Mitzvah 306:1 ש״ו:א׳
1 א

לספור כו'. דיני המצוה מבוארים בר"מ פ"ז מהתו"מ וברי"ף סוף פסחים והשיטות אלו שמביא המחבר תמצא שם בר"נ ובבעה"מ. וע' תוס' מנחות ומבואר בטא"ח ובב"י סי' תפ"ט ובש"ע ובאחרונים. וע' ש"ס מנחות וספרתם לכם שתהא ספירה לכאו"א. וע' תוס' מנחות דע"ה ע"ב ד"ה וספרתם כו' ביובל כתיב וספרת שם המצוה לב"ד ויבואר לקמן בעזה"י במקומו. ועיין בגמרא ובמג"א שם דעתו נוטה דאינו יוצא בספירת חבירו אף על פי ששמע ול"ד לקידוש וכדומה שיוצא בשמיעת חבירו דגזרת הכתוב הוא דכ"א מחייב לספור לעצמו וע"ש שמביא בשם הב"י שיוצא אם שומע מחבירו וע"ש שהניח בצ"ע דין זה ובספר חק יעקב דעתו ג"כ דאינו יוצא בשמיעה מחבירו ובפר"ח פלפל ודעתו דבדיעבד יצא אם שמע מחבירו ומביא בשם הספרי דעיקר מה שהזהירה התורה ספירה לכאו"א להוציא שהי' הסברא דרק לב"ד המצוה כמו ביובל. וכבר האריכו האחרונים בזה. ועיין מגן אברהם דספירה היא בכל לשון ולאו דוקא בלה"ק ואם אינו מבין לה"ק וספר לא יצא. והנה דעת רוב הראשונים דספירה בזה"ז שאין עומר הוא רק דרבנן אבל דעת הר"מ שהוא מן התורה ער"נ פסחים ובכ"מ ובב"י. ונשים ועבדים פטורים ממצוה זו דהוי מ"ע שהז"ג ועיין מגן אברהם כתב דהאידנא שווייא עלייהו חובה. וד"ז צ"ע והוא דבר חדש דנשים אם קבלו עליהם לעשות מ"ע שהם פטורין יתחייבו מפני דשוויא עלייהו חובה ולא ראיתי כן בשום מקום ואינו דומה לתפלת ערבית עיין בראשונים וכאן יש דיעות דאסור להו לעשות מ"ע שהז"ג ולכ"ע אינו מצוה כלל והיאך ישוויי' חובה. ולא ידעתי מוצא הדברים של ד' המג"א. ומ"ש הרהמ"ח בסוף המצוה ונוהגת כו'. ועתה בעוה"ר כו' מונין הימים והשבועות נראה דקצת חיסור לשון יש כאן. ונראה דסובר כדעת הראשונים הסוברים ספירה בזה"ז דרבנן וצ"ל ועתה כו' אעפ"כ מונין אנו הימים ושבועות דהיינו לאפוקי מדעת הר"מ שכתב כיון דמונין אנו הימים ושבועות מוכח דספירה היא דאורייתא והרהמ"ח סובר כרוב הראשונים דספירה דרבנן מכל מקום מונין אנו הימים והשבועות עיין בדבריהם. מכל מקום צע"ק שנטה מדעת הר"מ אשר עפ"י רוב נמשך אחריו על כל פנים היה צריך להביא דעת הר"מ ולומר שהוא סובר בסברת רוב הראשונים כדרכו בכל החיבור. והנה נראה פשוט לשיטות הראשונים הסוברים דאם לא מנה בלילה יספור ביום. או אם דלג כ"ה יספור אח"כ דלא הפסיד המצוה אין חילוק בין אם שכח או הזיד ולא מנה או שלא היה מחויב למנות כגון קטן שנתגדל בימי הספירה או עבד שנשתחרר ביום מכל מקום חייב למנות כי זה אינו מהשלמה שנאמר דאם לא היה חייב א"צ להשלים כמו במס' חגיגה גבי חיגר ועוד כמה מקומות לענין תפלה והבדלה כי דין זה דמונה עם כל ישראל כך המצוה דאין יום א' תלוי בחבירו דאי הי' מטעם השלמה היה צריך להשלים ולמנות גם המנין של אתמול וגם אם שכח בלילה ומונה ביום לשיטה זו לאו השלמה היא אלא המצוה נמשך והוי כמו א' שנשתטה בתחלת ליל פסח דפטור ממצה ואחר כך נתפקח בלילה בודאי חייב לאכול מצה דכל הלילה הוא המצוה ואין זה השלמה ה"ה כאן וז"פ. ולשיטת הראשונים דס"ל אם לא מנה יום א' הפסיד המנין והטעם כמ"ש הרהמ"ח דהם מצוה א' ומכיון שלא מנה יום א' בטל ממנו החשבון נראה ג"כ בפשיטות דאין חילוק בין אם לא מנה ששכח או הזיד או שלא מנה שהי' קטן עד אמצע הספירה או נשתחרר כיון שלא מנה בטל החשבון ממנו וגם ז"פ. אך אני מסופק לשיטה זו אם הקטן אף על פי שאינו חייב מכל מקום מנה כדרך הקטנים או עבד מנה קודם שנשחחרר ג"כ כי רשאי לעשות מעשהז"ג כמבואר בכ"מ בש"ס ובאמצע נתגדל הקטן ונשתחרר העבד אי מחויב מן התורה למנות בגדלותו ובגירותו בשנה ההוא מי נימא דבחיוב ובפטור תליא מלתא וכיון שהיה פטור אף שמנה מכל מקום כיון שמצוה א' היא ומקודם לא נתחייב גם עתה אינו חייב מן התורה ואין כופין אותו למנות ככל מ"ע שבתורה או דלמא כיון שמנה אף שהיה בפטור מכל מקום לא בטל החשבון על כל פנים וחייב מכאן ולהבא ומצינו במרדכי במגלה הביא סברת רבינו טוביה מווינא מובא גם כן במג"א סי' קפ"ט דהמחויב מדרבנן מוציא החיוב מן התורה דיוצא בקידוש היום מפלג המנחה ולמעלה ע"ש אם כן כמו דיוצא בקידוש של שבת בזמן דרבנן אם כן בקטן שנתגדל דעכ"פ הגיע לחינוך קודם בודאי מועיל אז הזמן שמחייב מדרבנן להיות חייב אח"כ מן התורה ואין החשבון בטל. אלא בעבד ונשתחרר מסופק אני אם מנה בעבדותו אם בטל החשבון כיון שאינו מחויב או על כל פנים כיון שעשה המצוה אפילו בפטור מועיל על אח"כ דאין החשבון בטל וצ"ע. והי' נראה להביא ראיה קצת לדין זה מפ' הבא על יבמתו הי' לו בנים בגיותו ונתגייר כיון דזרעו מיוחס קיים המצוה של פ"ו אף דעשיית המצוה הי' בזמן שהי' פטור דב"נ אין מצווין על פ"ו כמבוא' בסנהדרין מכל מקום קיים המצוה המוטלת עליו בזמן החיוב כיון דמ"מ יש לו בנים ה"נ אף ע"פ דעתה חל עליו מן התורה החיוב ומקודם היה פטור מכל מקום המצוה שעשה בפטור עלתה לו עתה ג"כ דלא בטל החשבון וחייב מן התורה כנלע"ד. שוב ראיתי בספר ט"א לר"ה בהא דמבואר שם כפאו ואכל מצה כו' אילימא דכפאו שד כו' והתנן עתים חלים ועתים שוטה בשעה שהוא שוטה ה"ה כשוטה לכ"ד וע"ש שפירש דהיינו כיון דהוא כשוטה ושוטה פטור מן המצות אין המצוה שעשה בשעת הפטור פוטרו אח"כ בזמן החיוב כיון דבשעה שעשה המצוה הי' פטור והקשה הט"א מיבמות דהי' לו בנים בגיותו כו' קיים פ"ו אף על פי שעשה המצוה בזמן הפטור ע"ש שפי' פי' אחר בש"ס שם ואח"כ דחה הפי' האחר ומסקנתו כסברא זו ויישב שם מיבמות ע"ש. ולדידי' ל"ק כלל דחילוק גדול יש בין הנושאים דודאי אכילת מצה ושופר וכדומה דהמצוה היא לאכול מצה ולשמוע שופר אם כן בודאי סברא היא דאין עשיית המצוה פוטרת אותו אם עשה בזמן הפטור כיון שקודם לא נתחייב כלל ואח"כ נתחייב מן התורה שיפטור עצמו בזה אבל גבי פ"ו דהמצוה היא להיות לו בנים ולקיחת אשה ולהוליד זו הכשר מצוה דא"א לקיים להיות לו בנים בל"ז והמצוה אין לה הפסק כשאר מצות רק כל ימי חייו היא המצוה ובכל רגע מקיים המצוה והא ראיה דר"י בעצמו סובר שם דאם הי' לו בנים ומתו לא קיים המצוה חזינן אף על גב דעשה המצוה והוליד מכל מקום כיון שמתו נפסק המצוה אם כן עיקר המצוה שיש לו בנים ע"כ אע"ג דהכשר מצוה הי' בגיותו מכל מקום עתה שנתגייר וחייב במצות ועתה יש לו בנים מקיים המצוה כי מצוה זו נמשכת תמיד ועושה המצוה בחיוב רק הכשר מצוה עשה בפטור אבל במצה וכדומה בשאר מצות דאין המצוה נמשכת רק המצוה היא העשיי' אם כן לאחר עשיית המצוה פסקה המצוה בודאי אין מועיל מה שעשה המצוה בעת שהי' פטור כיון דעת' בעת שהתור' חייבתו לא עשה כלל ומה מועיל מה שעשה בזמן שלא חייבה אותו התורה כלל אבל בפ"ו אין המצוה לעשות רק הכשר מצוה אבל עיקר המצוה מה שיש לו בנים ואם מתו לא קיים כלל אע"ג דלקח אשה והוליד והמצוה נמשכת אם כן עושה גם עתה בעת החיוב המצוה ע"כ יצא כי אינו מקיים המצוה מחמת גיותו כי גם עתה בגירותו מקיים כמו כ"א מישראל דהמצוה היא הבנים אבל במצוה שתלוי בעשייה ועכשיו בזמן החיוב לא עשה כלל בודאי אינו יוצא כי לא עשה המצוה עתה ומה שעשה אז לא הי' חייב כלל ואחר העשיי' נפסקה המצוה ואינו עושה ולמה יצא בזה י"ח המצוה וע"ש ביבמות דר"י סובר דבהי' לו בנים בגיותו יצא והוא בעצמו סובר דהי' לו בנים ומתו לא קיים המצוה אם כן כיון דהמצוה נמשכת ע"כ יצא אף שעשה בזמן הפטור כי הוא מקיים גם עתה בזמן החיוב אבל מה שתלוי באיזה עשייה והמצוה נפסקת בודאי אינו מועיל מה שעשה בזמן הפטור. וע"ש בט"א שדבריו תמוהין שכתב דר"י סובר דקיים דהוא משום לשבת כו' אע"ג דר"י פליג על ר"ה וסובר דאם היה לו בנים ומתו דקיים פ"ו מכל מקום כאן מודה כו' ובאמת הוא העלמת עין אדרבא ר"י סובר דהי' לו בנים לא קיים דשבת בעינן ועיין בש"ס שם ומכל מקום כאן נוכל לומר דהיא מצוה נמשכת אף שהיא חדא מצוה מכל מקום לא בטל שם החשבון וחייב אח"כ בנשתחרר אם מנה מקודם כנלע"ד בעזה"י. וכעין סברא זו תמצא בר"ן פ"ב דביצה לענין חילוק של עירוב תבשילין ובין עירובי תחומין וחצרות. והנה עבד פטור דה"ל הזמן גרמא. וח"ע וחב"ח להסוברים דבספירה מוציא את חבירו אם כן צריך לשמוע מב"ח גמור לצאת י"ח כמו שופר ומגילה דח"ע וחב"ח אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות דידיה וצריך לשמוע מאחר. אך להפוסקים דא"י י"ח מאחר דספירה לכ"א בעינן אם כן הוא פטור מסה"ע כיון דהוא בעצמו צריך לספור וצד עבדות דידיה לא מפיק צד חירות דידיה אף דצד חירות חייב בכל המצות מכל מקום כאן מה יעשה כיון דהעבדות מעכב עליו וכ"כ גבי שופר אי ליכא אחר שישמע ממנו א"צ לתקוע בעצמו דאינו יוצא כלל ולמה יתקע וכן בשאר מצות ויבואר עוד בעזרת השי"ת. ואפ"ל דגם גבי שופר דוקא אם יכול לשמוע מאחר א"י ע"י עצמו אבל אם ליכא אחר אפשר דמחויב לעשות המצוה בעצמו כי החלק דצד חירות חייב וצ"ע. ועיין מ"ש לקמן במצות שופר. וטומטום ואנדרוגינוס דינם כמו בכל המצות שהזכרים חייבים ולא נשים. ועיין נוב"י מ"ק דין אונן בליל ספירה דעתו שימנה ויש לפלפל בדבריו. ואם שכח למנות עד בה"ש להסוברים ספירה בזמן הזה מן התורה היא סד"א ולחומרא ואם ספירה בזה"ז דרבנן ה"ל סד"ר כמו סוכה ולולב ע"ש פ' לולב וערבה. ולענין מצות צריכות כוונה הדין כאן כמו בכל המצות התלויות בדבור עיין בש"ע ואין כאן מקומו: