Chapter 2ב׳
1 א

דְחוּיָה הִיא שַׁבָּת אֵצֶל סַכָּנַת נְפָשׁוֹת כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. לְפִיכָךְ חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו בְּשַׁבָּת עַל פִּי רוֹפֵא אֻמָּן שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם. סָפֵק שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת סָפֵק שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. וְכֵן אִם אָמַר רוֹפֵא לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְרוֹפֵא אַחֵר אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:

Like all other precepts, the Sabbath is set aside where human life is in danger. For a person who is dangerously ill everything may be done on the Sabbath at the bidding of a local competent physician.— —

2 ב

אֲמָדוּהוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָךְ וְכָךְ לִשְׁמוֹנָה יָמִים אֵין אוֹמְרִים נַמְתִּין עַד הָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּל עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת אֶלָּא מַתְחִילִין מֵהַיּוֹם שֶׁהוּא שַׁבָּת וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֲפִלּוּ מֵאָה שַׁבָּתוֹת כָּל זְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ וְיֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה אוֹ סְפֵק סַכָּנָה מְחַלְּלִין. וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר וּמְכַבִּין מִלְּפָנָיו אֶת הַנֵּר וְשׁוֹחֲטִין לוֹ וְאוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין וּמְחִמִּין לוֹ חַמִּין בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לִרְחִיצַת גּוּפוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שַׁבָּת לְגַבֵּי חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה הֲרֵי הוּא כְּחל לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן:

If it has been estimated on the Sabbath that the patient will require a certain treatment for eight days, we must not say: "Let us wait till evening, so as not to desecrate two Sabbaths." We should rather begin the treatment from that Sabbath day, and desecrate even a hundred Sabbaths for his sake. As long as he needs treatment in the presence of danger or possible danger, we should desecrate the Sabbath for his sake by lighting or extinguishing a lamp, by slaughtering, baking, cooking, heating water for drinking or bathing. The gist of it all is: in consideration of a person who is seriously ill, the Sabbath is like a weekday regarding every thing he needs.

3 ג

כְּשֶׁעוֹשִׂים דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא עַל יְדֵי נָכְרִים וְלֹא עַל יְדֵי קְטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עֲבָדִים וְלֹא עַל יְדֵי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם. אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְחַכְמֵיהֶם. וְאָסוּר לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּחִלּוּל שַׁבָּת לְחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח ה) "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְאִלּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת וְאָסוּר עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר (יחזקאל כ כה) "גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם":

These things should not be performed by non-Jews, minors, servants or women, lest they consider the Sabbath a light matter; instead, scholars and sages of Israel are to carry them out. One must not put off the desecration of the Sabbath in treating a serious patient, as it is written: "If a man obeys them he shall live by them" (Leviticus 18:5), but he must not die by them. From this you may infer that the laws of the Torah are not meant to wreak vengeance upon the world, but to bestow on it mercy, kindliness, and peace.— —

4 ד

הַחוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בִּשְׁתֵּיהֶם אוֹ בְּאַחַת מֵהֶם צִיר אוֹ שֶׁהָיוּ דְּמָעוֹת שׁוֹתְתוֹת מֵהֶן מֵרֹב הַכְּאֵב אוֹ שֶׁהָיָה דָּם שׁוֹתֵת מֵהֶן אוֹ שֶׁהָיָה בָּהֶן קַדַּחַת וְכַיּוֹצֵא בָּחֳלָאִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל חוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סַכָּנָה וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה:

If one feels pain in his eyes, being inflamed or affected by some disease, and pus, tears or blood flow from them, he is considered seriously ill, and we may break the Sabbath in preparing whatever cure he needs.

5 ה

וְכֵן אִם יֵשׁ מַכָּה בַּחֲלַל גּוּפוֹ מִן הַשָּׂפָה וּלְפָנִים בֵּין בְּפִיו בֵּין בְּמֵעָיו בֵּין בִּכְבֵדוֹ וּטְחוֹלוֹ אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת כָּל שֶׁיֵּשׁ בַּחֲלָלוֹ הֲרֵי זֶה חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד שֶׁחָלְיוֹ כָּבֵד הוּא לְפִיכָךְ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת מִיָּד בְּלֹא אֲמִידָה. וּמַכָּה שֶׁהִיא בְּגַב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל הֲרֵי הִיא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל וְאֵינָהּ צְרִיכָה אֹמֶד וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וְהַחֹם שֶׁמְּסַמֵּר אֶת הַבָּשָׂר כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמִי וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְכֵן כָּל חֹלִי שֶׁהָרוֹפְאִים אוֹמְרִין שֶׁזֶּה יֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּעוֹר הַבָּשָׂר מִבַּחוּץ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת עַל פִּיהֶם:

5 Likewise if he has an internal wound in his body, from the lips inwards – whether in his mouth, whether in his intestines, whether in his liver and his spleen or in all of the other internal places – he is surely an ill person in [mortal] danger, and he does not need evaluation that his illness is serious. Hence we profane the Shabbat for him immediately without [need for] evaluation. And a wound that is on the back of his hand or the back of his foot is like an internal wound and does not require evaluation; and [so] we profane the Shabbat on account of it. And a fever that makes the flesh bristle is like an internal wound and we profane the Shabbat on account of it. And so too every illness about which the physicians say that there is a danger – even though it is external in the skin of the flesh – we profane the Shabbat on account of it, according to their word.

6 ו

הַבּוֹלֵעַ נִימָה שֶׁל מַיִם מְחִמִּין לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכֵן מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אוֹ אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי הֶעָפָר שֶׁמְּמִיתִין אֲפִלּוּ הָיוּ סָפֵק מְמִיתִין סָפֵק אֵין מְמִיתִין עוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה לְהַצִּילוֹ:

6 We heat water for someone who has swallowed a water leech and we execute all of his medical needs on Shabbat, since it is a mortal danger. Likewise we execute all of the medical needs to save someone bitten by a rabid dog or one of the animals that crawl on the ground that kill – even if it is a doubt if they kill or if they do not kill.

7 ז

חוֹלֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ רוֹפְאִים לְהָבִיא לוֹ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת וְרָצוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְהֵבִיאוּ לוֹ עֶשֶׂר גְּרוֹגָרוֹת בְּבַת אַחַת כֻּלָּן פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאוּ בָּזֶה אַחַר זֶה וַאֲפִלּוּ הִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בִּרְשׁוּת הֵבִיאוּ:

7 [In the case of] an ill person that the physicians evaluated that a dried fig should be brought to him and ten men ran and brought him ten dried figs at the same time, they are all completely exempt. And [this is so] even if they brought it one after the other, and even if he was healed with the first one. For they were all allowed to bring it.

8 ח

חוֹלֶה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִשְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת בִּשְׁנֵי עֵקְצִין וְשָׁלֹשׁ גְּרוֹגָרוֹת בְּעֹקֶץ אֶחָד כּוֹרְתִין הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צְרִיכִין אֶלָּא לִשְׁתַּיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְבּוּ בִּבְצִירָה אֶלָּא יִכְרְתוּ עֹקֶץ אֶחָד וְלֹא יִכְרְתוּ שְׁנַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

8 [In the case of] an ill person that requires two dried figs and we only found two dried figs on two stems and three dried figs on one stem, we cut the stem that has three – even though he only needs two – so that they do not increase the harvesting [done as a result]. We accordingly cut one stem and we do not cut two stems. And likewise anything that is similar to this.

9 ט

הַמְבַשֵּׁל לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת וְאָכַל הַחוֹלֶה וְהוֹתִיר אָסוּר לְבָרִיא לֶאֱכל מִן הַמֻּתָּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת מֻתָּר לַבָּרִיא לֶאֱכל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי שֶׁאֵין בַּדָּבָר תּוֹסֶפֶת כְּדֵי שֶׁנִּגְזֹר שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

9 [In the case of] one who cooks for an ill person on Shabbat, and the ill person eats but leaves [some of it] over, it is forbidden for a healthy person to eat from the remainder, [as a] decree lest he increase [the food that he cooks] for his sake. But [in a case of] one who slaughters [an animal] for an ill person on Shabbat, it is permissible for a healthy person to eat raw meat from it, as there no addition [to the forbidden work involved] in the thing, such that we decree lest he increase for his sake. And likewise anything that is similar to this.

10 י

חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו עַל יְדֵי נָכְרִי. כֵּיצַד. אוֹמְרִין לַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְהוּא עוֹשֶׂה. לְבַשֵּׁל לוֹ וְלֶאֱפוֹת וּלְהָבִיא רְפוּאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן כּוֹחֵל עֵינָיו מִן הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סַכָּנָה. וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְלָאכָה עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ מַעֲלִין אָזְנַיִם בְּשַׁבָּת וּמַעֲלִין אֻנְקְלִי וּמַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר:

10 [In the case of an ill person not in [mortal] danger, we execute all of his needs through a gentile. How is this? We say to a gentile to do it, and he does it – to cook, to bake, to bring medicine from one domain to [another] domain and that which is similar to these [actions]. Likewise, he may have his eyes colored by a gentile on Shabbat, even though there is no danger [to him]. And if they require things that have no forbidden work [involved] with them, even a Jew executes them. Hence we lift up the ears on Shabbat, lift up the cartilage (below the heart) and restore a broken bone. And all that is similar to this is permissible.

11 יא

הַיּוֹלֶדֶת כְּשֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד הֲרֵי הִיא בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. קוֹרְאִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְחוֹתְכִים אֶת הַטַּבּוּר וְקוֹשְׁרִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר בְּשָׁעָה שֶׁהִיא צוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ מַדְלִיקִין לָהּ אֶת הַנֵּר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה סוּמָא מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת עָלֶיהָ בַּנֵּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מְבִיאִין לָהּ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מְשַׁנִּין בִּשְׁעַת הֲבָאָה כְּגוֹן שֶׁתָּבִיא לָהּ חֲבֶרְתָּהּ כְּלִי תָּלוּי בִּשְׂעָרָהּ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר מְבִיאָה כְּדַרְכָּהּ:

11 A woman giving birth is surely in mortal danger when she bends down to give birth, and [so] we profane the Shabbat for her. We call a learned midwife from one place to [another] place and we cut the umbilical cord and tie it. And if she requires a lamp at the time that she yells out from her birth pangs, we light a lamp for her – even if she is blind, as her mind is put at ease by the lamp even if she does not see. And if she requires oil and that which is similar to it, we bring it to her. And anything that can be altered [from its usual way], we alter while it is brought. For example, her friend should bring [the item] hanging in her hair. And if [this is] impossible, she should bring it in its [usual] way.

12 יב

אֵין מְיַלְּדִין אֶת הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ בְּשָׂכָר וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְאֵיבָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חִלּוּל. אֲבָל מְיַלְּדִין אֶת בַּת גֵּר תּוֹשָׁב מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ. וְאֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת:

12 We do not assist an idolatress to give birth on Shabbat, even for pay and even when there is no profanation [of the Shabbat]; and we do not concern ourselves with enmity [that this may cause]. However we do assist the daughter of a resident stranger (ger toshav), since we are commanded to sustain him, but we do not profane the Shabbat for her.

13 יג

חַיָּה מִשֶּׁיַּתְחִיל הַדָּם לִהְיוֹת שׁוֹתֵת עַד שֶׁתֵּלֵד וְאַחַר שֶׁתֵּלֵד עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂין לָהּ כָּל צְרָכֶיהָ. בֵּין שֶׁאָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי בֵּין שֶׁאָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה. וּמִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה אִם אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וְאִם שָׁתְקָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִשִּׁבְעָה וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הִיא כְּחוֹלָה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וַאֲפִלּוּ אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי אֵין עוֹשִׂין לָהּ מְלָאכָה אֶלָּא עַל יְדֵי נָכְרִים:

13 We profane the Shabbat for a birthing woman and execute all of her needs from when the blood starts to flow until she gives birth and for three days after she gives birth – whether she says, “I need [it],” or whether she says, “I do not need [it].” And from three to seven [days]; if she says, “I do not need [it],” we do not profane the Shabbat for her. But if she was quiet – and there is no need to say if she said, “I need [it]” – we profane the Shabbat for her. And from seven to thirty days, she is surely like an ill person that is not in [mortal] danger. And [so] even if she says, “I need [it],” we only do forbidden work for her through gentiles.

14 יד

עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחַיָּה וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה מִפְּנֵי שֶׁהַצִּנָּה קָשָׁה לְחַיָּה הַרְבֵּה בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּרִים. אֲבָל אֵין עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחוֹלֶה לְהִתְחַמֵּם בָּהּ. הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. וּמַרְחִיצִין אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁחוֹתְכִין אֶת טִבּוּרוֹ אֲפִלּוּ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת. וּמוֹלְחִין אוֹתוֹ וּמְלַפְּפִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ אִם לֹא יַעֲשׂוּ לוֹ כָּל אֵלּוּ. וְכֵן מַרְחִיצִים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַמִּילָה וּלְאַחַר הַמִּילָה וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לַמִּילָה בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה:

14 We make a bonfire for a birthing woman even in the days of summer, since the cold is very difficult for a birthing woman in the cold areas. But we do not make a bonfire to warm an ill person. [However] if he let blood and got cold, we make a bonfire for him even during the season of Tamuz (the hottest part of the summer). And we bathe an infant on Shabbat on the day that it is born after we cut the umbilical cord – even with hot water that was heated on Shabbat. And we apply salt to him and give him a bone massage because it is dangerous if they do not do all these [things] to him. Likewise, we bathe him in hot water that was heated on Shabbat before circumcision, [right] after the circumcision and three days after the circumcision because of the danger.

15 טו

הָאִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר וּמֵתָה מְבִיאִין סַכִּין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים וְקוֹרְעִין אֶת כְּרֵסָהּ וּמוֹצִיאִין אֶת הַוָּלָד שֶׁמָּא יִמָּצֵא חַי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וַאֲפִלּוּ לָזֶה שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ חַי:

A woman who sat on the birthing chair and died - we bring a knife even from the public domain and cut open her womb and extract the fetus for it is possible that it still is alive. Safek nefashot (the possibility of saving life) pushes aside Shabbat even in this case where there is no presumption of life.

16 טז

מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְהַמַּקְדִּים לְהַצִּיל הַנֶּפֶשׁ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַיָּם פּוֹרֵשׂ מְצוּדָה וּמַעֲלֵהוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָד הַדָּגִים עִמּוֹ. שָׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בַּיָּם וּפָרַשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹתוֹ וְהֶעֱלָה דָּגִים בִּלְבַד פָּטוּר מִכְּלוּם. נִתְכַּוֵּן לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה דָּגִים וְתִינוֹק פָּטוּר אֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע שֶׁטָּבַע הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק עִם הַדָּגִים פָּטוּר:

We must save an endangered life on the Sabbath without first asking for permission from a religious authority. The more speedily a man saves a life, the more praise he deserves. If, for example, he sees a child falling into the lake on the Sabbath, he may cast a net and pull him out, even though he is likely to catch some fish along with him.

17 יז

נָפַל תִּינוֹק לַבּוֹר עוֹקֵר חֻלְיָה וּמַעֲלֵהוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְתַקֵּן בָּהּ מַדְרֵגָה בִּשְׁעַת עֲקִירָתוֹ. נִנְעַל דֶּלֶת בִּפְנֵי תִּינוֹק שׁוֹבֵר הַדֶּלֶת וּמוֹצִיאוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְפַצֵּל אוֹתָהּ כְּמִין עֵצִים שֶׁרְאוּיִין לִמְלָאכָה שֶׁמָּא יִבָּעֵת הַתִּינוֹק וְיָמוּת. נָפְלָה דְּלֵקָה וְיֵשׁ שָׁם אָדָם שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשָּׂרֵף מְכַבִּין אוֹתָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הָאֵשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כּוֹבֵשׁ דֶּרֶךְ וּמְתַקְּנָהּ בִּשְׁעַת כִּבּוּי. וְכָל הַקּוֹדֵם לְהַצִּיל הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה:

17 [If] a child that fell into a well, one removes a ring [of its wall] and brings him up – even though he creates a step [to the well] at the time of its removal. [In a case in which] a door is locked in front of an infant, one breaks the door and extracts him – even though he splits it into wood [planks] that are fitting for work – lest the infant panic and die. [If] a fire erupts and there is a man there about whom we are concerned that he be burned [alive], we extinguish it to save him from the fire – even though he flattens a path and fashions it at the time of the extinguishing. And whoever is the first to save [another] is surely praiseworthy; and he need not get permission from the court (beit din) for anything that involves a [mortal] danger.

18 יח

מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּלֶת סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם מְפַקְּחִין עָלָיו. מְצָאוּהוּ חַי אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרוֹצֵץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּבָּרֵא מְפַקְּחִין עָלָיו וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְחַיֵּי אוֹתָהּ שָׁעָה:

18 [If] a rockslide (more frequently, the collapse of a building) falls on someone and there is a doubt if he is there or he is not there, we excavate [the debris] on his account. [If] they found him alive – even if he is crushed and it is impossible that he will heal – we excavate [it] on his account and extract him to live for the short time [he has left].

19 יט

בָּדְקוּ עַד חָטְמוֹ וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ נְשָׁמָה מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם שֶׁכְּבָר מֵת. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ עֶלְיוֹנִים מֵתִים לֹא יֹאמְרוּ כְּבָר מֵתוּ תַּחְתּוֹנִים אֶלָּא מְפַקְּחִין עַל הַכּל שֶׁאֶפְשָׁר בְּמַפּלֶת שֶׁיָּמוּת הָעֶלְיוֹן וְיִהְיֶה הַתַּחְתּוֹן חַי:

19 [If] they checked to his nostrils and did not find any breath to him, they leave him there – as he is already dead. [If] they checked and found the [people] higher up dead, they should not say, “The [people] lower down have already died.” Rather, we excavate for all [of them], as it is possible in a rockslide that the higher one will die and the lower one be alive.

20 כ

הָיְתָה חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְיִשְׂרְאֵלִים אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל אֶחָד וְאֶלֶף עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְנָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפּלֶת מְפַקְּחִין עַל הַכּל מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. פֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לֶחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו אוֹתָהּ חָצֵר מְפַקְּחִים עָלָיו שֶׁמָּא זֶה שֶׁפֵּרַשׁ הָיָה יִשְׂרָאֵל וְהַנִּשְׁאָרִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת:

20 [In the case of] a courtyard that had idolaters and Jews – even one Jew and a thousand idolaters – and a rockslide fell upon them, we excavate all of it for the sake of the Jew. [If] one of them left to a different courtyard and that courtyard collapsed upon him, we excavate [it] on his account, in case the one that left was a Jew and the remaining ones were idolaters.

21 כא

נֶעֶקְרוּ כֻּלָּן מֵחָצֵר זוֹ לֵילֵךְ לֶחָצֵר אַחֶרֶת וּבְעֵת עֲקִירָתָם פֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס לֶחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּעֶקְרוּ כֻּלָּם אֵין כָּאן יִשְׂרָאֵל וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הָרֹב יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֶקְרוּ כֻּלָּם וּפֵרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת מְפַקְּחִין:

21 [If] they all moved from this courtyard to another courtyard; and when they moved, one of them left and entered [still] another courtyard and a rockslide fell upon him, but it is not known who he is; we do not excavate [it] on his account. For since they all moved, [we assume] the Jew is not here – since anyone who left them when they were walking is surely assumed to have left from the majority [of this group]. Hence if the majority were Jews – even though they all moved – and one of them left to another courtyard and the rockslide fell upon him, we excavate [it] on his account.

22 כב

הַמְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְלֹא יָדַע מָתַי הוּא יוֹם שַׁבָּת מוֹנֶה מִיּוֹם שֶׁטָּעָה שִׁשָּׁה וּמְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי וּמְבָרֵךְ בּוֹ בִּרְכוֹת הַיּוֹם וּמַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם זֶה שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ וּמַבְדִּיל בּוֹ מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת. וְאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר עַל פַּרְנָסָתוֹ שֶׁכָּל יוֹם וָיוֹם סְפֵק שַׁבָּת הוּא. וְאִם יָדַע שֶׁהוּא שְׁמִינִי לִיצִיאָתוֹ אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִיצִיאָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הַמִּנְיָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר וַדַּאי שֶׁלֹּא יָצָא בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת. וּשְׁאָר הַיָּמִים חוּץ מִיּוֹם זֶה עוֹשֶׂה כְּדֵי פַּרְנָסָה בִּלְבַד:

If a person traveling in the desert fails to know which day is Sabbath, he should count six days from the day he sensed the error and keep the seventh day as holy, reciting on it the Sabbath blessings, and the Havdalah at the conclusion of the Sabbath. Each day, even the day he recites the Kiddush and the Havdalah, he is allowed to do just enough for maintaining himself alive; he must not do more than is necessary to sustain himself, since each day there is doubt about Sabbath.— —

23 כג

עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵין עוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּבְכָל מָקוֹם אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת אוֹ שֶׁעָרְכוּ מִלְחָמָה אוֹ שֶׁצָּרוּ סְתָם יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִצְוָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּכוֹלִין לָבוֹא וְלָצֵאת וְלַעֲזֹר לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּמָּצוֹר וּלְהַצִּילָם מִיַּד הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת. וְאָסוּר לָהֶן לְהִתְמַהֲמֵהַּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּכְשֶׁיַּצִּילוּ אֶת אֲחֵיהֶן מֻתָּר לָהֶן לַחֲזֹר בִּכְלֵי זַיִן שֶׁלָּהֶן לִמְקוֹמָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא:

23 [If] idolaters besiege Jewish cities: If they came for monetary matters (i.e. to demand ransom, etc.), we do not profane the Shabbat on their account and we do not go out to war against them. But with a city near the border, we go out against them with weapons and profane the Shabbat on their account – even if they only came about matters of hay and straw. However if they came about matters of lives or they prepared for war or [the nature of the siege is unknown], we go out against them with our weapons and we profane the Shabbat on their account in every place. And it is commandment upon all Jews who are able, to come and go out and help their besieged brothers and save them from the idolaters on Shabbat. And it is forbidden for them to delay until the conclusion of Shabbat. And when they have saved their brothers, it is permitted for them to return with their weapons to their place, so as not to hinder them in the future.

24 כד

וְכֵן סְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם אוֹ עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם אוֹ נָהָר מִצְוָה לָצֵאת בְּשַׁבָּת לְהַצִּילָן בְּכָל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילָן. וַאֲפִלּוּ יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ מִפְּנֵי נָחָשׁ אוֹ דֹּב שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ מִצְוָה לְהַצִּילוֹ. וַאֲפִלּוּ בַּעֲשִׂיַּת כַּמָּה מְלָאכוֹת בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְתַקֵּן כְּלֵי זַיִן לְהַצִּילוֹ מֻתָּר. וְזוֹעֲקִים עֲלֵיהֶן וּמִתְחַנְּנִים בְּשַׁבָּת וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן לַעֲזֹר אוֹתָם. וְאֵין מִתְחַנְּנִים וְלֹא זוֹעֲקִין עַל הַדֶּבֶר בְּשַׁבָּת:

24 And likewise [in the case of] a mangled ship at sea or a city surrounded by troops or by [an overflowing] river, it is a commandment to go out and save them with anything with which he can save them. And it is even a commandment to save an individual that is being chased by idolaters or a snake or a bear that is chasing him to kill him. And it is even permissible to do several [types of] forbidden work and even to make weapons. And we cry out and supplicate for them on Shabbat and we blow horns to help them. But we do not supplicate or cry out about pestilence on Shabbat.

25 כה

צָרִין עַל עֲיָרוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְעוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁכּוֹבְשִׁין אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (דברים כ כ) "עַד רִדְתָּהּ" וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְלֹא כָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ יְרִיחוֹ אֶלָּא בְּשַׁבָּת:

25 We [begin] sieges against idolater cities [at least] three days before the Shabbat. But we make war against them each and every day, and even on Shabbat, until we conquer them – even if it is an optional war. They learned from the oral tradition (on Deut. 20:20), “until it be subjugated” – and even on Shabbat. And there is no need to say [this] regarding a commanded war. And Yehoshua only conquered Jericho on Shabbat.