מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְאַבֵּל עַל הַקְּרוֹבִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י יט) "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". וְאֵין אֲבֵלוּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקְּבוּרָה. אֲבָל שְׁאָר הַשִּׁבְעָה יָמִים אֵינוֹ דִּין תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית נ י) "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" נִתְּנָה תּוֹרָה וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת וְשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:
It is a positive commandment to mourn for one's closest relatives, as it is said (Lev 10:19) "...had I eaten sin offering today would the Lord have approved." And mourning is not based on Scripture except for the first day only because it is the day of the death and the day of the funeral. But the rest of the seven days are not torah-mandated, even though it says (Gen 50:10) "...and he mourned for his father seven days." - when the Torah was given the law was renewed. And Moses our teacher established the seven days of mourning and the seven days of celebrating for Israel.
מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב אָדָם בָּאֵבֶל. מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת אֵינוֹ אָסוּר בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה רָחַץ דָּוִד וְסָךְ כְּשֶׁמֵּת הַיֶּלֶד טֶרֶם שֶׁיִּקָּבֵר:
הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מְנִיחִין אוֹתָן לְהִקָּבֵר מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים מִשֶּׁיִּתְיָאֲשׁוּ לִשְׁאל לַמֶּלֶךְ לְקָבְרָן. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִלִּגְנֹב אוֹתָן:
מִי שֶׁטָּבַע בַּנָּהָר אוֹ מִי שֶׁאֲכָלַתּוּ חַיָּה רָעָה. מִשֶּׁנִּתְיָאֲשׁוּ לְבַקֵּשׁ. מְצָאוּהוּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים אֵין מוֹנִין לוֹ עַד שֶׁיִּמָּצֵא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אוֹ יִתְיָאֲשׁוּ מִלְּבַקֵּשׁ:
מִי שֶׁדַּרְכָּן לִשְׁלֹחַ הַמֵּת לִמְדִינָה אַחֶרֶת לְקָבְרוֹ וְאֵינָם יוֹדְעִים מָתַי יִקָּבֵר מֵעֵת שֶׁיַּחְזְרוּ פְּנֵיהֶן מִלְּלַוּוֹתוֹ מַתְחִילִין לִמְנוֹת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים וּמַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל:
הַנְּפָלִים אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. וְכָל שֶׁלֹּא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם הֲרֵי זֶה נֵפֶל. אֲפִלּוּ מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו:
וְאִם נוֹדַע בְּוַדַּאי שֶׁנּוֹלַד לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד מִתְאַבְּלִים עָלָיו:
בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד מֵת וּבֶן שְׁמוֹנָה שֶׁמֵּת אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. וּמִי שֶׁיָּצָא מְחֻתָּךְ אוֹ מְרֻסָּס אַף עַל פִּי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. הֲרֵי זֶה נֵפֶל וְאֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן וְלֹא מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶם:
כָּל הֲרוּגֵי מַלְכוּת אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּדִין הַמֶּלֶךְ וְהַתּוֹרָה נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְהָרְגָן. הֲרֵי אֵלּוּ מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶן כָּל דָּבָר. וּמָמוֹנָם לַמֶּלֶךְ. וְנִקְבָּרִין בְּקִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶן. אֲבָל כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן אֲבָל אוֹנְנִין. שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב. וְאֵין נִקְבָּרִין עִם אֲבוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶם:
כָּל הַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּרְקוּ עֹל הַמִּצְוֹת מֵעַל צַוָּארָן וְאֵין נִכְלָלִין בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת וּבִכְבוֹד הַמּוֹעֲדוֹת וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּבְנֵי חוֹרִין לְעַצְמָן [כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת] וְכֵן הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין [וְהַמּוּמָרִים] וְהַמּוֹסְרִין כָּל אֵלּוּ אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. אֶלָּא אֲחֵיהֶם וּשְׁאָר קְרוֹבֵיהֶם לוֹבְשִׁין לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים שֶׁהֲרֵי אָבְדוּ שׂוֹנְאָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהילים קלט כא) "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא":
הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת אֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ לְכָל דָּבָר וְאֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו וְאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ. אֲבָל עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאוֹמְרִין עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא כָּבוֹד לַחַיִּים. וְאֵי זֶהוּ הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת. לֹא שֶׁעָלָה לַגַּג וְנָפַל וּמֵת אֶלָּא הָאוֹמֵר הֲרֵינִי עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַגַּג. רָאוּהוּ שֶׁעָלָה מִיָּד דֶּרֶךְ כַּעַס אוֹ שֶׁהָיָה מֵצֵר וְנָפַל וּמֵת. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאִבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת. אֲבָל אִם רָאוּהוּ חָנוּק וְתָלוּי בָּאִילָן אוֹ הָרוּג וּמֻשְׁלָךְ עַל גַּב סֵיפוֹ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת כָּל הַמֵּתִים וּמִתְעַסְּקִין עִמּוֹ וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ דָּבָר:
When a person commits suicide [kills oneself with clarity of mind], we do not engage in activity on their behalf at all. We do not mourn for him or eulogize him. We do, however, stand in a line to comfort the relatives, recite the blessing for the mourners and perform any act that shows respect for the living. What is meant by a person who commits suicide? Not necessarily one who climbs up on a roof, falls, and dies, but rather, one who says: "I am going up to the top of the roof." If we see him climb up immediately in anger or know that he was distressed and see him fall and die, we presume such a person is one who committed suicide. If, however, we see him strangled and hanging from a tree or slain and lying on the back of his sword, we presume that he is like all other corpses. We engage in activity on his behalf and do not withhold anything from him.