הרבה ענינים מצינו שאסרו הראשונים, וב״ד שלאחריהם התירו דהרי מן התורה חליצה במקום יבום לאו מצוה היא, ובכל זאת מצות חליצה קודם (יבמות ל״ט ע״ב) ואף איסורי תורה התירו לפעמים בשב ואל תעשה, היכי שנראה להם נחיצת השעה וראו החששה קרובה שיעברו העם על איסורים היותר חמורים, ובטלו ע״י זה הרבה, כגון אין תוקעין בר״ה שחל להיות בשבת שמא יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים (ר״ה כ״ט ע״ב) וכן אין נוטלין את הלולב בשבת מטעם זה, (סוכה מ״ג ע״ב) וע׳ (יבמות צ׳ ע״ב) ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת בשב ואל תעשה, וכמו שנתבטל היום התקנת עזרא שהתקין טבילת בעל קרי ע׳ (ברכות כ״ב ע״ב) בטלוה לטבילה וע׳ רמב״ם סוף ה׳ תפלה, וכן נתבטלה תקנה דבתולה נשאת ליום הרביעי עיין שיטה מקובצת (כתובות ג׳ ע״א) וכן כל התקנות קבועות אשר נמנו במשנה שבועות ר״פ כל הנשבעין, דאמרו ע״ז (שבועות מ״ה ע״א) תקנות גדולות שנו כאן, ופירש״י דעקרו דבר מן התורה, שעקרו השבועה מבעל הבית אשר דינו ע״פ התורה דישבע ויפטר, ונתנוה לשכיר דיהיה נשבע ונוטל מפני דיש פנים וטעם לדבר דבעה״ב טרוד בפועלים ועלול לשכחה, וכן קנסו את החשוד, והמוסר, דיהיה ידם על התחתונה, וכן הנגזל והנחבל נשבעין ונוטלין, וכן תקנו לכופר הכל שבועת היסת (שבועות מ׳ ע״ב), וכן תקנו שבועה לשומר אע״פ דמשלם, משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו (ב״מ ל״ג ע״ב): ולפעמים עקרו דבר תורה בקום ועשה היכי דיש פנים וטעם לדבר כמו שמצינו דאשה שאמרה טמאה אני לך נאמנת מן התורה, ומשנה אחרונה התקינה דאשה שאמרה טמאה אני לך אינה נאמנת, משום עיניה נתנה באחר, ומשמשת עמו אע״פ דאסורה עליו מה״ת, וע׳ ר״ן שם דהקשה הרי אין ב״ד מתנין לעקור דבר בקום ועשה, ותירוץ דזה מקרי מגדר מילתא, והיינו דהוי כיש פנים וטעם לדבר. בכה״ג עוקרים דבר מה״ת אף בקום ועשה, וע׳ תוס׳ יבמות ר״פ האשה רבה, דמפ״ז נאמן עד אחד בעדות אשה, אף על גב דמן התורה אין אחד נאמן במקום דאתחזק איסורא, מ״מ כיון שיש פנים וטעם לדבר, עוקרים דבר מה״ת בקום ועשה, וכאן ג״כ נראה דבודאי אינו משקר, משום דהוה מלתא דעבידי לגלויי, וע׳ תוס׳ (נזיר מ״ג ע״ב) ד״ה והאי מת מצוה, ותוס׳ (ע״ז י״ג ע״א) ד״ה ואת סוסהם תעקר, וע׳ ג״כ מ״ש מרן הכסף משנה פ״ג מה׳ נדרים ה״ט שכ׳ ג״כ ענין זה ע״ש: ואכתוב כאן בקיצור ובספרי תורת נביאים מאמר הוראת שעה כתבתי בארוכה:
עזרא דקנס ללויים שלא יתנו להם המעשר כמו שהזכרתי למעלה עקר בזה דבר תורה, ובפרט התעורר הרדב״ז ח״ב סי׳ תשפ״ז דלמה קנס לבנים, הרי קי״ל פגול וריבית דלא קנסו בנו אחריו, ותירץ דעזרא לא קנס רק לזמנו, ומעצמם נהגו העם במנהגם שלא ליתן המעשר ללויים ע״ש:
נחמיה בן חכליה אסר טלטול כלים, וב״ד שלאחריו התירו, וחזרו והתירו, ונשאר הדבר בהיתר אצלנו (שבת קכ״ג ע״ב):
יוחנן כהן גדול העביר ודוי מעשר, ובטל את העוררין והנוקפין (סוטה מ״ה ע״א):
רבן שמעון בן גמליאל אביו על ר״ג דיבנה שנהרג ב׳ שנים קודם לחורבן הבית, התיר לאשה שיש עליה חמש לידות שאינה צריכה להביא רק קרבן אחת (כריתות ח׳ ע״א), וע׳ רש״י שם, דרשב״ג דרש שלא כדין התורה רק משום עת לעשות לד׳ הפרו תורתך מפני שהי׳ מיקרים השער, וע׳ תשובת צמח צדק סי׳ כ״ח ושו״ת בית יעקב סי׳ קכ״ט:
רבן יוחנן בן זכאי ביטל תקנה שלא יצטרך להוליך הפירות לירושלים ויכולים לעלות דמיו וכבר הזכרתי למעלה וע׳ (ביצה ה׳ ע״ב) בהך דדבר שבמנין צדיך מנין אחר להתירו, עוד אמרו (ר״ה ל״א ע״ב) ריב״ז ביטל לשון של זהורית שלא יהיה תולה בפנים: גם מצינו (סוטה מ״ח ע״א) משרבו המנאפין תקן ריב״ז שלא יהיה משקין את הסוטה, וגם אמרינן משרבו הרצחנים בטלה עגלת ערופה (סוטה מ״ט): בפולמס האחרון גזרו שלא תצא האשה באפריון, ורבותינו התירו (סוטה שם):
רבינו הקדוש התיר בית שאן שפטורה מן המעשר (חולין ה׳ ע״ב), וכן הוא בירושלמי פ״ב דדמאי ושמה מבואר, דהתיר עוד הרבה עירות לאכול פירות שביעית שלהם, היינו קיסרין, ובית גוברין, וכפר צמח, וע׳ (אהלות פי״ח מ״ט) דרבי ובית דינו נמנו על קיני והתירוה, והוא מקום טומאה אצל ההמון ורבי טהרו ע״ש, ומזה הטעם י״ל על הא דלא הודו לרבי, על שבקש לעקור את תשעה באב (מגילה ה׳ ע״ב), ולשיטת התוס׳ שם לא רצה לבטל לגמרי, רק מחומרי שיש בו משאר תעניות ע״ש, ובכל זאת אע״ג דהיה נשיא לא הודו, משום דכבר התיר שני דברים, היינו בית שאן פטר מן המעשרות ועיר קיני טהר מספק טומאה, ואסור להתיר השלישי דמיקרי ב״ד שריא, ע׳ (ע״ז ל״ז ע״א):
רבי יהודא הנשיא נכדו של רבינו הקדוש התיר שמן של עכו״ם, (ע״ז ל״ה ע״ב): וכן התיר לאשה להנשא, היכי דנתן לה בעלה גט מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך י״ב חודש (שם ל״ז ע״א) וע׳ תוס׳ (ע״ז ל״ו ע״א) ד״ה אשר לא יתגאל ועוד מצינו שחכמי בבל התירו פת של עכו״ם וכן בטלו שא״צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם לאחר שלמדו בבבל, ונעשו בקיאים בדיני גיטין: