Mitzvah 287:1 רפ״ז:א׳
1 א

שלא ינתן מום בקדשים כו' שום חבורה כו'. ז"ל הר"מ פ"א מהא"מ ה"ז המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה שנאמר כו' מפי השמועה למדו כו' והנה לאיזה תכלית פרט הר"מ כגון כו' ולא כתב סתם המטיל מום בקדשים ואפשר לומר לשיטת הר"מ שכתב בהלכה ה' דמום עובר אינו נלמד מפרשה זו רק מלאו לא תזבח כו' בפ' שופטים אם כן בפרשה זו דכתיב כל מום כו' מיירי במום קבוע אם כן אינו חייב מטיל מום בקדשים אלא אם מטיל מום קבוע שאינו עובר כגון סימא עינו או נשברה ידו דהם מומין קבועים כמו שחשב הר"מ אבל אם עושה מום עובר א"ע בלאו הזה כי שם בפרשת שופטים הלאו דלא יקריב מום עובר אבל לא שלא יטיל מום עובר ובפרט שעיקר הטעם שפסלו מקרבן ע"כ פסק המטיל מום בבע"מ פטור וא"כ מום עובר דיעבור המום ויתרפא ויהי' ראוי לקרבן אפשר דאינו בלאו הזה. אך לדברי הרמב"ן שהובא שם בכ"מ דגם מפרשה זו מרבינן מום עובר אם כן גם מום עובר נכלל בלאו הזה והרהמ"ח סתם הדברים ובודאי אפילו אם נאמר דא"ע במטיל מום עובר מכל מקום איסור דרבנן בודאי איכא כי הוא מפסיד קדשים ואפשר כיון דעבר אח"כ לית בו שום איסור ואפשר מכל מקום הוא בזיון קדשים ובעזה"י יבואר עוד לקמן. אבל זה נ"ל פשוט דעכ"פ דוקא מום אבל אם עשה קדשים מח"א בפנים או טרפה או שאר דברים שפוסלים הקרבן בודאי אינו לוקה כי כל מום כתיב אבל כולן אלו לאו בכלל מומין הם כמבואר שם בר"מ אם כן אין לוקין רק אסור משום הפסד קדשים אבל אין לוקין כנלע"ד פשוט. ולענין אם עובר בלאו במטיל מום בשעיר המשתלח או בפ"א אף דמום פוסל בם וכתבתי לעיל דאפשר דעוברים גם כן על בל תקדיש ובל תקריב ומכל מקום אפשר דלאו זה הוא רק בקדשי מזבח ובפרט פ"א דמבואר בגמרא כ"פ דקדשי ב"ה היא אף דחטאת קריא רחמנא מכל מקום לכמה דינים אינם שוים כמ"ש לעיל ולא מצאתי כעת גילוי לזה אם חייב מלקות בהטיל מום בשעיר המשתלח או בפרה. ונראה ג"כ דאם מטיל מום גדול כגון שקטע יד בעוף קדשים ג"כ אינו עובר כמ"ש לעיל דפסול לאו מחמת מום רק דמרבינן מן העוף כו' וגם אינו עובר אם הקדיש עוף מח"א או אם מקריב אם כן נראה דא"ע בלאו הזה כמו שפוסל קדשים בלא מום כגון שעושה טרפה דאינו עובר בלאו הזה וכ"נ דעת הרהמ"ח שכ' שלא נטיל מום בבהמה כיון למ"ש דוקא בהמה. אך במנחות ונסכים שכתבתי לעיל ומבואר בר"מ דהיא אבעיא אם מקדיש הגרועים אם לוקה משום מקריב בע"מ נראה דהם בכלל בע"מ המבוארים בפרשה לענין בל תקדיש ולענין בל תקריב והארכתי לעיל אם כן אם מקלקל בידים בודאי הוא ספק לאו זה ג"כ דאם היא כמו בהמה אסור להטיל מום ג"כ כמו בל תקדיש והר"מ לא הביא זה בפירוש אפשר שסמך על המבין ובפרט שאינו מבואר להדיא בש"ס אין דרכו להביא אבל הדין נ"ל דודאי הוא ס' לאו ועיין בת"כ פרשה ז' מבואר שם דאם מטיל מום בקדשים עובר ג"כ על עשה תמים יהי' לרצון אם כן אם עשה מח"א בפנים נהי דא"ע על הל"ת מכל מקום עובר בעשה וגם אפשר בנסכים כן אבל כבר כ' לעיל דתמים מיעט' התורה גבי עוף אם כן א"ע כלל רק משום הפסד קדשים וצ"ע בכ"ז. ועתו"ס בכורות ל"ח ד"ה וסימנך מסתפקין אם מום עובר הוי שעובר מעצמו אבל אם עובר ע"י רפואה הוי מום קבוע או אפשר כיון דעובר אפילו ע"י רפואה מכל מקום הוי מום עובר ולא נקרא מום קבוע רק אם אינו עובר כלל אפילו על ידי רפואה. ועיין במהרי"ט אלגאזי דפ"א.

2 ב

ונסתפקתי אם לאו זה דלא יטיל מום בקדשים אם עובר אם מטיל מום בקדשי עכו"ם דג"כ נודרים נו"נ כישראל ואסור להקריב בע"מ שלהם בבהמ"ק כמבואר לקמן מכל מקום אפשר דאין ישראל עובר בלאו אם מטיל מום בקדשים שלהם וע' זבחים מה שיש כמה דברים דשוים קדשי עכו"ם לקדשי ישראל ויש כ"ד שאינם שוים עיין ר"מ במקומות הנרשמים שם בעין משפט ושני טעמים בדבר שלא יהא חייב הישראל בשביל מום בקדשים שלהם חדא לפי הת"כ שהבאתי דמטיל מום עובר על עשה תמים יהי' לרצון דכתיב בהאי קרא כל מום לא יהיה בו ועיין בבכורות ל"ט לענין אחר כיון דכתיב תמים יהיה לרצון נאמר כל מום לא יהיה היינו דלא יטיל מום דדרשינן מזה אבל בעכו"ם דל"ש תמים יהיה לרצון כמבואר שם בזבחים מ"ה בעכו"ם ל"ש לרצון להם ע"ש בפירש"י ואם כי הוא לענין אחר אם כן אף מום לא יהיה בו ל"ש ועוד דבשלמא בקדשי ישראל בעושה מום פוסל אותו מהקרבה בכ"ע אבל בקדשי עכו"ם נהי דהתנדב אותו למזבח מכל מקום אינם בבל יחל עיין באורך במשנה למלך פ"י מהלכות מלכים ובזבחים בפרק בתרא. ונראה דאף שנדר למזבח מכל מקום מותר להקריב בבמה וכמבואר בר"מ סוף ה' מעה"ק דעכו"ם מותרים להקריב בכ"מ בבמה לשמים אם כן לא נפסל קרבן זה מהקריב לשמים כי להקריב בבמה לשמים מותרים ב"נ להקריב אפילו בע"מ כמבואר בזבחים ואם כן לא נפסל הקרבן הזה רק ממזבח אבל לא ההקרב' לשם שמים אם כן אפשר דאין לוקין. אך לפ"ז דאם קטע ידו דעשה להקרבן דפסול אף לב"נ יהיה חייב אבל מסתברא דמחמת טעם הראשון שכתבנו יהי' פטור בכל ענין ואם נאמר דאף לגבי ב"נ חייב אם עושה מח"א אם כן ב"נ מותר להקריב לשמים בבמה אפילו חיה וכל מיני עופות ל"ד תורים ובני יונה עיין בזבחים אם כן באיזה קרבן שהקדיש הב"נ יהיה חייב אם עושה הישראל מום בקרבן שלהם כי פסלו יהי' הישראל חייב אף בזה"ז מלקות. ובאמת מבואר בהרהמ"ח דמלקות א"ח בזה"ז נראה דלא משכחת לה מלקות ולומר דוקא בזמן המקדש ובקרבנות הראוים לישראל כיון דפסלו מע"ג המזבח מכל מקום זה אין נ"ל כיון דעכ"פ ראוי להקרבה ואם פסלו לגמרי מכל מקום אפשר מטעם הראשון אינו חייב מלקות וכ"נ דאין חייבין על קדשי עכו"ם מלקות מצד הסברא כמ"ש ומכל מקום צ"ע. וכן מבואר דתמים יהי' לרצון כל מום כו' ואסור להטיל בו מום אבל בבע"מ דל"ש תמים לרצון מותר ה"נ בעכו"ם דל"ש תמים מותר. ונ"ל לפי מה דקיימא לן בזבחים ק"ו ובכורות ל"ט דהצורם אוזן בקרבן אף לאחר שחיטה רק קודם קבלה דנפסל משום בע"מ וכ"פ הר"מ פ"א מפסהמ"ק ויבואר לקמן בעזה"י דה"ה נמי דחייב משום מטיל מום אם הטיל מום לאחר שחיטה קודם קבלה כיון דילפינן דקודם קבלה ה"ל לענין מום כמו קודם שחיטה אם כן לכל הדינים שוים וחייב משום הקרבה אח"כ וכן חייב משום מטיל מום בקדשים כנלע"ד פשוט.

3 ג

וגם נלע"ד בעזה"י ברור דאם שחט קדשים בחוץ חוץ מה שחייב משום ש"ח כמבואר בזבחים ובר"מ פח"י ממעה"ק חייב ג"כ משום מטיל מום בקדשים דאין לך מום גדול מזה מה שחתך רוב הסימנים דהוא מום גלוי ואינו חוזר אך בפנים הכשירו בכך כמו כל השחיטות של חולין אף דבתחלת חתיכת הוושט נעשה נבלה אך הכשרו ומצותו בכך עיין בחולין דף כ' אבל אם שחט בחוץ דפסולה וחייב משום ש"ח אין לך מום גדול מזה ואין לך חולה גדול מזה ואולי הוא ג"כ מהמומין המנויין אם כן מחייב משום מטיל מום ג"כ ולפי זה נ"ל דאף באותן שאינו חייב משום ש"ח כגון שעיר המשתלח לאחר וידוי או לאחר הגרלה עיין ר"מ וראב"ד שם מכל מקום חייב משום מטיל מום בקדשים לפמ"ש לעיל דמטיל מום בשעיר המשתלח חייב דמרבינן מלד'. נ"ל דאם שחט בפנים בלילה כיון דהקרבן פסול ואין לך מום גדול משחיטה חייב משום מטיל מום אם התרו בו משום כך. וכן כל פסולים העושה בשחיטה במזיד חייב משום מט"מ בקדשים. וכן שנים ששחטו מבחוץ אף ע"פ דאינם חייבים משום ש"ח דוק ותשכח כל ענינים אשר א"א לפורטן הן בחוץ הן בפנים אם פוסל אותם בשחיטה חייב משום זה דהיינו מטיל מום בקדשים. ועיין בהלכות פסהמ"ק פח"י שכ' שם הר"מ דאם מחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר בלאו דלא יחשב מפי השמועה למדו כו' שה"ז דומה למטיל מום בקדשים ואעפ"כ אינו לוקה שאין המחשבה מעשה ע"ש. וכבר הארכתי קצת בחיבורי מזה. אך נראה דהיינו דוקא בשאר עבודות לאחר השחיטה אבל אם חישב בשחיטה נהי דמשום לאו זה נפסל ואין לוקין. אבל מכל מקום כיון שהקרבן פסול חייב משום מטיל מום על השחיטה עצמה אם היא בפסול לא כדרך הכשר' אין לך מום גדול מזה אבל אם שחט עוף קדשים בחוץ דמבואר דחייב משום ש"ח א"ח משום מטיל מום דבעוף אינו נוהג הלאו זה וכן אם מלק בפנים באיזה פסול א"ח משום מטיל מום דבעוף אינו נוהג ד"ז וכן בקדשי עכו"ם לפמש"ל כנלע"ד בעזה"י והיא הערה חדשה. ובע"ז די"ג דפריך ונשחטי' משחט לדעת התוס' דמיירי בקדשי מזבח ליכא סתירה לדברינו דשם מותר לעשות בעל מום להנהו אמוראי אי לאו משום בזיון קדשים וכן לרבא דבזה"ז ליכא איסורא כלל ולאביי אי לאו משום בזיון קדשים הוי עקרינן הפרסות ע"ש ובעזה"י בסוגיא זו נדבר במצות הבאות ואין כאן מקומו. ועיין חולין דף ל' ד"ה מדמי פסח פירש"י בהדיא דתיכף בתחלת השחיטה אין לך מום גדול מזה ע"ש והוא כדברינו ועתו"ס ב"ק דע"ו וכן בזה"ז דחייב משום שחוטי חוץ ומשום בע"מ אינו חייב כאשר יבואר אי"ה בסמוך ול"ש לומר דאם בסוף השחיטה פסלה דסוף השחיטה הוי כמו מטיל מום בבעל מום כיון דבתחלת השחיטה הוי בע"מ במיעוט הוושט כיון דבתחלתו הכשירו בכך ואי לאו משום הסוף תחלת השחיטה הכשרו בכך ולאו בע"מ הוא ובודאי חייב אם פסלה בסוף וז"פ. ועיין בכורות דל"ג ע"ב ודל"ז מבואר דאפילו באחזו דם הוי מומא כיון דמיית בלא רפואה וכ"ש שחט אפילו מיעוט וושט דהוי בע"מ וז"פ אצלי. ועיין ג"כ בתוס' מנחות דנ"ו ובתוס' בכורות וברא"ש. והנה מבואר בבכורות דל"ד ובכ"מ במנחות ובביצה דרבנן סברי דאסור אפילו לגרום מום בקדשים דכתיב כל מום דאפילו גרמא אסור וע"ש בתוס' דאפילו מאן דלא דריש כל מכל מקום כאן דריש והנה מבואר דהוא איסור דאורייתא והנה כאן בהא"מ לא הביא הר"מ דין זה דגרמא אסור מן התורה שלא יניח לו דבילה וכדומה ובה' בכורות פ"ב ה"ח כתב הרגיל לבכור שיטול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו כו' ה"ז לא ישחוט עליו כו' אבל אינו מבואר אם הוא איסור תורה דאפשר דאף באיסור דרבנן קנסוהו ואף בזה"ז הדין כן כמבואר בגמ' ובטוי"ד אף להרבה שיטות דבזה"ז אינו אלא מדרבנן ויבואר לקמן כמו מעשר פירות בשבת ויש הרבה דברים שאסור מדרבנן וחז"ל קנסוהו ולא מצאתי דין זה בר"מ והרהמ"ח ג"כ לא הביאו ולכאורה צריך עיון גדול על הר"מ שאינו מביא בפירוש כדרכו תמיד לפרש איסור דאוריי' או דרבנן וגם על הרב המחבר שהשמיטו צ"ע ועמ"ש לקמן בפיסקא המתחלת והנה כו' דהר"מ סובר דגרמא אינו אלא דרבנן ומכללא שמיע לי מדאסור אפילו באכילה. ונ"ל דאף דאסור גרמא מן התורה מכל מקום אין חייב מלקות אם הוטל מום בגרמתו דלא מצינו שיהיה חייב על גרמא בשום מקום ועיין בח"מ בענינים הרבה בזה. ואם שלח ע"י בר דעת לא מבעיא ע"י ישראל דאשלד"ע והמשלח לא עבר כלל כי בן דעת כיון שהוא בעצמו עושה מרצונו ל"ש על המשלחו גרמא וכן אפילו ע"י עכו"ם כיון דהוי בר דעת אך ע"י חרש שוטה וקטן כיון דלאו בני דיעה נינהו הוי גרמא ואסור מן התורה ויש להאריך הרבה אך הדינים מבוארים על הרוב בה' בכורות:

4 ד

והנה לאו זה דוקא בקדשים תמימים אבל מטיל מום בבע"מ א"ע בלאו כלל ולשון הר"מ כאן דאם א' הטיל בו מום ובא השני והטיל עוד מום אינו לוקה לאו דאינו לוקה אבל איסור תורה יש אלא אפילו איסור תורה אין בזה כי להר"מ יצא לו דין זה מסוגיא דבכורות גבי בכור שאחזו דם ע"ש בפלוגתא דחכמים סוברים תמים יהיה לרצון אבל בבע"מ לית להו קרא לאסור וכל מום דכתיב אתי לאסור גרמא ע"ש וכ"ה בלחם משנה כאן. ובאמת אני מסופק בדבר עיין בסוגיא שם הוא פלוגתא במשנה ובברייתא גבי בכור שאחזו דם אי מקיזין לו במקום שעושה בו מום ואמרינן דבקראי פליגי ר"מ סובר כל מום אפילו בבע"מ אסור להטיל מום ע"כ אסור להקיז וחכמים סוברים דכל מום לאסור גרמא ומבואר שם דהלכה כר"ש דברייתא ועי"ש בתוס' ד"ה אילימא ובמנחות דהמשנה וברייתא לא מתוקמי בגוונא חדא דבמשנה פליגי היכי דלא מיית אף בלא הקזה ע"כ ר"ש מתיר ודוקא שלא יתכוין לסמוך למקום שעושה בו מום ור"ש סובר דבשא"מ מותר. אבל בברייתא מותר לעשות אפילו במקום שעושה בו מום כי מיירי דאם לא יקיז מיית או שאי אפשר להתרפאות רק בהקזה אם כן הו"ל מטיל מום בבעל מום וחכמים ור"ש סוברים דמותר להטיל מום בבע"מ ועי' ברא"ש ג"כ באריכות וע' תוס' וברא"ש ג"כ בסוגיא כי לא העתקתי רק ראשי דברים. והנה הר"מ פ"ב מה' בכורים הי"ג כתב בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום נראה מדבריו דוקא במקום שאינו מתכוין אבל אם עושה מום בודאי אסור וע"ש בלחם משנה שכתב דכוונת הר"מ דפלוגתא חדא הוא במשנה ובברייתא וע"ש דלכך סתם רבינו נראה דפסק כר"ש דברייתא דבכ"ע מותר אף בודאי עושה בו מום ע"ש. ובאמת דבריו צ"ע דמדברי הר"מ נראה להיפך דוקא סמוך למקום המום דלא יתכוין אבל במקום שעושה בודאי מום אסור וכ"כ הרב בעל מחנה אפרים בהגהותיו על הר"מ ה' בכורות שדעת רבינו דוקא באינו מתכוין שרי והר"מ אינו פוסק כחכמים דמותר להטיל מום בבע"מ אלא סובר כר"מ דאוסר ויצא להר"מ מסוגי' דע"ז דף י"ג ע"ב רבא אמר דאם הקדיש בזה"ז אינו אסור מן התורה להטיל מום רק נראה כמטיל מום ואסור מדרבנן והקשו ע"ז התם בש"ס וליהוי כמטיל מום בבע"מ והוא איסור תורה ומשני דגרע בזה"ז ממטיל מום בבע"מ ע"ש. והנה רש"י צריך לדחוק דאיכא מ"ד דסברי דאסור מן התורה להטיל מום בבע"מ ולהר"מ דחיק לי' טובא כיון דחכמים סוברים דמותר והלכתא כותיה היאך פריך ממ"ד דלית הלכתא כותי' ורבא מוקי אליבא דהלכתא אינו אסור אלא מדרבנן ע"כ מוכח מסתם גמרא דלית הלכתא כחכמים דכאן רק הלכתא כר"ש ור"מ דאסור להטיל מום (בקדשים) [בבע"מ] מן התורה ע"כ פריך שפיר ע"כ פסק הר"מ שפיר כיון דסתם גמ' סובר כן דאסור מן התורה להטיל מום בבע"מ ע"כ כתב סתם דבכור שאחזו דם ומשמע שאפילו לא יהי' לו רפואה בלא הקזה מכל מקום אסור במקום שעושה מום ודאי רק בדרך אינו מתכוין כר"ש ע"ש. עם שאין זה לשונו ממש כי כתב בקיצור ואני הארכתי בו קצת לברר הדבר. וא"כ לפמ"ש נראה דלא כהלחם משנה כאן אדרבא הר"מ פוסק כר"מ דמה"ת אסור להטיל מום בבע"מ ומה שדקדק הלחם משנה ממה שלא כתב הר"מ עובר בל"ת כדלעיל גבי בזה"ז בהלכה הקודמת אינו נראה לדקדק בזה די"ל דהר"מ קאי אדלעיל אף דבזה"ז קיל ביותר כמבואר שם עובר אל"ת מכ"ש כאן ומלשון אינו לוקה נראה דאיסור תורה יש ולא הוצרך לכתוב דהוא כ"ש מדין הקודם. וכי תשאל באמת כיון דפוסק כר"מ דאוסר להטיל מום בבע"מ מנ"ל דאינו לוקה אפ"ל כיון דמבואר דלר"מ הוא מריבויא דקרא מום כל מום מתיבת כל ס"ל דאין לוקין כיון דהוא רק מריבוי דקרא כשיטתו בס' המצות שורש ב' ועיין בהחו"מ גבי תערובות חמץ בהר"מ ובלחם משנה ובשער המלך שכתב דרבינו הר"מ סובר דדרשינן כל לאיסור ולא למלקות או מטעם אחר סובר דפטור ממלקות אבל על כל פנים נראה מדבריו דאיסור תורה יש להטיל מום בבע"מ וניחא מה שעוררנו לעיל דלא הביא הר"מ בפירוש דאסור מן התורה גרמא למום בקדשים. ולפמ"ש דר"מ דריש כל לרבות מטיל מום בבע"מ והר"מ ס"ל כותי' ואינו דורש כלל גרמא כחכמים דמתירין להטיל מום בבע"מ דרשי כל לרבות גרמא ולדעת הר"מ גרמא אינו איסור תורה כלל רק מדרבנן אסור דהא שמעינן לי' מכללא דבכורות שכ' דגרמא אסור לאכול נראה דאיסור יש אך איסור דרבנן מכל מקום חכמינו זכרונם לברכה קנסו אפילו באיסור דרבנן כמבואר שם גבי נטייבה בשביעית ובכ"מ כנלע"ד בעזה"י דלהר"מ איכא איסור תורה להטיל מום בבע"מ וגרמא שרי מן התורה דאין לו ריבוי לאסור גרמא. אך דעת התוס' שם והרא"ש כ' בפירוש דהלכה כחכמים דמותר להטיל מום בבע"מ מן התורה רק מדרבנן אסור וע"ש ברא"ש שכתב דאפילו בבע"מ עובר מותר להטיל מום מן התורה דלאו תמים לרצון וכ"ה בתוס' שם ועיין בטויו"ד סי' שי"ג הביא שיטת הרא"ש וכתב ג"כ להלכה דמה"ת מותר להטיל מום אפילו בבע"מ עובר אך דנראה מדבריו דהר"מ ג"כ ס"ל כן ע"ש ועיין בש"ע י"ד שם כ' המחבר בסעיף ה' דברי הרא"ש דאפילו בבע"מ עובר שרי להטיל מום ואח"ז מביא לשון הר"מ ובאמת מלשון הר"מ שכתב שלא יתכוין נראה שאסור מן התורה כמ"ש ובפרט שדעת הרב המח"א ג"כ הכי בדעת הר"מ והבאתי ראי' לדבריו מדלא הביא הר"מ בפירוש דגרמא אסור מן התורה נרא' דסובר דאסור [רק דרבנן] וצ"ע בכ"ז. וראיתי במהרי"ט אלגאזי דף ס"ח ע"ב פלפל בזה ומביא דברי המח"א והשיג עליו שהרי הר"מ בה' איסורי מזבח פסק כרבנן דאין איסור מן התורה להטיל מום בבע"מ מדקדוק הלחם משנה אך הוא יישב ד' הר"מ בה' בכורו' ודעתו דהר"מ סובר דבבע"מ קבוע מותר מן התורה להטיל מום כרבנן אך במום עובר סובר דלוקין אם מטיל מום דקרינן ביה תמים יהי' לרצון כיון דראוי אח"כ ואחיזת הדם ס"ל להר"מ כסברת התוס' שם דהוי מום עובר כיון דע"י רפואה דהקזה יתרפא ובבע"מ עובר אם מטיל מום ס"ל דלוקין ובזה מחולק עם הרא"ש דהרא"ש סובר דאף בבע"מ עובר מותר מן התורה וכבר כתבתי דמדקדוק הלחם משנה אינו כדאי לדייק זה להקל בדאורייתא ובפרט מדלא הביא דין גרמא נראה דס"ל דהוא איסור תורה. אך מ"ש דלהר"מ בבע"מ עובר לוקין אם מטיל מום קבוע דבריו נכונים בדעת הר"מ והביא ראיה נכונה מדברי הר"מ פ"ב הט"ו כיצד כו' הרי אלו ספק קבועים או עוברים לפיכך המטיל מום בהם אין לוקין כו' נראה להדיא דמטיל מום בבע"מ עובר לוקין לדעת הר"מ ומזה ראי' לדברינו לעיל כיון דלהר"מ שייך גבי בע"מ עובר תמים יהיה לרצון ובפרק הזה גבי מטיל מום מיירי בבע"מ קבוע אם כן אפשר לדעת הר"מ דאם הטיל מום עובר בתמימה אין לוקין דפרשה זו מיירי במום קבוע לדעתו. אבל דעת הרא"ש שסובר דבע"מ עובר לא קרינן תמים כו' והמטיל מום בו אינו לוקה אם כן נראה דסובר דהמטיל מום עובר בתמימה ג"כ לוקין דתמים כו' כל מום כו' לזה לא נקרא תמים בבע"מ עובר אם כן לוקין אף המטיל בתמים מום עובר כנלע"ד. ולדברי המהרי"ט אלגאזי צ"ע על המחבר ביו"ד דפוסק שם כדעת הרא"ש דאפילו בבע"מ עובר ליכא איסור תורה להטיל בו מום ואח"ז הביא לשון הר"מ דבכורות דלא יתכוין ולהרא"ש שרי אפילו במתכוין וצע"ק. וכ"ז לענין איסור תורה אבל איסור דרבנן לכ"ע איכא כמבואר בתוס' וברא"ש ואפילו בזה"ז דקיל יותר כמבואר בע"ז אסור מדרבנן ומכ"ש מום בבע"מ עי"ש. והרהמ"ח לא גילה דעתו בזה אם הוא דאורייתא או דרבנן. ואפילו אם נאמר דמטיל מום בבע"מ הוא מן התורה מכל מקום אם הטיל מום בטרפה או ברובע ונרבע או בשאר פסולי מזבח דאין ראוי להקרבה ואין נפדין עליהם כמבואר בר"מ בפרקים ליכא איסור תורה כמו בזה"ז דנראה מהש"ס דאף דמום בבע"מ אסור מן התורה דוקא בע"מ דחזי לדמי אם כן באלו הפסולין דלא חזי לדמי ג"כ אין אסור מן התורה ולהשיטות דאף מטיל מום בבע"מ הוא רק איסור דרבנן מכ"ש בפסולים אלו דאין ראוי להקרבה ולא לדמי דאין נפדין על פסולין אלו ודאי אינו אסור אלא מדרבנן אך לדעת הר"מ דסובר דאף בזה"ז הוא איסור דאורייתא כמבואר לקמן בעזהשי"ת נראה דבפסולים אלו הוא ג"כ איסור תורה או אפשר דקילי מן קדשים בזה"ז וליכא בהו איסור תורה ויבואר לקמן בעזרת השם יתברך:

5 ה

ודע דמבואר שם בש"ס דאף לר"מ דסובר דאסור להטיל מום בבע"מ מכל מקום בע"מ מעיקרו דהיינו קודם הקדישו אין איסור כלל והוא בגמרא שם פשיטא וא"צ קרא כי דיקלי בעלמא הוא אך קרא דתמים יהי' לרצון דמורה דמותר להטיל מום בבע"מ דריש לי' לקרא על פסהמ"ק אחר שנפדו דסד"א כיון דאסור בגיזה ועבודה מומין נמי נתסרי קמ"ל. והנה לפמ"ש דהר"מ ג"כ סובר כר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ ה"ל להביא דין זה דלאחר פדיון אין איסור מן התורה כי ר"מ צריך קרא לזה דמחמת דאסור בגיזה ועבודה ה"א דיש עוד קדושה לזה ג"כ כמבואר בגמרא ואפשר כיון דפרט כאן ובה' מעילה הדינים מפסהמ"ק שנפדו דברים האסורים ולא הביא זה דאסור להטיל מום ממילא ש"מ דלית בי' איסור כלל וצע"ק. ומכל מקום אפשר יש איסור דרבנן וצ"ע ויבואר עוד לקמן בעזהשי"ת. ולכאורה צ"ע כיון דאף לר"מ דאוסר להטיל מום בבע"מ מן התורה מכל מקום סובר דפסהמ"ק אחר שנפדו אינו אסור מן התורה עכצ"ל כסברת הש"ס בע"ז דפסהמ"ק קודם שנפדו חזי לדמי אבל לאחר שנפדו אין עליהם קדושה רק לענין גיזה ועבודה אינו אסור מן התורה אם כן אמאי סובר דבכור שאחזו דם אין מקיזין במקום שעושה בו מום דהוי מטיל מום בבע"מ והוא סובר דאסור מן התורה הא בכור דנפל בו מום הוי כמו פסהמ"ק לאחר פדיון דהוא לכהן ומותר לאכלו רק דאסור בגיזה ועבוד' שוה לגמרי כמו פסהמ"ק לאחר פדיון ולא חזי לדמי ג"כ כי הוא ממון כהן ומבואר בש"ס ור"מ דאין פודין בו בכור כידוע וא"צ להאריך אם כן אמאי אוסר ר"מ להטיל מום בבע"מ. וראיתי במהרי"ט אלגאזי דף ס"ז עמד בזה ותי' דבכור כיון דקדושתו מרחם ואפילו נולד במומו הוא קדוש לענין גיזה ועבודה וקדושתו הוא ג"כ מחמת שהוא מתנות כהונה וגם אינו נמכר באטליז ואין נשקל בליטרא ומבואר מדהתו"ס בבכורות דהוא איסור תורה ע"כ חמור קדושתו אפילו לאחר שהטיל בו מום ודינו כמו פסהמ"ק קודם פדיון ע"ש והשיג עהתו"ס שם בסוגיא ד"ה בע"מ מעיקרו כו' דנראה מדעתם דבכור שנולד במומו אין אסור להטיל בו מום כמו בע"מ מעיקרו בקדשים והוא השיג ע"ז דאם הוא דומה לקדשים יהיה שרי להטיל מום בבכור בע"מ כמו פסהמ"ק לאחר פדיון אעכצ"ל דהוי קדושתו מחמת דהוי מתנות כהונה אם כן בנולד במומו נמי עי"ש ומכל מקום צ"ע כיון דמיירי בבכור וע"ז מוקי הגמרא דאסור להטיל מום בבכור בע"מ מחמת דר"מ סובר דהוא איסור תורה אם כן לאחר שנפדה ליכא איסור תורה מנא ידע זאת הגמ' דלר"מ בכור חמור מפסהמ"ק ולשון הגמרא דבקראי פליגי ומנא ידעינן זה וגם שם בע"ז הו"ל להש"ס לומר דשם מיירי בבכור ועיקר חסר מן הספר ומצאתי בס' יראים שהקשה קושיא זו השניה דמבואר בע"ז דהיכי דלא חזי לא לגופו ולא לדמי אין אסור מן התורה וא"כ אמאי אוסר ר"מ בבכור כאן ותירץ לחד תירוצא כיון דר"מ סובר דאסור להטיל מום בבע"מ דחזי לדמי מן התורה ע"כ אפילו לא חזי לדמי אסור מדרבנן ע"כ גזרו גבי בכור והוא לר"מ רק איסור דרבנן כמו בכור בזה"ז ורבנן דסברי דמה"ת אינו אסור אם כן מותר בבכור אף מדרבנן כיון דלא חזי לדמי. ומכל מקום צ"ע בסוגיא זו וגם הקושיא ראשונה קשה הא הוי כמו פסהמ"ק אחר שנפדו וצ"ל ג"כ דפסהמ"ק אחר שנפדו ג"כ אסור מדרבנן רק מן התורה אינו אסור ולהר"מ שכתבנו דסובר דגם בבכור אסור להטיל בו מום גבי בכור שאחזו דם צ"ל ג"כ דסובר שהוא רק איסור דרבנן אף דסובר אף דלא חזי לדמי כגון בזה"ז הוא איסור תורה כאשר יבואר לקמן מכל מקום ה"ל כמו פסהמ"ק אחר פדיון וכאן מבואר דפסהמ"ק לאחר פדיון אין אסור מן התורה כלל וזה נ"ל פשוט דאף להר"מ דסובר דבזה"ז עובר בל"ת אף דלא חזי לגופיה ולא לדמי מכל מקום דוקא בזה"ז כיון דכל קדושת תם עליו ואסור לאכלו אבל פסהמ"ק לאחר פדיון כיון דמותר לאכלו רק דאסור בגיזה ועבודה ובגמרא מבואר בהדיא דר"מ ממעט פסהמ"ק ודאי מודה הר"מ דאינו אסור מן התורה דמבואר להדיא בגמרא. אם כן לפמ"ש בכור בזה"ז אם יש בו מום לכ"ע הוי דרבנן כיון דהוי כמו פסהמ"ק לאחר פדיון וגם אפ"ל דפסהמ"ק לאחר פדיון מכל מקום איסור דרבנן יש אך כיון דמהרי"ט אלגאזי דעתו דבכור חמור כמו פסהמ"ק קודם פדיון ואף דלא חזי לדמי' כגון בזה"ז כיון דבכור תמיד לא חזי לדמיו מכל מקום ס"ל דהוי איסור תורה אם כן אין להקל לפמ"ש דהר"מ ס"ל דמטיל מום בבע"מ הוי דאורייתא כר"מ אך לפי דעת התוס' והרא"ש הוי דרבנן דהם סברי כרבנן דבכל הקדשים מטיל מום בבע"מ הוי דרבנן וגם אפילו לפמ"ש דבכור הוי כמו פסהמ"ק אחר פדיון דוקא במום קבוע אבל אם הי' לו מום עובר אסור מן התורה לשיטת הר"מ דלא חזי לדמי' מכל מקום הוא סובר בזמן הזה הוא איסור תורה אך במום קבוע כיון דמותר לשחטו הוי כמו פסהמ"ק לאחר פדיון אבל במום עובר דאסור לשחטו הו"ל כמו פסהמ"ק קודם פדיון כיון דאסור לשחטו אך לדעת הרא"ש אפילו במום עובר בכל ענין הוי דרבנן דפסקו כחכמים דבכל הקדשי' אף דחזי לדמי אין איסור מן התורה ולפי שיטת המהריט"א דבכור חמור אם כן אף בזה"ז דמבואר בע"ז דמטיל מום בקדשים אינו אלא מדרבנן וסוברים כן הרבה ראשונים חוץ מהר"מ כמשי"ת לקמן בעזהשי"ת מכל מקום מטיל מום בבכור אף בזה"ז הוא איסור תורה להסוברים דמטיל מום בבעל מום הוי מן התורה כאשר כתבתי ותן לחכם כו':

6 ו

אחר כתבי בא לידי בשאלה ספר שו"ת בית אפרים על יו"ד וראיתי שם בהל' בכור הרבה הערות ממ"ש ונהניתי שתלי"ת כיוונתי לדעתו. וע"ש בהל' ס"ת סי' ס"א הפשט ברש"י בכורות דף כ"ה גבי דבר שאינו מתכוין בגוזז כי בכה"ג אף דגוזז ואין לך פ"ר גדול מזה מכל מקום התורה לא אסרה גוזז בכה"ג אם אינו מתכוין לגזיזה כסברת הרב המגיד לענין תיקון כלי והובא במג"א סי' שי"ח ועיין כאן בתוס' כתבו לשיטת רש"י הקושיא כאן דאפילו מטיל מום בבע"מ אסור מן התורה מכל מקום כיון שאינו מתכוין אלא לרפואה שרי דהיינו נמי כוונתם כן כיון דעושה לרפואה לא מטיל מום הוא כלל אם כן לשיטת רש"י בבכור שאחזו דם אף אם נאמר דמטיל מום בבע"מ הוא איסור תורה מכל מקום לרפואה לאו בכלל מטיל מום כלל ולא הי' לי פנאי לעיין בספר ב"א אך אגב ריהטא ראיתי שהתעורר בכ"ד שכתבתי. ובמ"ש לעיל דלמהריט"א בכור בזה"ז חייב במטיל בו מום דגרע מקדשים דקדשים לא חזי לא לגופו ולא לדמים. אבל בכור כיון דהוי קדושה מחמת מתנות כהונה הוא איסור דאורייתא. ואח"ז מצאתי במהריט"א שכ' כן בעצמו והביא בשם פסקי תוס' דתמורה דקדשים שרי מדאורייתא ובכור אסור אף בזה"ז מדאורייתא. ודע דלפי השיטות שכתבנו לעיל דסברי דמטיל מום בבע"מ הוי דרבנן אף דחזי לדמים ובפרט בזה"ז וגם בכור אם נפל בו מום שרי מן התורה וגם בכור בזה"ז שרי מן התורה כיון דלא חזי להקרבה. דע דבכור אף בזמן הבית דוקא אם נולד בארץ ישראל הוי חזי להקרבה אבל אם נולד בח"ל לא הוי חזי להקרבה דאין מביאין בכורות מח"ל עיין ר"מ פ"א מה' בכורות אם כן אותן המעשים במומין שהביא בש"ס בכורות ובביצה דהיה בבבל ובח"ל צ"ל דאף שעבר אדרבנן וגם גרמא אפילו דגוף האיסור אינו אלא מדרבנן מכל מקום אסרו גרמא ולאכול הבכור אף שלא היה אלא דרבנן ואפילו בידים אין כאן אלא איסור דרבנן דלא חזי להקרבה בכור שנולד בח"ל וכבר כ' לעיל לענין ש"ח וכמדומה לי שיש קושיא ע"ז מהש"ס אך אני כותב בלא עיון. ולענין גרמא שכתבתי לעיל דע"י בר דעת ל"ש גרמא עיין ברא"ש בב"מ גבי לאו דחסימה לענין אמירה לעכו"ם. וגם מ"ש לענין חרש שוטה וקטן דלאו בני דעת נינהו הוי גרמא עי' בדין שילח את הבערה ע"י חרש שוטה וקטן ויש לפלפל ואין כאן מקומו.

7 ז

ועיין במהריט"א כת' התוס' שהבאנו לעיל דמסופקים אם מום העובר ע"י רפואה הוי מום עובר או מום קבוע. אך בתוס' ד"ה אילימא הקשו למה אין שוחטין על אחיזת הדם דהוי מום וכתבו בתי' הב' כיון דעובר ע"י רפואה הוי מום עובר מבואר דס"ל דבכה"ג הוי מום עובר ואף להתי' שכתבו דמדרבנן אין שוחטין מכל מקום דוקא בכה"ג דהרפואה יהי' שיעשה בו מום ה"ל מום קבוע. אבל אם ע"י רפואה יסור המום לגמרי אף דהוי ע"י רפואה הוי מום עובר ע"ש באריכות. ואני מסופק לפמש"ל דאפילו אם מטיל מום עובר בקדשים מכל מקום לוקין להרבה שיטות ע"ש מכל מקום אם עשה מום עובר דסמי' בידן בכל רגע להסיר ולרפאות המום ההוא אם לוקין כיון דאם רוצה מסיר המום ההוא וגם אם קודם שלקה הסיר המום אם מכל מקום לוקה על המעשה שעשה. א"ד כיון דסמיא בידן לא אקרי מום כלל אע"ג דמום עובר אפילו ממילא מכל מקום לקי אפשר דוקא דעכ"פ תלוי בזמן אם כן פוסלו על שעה או שאין סמיא בידן דאפשר לא יתרפא אבל בסמיא בידן דיוכל להתרפאות בכל שעה אם כן אינו פוסלו כלל אני מסופק והנה בלאוין אחרים כגון בגזל או בשאר לאוין הניתק לעשה בודאי אף על פי שיכול לתקן הלאו בכל שעה מכל מקום בודאי איסורא איכא עיין באחרונים לענין לאו דב"י לשיטת התוס' משהה ע"מ לבערו אפילו איסורא ליכא עיין באחרונים מכל מקום שם אין לוקין מחמת דהתורה נתקו לעשה אבל אם התורה לא נתקו אף על פי שיכול לתקן מכל מקום נראה דעבר על הלאו וגם אין דומה אם לא אהני מעשיו דיש שיטות והרהמ"ח מכללם דאין לוקין דשם כיון דלא אהני מעשיו לא עבר כלל כגון שמכר יפ"ת כיון דלא אהני לא נקרא מכירה כלל אבל כאן מכל מקום לפמ"ש נקרא מום אם כן בודאי מצד הסברא חייב מלקות. אך דהספק שלי כאן כיון דחזינן דהתורה הקפידה שלא להטיל מום רק מחמת שפסל הקרבן ע"כ מטיל מום בבע"מ א"ע לשיטות אלו וכן בזה"ז להרבה שיטות ולכולם אין לוקין כיון דעיקר הקפיד' שלא לפסול הקרבן וכאן לא פסל דכ"ש סמיא בידן. ולשון הר"מ כאן בזמן שבהמ"ק קיים שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו כו' נראה דוקא אם פסלו מקרבן. אבל היכי דסמי' בידן אפשר דלא עבר כלל. ולכאורה יש להביא קצת ראיה עי' במנחות דף נ"ט ע"ב במשנה וחייבין על השמן וחייב על הלבונה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה כו' ומשמע דעל הלבונה חייב מלקות אף דלא פסלה ויכול ללקט ולשיטת ר"ת בדף ס' שם בתוס' ד"ה יכול בשני כהנים כו' דאם נתן שמן ולבונה בזאח"ז א"ח על האחרון כיון שנפסלה אם כן חזינן ג"כ דעל הפסולה א"ח רק עיקר החיוב על הכשרה כיון דפסלה ומכל מקום אינו מחלק במשנה לענין מלקות דא"ח מלקות אם יכול ללקט לבונה אע"כ דבכ"ע חייב אם כן ה"נ ומכל מקום יש לחלק וצ"ע. וגם אם א' נתן מום עובר כה"ג ואח"ז נתן אחר מום קבוע לשיטת הרא"ש דאף במטיל מום בבע"מ עובר אין לוקין מכל מקום מום עובר כה"ג אפשר דהשני חייב כיון דהשני פסלו והראשון הי' בידו להסירו: