֵיהֶן אֶלָּא עוֹמְדִין יְחֵפִין:

The priests may not turn their faces away from the congregation till the Reader begins the paragraph commencing, "Grant Peace". Nor may they bend their fingers till they have turned their faces away from the congregation. It is one of the ordinances instituted by Rabban [Yachanan ben Zaccai] that the priests do not ascend to the platform in front of the ark, wearing shoes, but they stand there barefoot.

7 ז

כְּשֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים מְבָרְכִין אֶת הָעָם לֹא יַבִּיטוּ בָּעָם וְלֹא יַסִּיחוּ דַּעְתָּן אֶלָּא יִהְיוּ עֵינֵיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ כְּעוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְבָרְכִין אֶת הָעָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם. אֶלָּא כָּל הָעָם מִתְכַּוְּנִין לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכָה וּמְכַוְּנִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים וְאֵינָם מַבִּיטִים בִּפְנֵיהֶם:

While the priests bless the people, they may not look at the people, nor allow their minds to wander. Their eyes should look to the ground like one engaged in prayer. No one may gaze at the priests while they are blessing the people so that their attention should not be distracted. All the people should concentrate their minds, so as to hear the Benediction and turn their faces towards the faces of the priests, but they do not look at them.

8 ח

אִם הָיָה הַכֹּהֵן הַמְבָרֵךְ אֶחָד מַתְחִיל לְבָרֵךְ מֵעַצְמוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתוֹ מִלָּה מִלָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר אֵינָן מַתְחִילִין לְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּקְרָא לָהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר לָהֶם כֹּהֲנִים וְהֵם עוֹנִין וְאוֹמְרִים (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וְהוּא מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ:

If only one priest pronounces the Benediction, he begins to recite without being summoned. The congregational Reader prompts him, word for word, as stated. If there were two or more priests they do not begin to bless the people, till the Reader has summoned them with the formula, "Priests". They respond, "The Lord bless thee". He then prompts them, word for word, in the order stated.

9 ט

כֵּיצַד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בַּמִּקְדָּשׁ. הַכֹּהֲנִים עוֹלִין לַדּוּכָן אַחַר שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים עֲבוֹדַת תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם לְמַעְלָה עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. וְאֶחָד מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בַּגְּבוּלִין עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ שְׁלֹשָׁה הַפְּסוּקִים. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אַחַר כָּל פָּסוּק אֶלָּא עוֹשִׂין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת. וּכְשֶׁיַּשְׁלִימוּ כָּל הָעָם עוֹנִים בָּרוּךְ יְיָ׳‎ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם:

How was the rite of the Priestly Benediction performed in the Temple? The priests went up to the platform after the conclusion of the morning sacrifice. They raised their hands, with fingers straightened, above their heads; except the High Priest who did not raise his hands higher than the Golden Plate.*on his forehead; the plate had the words engraved, “holy to God”. One prompted them, word for word, just as is done outside the temple, till they had concluded the three verses of the Benediction. The people did not respond "Amen" after each verse. But all the three verses were recited as one blessing. When they concluded, all the people responded, "Blessed be the Lord God, the God of Israel, from everlasting to everlasting."

10 י

וְאוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְהוּא הַשֵּׁם הַנֶּהְגֶּה מִיּוּ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א. וְזֶה הוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם. וּבַמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּכִנּוּיוֹ וְהוּא בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת. שֶׁאֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד. וּמִשֶּׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק פָּסְקוּ הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב וְשֶׁאֵינוֹ הָגוּן. וְלֹא הָיוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מְלַמְּדִין שֵׁם זֶה לְתַלְמִידֵיהֶם וּבְנֵיהֶם הַהֲגוּנִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים. כָּל זֶה גְּדֻלָּה לִשְׁמוֹ הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא:

The name of God was pronounced as written; that is, the name of which the utterance is according to the letters Yod, He, Vav, He. This is the Ineffable Name (literally the Proper Name), wherever it is referred to. Outside the temple the usual pronunciation is used, as if it were written A.D.N.I.*Adonai—my Lord.; for the Proper Name of God as written, is pronounced nowhere but in the Temple. After the death of Simon the Just, the priests ceased to utter the proper name of God in the Benediction, even in the Temple, so that an unworthy or unsuitable person should not learn it. The ancient teachers did not teach this name to their disciples or sons, even when they were worthy, except once in seven years—all this out of respect to the Honored and Revered Name of God.

11 יא

אֵין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נֶאֱמֶרֶת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כֹּה תְּבָרְכוּ בַּעֲמִידָה. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֹּה תְּבָרְכוּ פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּקוֹל רָם. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

The Priestly Benediction, wherever it is recited, must be recited only in Hebrew, as it is said, "Thus shall ye bless the Children of Israel." A tradition dating back to Moses is the authority for the following exposition: "Thus shall ye bless", that means, standing. "Thus shall ye bless", that means, with hands raised. "Thus shall ye bless", that means, in the Holy Tongue. "Thus shall ye bless" that means, face to face with the congregation. "Thus shall ye bless", that means uttering the Proper Name of God. This however is uttered thus, only when the Benediction is pronounced in the Temple, as already stated.

12 יב

אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין בְּכָל מָקוֹם לְהוֹסִיף בְּרָכָה עַל שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים כְּגוֹן (דברים א יא) ״יְיָ׳‎ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ לֹא בְּקוֹל רָם וְלֹא בְּלַחַשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ב) ״לֹא תּוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר״. בְּשָׁעָה שֶׁכָּל כֹּהֵן עוֹלֶה לַדּוּכָן כְּשֶׁהוּא עוֹקֵר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה שְׁלֵמָה וְאַל יְהִי בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְקֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו לְבָרֵךְ אֶת הָעָם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר פָּנָיו לַצִּבּוּר וּמַתְחִיל לְבָרְכָם. וּכְשֶׁמַּחֲזִיר פָּנָיו מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמַּשְׁלִים אוֹמֵר עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ (דברים כו טו) ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל״:

In no place may the priests add, either softly or aloud, a blessing to the three verses of the Benediction, such as, "The Lord, the God of your fathers, make you a thousand times as many more as you are", or other verses of a similar tenor, for it is said, "Thou shalt not add to it" (Deuteronomy 13:1). Every priest proceeding to the platform to pronounce the Benediction, as soon as he starts, says, "May it be Thy Will, O Lord our God, that this Benediction which Thou hast commanded us to bless therewith Thy people Israel shall be a perfect blessing. May there be in it no stumbling nor perverseness from now and for evermore". Before the priest turns his face towards the people to bless them, he recites the blessing, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, who hast sanctified us with the sanctification of Aaron and commanded us to bless Thy people Israel with love". He then turns his face to the congregation and begins to bless them. And when he turns his face away from the congregation, after he had concluded the Benediction, he says "We have done that which Thou hast decreed unto us. Do Thou fulfill unto us that which Thou hast promised unto us. Do Thou look down from Thy holy habitation, from Heaven, and bless Thy People Israel".

13 יג

כְּשֶׁמַּחְזִירִין הַכֹּהֲנִים אֶת פְּנֵיהֶם לַצִּבּוּר לְבָרְכָם וּכְשֶׁמַּחְזִירִין פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל פִּנּוֹת שֶׁיִּהְיֶה אָדָם פּוֹנֶה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין:

When the priests turn their faces towards the people to bless them, and when they turn their faces away, after blessing them, they should always turn to the right. And so too, whenever any one turns, it should always be to the right.

14 יד

בַּמִּקְדָּשׁ מְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים פַּעַם אַחַת בְּיוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. בָּאִין וְעוֹמְדִין עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּמְּדִינָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ אַחַר כָּל תְּפִלָּה חוּץ מִמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בְּכָל מָקוֹם מִשְׁתַּדְּלִין שֶׁיִּהְיֶה הַמַּקְרֵא אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ מִכְּלָל שֶׁאֵין הַמַּקְרֵא מֵהֶם:

The Priestly Benediction was pronounced in the Temple once every day, after the morning sacrifice had been offered up. The priests came and stood upon the steps of the Temple porch and blessed the people in the form we have stated. Outside the Temple, the Benediction was pronounced at the close of each service except that of the afternoon, as previously stated. The endeavour is everywhere made to secure an Israelite (one who is not a priest) as prompter; as it is said, "Say unto them", which implies that the prompter is not to be one of them.