Khukkat חקת
1 א

חקת

2 ב

אשר אין בה מום. בספרי למה נאמר כו' לא אם אמרת במוקדשין שעשייתן בטהרה כו' בטומאה [פירוש טבו"י] לפיכך לא יהא מום פוסל בה הרי פסח יוכיח שעשייתו בטומאה כו' לא א"א בפסח שזמנו קבוע כו' תחמר בפרה שאין זמנו קבוע לפיכך לא יהיה המום פוסל בה. פירוש, שפסח וכל קרבנות הצבור שזמנם קבוע מום פוסל בהם, אף שבאים בטומאה (תמורה י"ד), שמה שבאים בטומאה אין החסרון בהם, רק לפי שזמנם קבוע, ואם לא ידחו טומאה לא יוכלו לעשות הפסח, אבל פרה שאין זמנו קבוע, ואפ"ה עושה אותה טבו"י, וע"כ דקילא טפי קדושתה, לכן סד"א שאין מומין פוסלין בה, ת"ל אשר אין בה מום.

3 ג

שם בספרי איסי בן עקביא. שהיה בדין מה מוקדשין שאינן נפסלין במראה שחור ולבן כו', ולא קאמר, דמה להן שכן נפסלין בעשיה בטומאה תאמר בפרה שנעשית בטומאה, כדפריך על ת"ק. ונראה, דבפרק כל האיסורים אמר מה לבעל מום שכן מומו ניכר, וכן במנחות פ"ק דף ו' יעו"ש, א"כ הת"ק דמביא מקו"ח, דאין מלאכה פוסלת בהן, שפיר מפריך שכן עשייתן בטהרה, אבל הוא דמביא קולא וחומרא ממראה שחור ולבן למום ששניהם ניכרין איך יאמר דלהכי לא מפסל בה מום שכן נעשין בטומאה, הלא איזה דבר ראוי להתלות בחברתה, דבר הניכר בדבר הניכר, וכיון דמראות לבן ושחור פוסל בה, כ"ש שיפסול בה מום. ופשוט.

4 ד

ונתתם אותה לאלעזר כו'. פירוש ונתתם למשה ואהרן, דלגבי ישראל מדבר בלשון נסתר, רק כאן הזכיר גם אהרן, משום דבן חייב בכבוד אביו, רק בנטילת רשות מאביו אהרן.

5 ה

הנה הפרה נשרפה תיכף שהוקם המשכן ביום ב', כדאמר ירושלמי סוף מגילה, רק לפי שנעשית בחוץ סמך כאן לספור דויכהן בנו אלעזר תחתיו, מספר שבחיי אביו היה ראשונה באלעזר וכבר כהן בחיי אביו. ועל הלוים אמר הזה עליהם מי חטאת, שכבר היה מי נדה. והנה גם אלעזר, שהזה מדמה שבע פעמים היה צריך כבוס בגדים ורחיצה, רק מפני כבודו לא כתב במפורש שהוא טמא, רק רמז זה באמרו וטמא הכהן עד הערב, שזה הכהן המזה נכח פני אהמ"ע, לכן כפל מלת הכהן, וכתבו אחרי ואחר יבא אל המחנה. ודע כי כל עבודות חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה, אך דוקא הני דתחלתם בפנים, כמו המשלח השעיר, והמוציאים פרים הנשרפים, וכן העוסקים בפרה, שצריך להזות נגד פני אהמ"ע, אבל צפרי מצורע, הכהן אינו מתטמא, שאינו שייך לפנים כלל, וכן בעגלה ערופה. וזה מדרכי התורה, כמו שהעו"ג אינו מתטמא, וזובו טהור, כי הטומאה הוא במקום שיש קדושה. ואכמ"ל.

6 ו

ביומא מ"ב ע"ב. למ"ד לדורות בכה"ג מנ"ל גמר חקה חקה מיום הכפורים. זה גופיה הטעם, דכתוב קרא על שחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, הוא הנפרדים משכליים הנבדלים, שהשחיטה חוץ למקדש הוי כהקרבה לזולת השי"ת. והנה שעיר המשתלח שהוא בחוץ, והפרה אדומה נקרבת בחוץ צריך שיהא בכהן גדול, שזה ענין עלול לחשוב מחשבה זרה חלילה, איזה עבודה לכח נפרד, אשר על זה דריש בספרי ולעבדו בכל לבבכם שלא יהרהרו כהנים בשעת עבודה, לכן מצותה בכה"ג, שהוא איש שרוה"ק שורה עליו, הוא לא יבוא לחשוב זרה. ויעוין רמב"ן קרוב לזה, כן מש"כ בפ' אחרי על עזאזל, יעו"ש. והנה מצאנו חקה בסתרי הטבע, שארס המחלה בהתהרכבה בדמי החולה, אז יהי' זה מזור, כאשר נתפשט כעת הרפואה בנשוכי כלב שוטה ובחולי אסכרה, ועוד מחלות שונות, אשר זה שיטת ר"מ בן חרש בסוף יומא, כן בסתרי התורה, כי הפרה אדומה והשעיר המשתלח, כאשר יעשו זה משתלח מבפנים וזו נוכח פתח אהמ"ע, זה מכפר, וזה מטהר, ומי יבוא בסוד ד'. ודו"ק.

7 ז

ושרף את הפרה וכו'. ספרי פס' קכ"ד שהיה בדין ומה פרה שאין נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשרפתה כו' ותפסול בשחיטתן והדין נותן כו' מלאכה פוסלת בשחיטה פרים הנשרפין א"ד שתהא מלאכה פוסלת בשרפתו. הנה זה הקו"ח לא יתכן רק אם נימא, דשחיטה בזר כשירה בפרה וכן שרפה, והפירוש ושחט אותה לפניו, שיהא אחד שוחט ואלעזר רואה, וכן ושרף אותה לפניו, אז שפיר הקו"ח, אבל אם נימא דכהן בעי, ואין זר כשר בשחיטתן וכן בשרפתן, כמפורש בירושלמי פרק שני שעירי, אין קו"ח, דלכן פוסל בפרה מלאכה, הואיל וזר פסול בה, תאמר שם הואיל וזר כשר, לכן אין מלאכה פוסלת. ואולי הוי למד על קבלת פרים נשרפים והזיתם כו' שתהא מלאכה פוסלת בהם, וע"ז ממעט פרים נשרפים ועיין יומא מ"ב מ"ג, דעל שרפה לא פליגי שיוכשר זר, עיי"ש ודו"ק.

8 ח

וכבס בגדיו ואחר יבוא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב. מרמז דהותרה טומאה בצבור, ובכ"ז כשיש לו מים לטבול יטבול, ויהיה רק טבו"י, וכמו ששנינו בירושלמי פ"ז דפסחים. וזה דוקא בכהן לעבודה, אבל בזר הא לא משכחת. ואם שוחטין וזורקין על טמא שרץ, גם בפסח לא הותרה בצבור בטמאי שרץ. ודו"ק. או דמרמז, דאם יש טמאים אחרים יכנס זה הכהן, משום שטומאתו קיל, שאינו חייב על טומאת מקדש קרבן, כמו דשנינו בתוספתא ריש שבועות יצאו זה שטומאתן רק משום קדושה, יעו"ש ודו"ק. או שמרמז, שיבוא למחנה ומותר לעשות פרה שנית, שכשרה בטבו"י. ודו"ק.

9 ט

והשרף אותה יכבס בגדיו במים. הנה בכל מקום דכתיב כבוס בגדים בתורה לא נזכר במים, לבד הכא. ואולי משום דקיי"ל, דאין מכבסין בגדי כהונה שנגעלו, דאין עניות במקום עשירות (זבחים דף פ"ח). והנה גבי הוצאת הדשן ביומא כ"ג, ולשיטת קדמאי גם בהרמה שם דף י"ב, בעי שיהיו בגדים שחקים ופחותין מן הבגדים שנעשה בהן עבודה, שבגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו, והנה שרפת כל הנשרפין כשרה בזר (ירושלמי יומא ורמב"ם), ולפ"ז כאן, דהשרפה צריך להיות בבגדי כהונה, נראה דמלבד דהן אסורין לעבודה בפנים משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, עוד נראה דשחקים כשרים בה, ולכך אם הוגעלו מכבסין במים וכשרים לשרפת פרה אחרת, ולכן אמר וכבס בגדיו במים, להראות דאם אינן זקוקין רק למים מכבסין אותם, ואם הוזקקו לנתר וחול אין מכבסין אותן, ושחקים כאלה פסולים אף גם לעבודה של שרפת הפרה, וכמו שאמר הת"ק דברייתא שם בזבחים בכל בגדי כהונה, ולכן מרמז, שיותר כבוס מבמים אם הוזקקו הבגדים פסולים הם גם לעבודה של שרפת הפרה. ודו"ק.

10 י

ומסתפינא לומר, דלר' אלעזר דסבר, דבהוצאת דשן בעי בגדי כהונה, בכ"ז גלי רחמנא דבעלי מומין כשרים בהן, כמוש"כ בתוס' יומא דף כ"ג ע"ב ד"ה יש עבודה כו', כן בשרפת ושחיטת פרה אדומה, אעפ"י שפסולים בזר, מ"מ בעלי מומין כשרין בהן, לכן לא הזכיר בהן כהן, רק ושחט אותה לפניו, ושרף אותה לעיניו, שיהא אחר שוחט ואחר שורף, ועיין יומא מ"ב, ולכך לא נזכר ואחר יבוא אל המחנה גבי שרפה, דאינו נכנס לעבודה במחנה שכינה. ורמז יש לזה שאמר ביומא דף מ"ב מידי דהוה אמראות נגעים כו' דבעי כהונה, ושם בעלי מומין כשרים, כן הכא אף שטעון ד' בגדים כשר בע"מ לשחיטה. והדבר חדש. ובפרט דגבי בעלי מומין שאינן ראוין רק לאכילה, א"כ אכילה לא הותר בקרבנות צבור, רק בפסח בערב. ודו"ק היטב בכ"ז.

11 יא

וכבס האסף את אפר הפרה את בגדיו. לא נזכר כאן רחיצה במים מה שבכל הפרשה נזכר. ונראה, דהתורה רמזה לזה דבעי כוונה בטבילה לתרומה ולקדש, משא"כ בחולין, דלטבילת חולין לא בעי כוונה, ואמרו בביצה נדה מערמת וטובלת בבגדיה, דהולכת בנהר עם בגדיה והיא טהורה, והבגדים טהורים, ולזה במעשה פרה, דבזכרי כהונה הלא צריך כוונה לטבילתן כתב כבוס בגדים בפני עצמו, והדר כתב רחיצה להורות דבעי כוונה, אבל באסיפת אפרה דכשרה בזרים שהן אינם אוכלים בתרומה, וטבילתן על הרוב לחולין לא בעי כוונה, ויכול להיות הכבוס והטבילה כאחד, שטובל בבגדיו ומחזי כמיקר, ולא נראה כמכוון לטבול, ואם כי מעלות דרבנן התורה רמזה לזה. ועל המוזה דמיירי בנכנס למקדש כמו שכתוב את מקדש ד' טמא בעי כוונה כמו לקדש, כן בעי כוונה בנכנס למקדש. הבן.

12 יב

ונכרתה הנפש ההיא מישראל. בספרי מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמוד שמיתה היא כרת וכרת היא מיתה. הגם שבכל מקום אמרו, דמיתה אינה כרת, היינו כמו שפירש בירושלמי בכורים, דמיתה אין זרעו נכרת או מיתה לששים שנה וכרת לנ' שנה, יעוין תוס' שבת דף כ"ה, אבל מ"מ הנכרת הוא מת, וכיון בשלילה כתוב והזרתם את בנ"י כו' ולא ימותו, הוא, שאף מיתה לא יהא בם, ומכש"כ כרת, אם יקיימו וינזרו מטומאות. אמנם פשוט נראה, דידוע דטומאת מת הותרה בצבור, ורק טומאת מגע וכיו"ב, אבל טומאה היוצאת מגופן לא הותרה בצבור, וכדתניא בבכורות דף ל"ג וב"ש הנ"מ טומאה שאינה יוצאת מגופו כו', ואף בועל נדה אמרו בפ"ק דיומא, דמטומאת ביתו הפרישוהו ולא מטומאת מת, דטומאת מת הותרה בצבור ולא טומאת בועל נדה [ובירושלמי פסחים לענין מגע זב].

13 יג

ומה נפלא לפ"ז, דבפרשה צו כתיב והנפש אשר תאכל בשר ונפש כי תגע ואכל כו', ובאחרי וכל נפש אשר תאכל נבלה כו' ונשא עונו, הרי כתוב בלשון יחיד, וכאן כתוב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא כו' כי מקדש כו' הנפש ואיש למעוטי צבור שדחויה הטומאה אצלם, אבל בפרשה זבים, ונדה, ובועלה, ובעל קרי בסוף מצורע כתוב בלשון רבים והזרתם בנ"י מטומאתם ולא ימותו בטמאם, משום שאף בקרבן צבור אינה נדחית טומאה היוצאת מגופו, ואפילו רבים אינם עושים בטומאה. והנה בספרא ומכילתא בכמה מקומות דרשו גבי כרת ונכרתה הנפש ולא הצבור, ומהם בפ' אחרי גבי העלאה בחוץ האיש ולא הצבור, וגבי דם הנפש ולא הצבור, משום דצבור אינן נכרתין, וכמו שאמרו ריש יש נוחלין גמירי דלא כלה שבטא, וא"כ בצבור ליכא כרת בשום מקום. אמנם מיתה ביד"ש, דיליף בירושלמי לששים שנה איכא בצבור, וכמו דור המדבר דיליף בירושלמי מהם. ולכן בפרשה זבים דמיירי גבי צבור דלא הותרה טומאה אצלם כתוב ולא ימותו בהשללה, משום שכרת אף אם מחייבי ליכא בצבור, ולכן לא כתוב ולא יכרתו. וזה נכון בס"ד.

14 יד

ובזה בארנו בדרוש מה דאמר ר' אלכסנדרי רצונינו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה וש"מ מעכבין, שאין טומאתן יוצאת מגופן, רק טומאת מגע והותרה בצבור, שבאמת נפשות בנ"י עיקרן טוב, רק שסבות חצוניות גרמו, ששזפתני השמש, והוי טומאת מגע והותרה בצבור [ולזה בתר דמצלי, דתפלה בצבור], ולכן אמרו היתה לנדה ביניהם, אף זו לברכה, שהעו"ג אומרים, דהנדה שטומאתה יוצאת מגופה כן הם אומרים על עם ד' שטמאים בגופן והחסרונות דבוק בתולדה שלהן, ואינו מסבה חצונית, ולכן אין מקרבין לישראל, ואין ישראל מתערבין בהן. ודו"ק. וזה רחוק מרשעים ד' ותפלת צדיקים, כשמתפללין עם הצבור, ישמע גם לרשעים.

15 טו

והנה מה שכתבה תורה בפ' אחרי ונשא עונו גבי אוכל נבלת העוף, להורות שהוא בכרת, כדילפי בתו"כ עון עון, הוא, מפני שנבלה הותרה מכללה באכילה לכהנים במקדש, לכן כתב דהאוכל נבלה ונכנס למקדש חייב כרת, כמו בכל טומאה דעלמא. ויעוין שבועות פ"ק דילפי מדכתיב בה. יעו"ש. ופשטא דקרא אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ מורה כשיטת הרמב"ם דטבו"י שאכל קדש אינו חייב כרת, יעוין פרק י"ח הל' י"ד מפסוהמ"ק, ורק אם בשרו לא ירחץ ונשא עונו. ודו"ק היטב בכ"ז.

16 טז

כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו. לפי המבואר בספרי (אינו לפנינו, רק בילקוט, והביאוהו הקדמונים) מפני שהייתי אומר אם קדמה הזאה לטבילה יצא ת"ל וחטאו ביום השביעי ואח"כ וכבס בגדיו וטהר, ובפי' המשנה ביאר רבינו, דזה דוקא ביום השביעי, אבל כי עבר שביעי ולא הזה, אז טובל בלילה ומזה ביום וטהר, יעו"ש, לפ"ז א"ש כי מי נדה לא זרק עליו, אז אם בשביעי טמא יהיה אף שטבל קודם הזיה ואחר זה הוזה ביום השביעי טמא יהיה, ואין הטבילה שקודמת להזיה מטהרתו, ואם עבר יום השביעי, אז עוד טומאתו בו, אבל אם זורק עליו טהור הוא, אם היה הטבילה קודמת להזיה. ודו"ק.

17 יז

טמא יהיה, לרבות טבו"י, עוד טומאתו בו, לרבות מחו"כ. פירוש, דיהיה הוא עתיד, שעד הערב טמא ואין בידו להסיר טומאתו ממנו, ואנו יודעין שלעתיד יהי' טמא, אבל מחו"כ בידו להביא כפרתו ולהשליך טומאתו מעליו, עוד טומאתו בו לרבות שאם נטמא במת מצוה, חייב על כניסה דמקדש (מכות דף ח'), וזה כתוב גבי משכן ד' טמא, שבמשכן נקרה לפעמים שהיו צריכים לטמא למת מצוה וזה מישאל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהוא, ואפ"ה לא היו רשאים לכנס בטומאתן במקדש, ולכן כתב זה גבי משכן ולא גבי מקדש. ודו"ק.

18 יח

טמא יהיה עוד טומאתו בו. יתכן לפרש, שלכאורה הוי אמינא היכא דזב או נדה, שטמאים טומאת הגוף חמורה ומשתלחים חוץ לב' מחנות, לכן שבע להו טומאה, וכי נגעו במת לא יטמאן, וכדאשכחן במנחות כ"ב שבע להו טומאה בטומאה אחת (מדרס ומגע זב, דמזב אתי), וגבי טבילת בע"ק לד"ת אמר בירושלמי סוף מי שמתו, שאין שם לטו"ק אצל חמורה, לכן אמר כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה, אף אם עוד טומאתו בו, פירוש, בשעת המגע במת שיש עליו טומאה שיוצא מגופו בעוד שנגע במת, דלענין שלוח מחנות חמור מטמא מת, בכ"ז בזב שנגע במת כ"ז שלא זרק עליו מי נדה טמא יהי' לחייבו כרת על ביאת מקדש. ודו"ק.

19 יט

ספרי פס' קכ"ז. ר"מ אומר א"צ הרי הוא אומר וכל הורג נפש בדבר שאינו מק"ט כו' שמטמא בהיסט [גירסת הגר"א]. ופירושו, דר"מ לטעמיה אזיל בשבועות דף ל"א, דר"מ סבר דמושבע מפי עצמו בב"ד כו' עיי"ש, דסבר דון מינה ומינה, והכא נמי דון מינה ומינה לטומאת ערב בלבד, ולכך קאמר א"צ למילף כלל טומאת היסט מנבלה. ודו"ק.

20 כ

עדיות פ"ו. שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי כו' והלא קו"ח ומה החי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא כו' אמר להם לא אמרו אלא על אבר מן החי. פירוש, דפליגי באין בו כזית, וכדמפרש הרמב"ם בפירוש המשנה, וע"ז אמר דאדרבא זה הגורם, דדבר שאיסורו בא בפ"ע, כמו נמלה, א"צ שיעור, אבל אבר מן הנבלה כיון שענין האיסור לא בא על דבר זה לחוד לא הוי בריה, כן הכא לענין טומאה אבר מן החי הלא בא טומאתו מתחלת ברייתו עליו בפרט, וא"כ הוא בריה וא"צ שיעור, אבל אבר מן המת, טומאת המת חלה על כל המת בכללו, וא"כ אבר ממנו אינו בריה וצריך שיעור. או פירושו, דאבר מן החי הוא עיקרו הלמ"מ, ולכן לא ילפינין אבר מן המת בקו"ח, דאין דנין קו"ח מהלכה, וזה דאמר לא אמרו אלא על אבר מן החי. ודו"ק.

21 כא

ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ד' טמא. יתכן, כי הכרת הוא שהוא נכרת מתוך הכלל, כמו בשר המת מן נפש האדם, כי כמו שהרוח החיוני הוא שוכן בגוף ונמצא בכל חלק מחלקיו, ועורקיו כולם מעון להרוח החיוני, וכאשר יופסד אחד, אז טוב לו להכרת מן הגוף, ולא להפסיד כל הגוף, כן האומה הישראלית היא גוף אחד. מעון לרוח האלקי ומשכן קדשו, ושוכן על כל איש ישראלי בפרט, וכאשר יופסד אחד אז נאות לו ההכרת [ואולי הוא כמו כוונה שניה על משכן ד' טמא. דו"ק], והנה במשכן עדיין לא היו מצווים על ערבות של הנסתרות ועדיין לא היו כגוף אחד, משא"כ כיון שעברו הירדן נענשו על הנסתרות כי כל האומה כגוף אחד וזה שאמר גבי משכן ונכרתה הנפש ההיא מישראל, אולם גבי מקדש, שהם כגוף אחד, אמר מתוך הקהל, שהוא כמו הכרת אבר אחד מתוך הגוף, שכל הקהל הוא אדם אחד מעון לרוח השי"ת. ודו"ק.

22 כב

כל פרשת פרה נאמרה בלשון נסתר ויקחו, והיתה לבנ"י, והיתה להם לחקת עולם, משום דכולה אינה בפנים מקום שנועד שמה שמו יתב' לישראל, מקום שהכרובים פונים, מקום היחוד העליון, לכן הוי חק סתום, ומדבר השי"ת בלשון נסתר. ודו"ק.

23 כג

הנה המג"א סימן תרפ"ה כתב, דפרשת פרה דלהוי דאורייתא לא ידענא היכא רמיזא. יעו"ש. ולדעתי הוא מפורש, דבריש יומא יליף לענין פרישה מהך דכאשר צוה ד' לעשות לכפר עליכם, לעשות אלו מעשה פרה לכפר עליכם זה יוהכ"פ ואמר שם אי כל הכתוב בהן מעכב או רק המעכב לדורות, יעו"ש דף ה', ושם ע"ב אמר רשב"י במלואים שאף מקרא פרשה מעכבא, דכתיב זה הדבר אפילו דבור מעכב, א"כ כי ילפינין לדורות גם בפרשת פרה מקרא מעכבא טרם עשיית הפרה, ונמצא בשעת עשיית הפרה מקרא פרשה מעכבא והוי אז דאורייתא, ולפ"ז גם ביוהכ"פ הוי דאורייתא בזמן המקדש. ונכון. ואולי מפני זה היה קורא בע"פ את שבחומש הפקודים, מפני שנאמר אחר מות אהרן, וכדאמר בספרי שם פס' קמ"ב, וא"כ לא היה קריאתו מן התורה, שע"ז לא נאמר כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר כו', שעדיין לא נאמרה, לכן נשתנה קריאתה בע"פ, וכמו דאמרו על שמונה פרקים הואיל ואישתני אישתני. יעו"ש. והגמ' דאמרה טעמי אחרינא אזלא לפום מאי דלא יליף מסיני, ובפרט ר"ל לטעמיה אזיל דלא יליף מסיני. ודו"ק ועיין מש"כ בפ' אחרי.

24 כד

לא מקום זרע ותאנה וגפן כו'. לא זכר זית שמן ודבש, שכל זה היו טועמין בהמן שטעמו כצפיחית בדבש ולשד השמן, לכן לא זכרו זאת, ומשום זה נשאו המרגלים רק אשכול ומהתאנים והרימונים, ולא מן הזיתים והתמרים, שזה טעמו במן ופשוט.

25 כה

ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. דע, כי הברכה, אשר, היא בחפץ השם ובסבר פנים יפות, היא אינה מהוללה בכמותה רק באיכותה, כי זה ענין יותר נשגב ויותר נאה, אשר במעט המזון יושבע רעבונו, ובמעט השתיה יושבר צמאו, וכמו שהבטיח בברכותיו ואכלתם לחמכם לשובע, שיהא אוכל קמעה ומתברך במעיו, רש"י, ולכן אמרו ז"ל לא נתקררה דעתן של ישראל עד ששמעו ואכלתם לחמכם לשובע, שזה ענין נשגב, שבמעט המזון יספיק לנפשו, ואם יאכל האדם מזון היוצא מידו של הקב"ה הוא אושר נפשי ומזון רוחני, כאשר הפליאו רז"ל במן לחם אבירים, ולכל אחד הוא לפי שלמותו, כמאמרם ביומא לצדיקים כו', ולכן אילו לא שינו מאמר השם ועשו כפי מצותו, היה הברכה במעיים באיכות, לא בכמות, כאשר היה במן שהמרבה לא העדיף מעומר והיה מספיק, ושתיתם היה ג"כ ענין נפשיי, אשר בזה נבדלו מן שתיית הבהמה, אשר הוא רק לכבות חום הצמאוני מאש הקיבה, אולם כאשר לא נתקדש שמו יתברך, אז היה הברכה בכמות לא באיכות, והיה בו שתייתם שוה לשתיית הבהמה. וזה שאמר השם והוצאת להם מים כו' ולא הזכיר מים רבים [גם בבשלח לא נזכר], והשקית את העדה ואת בעירם, ואת אפסקיה קרא [כדאמר בב"ק ס"ה על קרא דואת אשמו], היינו, ששתייתם יהיה נבדל משתיית הבהמה, אולם כאשר לא עשו כפי צוויו, אז ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם, שניהן שוין בשתייתן, והברכה אינה רק בכמות. ודו"ק.

26 כו

הר"י אלבו פכ"ב חשב, כי חטא מי מריבה הוא על שלא קידש משה שמו, כי כאשר ראה כי העם צמא למים, היה מהראוי לאיש כזה לקדש שמו יתברך ולעשות מעצמו להוציא מים מסלע, וד' יעשה רצון צדיק ועצת עבדיו ישלים. ובזה כבר דברו החכמים וספריהם אין אתי. ובאמת ראוי להתבונן, כי לא מצאנו למשה שיעשה דבר וענין בלי צווי השם קודם בכל המופתים ופלאות שעשה, כמו כן, ושליו, ובאר, וקי"ס, מה שמצאנו בשאר נביאים שעשו מעצמם, והש"י הקים דבריהם, כמו הראשון היה יהושע בעמידת השמש, וכמאמר הכתוב ולא הי' כו' לשמוע בקול איש, וכן באליהו בהר הכרמל ושמואל במטר, זולת מה שמצאנו לו בדבר קרח, הלא דבר הוא. ונראה בזה כי נביא אחר שהשגתו אינה באספקלריא המאירה, ובנבואתו הוא כמשתגע, שהוא מופשט החומר ומשולל החושים, בזה הלא עין בעין נראה, כי לא אלקים הוא, ורק כחות הנבואה האלקית באים מהמשפיע היחיד, אלקי רוחות לכל בשר, לא כן משה, כי הוא נשאר בחושיו ומדבר כאדם עם חבירו, וכמאמר השם פא"פ אדבר בו (ועיין ספרי ומדע), אילו היה עושה כן, אז אמרו עליו כי הוא בעצם כח משפיע, משדד הטבע ועשאוהו לאלקי לעבדו, לכן מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו באל שדי, לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצוהו השי"ת מקודם, אחרי סבלו תלונות ורגשות בני ישראל, שידעון כל ישראל, כי הוא איש משה והוא לא יעשה דבר מעצמו בלתי השגחת השם הפרטיית, העושה בבריאותיו כפי חפץ חכמתו, לבד בדבר קרח, אשר צעקו כי כל העדה כולם קדושים, כעם ככהן, כקטן כגדול, הכחישו מעלת משה וחשדוהו בדברים פחותים, הטילו ספיקות, כי עשה כל החלוקה בכהונה ולויה מלבו, אז לא חשד אותם כי יטעו במעלתו להחשיבו אלקי והראה, כי מרצון ד' עשה את כל אלה, אולם עכשו, שהראה בדבר קרח שעשה מעצמו, אז כאשר לא היה מים לעדה, מה אמרו דברי נרגן על כבודו חש, על מה שאין מים לעדה לא יחוש, אז בהעדר עשייתו מעצמו לחוש לטובתם ולגזור אומר להסלע תן מימיך היה חלול השם, לכן אמר לא תביאו כו'. כנ"ל לישב דברי הר"י אלבו. ועצם הדבר מושכל.

27 כז

ויתכן לומר עוד בענין המי מריבה, שבעת היה מתן תורה נתעלו ישראל וראו הקולות, שהיו רואים הנשמע, וכמאמרם שהיה הדבור הולך סביבות המחנה ואומר כך דקדוקין וכך עונשין וכך אזהרות, והנה רצה השי"ת שכאן בדבור אל הסלע יראו בנ"י הדבור האלקי, אשר יוצא מגרונו של משה ששכינה שרויה בתוכו, איך הוא פועל בסלע ויהיו רואים את הנשמע, ויהיה להם זה לחיזוק האמונה מעין המעמד הנכבד, אשר רצה השם שיהיה קודם כריתות ברית בערבות מואב. ולכך צוה שיהיה גם אהרן, דהיינו, תרי שושביני [שושבינא דמלכא משה, שושביני דמטרוניתא אהרן], ולהורות מוסר לבנ"י, כי הסלע הוא מתפעל מן הדבור האלקי, והמה המרו את רוחו, והדבור אלקי לא פעל בהם, להיות נכנעים לעבודתו יתברך ולעשות ככל מוצא פי ד'. ולפ"ז היה מהיאות כי בנ"י יכינו את עיניהם להיות פקוחות לראות את הדבור האלקי ויקדשו חוש הראות לראות דבר קדשו, וזה ודברתם אל הסלע לעיניהם, שיכינו עיניהם, אבל משה מכעסו על העם אמר שמעו נא המרים, ולא צוה על הכנת חוש הראות, ולכך לא פעל הדבור האלקי מאומה, והיה צריך להכותו, וזה עון למעלת משה, לא לזולתו. וזה דרך קרב לפשט לפענ"ד. ואין לתפוס כי הדבור היה ממשה, כי זה לא יסופק, שכבר אמרו חכמינו ז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, וזה היה להם לאות, כי השכינה היא שרויה בקרבו וכל מה שמדבר בשם השם הכל הוא כשומע מפי הקב"ה, ולכן בודאי היה בזה חזוק האמונה בלבב בנ"י ולא האמנתם הוא פועל יוצא, שלא השרישו אמונה בלבב בנ"י. ודו"ק בכ"ז.

28 כח

וישלח משה מלאכים מקדש כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת. הענין כי עם אשר מרדו באדוניהם ונתקו מוסרותיהם והולכים לכבוש ארצות לא להם, מי זה עם ומדינה אשר יניחו אותם לעבור דרך ארצם, לכן הקדים כי יציאתם ממצרים לא היה דרך מרד, רק דרך הנהגה נסית ורצון מכוון מהשי"ת, לכן יניחם לעבור דרך ארצם, ויאמר אליו אדום לא תעבור פן בחרב אצא לקראתך, פירוש שמא אני צריך לצאת בחרב לקראתך, כי תרצה להתגר בי מלחמה בעברך דרך ארצי, ואז אני אהיה מוכרח לאחוז בחרב בידי נגדך, ויאמרו אליו כו' במסלה נעלה רק אין דבר, פירוש, שלא יהיה בידי שום כלי זיין, לא חרב ולא חנית, רק ברגלי אעבורה, ויאמר לא תעבור בכל אופן שיהיה, אף אם אין חשש שמה תתגר בי מלחמה. ודו"ק.

29 כט

לא נעבור בשדה ובכרם דרך המלך נלך כו' פן בחרב וכו'. יבואר עפ"י דאיתא ב"ב ק"י אין הילוך מועיל כלום כו' כדי שיהא נוח לכבוש בפני בני מודים חכמים בשביל של כרמים הואיל להילוך עביד כו', והנה ארץ אדום היא מן עשרה אומות קיני, קנזי כו', עיין ב"ב נ"ו, והיה ירא שמא ילכו להחזיק, ולכך אמרו לא נעבור בשדה ובכרם, היינו בשביל של כרמים, רק דרך המלך נלך, שאין הילוך מועיל כלום, וכמש"כ תוס' שמה, ע"ז קאמר, לא תעבור בי פן בחרב אצא, פירוש, שלפעמים אנו נהיה צריכים להלחם זה את זה, ויהיה נוח לכבוש לפני בניו בהילוך זה שאתם הולכים, וכמו אברהם אביכם שהלך בארץ כדי שיהיה נוח לכבוש, כמו"ש בגמ'. ודו"ק.

30 ל

ויאמר אליו אדום כו'. לא כתב מלך אדום (כמו בספור יפתח), כמו בסיחון, משום שהי' להן בית מועצת העם (פארלאמענט), ואמרו (בעו"ג) קטן נתתיך בגוים בזוי מאד, שאין להן מלך בן מלך, ובמקום שאין המלכות ירושה עיקר כדעת העם, לכן כתוב ויאמר אדום, וימאן אדום, אבל בסיחון שהיה ירושה לבנו, וכמו דכתיב בדברים ונך אותו ואת בנו, יעו"ש, לכן כתוב ולא נתן סיחון ולא אבה סיחון.

31 לא

יאסף אהרן כי לא יבא כו' כו'. יתכן, דלכן מת אהרן באחד לחדש החמשי, כדי שמשה יחנך את אלעזר לעבודת לפני ולפנים ביוהכ"פ וכבית אבטינס, ולכן כלו השלשים יום של בכי קודם אלול, כדי שיכין ארבעים יום. ודו"ק.

32 לב

וימת אהרן בראש ההר. לא נזכר קבורתו כאן, כמו שנזכר במרים ובמשה, ומזה דרשו, כי הראה להם את אהרן במטתו, וזה ויראו כל העדה כי גוע כו'. עוד יתכן, דלדורות סגי ברבוי בגדים, וא"כ תיכף היה אלעזר קדוש ככהן גדול [וצ"ע אם הבגדים מקדשין שלא במקדש לכה"ג, דכלי שרת אין מקדשין אלא בעזרה, ואולי דעפ"י ד' שאני] והיה אסור לטמא לאביו והיה צריך משה לקברו ואין זה מדרך הנמוס והכבוד שיכתוב שקברו משה לא בנו, רק בפ' עקב זכר ויקבר שם. ויתכן שמה שהזכיר במרים ותמת שם מרים ותקבר שם, להורות כי השבטים היו נשואים לקוברן בארץ, ומרים לא נשאו לקוברה בארץ, אעפ"י שהיא מתה בחו"ל, מפני שקדש עיר קצה גבול אדום, ולעתיד יתן הקב"ה את קיני, קניזי, קדמוני, שזה אדום, עמון ומואב, א"כ יהיה הכל שייך לא"י, ותהא קבורה בא"י. וכיו"ב אמר בכתובות ירושלמי פרק הנושא על ר' מאיר, שהיה קבור באסיא, שכשיבוא משיח יהא דידכון. יעו"ש. רק השבטים היו צריכים לנושאן ממצרים, לכן הוליכו אותן עד ארץ ישראל, משא"כ מרים מתה שם, לכן ותקבר שם, כי כשיבוא משיח, הוא לארץ ישראל, לכן כתב זה ליעד אותו על כל העשר אומות, כי יתקיימו בעה"י בב"א. ודו"ק.

33 לג

ויבכו אותו כל בית ישראל. פירוש, הכתוב מספר לנו בזה שלא היה כל הארבעים שנה רוצח נפש בשוגג, שהיה נגלה למחנה לויה והיה נפרד מביתו וממשפחתו, שאם היה הלא חזרו במיתת אהרן, מות הכה"ג, והיה להם לשמוח. ודו"ק.

34 לד

ומה דכתיב בית ישראל, ולא בני ישראל, הענין שהיה זה בשנת הארבעים בר"ח אב, והיו סבורין העם שימותו עדיין בט' באב במדבר, ולנוחם היה להם מיתת אהרן, שגם אהרן ינוח אצל משכבותם, ולא יתמו במדבר הזה לעולם התחיה, משל למלך שזרק צרורות מה עשה השליך מידו מרגליות והגביה כולם (מדרש), אבל בית ישראל המה הטף והנשים, שעליהם לא היה הגזרה, המה בכו כולם על מות קדוש ד' לבלי להביא אותם בארץ. ולעיל כתיב ויבואו כל העדה הר ההר, וכולם שלמים ועומדים לכנס לארץ כו' שכבר כלו מתי מדבר, רש"י. היינו לפי האמת שבטל מהן הגזרה, כמו שהביאו תוס' באורך בב"ב דף קכ"א בשם ר"ת, עיי"ש ודו"ק.

35 לה

וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב. זה עמלק, ושינה לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להשם ליתן כנענים בידם והם אינם כנענים. רש"י. אע"ג דאם הוי ידעי שהם עמלקים היו מתפללים על עמלקים שיתן בידם, מ"מ לא היתה מועלת תפלתם, כיון שהתפללו בטעות. ומזה יצאה ההלכה הקבועה בתלמוד פרק המקבל א"ל (המשכיר) זרעה חיטי ואזל וזרעה שעורי ואישתדוף רובא דבאגי ואישתדף נמי הנך שערי דיליה כו' או דילמא מצי אמר אילו זרעת חיטי הוי מקיים בי ותגזר אומר וכו', שאני לא בקשתי מהשי"ת שיצליחני בשעורים, אלא בחיטין. ונכון.

36 לו

אולם יתכן, כי עמלק ידע, כי הוא נאסר לבני ישראל להלחם בו, שהוא מאדום, רק הכנעני נחשב לבני ישראל כאילו הוא שלהם, וארצו מוחזקת בידם, וכל ההבטחות היו על ארצו, א"כ התפלה איננה רק לכוונת המתפלל שכפי שמכוון לבו, כמו שאמרו ברה"ש, א"כ יחשבו שהוא כנעני שעליו הבטיחן השם, ולא יכוונו לבבם לתפלה כלל. ולזה אמר במדרש אמר הקב"ה אין זה אסור עליכם כבני עשו הרי הוא לכם ככנענים שנאמר בהם כי החרם תחרימם, לכך נקרא כנעני ודו"ק.

37 לז

וידר ישראל נדר כו' אם נתן תתן העם הזה בידי כו'. פירוש, דעד עכשו היה מנהיגם בנסים, המצרים נטבעו וכיו"ב, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מושפלים ומנוצחים, וכבן שסמוך על שלחן אביו, שבעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו, ולא לכבוד הוא לאומה, גם תמיד בלי מנוח, שכאשר ראה כי נסתלקו העננים מיד בא להלחם, לכן בקשו שיעשו השם חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגבור ביום קרב, וזה אם נתן תתן את העם בידי בדרכה של מלחמה טבעית. ודו"ק. וכמו שערב לאחד מבית המלך כאשר ירוויח במסחר יותר מכל מחמדי עיניו. וזה מכוון דברי הנביא והי' לך ד' לאור עולם ואלקיך לתפארתך, פירוש, דשם הוי' שמורה על ההנהגה הנסיית זה יהי' לך לאור עולם, ואלדיך, שזה מורה על כח כל הכחות הטבעיים זה יהי' לתפארתך, שגם בהנהגה הטבעיית תצליח ותצא כגבור ביום קרב. ודו"ק.

38 לח

התפלל כו' כי דברנו בד' ובך. פירוש, דנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ות"ח שמחל על כבודו מחול (כתובות ט"ז), משום דמעלת החכם הוא קנין עצמי דבוק לנפש, ובזה לא נגרע מעלתו, כי הכל יבינו מעלתו וחסרונם, אבל נשיא הרי מעלתו אינו רק ענין נקנה מהסכמת המנשאים אותו, ואם הוא ימחול הלא יוחשב מעלתו כאחד הנקלים, ולכן במחלוקת קרח לא היה ביד משה למחול על כבודו, כי החטא היה שאמרו כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו כו', ואמרו כי מעלתם אינו רק הסכמי, וא"כ אין בידו למחול, ולכך לא התפלל עליהם, אבל כאן אדרבא, החטא היה שהשוו עבד לקונו, ושתפו משה להבורא יתברך [עיין רש"י בשם מדרש], וא"כ הגדילו מעלתו, ושפיר יכול למחול, וזהו התפלל כו' כי דברנו בד' ובך, הרי הגדלנו מעלתך, וא"כ תוכל למחול והתפלל כו'. ודו"ק.

39 לט

והיה אם נשך הנחש את איש כו' וחיה. פירוש, משום שהשי"ת אמר כל הנשוך וראה אותו וחי, לכן אף אם היה חולה מסבה טבעיית והיה קרוב למות, אם נשך אותו נחש והביט אל נחש הנחושת היה מתרפא ושב לבוריו, לכן היה שמחה לאיש כזה אם נשך אותו נחש, לכן כתוב והיה בלשון שמחה, ולא ויהי. ופשוט.

40 מ

בהפטרה. ועתה ד' כו' הוריש כו' את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש. נזהר מלאמר את אשר הורישך, שלא יתן ממש לע"ז רק אמר שלפי טעותך את אשר יוריש לך כמוש אותו תירש, וכפי האמת שלא יוכל להוריש באמת לא תירש מאומה, ואמר ואת כל אשר הוריש ד' בלשון עבר, שמידו ירשנו כל. ויעוין ט"ז יור"ד סימן קמ"ז בזה.