גם היה נהוג בדרכי הדרוש אצלם לדרוש שמות האנשים ואמרו שמא גרים (ברכות ז׳ ע״ב) ואמרו על ר׳ מאיר דהיה דייק בשמא (יומא פ״ג ע״ב) וע׳ ג״כ מה שאמרו חז״ל (סוטה ט׳ ע״ב) אלמלא לא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה דלדלה כחו דלדלה גבורתו וכו׳. ובפרט היה להם פעמים הרבה, מסורת אגדה בזה מאבותיהם, ע׳ (סוטה ל״ד ע״ב) דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא סתור שסתר מעשיו של הקב״ה, מיכאל שעשה עצמו מך ע״ש, ולדרוש את שמות האנשים בדברי הימים היה להם קבלה מיוחדת, לא ניתן דברי הימים אלא לדרוש, ע׳ ריש מדרש חזית, ומדרש ריש קוהלת, ואע״ג דכל כתבי קודש ניתנו לדרוש. דאף מגילת אסתר ניתנה לדרוש כאמיתה של תורה (ירושלמי פ״ק דמגילה). בכל זאת הלכה פסוקה בכל מקום, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ושניהם אמת, כמו שכתב הרמב״ן בהשגותיו לספר המצות שורש שני וז״ל, לא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו, רק אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו מורה כוונתם דשניהם אמת הפנימי והחיצון ויסבול הכתוב את שניהם ע״ש,. ועיין (יבמות כ״ד ע״ב) אע״ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתיא גזירה שוה, ואפקי׳ מפשטא לגמרי, והא דאמרינן (שבת ס״ג ע״א) דר׳ כהנא גמר לכל הש״ס ולא ידע הדבר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, הנה לא כוונו שם רק על מקרא קודש בעניני מליצה ושיר, כגון מקרא זה דחגור חרבך על ירך שהביאו שם. אבל במצות התורה פשיטא דענין זה שורש גדול בתורה, דאל״כ נפרש מצות מילה כמו ומלתם את ערלת לבבכם. ומצות תפילין וקשרתם לאות על ידיך היינו לעשות זכירה בלב ובראש, וחלילה וחס יבטלו כל מעשה המצות עי״ז ותורה מה תהא עליה, וע׳ תשובות הרשב״א סי׳ תט״ו איך החרים אלו הזדים אשר הוציאו קורות התורה מפשטה, ופירשו דאברהם ושרה היינו חומר וצורה ע״ש. וחישב ר׳ כהנא דכלל זה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. נאמר דוקא בדברי תורה. מפני שיש בזה נ״מ להתנהגות האדם בעניני המצות ע״פ התורה. אבל בעניני המליצה ושיר אשר בכתבי קודש. באלו רק המדרש עקר. וא״ל מר ברי׳ דר׳ הונא דגם באלו אין מקרא יוצא מידי פשוטו:
וזה דוקא בכל התורה כלה. אבל בדברי הימים היה לחז״ל כלל מיוחד ומקובל דלא ניתנה רק לדרוש. והדרשה עקרית כאן ע׳ (מגילה י״ג ע״ב) כד פתח ר״ש בן פזי בדברי הימים אמר כל דבריך אחד הם, ואנו יודעין. ועוד תוכל לדעת ריבוי הדרשות בד״ה מן זה שאמרו חכמנו (פסחים ס״ב ע״ב) בין אצל לאצל טעוני ארבע מאות גמלים דרשות. וע׳ ירושלמי סנהדרין פ׳ חלק אמר ר׳ שמעון בן לקיש אם יאמר לך אדם שיש דברי הימים בבבל אני הולך ומביאו משם. ועכשיו אם מתכנשין כל רבותינו אין יכולים להביאו משם. ואין הכוונה שם דק על הדרשות בד״ה שחישב להביאם משם מפני כי הדרשות ניתנו לכתוב בימי ר״י ורשב״ל (גיטין ס׳ ע״א). ולא על גוף ספר דברי הימים שהיה מצוי בין כתבי קודש גם אצל בני ארץ ישראל. רק רוב הדרשות על ד״ה הרגלו בהם בני בבל, וחישב רשב״ל להביאם משם לא״י, ואמר כי עכשיו שהותרה הכתיבה בדברי אגדה. אי אפשר להביאו משם מפני כובד המשא מריבוי הדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים. וקודם לכן קודם שהותר הכתיבה בפרסום היו הדרשות של ד״ה רק כמגילת סתרים ולא הי׳ מרובים בכמות כל כך: ומפני כלל זה שהיה מקובל אצלם. לא סרו חז״ל לדרוש בדברי הימים כל שמות בני אדם. והסיבה שנקראו בשמות הללו. (ע׳ מגילה י״ג ע״ב י״ד ע״א סנהדרין כ״א ע״ב. תמורה ט״ז ע״א. ב״ב צ״א ע״א) וכן בירושלמי יבמות פ׳ הערל ובמדרשות מפוזרות תמצא דרשות שונות על שמות האנשים אשר נזכרו שמה. והכל נסתבב מן הכלל הראשי מקובל אצלם לא ניתן דברי הימים אלא לדרוש:
גם היה להם כלל מיוחד ומקובל אצלם. בשיר השירים דאין לדרוש שמה שום דבר לגנאי. רק לשבח. ובעל כרחך מפני שאמרו פ״ד דמס׳ ידים דנמנו וגמרו כל השירים קודש. ושיר השירים קודש קדשים, וכל הענין שמה מרומז על הקב״ה וכנסת ישראל. וא״כ אין לדרוש שמה שום דבר לגנאי ע״ל ישראל ח״ו. ע׳ מדרש שה״ש פיסקא הביאני אל בית היין, ר׳ מאיר אומר אמרה כנסת ישראל הושלט בי יצר הרע א״ל ר׳ יהודא אין דורשין שיר השירים לגנאי אלא לשבחו של ישראל שלא ניתן שה״ש אלא לשבח, וכן שם בפיסקא עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, רצה ר׳ מאיר לדרוש, נרדי נתן ריחו על מעשה עגל, והשיב לו ר׳ יהודה אין דורשין שיר השירים לגנאי. וכלל זה היה מאיר לפני כל הדרשנים. בכ״מ שהיה אפשרות להם להעמיס בשיר השירים. לשבח ולתפארת לפני עם ישראל לא זזו משם עד שמצאו דרך רמז ואסמכתא, לבצעות זממם בפינה זו: