Metzora מצורע
1 א
מצורע
2 ב
ביום טהרתו והובא אל הכהן. בתו"כ פרשא א' אם משפטרתיו בעמידתו וכו'. הנה לפ"ז הילפותא הוא מזב וא"כ אינו מטמא בביאה ואינו משתלח חוץ למחנה ג', וא"כ המה נעשים כימי ספר, ושוב נמצאת מרבה והולך, רק למאן דמטמאין במו"מ בימי חלוטו איכא נפ"מ. ודו"ק.
3 ג
שם בתו"כ. מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שטעון צפרים. פירושו דמן הצרוע מיותר דסגי למכתב והנה נרפא נגע הצרעת דחזינן דנרפא, לכן דריש דקאי על הפך כולו לבן, דקיי"ל דאם מן הטהור טמא ואם מן הטמא טהור, לכן דייק מן הצרוע שידעינין שהיה מקודם צרוע, ולכן עכשיו טהור, אבל אם אינו צרוע הוא אדרבא סימן טומאה. ופשוט. ובירושלמי פליגי אם פרחה בכולו מתוך הסגר צריך צפרים ומייתי ברייתא דא עיי"ש במגילה פ"ק.
4 ד
מד"ר. ולקח למטהר שתי צפרים כו'. אמר ר' אחא מאדם יהא שלא יביאו חליים עליו כו'. עיין בת"כ. ונראה דדריש מדכתיב למטהר ולא כתיב לנטהר שהוא נפעל וכמו דכתיב והובא אל הכהן, לכן ע"כ כוונתו שהוא מפעיל בעצמו הטהרה היינו התפעל שמסבת תשובתו להשי"ת הוסר מאתו הנגע. ופשוט.
5 ה
תו"כ פרשה א' פסקא י"א. טהורות ולא טמאות טהורות ולא טרפות. הא דממעט תרווייהו מחד קרא משום דסתם ספרא ר' יהודא, ואיהו סבר פ"ק דטהרות [עיין לקמן פ' אחרי פ' י"ב] דבעוף טרפה אין שחיטתו מטהרתו מידי טומאתו, היינו טומאת בית הבליעה ולכך שפיר ממעט דהמה טמאות בשחיטתן אבל גמרא דילן בחולין אזלא אליבא דהלכתא דשחיטת טרפה מטהר מטומאתה רק דדרשינין טהורות לפיך, וע"כ לא דריש רק אם מייתר קראי ופשוט. והק"א נדחק בחנם.
6 ו
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ולא אהלה, שמצורעת מותר בתשמיש (כריתות ח'). יתכן עפ"י דברי רבינו פרק כ"ה מהלכות אישות, דאעפ"י שאמרו דמוכה שחין כופין אותו לגרש אעפ"י שהיא רוצה מפני שממיקתו, בכ"ז אם היא מוכת שחין והיא רוצה אין כופין אותו, דאליה אינה קשה התשמיש, לכן גזרה התורה שיהא אסור המצורע בתשמיש, שרע הוא לו, ובפרט בעת שהתחיל להתרפאות, ולא המצורעת, שלה אינו קשה התשמיש. ומפני זה אמרו גבי אונס ששותה בעציצו אפילו היא מוכת שחין כו'. ודו"ק.
7 ז
יומא דף כ"ב התם נמי לא איפרעו מגופיה. לפלא דבנים לא חשיב לגופיה, ויעוין בפר"ח, דנראה דהיה תירוץ בגמ' דחשוב בנו כגופו, ויעוין גיטין מ"ה דאין פודין שבוין יותר מכדי דמיהן, גם בתו לא חשוב כגופו, יעוין תוס' שם וזה חדא שיטה. אמנם נראה, דהקושיא דכיון דעבירה היה בתאות המשגל היה צ"ל העונש בזה וכמו על מה שהסיר את מפיבושת מלהיות לאדון לציבא נטלו המלוכה מבניו על עשרת השבטים, וזה עונש מדה במדה והוי כמאן דאיפרעו מגופיה יעוין רש"י [ויעוין תוס' ישנים שנתקשו בזה], אבל במה שנענש בבניו זה לא שייך לזה, ומשני דנצטרע ששה חדשים ומצורע אסור בתשמיש והוי פירעון בזה, בזה העון גופיה, וכמ"ד דבימי חלוטו אסור בתשמיש. ודו"ק.
8 ח
את ראשו ואת זקנו. בתו"כ (לפי גירסת רא"מ והובא בק"א) ויש חומר בזקן מן הראש, שהזקן אסור בכל אדם והראש אינו אסור בכל אדם. ועיין פירושו. ולפ"ז מוכרח כפסק רבינו משה בחיבורו, שעבדים מצוים על השחתת זקן, דאל"ה א"כ גם הזקן אינו אסור בכל אדם, שהעבד יש לו זקן ואינו מצוה על השחתתו, וע"כ דישנו בבל תשחית. ודו"ק. ובמושכל ג"כ לפמש"כ רבינו בחיבורו שכך היה דרכן של עובדי ע"ז להתגודד ולהקיף פאת ראשם ולהשחית זקנם וצונו המקום ע"ז. וכונתו אינו כפי זה שהביא הט"ז, דהטעם דאין לילך בחוקיהם, רק כוונתו כמו שאמרו מצבה אהובה כו' ושנואה לבנים, כן זה מפני שהיה זה מחוקי העמים לע"ז, גזרה החכמה העליונה בחק לאסור זה לעמו ישראל, א"כ בכל הנוגע לע"ז צותה התורה לעבד כמו לישראל, ונשים מפני שדרך נשים היה שלא לגלח [והאשה המגלחת כמו האיש לוקה משום לא תלבש כ"ג. רמב"ם]. ולכך א"ש מה שהכפילה התורה זה לכהנים בפ' אמור, כי המנהג הזה היה יותר לכהני הבמות ולקדושיהם, כאשר נמצא אצל נביאי הבעל ויתגודדו כו', לכן כתב לאו דהשחתת זקן ושריטה. וכו', לכפול איסורן אצל כהנים ודו"ק. ואכמ"ל.
9 ט
וכבשה אחת כו'. בתו"כ פסקא ט' אחת מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה. הנה בתוספתא דכריתות פ"א מצורע שנתנגע וחזר ונתנגע כו' וחכמים אומרים קרבן אחד על הכל עד שיביא אשמו כו', ר"ש אומר קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו, ועיי"ש, דהך פלוגתא דפליגי אם חטאת או אשם או צפרים קבעי למצורע להביא קרבן עני או עשיר, אינהו נמי פליגי לענין אם מביא קרבן אחד על הכל, ודלא כמו שכתב הכס"מ [כי נשמט מכ"ת הך תוספתא], וא"כ תנא דתו"כ דלקמן פרשתא ד' פסקא י"ג סבר דחטאת קבעה כר' שמעון (עיין ק"א שמה), ה"ה גם להביא קרבן אחר תלוי בחטאת, נמצא דאעפ"י שנתנגע משהביא אשמו, מביא לכל צרעת קרבן חטאת אחד, ולכך דריש וכבשה אחת [הוא חטאת], אחת על נגעים הרבה, אבל הרמב"ם פוסק, דאשם קובע לעשירות, וה"ה דאם נתנגע משהביא אשמו מביא שני חטאות לכל צרעת קרבן בפ"ע. ודו"ק.
10 י
ומיהו יש לישב הדרשה לכו"ע, דאם נתנגע משהביא אשמו, הלא צריך להביא קרבן אחר על הנגע השני, וצריך להביא שני קרבנות חטאות ועולות לכל נגע קרבן בפ"ע, מ"מ מביא קרבן אחד ואוכל בקדשים והשאר עליו חובה, דוגמה דלידה ולידה וכיו"ב, וא"כ שפיר כתיב בחטאת וכבשה אחת, שבחטאת אחד אוכל בקדשים והשאר עליו חובה, דכ"ז דלא מייתי חטאת אסור לאכול בקדשים וכדלקמן פסקא י"ג פי"ג. וכן פסק רמב"ם ודו"ק.
11 יא
דע דשיטת רמב"ם נראה דמנחות של כבשים מותר לערב לכתחילה כיון דבלילתן שוה, לא כן מנחות פר וכבש יעוי"ש. ולפ"ז יתכן דבמצורע, דכל חטאת ואשם אינו טעון נסכים רק מצורע, הואיל ומנגעי' איכפר לי' יעו"ש אם כל כוונת התורה שיהיו המנחות והנסכים מהכבשים נילושין ונבללין בביסא כאחד בכלי אחד,שלא יהיה נקרא שם חטאת ואשם לבד, רק בצירוף עולתו, לכן כיילא רחמנא כולהו כחדא שלשה עשרונים בלולה בשמן וגבי נזיר העולה ושלמים הוי איל וכבש, לכן כתב מנחתו ונסכו דאיל וכבש אין בלילתן שוה וגבי שבת כתבה רחמנא במוסף לשני הכבשים שני עשרונים כו' משום דכיון דשניהם כבשים מותר לעשותם כאחד שלא ירבה במלאכות ולא יהא כל אחד נילוש ונקטר בפני עצמו ודו"ק בזה.
12 יב
את האיש המטהר כו' לפני ד'. הדבר נפלא, דבכל פרשת טהרת המצורע לא כתיב איש, רק בפסוק זה. ובתו"כ דריש זה. ובפשוטו יש לומר, דהנה דבר זה חידוש הוא דביאה במקצת שמיה ביאה או לענין מלקות כמבואר בזבחים דף ל"ב ל"ג ע"ש, והכא קא מעייל ידיו לשער נקנור, והוה אמינא דלא מיירי רק בקטן המטהר דלאו בר מצוה הוא, ועל הכנסתו למקדש ליכא איסורא משום מכניס דבר טמא, דזה ודאי בעי שיכנוס רובו או כולו, אבל בהבאתו במקצת ליכא איסורא, ועוד דמכניס קטן אימעוט בריש ערכין [וכמוש"ב בחידושי בשם הגר"א] מכרת, לכן קמ"ל קרא דהעמיד האיש המטהר, היינו גדול דבר מצוות, ואם נכנס במקצת איכא כרת או מלקות, בכ"ז לטהר מצרעתו התירה רחמנא. ונכון בס"ד.
13 יג
ויתכן עוד לאמר, דמצורע בימי ספורו אסור בתשמיש וישב חוץ לאהלו כו' ומצורעת מותרת בתשמיש (ריש פ"ב דכריתות) וא"כ כיון שביום השביעי גילח וטהור אחר הרחיצה א"כ תו מותר בתשמיש, רק שצריך לעמוד למתן בהונות בעזרה לביאה במקצת, א"כ אם יהיה עם אשתו בלילה כאורח ארעא, הלא יהיה טבול יום לקריו ויאסר להכניס בהונותיו לעזרה, לכן כתב רחמנא האיש המטהר, שיהא באותו מצב ומעמד מה שהיה עד עכשיו בשביל שהוא איש לא אשה, כי אשה מותרת בתשמיש בימי ספורה, וזה כמו דאמרו זבחים ל"ב, שאם ראה קרי בלילה אינו נכנס למתן בהונות למחר ודו"ק.
14 יד
ושחט את הכבש במקום אשר ישחטו את העולה כו' כי כחטאת האשם הוא כו' לכהן קדש קדשים הוא. פשטו של הקרא, דהואיל והוא כולו לכהן וכמו קדש קדשים, לכן צריך להשחט על ירך המזבח צפונה, שמהמזבח זכו עבדיו המה הכהנים, אשר המה שומרי משמרת המזבח, ולפ"ז גם כבשי עצרת שהם כולם לכהן מקום שחיטתן בצפון. והוא מפורש במקרא. וכמעט קרוב לזה דרשו חז"ל בתו"כ צו פרשה ג' על קרא במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת ק"ק היא יעו"ש, שזה הטעם לפי שהיא ק"ק וכולה לכהן תשחט על ירך המזבח. ועיין פרק איזהו מקומן דף נ"ה ודו"ק.
15 טו
ובתו"כ. יכול שהוא ניתן למעלה כחטאת ת"ל וכו' הכונה לפי שלא כתוב זריקת דם כאן, רק בצו, דכתיב במקום אשר ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק, משום דזריקת דמו כעולה למטה מחוט הסקרא, אבל כאן דכתיב במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה, לא כתוב זריקת דמו, שאין זריקת דמו שוה לחטאת, שנותן למטה מחוט הסקרא. זה כונת התו"כ לפי גירסא הישנה ודו"ק.
16 טז
במקום אשר ישחט כו', במקום הקדש. נראה דהשמיענו, דלא נאמר כיון דתיכף לסמיכה שחיטה וכל רוח צפוני כשר לשחיטה דבעי צפון, ואף בין האולם למזבח, וכן מקום דריסת רגלי ישראל, וביאה במקצת לא שמה ביאה ומצורע הוא מחוסר כפורים, לכן הוי אמינא דמוכרח לשחוט האשם סמוך לפתח העזרה, שמכניס המצורע ידיו לעזרה ושם שוחטין אותו, כדי שיהי' תיכף לסמיכה שחיטה וכמו שכתוב בהלכות מחוסרי כפרה ברמב"ם פרק ד', לכן אמר קרא שמותר לשוחטו במקום הקדש היינו בין האולם ולמזבח שמקודש שאין בע"מ נכנס לשם והנכנס לוקה משום דאו סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא, או תיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא וכמו שאמרו בר"פ כל הפסולים. ודו"ק היטב.
17 יז
בתו"כ. הוא פרט לששחטו שלא לשמו. פירוש דאימתי אתקוש אשם לחטאת דוקא כשהוא בהויתו, שנעשה לשמו ונשאר בהויתו, אבל אם נעשה שלא לשמו אינו דומה לחטאת, דחטאת פסולה שלא לשמה ואשם כשר שלא לשמו ודלא כר' אליעזר, דמקיש אשם לחטאת לפסול שלא לשמו ולמותר אשם דסבר דמתה ודו"ק. ועיין תוס' מנחות דף ד'.
18 יח
שם פסקא ג'. ולקח יכול בכלי ת"ל ולקח הכהן ונתן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן. פירוש דהכהן שני פעמים כתיב ולקח ונתן הכהן על תנוך, דהכהן השני דונתן הוא מיותר, דהוה ליה למכתב כמו דכתיב בעני בפ' כ"ה, וע"כ להורות, דמה נתינה בעצמו של כהן, אף לקיחה בעצמו של כהן, אבל בחטאת כתיב הכהן חד. ומסולק תמיהת התוס' בזבחים דף מ"ז ע"ב. וכאשר תעיין תמצא דרשות רבות על השנוים בין קרבן עשיר לעני, כמו על מקום דם האשם עיי"ש ודו"ק.
19 יט
ולקח הכהן מלוג וכו' על כף הכהן השמאלית מצוה שיצוק לתוך כף של חבירו, וכתוב מן השמן אשר על כפו להורות דאם נתן לתוך כפו יצא. תו"כ. הענין, דהימין מכונה על החכמה והתורה אשר בהגבר המושכלות אצל האדם והשמאל הוא על כחות האנושיות, הטבעיי והמתאוה, וההכרח, לזה אמרו לישר מסילה להדבוק בדרכי השם, יצר זה התאוה, והתינוק זה הטבעיי ואשה זה ההכרח, וכמו שאמרו אדם מביא חיטים חיטים כוסס כו' מאירה עינו כו', שמאל דוחה וימין מקרבת, שיקרב זה מצד הצורך בזה אל דרכי החכמה והתורה, לא מצד השמאל של האדם, שדבוק בזה בקשר בלתי מתפרד. והנה ביום הכפורים נגדר כח התאוה וההכרחי, כי יעמוד האדם כמלאך נפרד מעניני החומר אכילה שתיה כו' תשמיש, אז מצאנו ששמאלו של אדם מכפרת וזהו שאמרו שמאל שהותר מכללו ביוהכ"פ לאפוקי יוהכ"פ דהוכשרו בשמאל (מנחות כ"ה), ולכן שטן לית ליה רשות לאשטוני, כי כח השמאל, היינו כח התאוה אז בטל לגמרי, והנה הכהן כל השנה, אף דהוא אינו פרוש מאשה ומההכרח, כדרך כהני הקופים, אבל מוגדר הוא באכילתו, אוכל תרומה בטהרה וקדשים במקום קדש, באשה מוגדר הוא מזונה, גרושה כו' וכשהוא טמא אסור לעבוד עבודה, ולכן שמאלו עלול להיות כלי שרת לקבל את השמן של מצורע, וזה שאמר ויצוק על כף הכהן השמאלית, שכף השמאל יהי' בכיהונו. ודו"ק היטב.
20 כ
בתו"כ וכפר על המטהר מטומאתו ולא מזובו. מה שפירש הק"א לא נהירה, דאיך כתב זה אצל עשיר שקרבנותיו בהמות, וקרבן זב הוא עופות, ופשיטא דלא סגי בחד קרבן והו"ל למיכתב גבי עני דקרבנותיו עופות. וע"כ נראה יותר כפי מה דאיתא לקמן פרשת זבים פרק ט' מזובה ולא מנגעה ועיין נדה ל"ז, והכא נמי הפירוש כן אע"ג שהוא עדיין זב מביא קרבן מצורע, ולא אמרינן דצריך להמתין עד שיספור ז' נקיים של זיבה. ובזה ניחא דכתביה רחמנא גבי חטאת להורות, דבאשם ליכא לאשכוחי, דכשהוא זב הרי לא הותרה ביאה במקצת של בהונות, משום דהוא זב, וע"כ באופן דנעשה זב אחר הבאת אשם קמ"ל, דאע"ג דבעי למיספר ז' מ"מ מצי מייתי חטאתו ודו"ק.
21 כא
אולם דע, דלפ"ז, דכל הדרשה הוא אם נעשה זב אחר שהביא אשמו, קשה טובא לדידן דקיי"ל דאשם קובע, וה"ה אם נתנגע אחר שהביא אשמו צריך להביא קרבן אחר, דמחשב לצרעת בפ"ע, א"כ נראה פשוט, דגם מביא קרבן חטאתו אעפ"י שהוא עדיין מצורע, אכן אנן קיי"ל במוע"ק דמצורע אינו משלח קרבנותיו, וא"ש, דאם הוי מצורע אינו משלח קרבנותיו, אולם זה אינו רק לר"ש, אבל לר"י גם מצורע משלח קרבנותיו עיי"ש דף ט"ו ע"ב. אולם למ"ד דחטאת קובע, וכן סובר התו"כ לקמן, וא"כ נתנגע קודם שהביא חטאתו, לא צריך רק קרבן חדא, וא"כ הוי כצרעת חדא, ופשיטא דאם מייתי חטאתו, הוי מחוסר זמן, כיון דמיחשב לנגע אחד. ועיין מש"כ בחידושי למסכת נזיר בדברי רמב"ם, שכתב ואם הביאה בתוך מלאות על ולדות ראשונים לא יצאת. עיי"ש ודו"ק.
22 כב
ומה דפשיטא לי, שאם היה מצורע עני וזב צריך שתי קרבנות, היינו אפילו לאכול בקדשים, אע"ג דלידה ולידה מביאה קרבן אחד ואוכלת בקדשים, מ"מ לידה וזיבה צריכה להביא שתי קרבנות, דכ"ז דלא מייתי ב' קרבנות הוי מחוסר כפורים ואסורה לאכול בקדשים. [שוב ראיתי מש"כ בזה בתוס' הרא"ש הובא בשיטה מקובצת לפרק גט פשוט, יעו"ש להיפך מדברינו]. וכן מפורש בתוספתא פ"ק דכריתות, זה לשונה, האשה שיש עליה לידה ולידה, זיבה וזיבה מביאה קרבן אחד [פירוש ומותרת לאכול בקדשים והשאר עליה חובה], לידה וזיבה מביאה שתי קרבנות [פירוש דאסורה לאכול קדשים עד שתביא שתי קרבנות על לידה בפ"ע ועל זיבה בפ"ע]. לידה ספק ולידה ודאי, זיבה ספק וזיבה ודאי מביאה קרבן על ודאי שבהן יצאת [פירוש דלא עדיפא מאלו היו שניהם ודאין דמייתי חד קרבן ומותרת לאכול בקדשים]. לידה ודאי ולידה ספק, זיבה ודאי וזיבה ספק מביאה קרבן אחד ואומרת אם היא ודאי הוא עליה, אם לא הוא על ודאי שבהן דברי ריו"ח בן נורי כו' [פירוש דכשמביאה קרבנות צריכה להביא על לידה האחרונה, וטעמו כדמסיק הגמרא משום פשיעותא, פירוש שאם תלד עוד פעם שוב לא תביא קרבן ותאכל בקדשים מידי דהיתה אוכלת, אע"ג דלא הביאה על לידות שניות ושלישית, לכן צריכה להביא על אחרונה, ואם תלד עוד הפעם, הלא תדע, שעל אחרונה צריכה להביא ותביא גם על לידה זו שהיא האחרונה, ולכן אם הלידה ודאית היא האחרונה, שפיר מביאה על הודאית, ושוב הספיקות הראשונים לא עדיפא מאם היו ודאין וסגי חד כפרה לכולן לאכול בקדשים, אבל אם הספיקות הן בסוף, הלא אם תביא על הספק, שהיא האחרונה, שמא לא ילדה ואין זה קרבן כלל, וא"כ אינה טהורה מן הראשונים. שהרי לא הביאה קרבן לכפר, לכן מביאה ומתנה אם האחרון הוא כך שילדה הוא עליה, ואם לא ילדה, הוא על הודאי. ודו"ק]. ונמצא דזה אינו סותר להברייתא בגמ', וטעמו דת"ק בגמ', הוא דצריכה להביא על האחרונה וכי הוי ספק באחרונה צריכה להביא שתי קרבנות, וטעמו או משום דסבר דלחטאות מדמינין וכל כמה דלא מייתא על האחרונה אינה טהורה לאכול בקדשים וכדאמר רנב"י, או משום דחיישינן לפשיעותא, דא"כ שוב כשתלד בספק לא תביא עוד דתחשוב שעל הספק אינה צריכה כפרה, ומשו"ה צריכה להביא שתי קרבנות, וברי ב"נ ע"כ לפי התוספתא סגי בחד קרבן רק בתנאי. וכן יש לפרש סוגית הגמרא. והא דקאמר על הודאי, היינו כשמביאה על הודאין בפני עצמן. או משמע, דבגמרא פירוש אחר בדבריו והוא, דסובר דצריכה להביא שתי קרבנות חד על הודאין וצריכה לאמר שהוא על האחרונה, וזהו דקאמר על הודאי היינו מעובדא דמיירי בי' שיש ודאין ויש ספיקות, ויש כ"פ בתוספתא דעת אחרת מהברייתות שהובאו בגמרא. עכ"פ נתבאר דעל לידה ודאית וזיבה ודאית אסורה לאכול בקדשים עד שתביא שתי קרבנות ודו"ק.
23 כג
ולפ"ז צ"ע דברי הרמב"ם שכתב פ"א מהלכות מחוסרי כפרה היו עליה חמשה לידות ודאות וחמשה לידות ספק, או חמשה לידות ודאות וחמשה זיבות ספק מביאה שתי קרבנות כו', דמה רבותא היא זו כיון דעל לידה ודאית וזיבה ודאית מביא שתי קרבנות ג"כ ואינו אוכל בקדשים עד שיביא שניהן, וכפי הנראה דכן הוי גריס בגמרא. וצ"ע.
24 כד
אולם לפ"ז תמוה לי מאוד דברי הגמרא כריתות דף ט' על מתניתין דהמפלת בתוך מלאת, זה לשונה, מנלן דתני תנא קמיה דר"ש זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה, יכול על הלידה ועל הזיבה אינה מביאה אלא קרבן אחד ת"ל זאת, ופריך אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד אימא הכי יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת, וכפי הנראה, דהגמרא מפרש לה על חיובא דקרבן, ופריך א"כ באכלה חלב נמי סד"א דמפטר בחד קרבן, אבל אמאי לא מפרשא דהכי קאמר מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה, פירוש אפילו ילדה אחר מלאת, בכ"ז לטהר לאכול בקדשים סגי בחד קרבן, יכול על הלידה ועל הזיבה תסגי בקרבן אחד לטהר ולאכול בקדשים קמ"ל זאת, דאם היא זבה אסורה לאכול בקדשים עד שתביא שתי קרבנות וזה היה נכון מאד, ולמה ליה להגמרא לפרש על חיוב הקרבן ופריך א"כ אכלה חלב, הלא אם נפרש על טהרתו לאכול בקדשים א"ש. שוב עיינתי בתו"כ פ' תזריע פרק ג' שם כתוב תורת היולדת כו' האשה שילדה ולדות הרבה כו' בתוך שמונים כו' ואח"כ סמוך לה זאת תורת היולדת האשה שיש עליה כו' מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים כו' אמר רשב"ג כו' יכול אף ללידה ולזיבה תביא קרבן אחד ת"ל זאת. הנה פשטות התו"כ יורה כמו שפירש, דאדסמיך ליה קאי, דאמר קודם דאם ילדה חמשה לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים כו'. וצע"ג. ודחוק לאמר דהגמרא סוברת דללידה ולזיבה סגי בחד קרבן ליטהר ולאכול בקדשים, והא דקאמר דללידה ולזיבה מביאה שתי קרבנות (בתוספתא), פירוש דחיישינן לפשיעותא מדרבנן, דשמא תסבור דעל לידה אינה צריכה להביא, ואם תלד עוד הפעם לא תצריך להביא קרבן, אולם כ"ז דחוק וצ"ע. אח"ז נדפס השמ"ק, ראיתי שהקדמונים הרגישו בזה יעו"ש.
25 כה
בסוטה אמר דאין חטאת שבא על חטא טעון נסכים, רק של מצורע הואיל ומנגעו איכפר ליה, וקרבן כי מביאו לאישתרוי' בקדשים, וכמו זב וזבה שמטומאתם מביאין קרבן, ולזה לכפר מחטאו די בשילוח ומלטמא בביאה בצפרים ותגלחת ראשונה, לכן כתיב למטהר מן הצרעת הוא מחטאו ומלטמא בביאה, שמיוחד בצרעת, שמתכפר ומתטהר כאחד וכי הוא בימי ספורו הוי טמא כזב וכמו"ב, לכן מביא נסכים לחטאתו, לכן כתב לכפר על המטהר מטומאתו, שאינו כדין חטאת לחטא, רק חטאת לטומאתו, לכן מביא נסכים וזה בעשיר אבל בעני קרבנו עוף ולא שייך נסכים לכן כתב למטהר לבדו.
26 כו
ואחר ישחט את העולה. יתכן דהורה דשחיטת קדשים מצוה בבעלים וכמו דפרש"י פסחים ז'. לכן כ"ז שלא נזרק עליו דם החטאת הוי מחוסר כפורים ואסור לכנוס במחנה שכינה, אבל כיון שנתכפר מהחטאת הוי כטהור ומצוה שהמטהר מטומאתו ישחט העולה.
27 כז
והעלה הכהן את העולה כו'. לא זכר הקטרת אימורי חטאת ואשם כאן. ומשום זה מפרש התו"כ הך העולה לאו ע"ש פרטי מקרבן עולה, רק על האשים הנקטרים מן האברים, הן אימורים, החלב ושתי הכליות, וכמו דמצאנו בדה"י בפסח דיאשי' וישחטו הפסח כו' ויסירו העולה כו' למפלגות ד' וכן כאן כיון בזה העולה והמנחה, ומפני זה כלל האימורים עם העולה ללמד, שאעפ"י שהעולה או האשם לא נשחט לשמו ואין על האשם שם אשם ג"כ קרב הוא ומנחתו ונסכיו כמפורש במנחות דף צ"ו. ולכן אמר בתו"כ והעלה הכהן את העולה ואת המנחה אעפ"י ששחטה שלא לשמה, לכן כלל כולן בשם כללי העולה להקטיר האברים וגם החלבים וכל האימורים, שכולן עולין במזבח (לבד חטאת דפסולה שלא לשמו), להורות דגם הכשרים שלא לשמה יעלו הן ומנחותיהן במזבח וכן נסכי יין כדין מנחה. ודו"ק. ואם דל הוא ואין ידו משגת. פירוש דל נקרא ע"ש חסר, כמו חסר בשר דלות ורקות, או חסר רעים ואוהבים, ובכפילות הוא אבר מדולדל כמו מירוק יקרק שנפרד לגמרי מחיבורו. וכל הקרבנות צריכות דעת לבד ממחוסרי כפרה, שאינן צריכין דעת כדי להאכיל אותן בקדשים, וחטאת מעכבו מלאכול בקדשים. לכן בקרבן עולה ויורד צריך שיהא מדעת, לכן אם יפריש אחר צריך שיהא מדעתו, שיתרצה לזה ואימור לא ניחא ליה בכפרה דחבריה, שאינו רוצה להנות משל אחרים, אבל במצורע שאין צריך דעתו, ויכול להביא אחר עליו קרבנו, לכן כתוב ואם דל הוא, נפרד מחביריו ואין לו אח ורע שיחוש על שהוא מעוכב כפרה, ולא תשיג ידו, שאין לו במה להביא, לכן כו', אבל על מדירו אם הוא עשיר לא חס רחמנא. יעוי' ערכין י"ז. ודו"ק היטב. ולכן בפ' עולה ויורד לא כתוב ואם דל הוא.
28 כח
ולקח כבש אשם מה ת"ל אחד זו שאל ר"ע את ר' נחמיה וכו' תו"כ. ועיין מגילה כ"ו שאל ר"ע את ר' נחוני' על כבש אחד, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, ופירושו דקאי על הך דהכא, ואם כי השיב לו שם תשובה אחרת, אפשר ששניהם השיב לו, וכן ביומא תמצא דלא דריש הגמ' במקום שלוקח שנים, ומפרש אח"כ כמו לעיל גבי מצורע עשיר, רק במקום שאינו לוקח רק אחד דריש ליה. ועיין נוב"י מהד"ת סימן קל"ט בחלק או"ח שפלפל בזה עם הגאון ר"י פיק ז"ל. ולענ"ד כמוש"כ.
29 כט
ושתי תורים או שני בני יונה אשר תשיג ידו. פירוש שלא תימא שתורים מהודר רק שניהן שקולין, לכן אשר תשיג ידו. ועיין סוף כריתות במשנה.
30 ל
והנותר כו' לכפר. הנה בעשיר כתוב וכפר עליו. ונראה דנגעים באים על גסות הרוח. ועשיר המתגאה הוא גרם טבעי כמוש"כ ורם לבבך, אבל דל גאה מאוס להש"י ולבריות, לכן לא נגמרה כפרתו במתן השמן, לכן כתוב לכפר, שעדיין לא נגמר כפרתו ודו"ק. ועיין צו סי' ע"ה בתו"כ.
31 לא
וכפר הכהן על המטהר לפני ד'. פירוש כי במטמא מקדש מביא שנים תחת אחת שבחטאת בהמה יש דם ויש הקטרה לאשים לכן מביא בעוף חטאת ועולה, עולה נגד האשים כדברי ראב"ע אבל כאן שאינו מביא רק חטאת העוף ואין כאן אשים לכן אמר לפני ד' שאין אכילה לפניו וכמו שאמרו הלא כל חייתו יער כו' ואינו מקבל השפעה מבריותיו כי הוא מהוה הכל מאין הגמור. ולכן במצורע עשיר לא כתב זה.
32 לב
סנהדרין כ"ו דרשו על קרא דישעי' כ"ב הנה ד' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה כו', שנלקה בצרעת, ולכן כי א"ל משריתך היכא ואמר דאהדרו בי, א"ל אחוכי מחייכת בן, משום שסברו, שהואיל שנצטרע שלחוהו חוץ לירושלים, שמשתלח חוץ לחומה. ובזה מדויק טלטלה גבר, שאיש טעון פריעה ופרימה ועל שפם יעטה והיא אינה טעונה פריעה ופרימה ואינה בשפם יעטה, וזה גבר, כדין איש [שהוא במצורע מוחלט, שיש חילוק בין איש לאשה] ועטך עטה. ודו"ק. ופשוט.
33 לג
וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כו' ואחרי כן יבוא הכהן לראות את הבית. הוא בלתי מגביל דקודם כתב לראות את הנגע, וסיים לראות את הבית. אולם הוא ענין עמוק, דהבית אם יסגירנו כהן טמא ומטמא כל אשר בתוך הבית אכן הוא מצד טומאת הכהן שסגרו לראות אם יעמוד בעינו כו', ואח"כ בפשיון אחר שבועה ראשונה יחלוץ ויקציע, ויטוח, או אם עמד בעינו אחרי שני הסגירות, אבל אם פשה אחרי חלץ והקצות והטוח אז ינתץ כל הבית, שצרעת ממארת היא בבית וסד"א שנגע הוא כמת שמיום היותו בבית טמא הבית, אף קודם שראהו הכהן וכי מהני פנוי הכלים הנ"מ לטומאת הסגר או טומאת חלץ את האבנים שהבית נשאר טהור, לכן לא חלה הטומאה, רק מעת אמירת הכהן והסגירו לא מקודם, אבל אם פשה אחרי הקצות, שאז נודע שצרעת ממארת הוא וכל הבית טמא ס"ד אמינא דאיגלי מלתא למפריע, שכל הבית טמא וכל מה שהיה בתוכו נטמא מעת התהוות הנגע למפריע, לכן אמר קרא ולא יטמא כל אשר בבית באיזה אופן לא יטמאו כל הדברים אשר היו בבית טרם טמא יטמאנו הכהן ואחרי כן יבוא הכהן לראות את הבית, הוא על עסק הבית עם צריך נתיצה כולו והוצאה חוץ למחנה, גם באופן זה הדברים אשר פנו לא נטמאו למפריע, אבל ופנו את הבית כתב בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע, כי משעת ראותו הנגע, היינו הסגר, ג"כ יטמאו כל אשר בבית. ודו"ק היטב.
34 לד
והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר. תו"כ אתהן חוץ לעיר ואין אדם חוץ לעיר אלא לעיירות המוקפות חומה בלבד. בזה ניחא לי מה שנתקשה המל"מ דמברייתא דקדושין דף נ"ז אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה, וכן מדברי רמב"ם מוכחא דהשילוח בתוך עיר המוקפת חומה ולא ידע מהיכן דמושלח אל חוץ העיר למדנו שלא יהיה השילוח בשדה, אך דבעי תוך ע"ח מנ"ל, ואדרבא עיר משמע שאינה מוקפת חומה. ובמחכ"ת, הנה למדנו, דבעי שיהא השילוח תוך מקום, שהמנוגע משתלח הימנו, היינו דכמו בבית בעי שיהא השילוח תוך העיר מקום שהאבן המנוגע משתלח הימנו, כן באדם בעי שיהא השילוח תוך עיר המוקף חומה מקום שהמצורע משתלח ממנו, והצפור משתלח והמצורע נכנס לעיר חומה. ויש לזה מקום גדול במקובל. עיין רבינו בחיי על פסוק ושלח ע"פ וכו' ודו"ק.
35 לה
ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע. התו"כ מפרש דבפושה בשני מיירי והדין דצריך חליצה וטיחה כו'. ולהסיר קצת זרות מהפסוק, נראה דקאי לעיל ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חילץ את האבנים כו' ואחרי הטוח ובא הכהן וראה כי פשה הנגע, היינו, דכמו דהוה כתוב ואחרי ובא הכהן דמלת ואחרי קאי על שניהם, וכמו יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, דפירושו ואל יהיו מתיו מספר, ובאמת אלו קאי על פושה בראשון הוה לי' למכתב קודם אחרי בא הכהן וראה כי פשה הנגע ואחרי חילץ האבנים ואחרי הקצות כו' וע"כ דעל פושה בשני קאי. ומדויק לשון המקרא והילפותא, דזו היא שיבה, זו היא ביאה לאצרוכי חליצה וטיחה. ולפשטא דקרא קשה דמשמע דהכהן דהוא מטמא, הוח נותץ והוא מוציא עפרה, וזה תימא, אבל למה דפרישית ניחא דאבעה"ב קאי. ודו"ק היטב.
36 לו
והזה. על המשקוף כו'. בתו"כ. הנה רמז גדול בדבר, שבבתים הנגע הוא על צרות עין וכדאמר הגמרא יומא י"א אשר לו הבית, שמיחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים, ולכך מזה על המשקוף, הוא על פתח הבית, להראות שתהא ביתו פתוחה לרבים כו' ובאדם בא על לשון הרע ודברי לצנות אשר עליהן אמרו בכתובות דף ה' מ"מ אצבעותיו של אדם דומין ליתדות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יכניס אצבעותיו לתוך אזנו, ולכך מזה על ידו של מצורע. ודו"ק. וכל איש נלבב יקשיב לנועם מוסרו של הרמב"ם סוף הלכות אלו ואז יטב לו.
37 לז
והנה מלשון הגמרא בערכין י"ז, דעל ז' דברים נגעים באים על צרות העין וכו' משמע, דנגעי אדם ג"כ באין על צרות העין, ומאי זו מדה במדה. ונראה דצרת העין גורם שירחקו ממנו בני אדם, שלא יאהב חברת האנושי, וכמו שאמרו בכתובות הנודר אשתו שלא תשאיל יוציא כו', ולכן ענוש להיות מצורע ולישב בדד, שלא ישבו שאר טמאים עמו. וכיון דאחד מן הדברים, שנגעים באים עליהם הוא צרת העין, א"ש בזה מה דאמרו ביומא דף מ"א, דעשיר שהביא קרבן עני יצא, לבד במצורע, דאם הוא עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, משום שעונשו היה על צרות העין, ועדיין לא שב מחטאו, שהוא צר עין מלהביא קרבן עשיר כאשר תשיג ידו ואיך יתכפר, כיון שחוטא במה שנענש, ע"ז, ועדיין עומד במרדו, ודו"ק. ובפשיטות י"ל, דבמצורע מביא שנים תחת שנים ולכן לא יצא, אבל בכל קרבן עולה ויורד מביא שנים תחת אחד, היינו תחת חטאת מביא שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה ודו"ק. ובאופן יותר נאות י"ל, לפי שבחטאת אינו טעון נסכים וחטאת מצורע טעון נסכים, כמו שאיתא במשנה מנחות סוף פרק שתי מדות. אבל אם יביא עוף לחטאת יפטר מנסכים, שעוף אינו טעון נסכים, ולכן מצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, דאכילה איכא, שתיה ליכא, ובקרבן עשיר אכילה ושתיה איכא (מנחות כ'), אבל בשאר קרבן עולה ויורד הכל אכילה לחוד ושתיה ליכא בהו אף בעשיר, ואין חילוק בין עשיר לעני, אך בין גדול לקטן, אבל לא יחסר סוג הקרבן. ודו"ק.
38 לח
דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם. מה דבצרעת לא כתיב כן דברו אל בנ"י, יתכן משום דהזב הוא משולח חוץ לשני מחנות ועדיין הוא במחנה שלישית, מחנה ישראל, לכן אמר בזב אל בנ"י, משא"כ מצורע שמשתלח חוץ לג' מחנות ונפרד מן הכלל בנ"י, א"כ אינו בכלל בנ"י, רק הוא בדד לעצמו ופשוט.
39 לט
תו"כ פרשתא א' דזבים פס' ג'. מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה. פירוש, דמשמשת טמאה טומאת ערב, ושם אתמעיט שלא כדרכה, רק מקום שמזריע, דשכבת זרע כתיב, עיין לקמן פ"ו פסקא ח', ושם מטמאה טומאה חמורה. ופשוט.
40 מ
ואיש אשר יגע במשכבו. בתו"כ פרשה ב' פס' ח' אמרו לו מה ראית לרבות זה ולהוציא זה. הדבר נפלא דגם המה ממעטין גזול ומרבין גנוב, ומה זה שאילה. אולם לענ"ד נראה עפ"י מה דתנן בתוספתא ומייתי לה בירושלמי פרק הגוזל עצים זה הכלל, שהיה ר' יעקב אומר כל גזילה, שהיא קימת בעינא, ולא נשתנית מברייתה הר"ז אומר הרי שלך לפניך, והגנב לעולם משלם כשעת הגזילה, ועיין בתוספות ר"י דטראני בב"ק דף ס"ה באורך גדול, דגנב לא מצי אמר הרי שלך לפניך, דכתיב ביה חיים שנים ישלם, אחייה לקרן כעין שגנב, וא"כ א"ש, דלעולם כולהו קודם יאוש מיירי, ובכ"ז, בגנב כיון דלא מצי אמר הרי שלך לפניך, והכא במשכב, שאין לו טהרה במקוה ואין לו תקנה אלא שבירה, וכדמשמע לעיל במשכבו, ואם נשבר טהור הד"ה מה אם כ"ח כו', ודו"ק שם, א"כ כיון דהוא נטמא שוב הפסידו הרבה, דאינו עומד רק לשבירה, ולכך בגנב כיון דצריך להחיות הקרן כמו שגנב ולשלם אחרים, רביה רחמנא לטומאה דהוי כמשכבו, דשוב אין בעה"ב מקפיד, אם ישכב עליו, כיון שמחויב לשלם לו אחר טהור ובדמים שגזל מאתו, לא כן גזלן, כיון דאומר הש"ל, א"כ הבע"ב מקפיד ולאו שלו הוא. ופוק חזי מה דפסק רמב"ם בנתיאשו הבעלים דמשכב מטמא אף דפסק דיאוש אינו קונה, היינו כמאן דנתיאש שוב לא תליא בקפידא דבעלים, כמוש"כ הלח"מ פ"ב מהלכות גזילה, והפתח הבית. עיי"ש. ועיין תוספות ב"ק ס"ו, שהביאו התו"כ. ולענ"ד נכון מש"כ. ודו"ק.
41 מא
תו"כ פרשת זבים פ"ד פסקא ד'. ר"א אומר והנושא אותם מה ת"ל כו'. פשוט, דלר' אליעזר אינו צריך קרא לרבות הנושא משכב ומושב, דיליף מקו"ח ממרכב וליכא למימר גולל ודופק יוכיחו, כדפריך ת"ק, דאיהו סבר באהלות פ"ב דגולל ודופק מטמאין ג"כ במשא. ודע דלנושא זב לא צריך קרא דמקו"ח ידעינן, דמה נושא מרכב טמא כש"כ נושא זב. והנה לר' ישמעאל, דסבר בחולין ע"ב, דקרא דוכי יגע ע"פ השדה בעובר משתעי, עיי"ש, וגולל ודופק טומאתן הלכתא גמירי לה, א"כ אם נימא, דזה שאין דנין מהלכה ה"ה דאין עושין יוכיח מהלכה, וא"כ לא מצי למימר גולל ודופק יוכיחו, ושוב ידעינן נושא משכב ומושב מקו"ח ממרכב, וע"כ דריש קרא דוהנושא אותם כר' אליעזר, דקאי על זובו ורוקו כו', א"כ קשה טובא אמאי צריך תנא דבי ר"י למילף בנדה נ"ה ע"ב דרוקו מטמא במשא מכי ירוק בטהור, ביד טהור, הא נפקא ליה מקרא דוהנושא אותם. וצ"ע. ומוכרח לפ"ז דדנין יוכיח מהל"מ, וכן דעת התוספות ב"ק דף כ"ו ע"א ד"ה ולא תהא שן ורגל כו' וי"ל צרורות יוכיחו כו' ואינן משלמין אלא ח"נ, אע"ג דהלכה הוא דנין יוכיח מנייהו. אולם התוספות סוטה דף כ"ח ד"ה אינו דין שעשה בו ספק כו' כתוב איפכא עיי"ש ודוק. אולם מה דאינו מטמא במשא בגו"ד א"ש טובא, דהא מה דמטמא מת במשא ילפינן קו"ח מנבלה כו' מת שמטמא באוהל א"ד שיטמא במשא, וכיון דטומאת אוהל ידענא מהלכה תו אין דנין קו"ח מן הלכה, לכן אינו מטמא במשא. ולדברי רמב"ם פ"ב מה' טומאת טו"מ, דטומאת גו"ד מדברי סופרים צ"ע מדברי תו"כ דילן. ועיין מש"כ בחידושי למסכת ערובין בזה. ודו"ק בכ"ז.
42 מב
וכי יטהר הזב מזובו כו'. הנה האחרונים חקרו בימי ספירה אם המה במחזקת מסולקין דמים, או כיון דבחזקת טומאה הן כ"ז שלא נגמר ספירתן. יעוין נוב"י מהד"ק סימן ס"ג. ונראה מפשטיות הכתוב, דזב שהזיבה איננה אצלו בטבע רק חולי במותרות הזרע, לכן כיון שפסק מלראות, חזקת גוף שלו שהוא מסולק מזיבה ועדיף מחזקת טומאתו, אבל זבה שהדם הוא אצלה בטבע, רק שיש לה וסת, בזו חזקת טומאה עדיף וכ"ז שלא נגמר ספירתה, עדיין היא בחזקת טומאה, לכן גבי זב כתיב וכי יטהר הזב בלשון עתיד, שהוא בחזקה שיטהר, וגבי זבה כתיב ואם טהרה מזובה, בלשון עבר, שאם כבר טהרה מזובה, שהטהרה איננה מוחלט כל זמן שלא ספרה ז' נקיים. ומשום זה אמר רבא סוף נזיר לא תימא ספק חזי ספק לא חזי דבכה"ג הזב בחזקת טהרה ודו"ק. ומזה נראה, דזב א"צ הפסק טהרה ויעוין ספר אור שמח הלכות שגגות בזה.
43 מג
וספר לו שבעת ימים לטהרתו. בזבה כתיב וספרה לה שבעת ימים ולא כתיב לטהרתה, דהעיקר כשיטת רש"י וכל הקדמונים (לבד רמב"ם), דכל זמן שאינה סופרת ז' נקיים, לא הגיעו ימי נדתה, והא דאמרו ימי נדה שאין רואה בהן עלו לספירות נקיים הוא בזבה קטנה, וא"כ הספירה הוא אדרבא לטומאתה שאם תראה אחרי הספירה של שבעה נקיים תהיה טמאה נדה בראיה הראשונה ותהיה טמאה עד הלילה, דטבילת נדה בלילה, אבל כ"ז שלא ספרה ז' נקיים, אז בראיתה סותרת ואינה צריכה רק שבעה ימים, ומקצת יום ככולו, וטובלת בשביעי וטהורה בשביעי, אבל זב כי ספר שבעה תו אם יראה אחר זה אינו טמא כלל, וכי יראה שלש ג"כ יהא צריך שבעה נקיים לבד, לכן כתיב לטהרתו, שרק טהרה היא מביאה ולא טומאה ודו"ק.
44 מד
ובתו"כ פרק ה' פסקא י"ד מנין שהוא טובל מבעו"י. פירוש דדריש בפסקא י"ב בשמיני יכול בין ביום בין בלילה ת"ל ביום, ביום ולא בלילה, וא"כ הוינא מפרש וספר לו שבעת ימים לטהרתו, ואח"כ בליל השמיני וכבס בגדיו ורחץ במים חיים וטהר וביום השמיני יקח, לכן דריש אימת הוא בא, כשהיה מעורב שמש אלמא טבילתו בעודו יום ודו"ק.
45 מה
וביום השמיני יקח לו שתי תורים כו'. כן בזבה, משום דחסה התורה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיודע בפרסום זובם בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם, לכן חסה התורה ולא הצריכה רק עופות וליכא פרסום, אולם במצורע, שנתפרסם טומאתו, וכמו שאמר וטמא טמא יקרא, לכן פרסם טהרתו בקרבנות בהמה, ברבוי כהנים מתעסקים בזה, וכיו"ב אמרו בסוף יומא דבחטא מפורסם טוב לו שיתבייש, יעו"ש, כן הכא שידעו בטהרתו בפרסום ודו"ק.
46 מו
ונתנם אל הכהן ועשה הכהן כו'. אולי מפני שכיון שנזרק עליו החטאת, הרי תו נעשה טהור גם מטומאת מחוסר כפורים, ואם כהן הוא, הלא יכול להקריב עולה בעצמו, וא"כ יהא העולה לבעלים, וכמו כל כהן, שבא לעבודה במשמר אחר ואף אם אינו עובד בקרבן בהמה עורו להמביא, קמ"ל דכאן צריך ליתן השני תורים אל הכהן להקריב, הואיל ואינו יכול להקריב החטאת. וזה דין חדש.
47 מז
ויתכן דכבר אמרו ביומא מ"א, דאין הקינין נקבעין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, ועיין רש"י שם, שמביא מקרא דין דכתיב ועשה אותם הכהן אחד חטאת, וא"כ קמ"ל דאם הפריש הבעלים קינין סתומין והביאן אל הכהן, הרי המה נתונים אל הכהן, דאם מת או נאבדו ונתכפר באחר יפלו כולן לנדבה דהעורות לכהנים, וכמו שאמרו נזיר דף כ"ו דהלכה היא בכל חייבי קינין, ועיין רמב"ם פ"ה מהל' פסולי המוקדשין הל' י"א י"ב ויונעם יותר ומרמז ההלכה. ואם נגיה בדברי התו"כ דריש מונתתם, דאם הפריש הבעלים זו לחטאת וזו לעולה מהני מהא דכתיב ונתתם, וכלום אדם נותן אלא מה שיש לו, שזכות שלו נתון לחבירו. ודו"ק, כי בכל מקום בתורה לא כתוב ונתנם. יעוין היטב.
48 מח
וכפר עליו הכהן כו' מזובו. הנה בזבה כתוב וכפר עליה כו' מזוב טומאתה. והוא ברור, דזב בעל שתי ראיות הלא טמא שבעה ימים, ובעי לספור שבעה נקיים, וא"כ הראיה השלישית לא הוסיפה עליו שום טומאה, רק חיוב לענין קרבן, דזב בעל שתי ראיות אינו מביא קרבן, ולכן כתיב וכפר עליו מזובו ולא מזוב טומאתו, דהראיה השלישית, שהביאה עליו חיוב קרבן לא הוסיפה עליו שום טומאה, אבל בזבה, הלא כשרואה בשני ימים אינה טמאה ז' ימים, ולא בעיא ז' נקיים, רק יום אחד סגי לשני הימים, א"כ הראיה השלישית שהביאה עליה חיוב קרבן הוסיפה עליה גם הטומאה של שבעה נקיים, לכן כתיב וכפר עליה כו' מזוב טומאתה. ומזה דרשו חז"ל מזובו, יש זבין שמביאין קרבן ויש זבין שאינן מביאין קרבן פירושו מדלא כתיב מזוב טומאתו. ועיין פ"ק דמגילה שם ודו"ק.
49 מט
תו"כ פרשת זבים פ"ו פסקא ג'. ורחץ במים אפילו במי מקוה את כל בשרו, מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה כו' ברום ג' אמות. לפ"ז דהך כל בשרו קאי אשיעורא דמקוה א"ש דגבי זב כתיב ורחץ בשרו במים חיים ולא כתיב כל בשרו, משום דתמן לא בעי שיהא הטבילה במ' סאה, רק מעיין בכ"ש, וכפי שיטת הראשונים הברורה דבין אדם בין כלים מטהר בכ"ש. ודו"ק.
50 נ
ורחצו במים. בתו"כ. הקיש רחיצתה לרחיצתו מה רחיצתו בנקיות כו' מה רחיצתו במ' סאה. וכן למד לעיל מקרא דוכבס בגדיו ורחץ בשרו במים דחציצה איכא בבגדים. ובזה מיתרצא מה דדריש הגמרא בסוכה ורחץ במים את בשרו מאת בשרו שהוא סימן הפעול שזה מורה עצם בשרו בלא שום דבר החוצץ בין המים לבשר, והקשו בתוספות דכיון דרובו המקפיד חוצץ הלכה למ"מ א"כ קרא למה לי וכיוצא בזה הקשו בגמרא נזיר דף כ"ה ל"ל קרא הילכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה, אך לפ"ז א"ש, דבמכות דף י"א אמר דפליגי תנאי בס"ת שתפרו בפשתן, ר"מ ור"י, דמ"ס דכי איתקוש לתפילין למאי דכתיב בקרא, למאי דילפינן מהלמ"מ, כמו לתופרו בגידין לא איתקוש, וא"כ הכא אי לא הוה כתיב חציצה בקרא רק הוי ילפינן מהלכה לא הוי מקשינן רחיצתה לרחיצתו על חציצה וכן בכבוס בגדים לא הוי ידעינן חציצה ולכך לא מייתי בתו"כ הך דרשא דחציצה, משום דאיהו סבר דלהלכותיהן נמי איתקוש, וא"כ קרא למה לי, מהלכה ידענא, ואולי ר' יהודא סבר כן וסתם ספרא ר' יהודא. ויש להאריך בזה. וקראי דורחץ במים את כל בשרו בפ' אחרי דכתיבא בכה"ג, לכן לא ידענו באשה וצריך להקיש אשה לאיש. ודו"ק היטב.
51 נא
שבעת ימים תהיה בנדתה. בתו"כ ולא בזיבתה כל שבעה. לפי שיטת רש"י הכי פירושו, דזה יכול להיות, שראתה דם יום י"א, ואח"כ ראתה יום י"ב הרי היא נדה וזבה קטנה, וימי נדה עולין, עיין נדה נ"ד, א"כ הכי פירושו, שזה לא יוכל להיות כלל, שתהיה זבה כל ז', היינו שהיא צריכה שבעה נקיים ובכ"ז אם תראה אחר י"א יום תהיה נדה וא"כ היא נדה וזבה כל ז', זה אי אפשר, דאינה נעשית נדה עד אחר ספירת ז' נקיים, אבל לפירוש הרמב"ם כן הוא דלעולם חשבינן ימי נידות, ימי זיבות כסדרן בין ראתה, בין לא ראתה מתחלת שעת וסת הקבועה לה, וזה אם תראה בלא עת נדתה הוה זיבה, וגמירי לן י"א יום בין נדה לנדה בין חזיא דם, בין לא חזיא, לכן קאמר, ששבעת ימים אלו מתחלת ראיתה, כך לפי המנין ואח"כ י"א זיבה ואח"ז ז' נדה וכו', שבעת ימים תהיה בנדתה נחשבין למנין נדות ולא למנין ימי זיבה, שלא יהיו לעולם בימי זיבה, אף אם ראתה ג"פ קודם ולא ספרה ז' נקיים, בכ"ז אינם מימי זיבה, יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה, פירוש, דסד"א דוקא, שלעולם בתחילת מנין השבעה רואה דם [לא שכל יום מהשבעה רואה דם, כמו שפירש הק"א, דזה לא משמע כלל מהפסוק. ודו"ק]. היינו, שמתחילת ראיתה חשבינן ז' ימי נדה ואח"כ י"א ימי זיבה, ואח"כ אם רואה דם בתחילת ז', שוב הוה ימי נדה, אבל כי לא ראתה דם, אימת שתתחיל לראות, אפילו אחר הז' הוה נדה [וכמו לרש"י. והבן], לכן קאמר תהיה אעפ"י שאינה רואה, פירוש אע"פ שאינה רואה כל ז' כלל וכלל נחשבים לימי נדה, ושוב אחר הז', אעפ"י שלא ראתה דם בהן כלל, הוה זבה, ולראיה אחת מונה אחד, והברייתא קאי על מנין ימי נדות וימי זיבות. ודו"ק היטב בכ"ז, כי הוא נכון.
52 נב
ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא כו'. הנה עומק הפשט לדעתי עפ"י דברי שמואל, דבדקה קרקע עולם ומצאה עליו דם דטהורה, דבבשרה עד שתרגיש בבשרה, אבל אם ראתה בלא הרגשה טהורה האשה. והנה הלכה, דדם הנדה מטמאה בין לח, בין יבש, והדם אינו עושה משכב ומושב לטמא אדם, לפ"ז יתכן לפרש כך, דאשה כי יהיה דם זובה בבשרה, היינו ע"י הרגשה, שמרגשת בעת זיבת הדם, אז טמאה האשה דין נדה וכל דינים הנאמרים למעלה על האשה בה, אבל אם לא הרגישה האשה, שיבא ממנה הדם, רק שהדם הוא על המשכב, או על הכלי אשר יושבת עליו, אז אין האשה טמאה טומאת נדה אעפ"י שברור, שממנה יצא הדם, רק שלא הרגישה, אבל הדם דין דם נדה יש לו, שהנוגע בו, בהדם, יטמא עד הערב, וזה שאמר שאין המשכב ומושב טמא רק הנוגע בהדם וזה שאמר ואם על המשכב הוא, הדם האמור למעלה כו' בנגעו בו, בהדם יטמא. ושם דם לשון זכר, כמו שאמר יהיה כו'. כן נ"ל פשטות המקרא. ודו"ק.
53 נג
ותהי נדתה עליו. פרק בנות כושים דף ל"ג אמר רבא עליו להטעינו משמע. פירוש, דהוי כמו שנדתה הוא דם נדה שלה עליו משמע וכנושא דם נדתה דמי כל הז' ימים, והנושא דם הנדה מטמא בגדים, דכל שלא פירש ממטמאיו, הוא אב הטומאה במגעו לטמא בגדים, וא"כ הבועל נדה מטמא בגדים במגעו, דהוי כמו דדם הנדה אכתפיה דיליה דמטמא בגדים, ותו ליכא לאקושי למשכבו לקולא, דמשכבו אינו מטמא בגדים, רק אוכלין ומשקין ועל כרחך דדרשת מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים, אף בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים, לאקושי הוא להיא לחומרא, וליכא למימר לקולא שדומה למשכבו, דהא הכתוב אומר דהוי כמאן דדרי דם נדתה אכתפי' משמע. ויעוין מגילה דף ח' כיון דאמר עלי, כמאן דטעין אכתפיה דמי ופשוט לדעתי ודו"ק.
54 נד
ובתו"כ פ"ז פסקא י"א יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה, אבל היא והוא יטמאו טומאה קלה. פירוש דמשכבו של בועל נדה אינו מטמא רק טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקים, וא"כ מקיש משכבו למשכבה, שכמו שהיא אינה מטמאה, רק במשכב המיוחד, כן בועל נדה [דלא עדיף ממנה, שטומאתו מסבת טומאתה], ודחי דלמא שניהן שוין לטמא טומאה קלה במה שאינו מיוחד למשכב ומושב, ומסיק, דלכן כתיב בבועל נדה המשכב משמע המיוחד, הא אינו מיוחד, אינו מטמא טומאה קלה ג"כ, אולם בנדה גופה לא שמענו אפשר, דאף משכב, שאינו מיוחד אינו מטמא רק טומאה קלה ואתמעיט מטומאה חמורה לטמא אדם כו' ונדה גופא חמירא גם בזה מבועל נדה. וכן פירש באמת כן רבינו תם הובא בתוספות עירובין דף כ"ז ע"א ד"ה כל שהזב נישא עליו טהור, ותוס' תמהו מהך ברייתא דתו"כ. ואנא לא ידענא איך ומה. עיי"ש. וצ"ע.
55 נה
אולם צ"ב הברייתא לעיל פרשה ד' פסקא י"ג יכול לענין לטמא כו' אבל לענין ליטמא תטמא את הכל ת"ל עליו כו'. ודא צ"ב לדברי הכל הא אם נימא דממעטינן, דדבר שאינו ראוי למשכב אינו טמא בעצמותו [אף שלא לטמא אחרים], א"כ קרא בבועל נדה ל"ל למעט מטומאה קלה מה שאינו ראוי למשכב, הוא קו"ח מנדה. וצ"ע. וצ"ל דכונתו למטמא, היינו שיהיה אב הטומאה לענין מנין אוכלין ומשקין, דהנוגע בו יהיה ראשון. וכיו"ב כתבו תוס' בפסחים דף י"ז גבי כלי חרס. ודו"ק.
56 נו
והנה הראב"ד כתב דעליונו של זב מטמא כלי שטף במגע וכבר תמה בכס"מ דזה מתנגד לכמה גמרות ערוכות. ואולי נראה לענ"ד דראב"ד לא קאמר רק דוקא כשלא פירש היינו בעוד עליונו של זב מחובר לזב ומונח עליו, אז אם נגעו בעליונו כלי שטף מטמא אותם, ודלא כהרמב"ם, שכתב שם פרק י' ה"ה הכל ולד טומאה ואינו מטמא אדם וכלים, חוץ מן האדם, שעל גבי הזב, שעד שלא פירש ממטמאיו מטמא שאר כלים, ע"ז פליג ראב"ד, דכל זמן שלא פירש העליון מטמא כלי שטף, אם נגעו בו. ומיושב שפיר דרשת הגמרא דנדה ל"ג וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו (הזב) יטמא עד הערב, היינו כלי שטף ובחיבורין דיש להם טהרה במקוה. והא דאמר הגמרא אוכלין ומשקין הוא דמטמא, היינו לאחר שפירשו מזב. ודו"ק.
57 נז
ובזה סר תמיהת הרב ר' יעקב כהנא על ר"ת דהא תני כל הנישא על גבי הזב טמא, וזה דוקא לטמאות טומאה קלה דסבר כהראב"ד, וא"כ עליונו של זה הנישא עליו מטמא כלים בחיבורין. ודו"ק.
58 נח
כל ימי זוב טומאתה. פירוש, שהזוב מחמת הטומאה לא שהיא מחמת ולד, שאז חביבה להבעל, וזה הוא המקשה מחמת ולד בימי זיבה.
59 נט
בתו"כ אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה מנין רואה שנים כו' מנין לרואה אחת שהיא זבה ת"ל כל ימי זוב. בפירוש המשנה לרמב"ם פ"א מזבים הגירסא דיליף על שנים ואחד מן כימי נדתה, וכמו שהנדה אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת היא נדה, כן זבה בראיה אחת נעשית זבה. יעו"ש. ולפ"ז לענין משכב ומושב דנפק"ל בברייתא השני הוא מן קרא דאיתא גבי משכב כטומאת נדתה, שאפילו פעם אחד היא מטמאה משכב ומושב ודו"ק. ומסולק תמיהת התוס' בשילהי נדה דר"ע לא דריש כל. עיי"ש ודו"ק.
60 ס
וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר. פירוש ללמדנו, שגם ימי לידתה, שאינה רואה בהן עולין לנקיים ואז תמתין עד עבור הימי לידה ותטהר. וזה כמ"ד אחר מופלג. ולמ"ד אחר סמוך, מלמד שאם ספרה ז' ימים בתוך ימי טוהר וראתה למחרתו ביום השמיני דם, שאז אינו סותר, כיון שהוא אחרי ספירה וטובלת ומותרת לבעלה, אף ששופעת דם. ולכן לא כתיב שבעת ימים לטהרתו כמו גבי זב ודו"ק. ועיין רא"ש סוף פרק בנות כושים והבן.
61 סא
והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהמ"ע. וביולדת כתוב אל פתח אהמ"ע אל הכהן. נראה דמרמז, שלא תשמש ביום שביעי שמא תראה ותסתור וכדר"ש, לכן הלא היתה אסורה כל ימי זובה בתשמיש ובלילה שמשה מטתה, וא"כ כי רחצה ביום היא טבול יום ואסורה להכנס למחנה שכינה, אף אחרי הקרבן, לכן כתוב אל הכהן קודם. ודו"ק.
62 סב
והזרתם את בנ"י מטומאתם. זו עשה שבנדה לפרוש סמוך לוסתה (שבועות י"ד). ועפ"ז צריך לפרש הא דקאמר ולא ימותו בטמאם את משכני בתוכם, עפ"י מה דדריש ר"ע סוטה דף י"ז איש ואשה זכו שכינה ביניהן [שם ט"ו], לא זכו אש אוכלתן, וזהו בתוכם, בין איש לאשתו. ודו"ק.
63 סג
תו"כ פרשת זבים פ"ט פסקא י"ב. ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום. הנה מקור הדרשה נפ"ל דלפי סדר הפרשה לעיל כתיב זב קודם ואח"כ בע"ק, ואח"כ נדה, ואח"כ בועל נדה ואח"כ זבה, והכא קא מהדר בועל נדה לסוף, ולכך דריש ליה על בועל שומרת יום, דנפק"ל לעיל מקרא דזבה. יעו"ש לעיל ודו"ק.
64 סד
בהפטרה וארבעה אנשים היו מצורעים גחזי ובניו. לכן דבר המלך אל גחזי אעפ"י שהיה מצורע (לקמן ח') משום שבא תשועה גדולה על ידו. ולכן כתיב פתח השער, שהיו נוהגין מלכי ישראל בשומרון כקדושת ירושלים, ולא נתקדשו שערי ירושלים כדי שיגינו מצורעים תחתיהן (פסחים פ"ו יעו"ש).
65 סה
בגמ' ריש פרק חלק. הוא כפר בתחיית המתים כו' מנין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה כו' בשער על עסקי שער. הביאור דהטבע המה נסים רצופים, שהבורא יתברך מחדש בכל יום מעשה בראשית וכל העולם תלוי במאמרו של הקב"ה, וכבר ביאר רס"ג במאמר התחיה, שכשם שאין כל באי עולם יכולין לברוא יתוש אחד, כן אין יכולין לכלותו, רק להפריד המורכב. וזה שאמר קהלת ידעתי כי כל אשר עשה אלקים הוא יהיה לעולם כו' וממנו אין לגרוע וכן דוד אמר הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, וא"כ המיתה הוא פרוד המורכב ליסודות, והתחיה הוא הקיבוץ מהיסודות את אשר כבר הוא, וקטן הנס והפלא מבריאת האדם מטפה סרוחה, וזה שאמרו מאי דהוי לא כש"כ רק שע"ז רגיל העין לראות וזה לא רגיל, וכן בשליש שלא האמין לנביא שאמר סאתים קמח כו' מחר בשער שומרון, שזה רק קיבוץ הסולת והקמח, שכבר הוא בעולם, ופלא גדול החטה יותר אלף פעמים מזה, רק שזה אינו רגיל העין לפיכך למד מזה שעיקר מדה במדה בפ"ק דסוטה. ויעוין ח"א ודו"ק.
66 סו
ומשם לא תאכל. היה צ"ל ומזה לא תאכל. ונראה דכיון על מה שאמר סאה סולת וכו' בשער שומרון כו' על השער אמר שמשם שממקום השער יהי' הסבה שלא תאכל ויהי לו כן וירמסוהו העם בשער וימות. וזה כיון הכתוב.