מִי שֶׁהָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר מוּכָן שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף וּמְכַסֶּה דָּמָם. וְאִם אֵין לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר הָרָאוּי לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט וְאִם עָבַר וְשָׁחַט לֹא יְכַסֶּה דָּמָם עַד לָעֶרֶב. וְכֵן בְּרִיָּה שֶׁהוּא סָפֵק אִם חַיָּה הִיא אִם בְּהֵמָה אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב וְאִם שָׁחַט לֹא יְכַסֶּה דָּמָהּ עַד לָעֶרֶב. אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר. שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה חַיָּה וַדָּאִית הִיא וּלְפִיכָךְ כִּסָּה דָּמוֹ בְּיוֹם טוֹב וְיָבוֹא הָרוֹאֶה לְהַתִּיר חֶלְבּוֹ: One who had prepared dirt or prepared ash—such that it is permissible to move it—such a one may surely slaughter a wild animal or a fowl and cover their blood. But if he does not have prepared dirt or ash that is fit to move—such a one may certainly not slaughter [them]. However, if he transgressed and slaughtered [them], he may not cover their blood until the evening. And likewise [regarding] a creature [about which there is a] doubt whether it is [classified as] a wild animal or a domesticated animal—we do not slaughter it on the holiday. But if one slaughtered it, we do not cover its blood until the evening—even if he had dirt prepared or ash—lest the onlooker say, "It is a definitely a wild animal, and that is why he covered its blood on a holiday"; so the onlooker will come to permit [that species'] forbidden fat (carried by domesticated animals).
וְכֵן הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יְכַסֶּה דָּמָם בְּיוֹם טוֹב. שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְנִתְעָרֵב דָּמָם לֹא יְכַסֶּה אוֹתוֹ עַד לָעֶרֶב. וְאִם הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר וְיָכוֹל לְכַסּוֹת הַכּל בִּדְקִירָה אַחַת הֲרֵי זֶה יְכַסֵּהוּ: And likewise may one who slaughtered a wild animal or fowl from the eve of a holiday not cover their blood on the holiday. [If] he slaughtered a domesticated animal, a wild animal and a fowl on a holiday and their blood mixed together, he should not cover it until the evening. However if he has dirt prepared or ash and can cover all of it with one shovelful, such a one should surely cover it.
הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לוֹ לִתְלֹשׁ צֶמֶר לִמְקוֹם הַסַּכִּין בְּיָדוֹ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא יִשָּׁאֵר שָׁם מְסֻבָּךְ כִּשְׁאָר צֶמֶר הַצַּוָּאר. אֲבָל בְּעוֹף לֹא יִמְרֹט מִפְּנֵי שֶׁהוּא דַּרְכּוֹ וְנִמְצָא תּוֹלֵשׁ בְּיוֹם טוֹב: It is permissible for one who slaughters an animal on a holiday to pull out wool with his hand from the place of the slaughter [on the neck]. And [this is] so long as he does not move it from its place but leaves it there entangled with the rest of the wool of the neck. But one should not pluck [the feathers of] a fowl, because that is its customary way; and it would come out that he is detaching on a holiday (according to its legal definition—as opposed to pulling out sheep's wool which does not meet that definition's condition that it be in its customary way).
הַמַּפְשִׁיט עוֹר בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב לֹא יִמְלָחֶנּוּ שֶׁזֶּה עִבּוּד הוּא וְנִמְצָא עוֹשֶׂה מְלָאכָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. אֲבָל נוֹתְנוֹ לִפְנֵי בֵּית הַדְּרִיסָה כְּדֵי שֶׁיִּדְרְסוּ עָלָיו וְלֹא יִפָּסֵד. וְלֹא הִתִּירוּ דָּבָר זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלִּשְׁחֹט. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר לְצָלִי עַל גַּבֵּי הָעוֹר. וּמַעֲרִימִים בְּדָבָר זֶה. כֵּיצַד. מוֹלֵחַ מְעַט בָּשָׂר מִכָּאן וּמְעַט מִכָּאן עַד שֶׁיִּמְלַח הָעוֹר כֻּלּוֹ: One who flays the hide of an animal on a holiday may not salt it—as it comes out that he is doing a forbidden type of work, not for the sake of eating. But he may place it in front of a place of trampling, in order that [people] will trample it and it will not go bad. And [the Sages] only permitted this because of the joy of the holiday—such that one will not prevent himself from slaughtering (out of concern for what will happen to the hide). But it is permissible to salt roast meat on top of its hide; and we act craftily about this thing. How is that? One may salt a little meat from here and a little meat from there until he salts all of the hide.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹלֵחַ לְצָלִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ מֶלַח הַרְבֵּה אֲבָל לִקְדֵרָה אָסוּר לִמְלֹחַ עַל הָעוֹר. וְכֵן אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים וְאֵין מְהַפְּכִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹטְחִין אוֹתָן בָּרוּחַ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה: To what are these words applicable? To roast meat that does not require much salt. But it is forbidden to salt the meat on the hide for a stew (since it requires much salt). And likewise do we not salt the forbidden fats, nor flip them over, nor spread them in the wind on top of poles—because they are not fit [for Israelites] to eat.
הַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּהֵמָה לֹא יַרְגִּיל בְּיוֹם טוֹב. כֵּיצַד הוּא הַמַּרְגִּיל. זֶה הַמּוֹצִיא כָּל בָּשָׂר מֵרֶגֶל אַחַת כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא כָּל הָעוֹר שָׁלֵם וְלֹא יִקָּרַע. מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרֵחַ בְּהֶפְשֵׁט זֶה טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַמּוֹעֵד. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת בֵּית יָד בַּבָּשָׂר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּסַכִּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת סִימָן בַּבָּשָׂר: One who flays an animal may not 'foot' it on a holiday. How does [one] 'foot?' This is one who extracts all of the meat through one foot, so that he may remove the whole hide intact, and not torn. [The prohibition is] because the toil in this [type of] flaying is a great toil, and there is no need for it for the festival. And it is likewise forbidden to make a handle in the meat—and that is when he does it with a knife, such that he not do it in the way that he does it on [weekdays]. But it is permissible to make a sign in the meat.
מוֹלְגִין אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרַגְלַיִם וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן בָּאוּר. אֲבָל אֵין טוֹפְלִין אוֹתָן בְּסִיד וּבְחַרְסִית וְלֹא בַּאֲדָמָה וְאֵין גּוֹזְזִין אוֹתָן בְּמִסְפָּרַיִם. וְכֵן אֵין גּוֹזְזִין אֶת הַיָּרָק בְּתִסְפֹּרֶת שֶׁלּוֹ אֲבָל מְתַקְּנִין אֶת הָאֹכֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קוֹצִים כְּגוֹן קֻנְדָּס וְעַכְּבִיּוֹת בְּתִסְפֹּרֶת: We may scald the [animal's] head and feet and singe them with fire. Be we may not apply lime to them or clay or earth, nor may we shear them with scissors. And likewise may we not trim a vegetable with its [special] cut, but we may prepare food that has thorns—such as kundas and akaviyot—with its [special] cut.
מֻתָּר לָלוּשׁ עִסָּה גְּדוֹלָה בְּיוֹם טוֹב. וְהַלָּשׁ עִסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵינוֹ מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה בְּיוֹם טוֹב. וְאִם לָשָׁהּ בְּיוֹם טוֹב מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וְאִם הָיְתָה עִסָּה טְמֵאָה אוֹ שֶׁנִּטְמֵאת הַחַלָּה לֹא יְבַשֵּׁל אֶת הַחַלָּה שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לֶאֱכל וְזוֹ לִשְׂרֵפָה עוֹמֶדֶת. וְכֵן אֵין שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּיוֹם טוֹב. שֶׁשְּׂרֵפַת קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יט) "בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה: It is permissible to knead a large dough on a holiday. But one who kneads from the eve of a holiday may not separate the challah-tithe on a holiday. However if he kneaded it on the holiday, he separates the challah-tithe from it and gives it to a priest (kohen). And if the dough is impure or the challah-tithe became impure, he may not cook the challah-tithe—since we may only cook on a holiday in order to eat, and this is earmarked for burning. And we may likewise not burn it on a holiday—since on a holiday we may not burn consecrated foods that became impure. [This is] because the burning of consecrated foods that became impure is a positive commandment, as it is stated (Leviticus 7:19), "it shall be burnt in fire"; whereas [not] doing forbidden work that is not for the sake of eating and that which is similar to [it] is a positive commandment and a negative commandment—and a positive commandment does not override [one that is both] a negative and a positive [commandment].
כֵּיצַד יַעֲשֶׂה בָּהּ. יְנִיחֶנָּהּ עַד הָעֶרֶב וְיִשְׂרֹף אוֹתָהּ. הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח שֶׁאִם יְנִיחֶנָּהּ תַּחֲמִיץ לֹא יַפְרִישׁ אֶת הַחַלָּה בָּצֵק אֶלָּא יֹאפֶה אֶת כָּל הָעִסָּה הַטְּמֵאָה וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה לֶחֶם: How is one to act with it? He must leave it until the evening and burn it. [But if] it was the holiday of Passover—such that if he left it, it would become leavened—he should not separate the challah-tithe [as] dough; rather he should bake the impure dough and separate the challah-tithe afterwards [as] bread.
אֵין אוֹפִין בְּפוּרְנִי חֲדָשָׁה גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפָּחֵת וְתַפְסִיד הַלֶּחֶם וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. אֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם אֲבָל מְכַבְּשִׁין אֶת הָאֵפֶר שֶׁבָּהֶן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בּוֹ אוֹ לִצְלוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף מֻתָּר. וְסוֹתְמִין פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט וְרֶפֶשׁ שֶׁבִּסְבִיבוֹת הַנָּהָר וְהוּא שֶׁרִכְּכוֹ מֵאֶמֶשׁ אֲבָל לְגַבֵּל טִיט בְּיוֹם טוֹב אָסוּר. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הָאֵפֶר לִסְתֹּם בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר: We may not bake in a new baker’s oven, [as a] decree lest it break and make the bread go bad, so that one will be prevented from joy on the holiday. And we may not sweep out an oven or a stove. But one may press down the ash in them. However if it is impossible to bake or to roast unless one sweeps, it is permissible. And we may seal the opening of an oven with mud or slime that is found around the river. And that is so long as he softened it from yesterday; but to knead it on a holiday is forbidden. However it is permissible to knead ash in order to seal the mouth of an oven with it.
תַּנּוּר וְכִירַיִם חֲדָשִׁים אֵין סָכִין אוֹתָן בְּשֶׁמֶן בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין טָשִׁין אוֹתָן בְּמַטְלִית. וְאֵין מְפִיגִין אוֹתָן בְּצוֹנֵן כְּדֵי לְחָסְמָן וְאִם בִּשְׁבִיל לֶאֱפוֹת בָּהֶן מֻתָּר. אֵין מְלַבְּנִין אֶת הָאֲבָנִים לִצְלוֹת אוֹ לֶאֱפוֹת עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּחַסְּמָן. וּמַסִּיקִין וְאוֹפִין בְּפוּרְנִי וּמְחִמִּין חַמִּין בְּאַנְטִיכִי: We may not anoint a new oven or stove with oil on a holiday. Nor may we rub them with a cloth, nor cool them with cold water in order to harden them. But if it is in order to bake in them, it is permissible. We may not heat up stones to roast or bake on them, because it will harden [the stones]. But we may feed the fire and bake in a baker’s oven; and we may heat water in a large urn.
אֵין עוֹשִׂין גְּבִינָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁאִם גִּבֵּן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין בָּזֶה חֶסְרוֹן טַעַם אֲבָל דָּכִין אֶת הַתַּבְלִין כְּדַרְכָּן שֶׁאִם יָדוּךְ אוֹתָן מִבָּעֶרֶב יָפוּג טַעֲמָן. אֲבָל מֶלַח אֵינוֹ נִדּוֹךְ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הִטָּה הַמַּכְתֵּשׁ אוֹ שֶׁיָּדוּךְ בִּקְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה. שֶׁאִם שָׁחַק הַמֶּלַח מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יָפוּג טַעֲמוֹ. וְאֵין שׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן אֶלָּא דָּךְ אוֹתָן בִּמְדוּכָה כְּכָל הַתַּבְלִין: We may not make cheese on a holiday—since if one [made it] from the eve of the holiday, there is no loss of taste with this. But we may pound spices in their customary way. For if he would pound it from the eve, their taste would be dulled. However, one should not pound salt on a holiday, unless he inclined the mortar or pounded onto a tray, and that which is similar to it, in order to alter (it from its customary way). For if one ground the salt from the eve of the holiday, its taste would not be dulled. And we may not grind pepper in their mill, but must rather pound them with a pestle, like all the other spices.
אֵין כּוֹתְשִׁין אֶת הָרִיפוֹת בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה. אֲבָל כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה שֶׁזֶּה הוּא הַשִּׁנּוּי שֶׁלָּהּ. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּקְטַנָּה אָסוּר שֶׁהַתְּבוּאָה שֶׁלָּהֶן טוֹבָה הִיא וְאִם כּוֹתְשִׁין אוֹתָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד: We may not crush groats with a large mortar [and pestle]; but we may crush them with a small mortar [and pestle]—as this is its alteration. But in the Land of Israel, it is forbidden even with a small one—as their grain is [so] good, such that even if one crushes it from the eve of the holiday, there is no loss [of taste] with it.
הַקֶּמַח אַף עַל פִּי שֶׁרִקְּדוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהֵסִיר מִמֶּנּוּ הַסֻּבִּין אֵין מְרַקְּדִין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן נָפַל בְּתוֹכוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם שִׁנָּה מֻתָּר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיְּרַקֵּד מֵאֲחוֹרֵי הַנָּפָה אוֹ שֶׁרִקֵּד עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן וְכַיּוֹצֵא בְּשִׁנּוּי זֶה: Even though one sifted flour on the eve of a holiday and took out the bran from it, we may not sift it a second time on the holiday—unless a pebble or twig or that which is similar to them fell into it. But if he made an alteration [to its customary way], it is permissible. How is this? For example, if he sifted with the back of the sieve or on top of the table and that which is similar to this alteration.
מוֹלְלִין מְלִילוֹת וּמְפָרְכִין קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב וּמְנַפֵּחַ עַל יָד עַל יָד בְּכָל כֹּחוֹ וְאוֹכֵל וַאֲפִלּוּ בְּקָנוֹן אוֹ בְּתַמְחוּי אֲבָל לֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה. וְכֵן הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ וּבְתַמְחוּי אֲבָל לֹא בְּנָפָה וְלֹא בְּטַבְלָה וְלֹא בִּכְבָרָה: We may husk kernels and shell legumes on a holiday and blow [the husks] a little at a time with all of one's strength and eat them—and even with a tray or a large vessel; but not with a sieve or a winnow. And likewise one who sorts legumes on a holiday may separate in his customary way in his lap or with a large vessel, but not with a sieve or a tablet or a winnow.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה עַל הַפְּסלֶת אֲבָל אִם הָיְתָה הַפְּסלֶת מְרֻבָּה עַל הָאֹכֶל בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמֵנִיחַ אֶת הַפְּסלֶת. וְאִם הָיָה טֹרַח בִּבְרֵרַת הַפְּסלֶת מִן הָאֹכֶל יֶתֶר מִטֹּרַח בִּבְרֵרַת הָאֹכֶל מִן הַפְּסלֶת אַף עַל פִּי שֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמֵנִיחַ אֶת הַפְּסלֶת: To what are these words applicable? When the food is more than the residue. But when the residue is more than the food, one sorts out the food and leaves the residue. However if there was more toil in sorting the reside from the food than the toil of sorting the food from the residue—even [when] the food is more [than the residue], one sorts out the food and leaves the residue.
אֵין מְסַנְּנִין אֶת הַחַרְדָּל בְּמִסְנֶנֶת שֶׁלָּהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹרֵר. אֲבָל נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּמִסְנֶנֶת שֶׁל חַרְדָּל וְהוּא מִסְתַּנֵּן מֵאֵלָיו. וְאִם הָיְתָה הַמְּשַׁמֶּרֶת תְּלוּיָה מֻתָּר לִתֵּן לָהּ יַיִן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל לֹא יִתְלֶה בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמַעֲרִים וְתוֹלֶה אֶת הַמְּשַׁמֶּרֶת לִתְלוֹת בָּהּ רִמּוֹנִים וְתוֹלֶה בָּהּ רִמּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ שְׁמָרִים: We may not strain mustard in its strainer, because it appears like sorting. But we may place a [beaten] egg in a mustard strainer, and [the mustard] will become strained on its own. If a strainer was already suspended, it is permissible to put wine into it on a holiday. However one should not suspend [it] at the outset, so that he not act in the way that he acts on [weekdays]. But he may act craftily and suspend the strainer to hang pomegranates; he [then] suspends the pomegranates and after that puts the [wine] sediments into it.