Noakh נח
1 א

נח

2 ב

צדיק תמים בדורותיו הנה שני דורות היו דור אחד שלפני המבול ודור אחד שלאחר המבול. ובגמרא תמים בדרכיו צדיק במעשיו ופרש"י תמים עניו ושפל רוח צדיק בלא חמס והנה בדור שלפני המבול היה מעלתו שהיה בלא חמס שכולם היו חומסין ושטופין בעריות והוא לא אבל אחר המבול היו כולם גדורים מעריות ופרושין מחמס אמנם תמים עניו ושפל רוח בדורו אין חשיבות שאצלם לא היה חשוב צדיק אבל אחר המבול שנשאר לבדו וד' דבר עמו וברכו והצילו והיה זן ומפרנס כל העולם ולא היה מתגאה אז היה נחשב במה שהיה עניו לכן אמר כי אותך ראיתי צדיק כו' בדור הזה ותמים לא זכר ודו"ק.

3 ג

ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל כו' נראה פירושו כמו דדרש ר' שמעון בחולין קכ"ט אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כו' ורק לבהמת הפקר מותר דלא נהנה ולא מידי רק הכא מזונתן עליך שחייבין לזונם וכמו שאיתא בסנהדרין עיי"ש ולכן בעי דוקא מאכל אשר יאכל שתוכל להאכילן לא איסור הנאה ודו"ק.

4 ד

בא אתה וכל ביתך אל התבה כו' הנה השבע מצוות שנצטווה אדם המה מושגים לנימוס המדינה ולהנהגה הטבעית לכן כתיב בהו ויצו אלקים שזה מורה על כח כל הכוחות הטבעיות אשר מורגש לכל מעין על הבריאה בכללה כי יש אלקים בארץ אבל כאן שעשה נח מצוה יתירה וזהו לפרוש מאשתו וכמו שאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ד' ויבא נח ובניו כו' וזה מושג רק בנבואה מצד הגזירה לא מצד הנימוס לכן כתיב כאן ד' שזה מורה על היותו מתגלה לנבראים בהרגשה פרטיות, שמרגישים את כבודו בהבדל מן הבריאה ודו"ק.

5 ה

ויותר יתכן דגם האיסור בתשמיש הוא ענין נימוסי דהמולידים לימים מועטים אם יולידו יחסר להם מזון ופחדו שמא ימותו מרעב. לכן אסורים כולם שלא יהיו אלו שבעים ואלו רעבים, ועוד לא ידעו כמה יהיו בתבה, אכן העיקר משום דכאן צוהו השי"ת שיקח מהטהורים שבעה וזהו לצורך קרבן לכן בקרבנות לא כתוב לא א' ולא אלודים רק ד' שלא ליתן פ"פ כו' כדברי בן עזאי סוף מנחות לכן כתוב ד' לבדו ודו"ק.

6 ו

כי אתך ראיתי צדיק כו' עיקר הנסיון של כל הנבראים הי' ההסתפקות וקבלת מרות מנח ובניו כן נסיון של נח הי' העמל והסבלנות לכלכל כל מינים שונים לפי כלכלתם ולעשות רצונם וכמו שספר שם אליעזר (בפ' חלק) ולסבול טרדתם מה שלא ישוער בשכל ותמים פרשו בגמרא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו ותמים בדרכיו הוא עניו וסבלן (רש"י) לכן ידיעת השי"ת אינו מכריח הבחירה וידיעת הנבראים מכריח לכן אם גילה הדבר לנח שהוא תמים הלא היתה ידיעתו מכרחת הבחירה והיה מוכרח על הסבלנות היתרה וענותנותו לכן לא גילה השי"ת אליו ונשאר על זה בבחירתו חפשי מההכרח ולכך גדלה מעלתו ודו"ק.

7 ז

גם מעוף השמים שבעה שבעה מה שלא זכר שנים שנים מעוף הטמא משום שגלוי וידוע לפניו שעופות הטהורים מרובים יעוין סוף אלו טריפות אבל בהמות שטמאים מרובים לכן הזכיר אותם.

8 ח

גם מעוף השמים שבעה כו' לחיות זרע על כל הארץ בטהורים הכתוב מדבר רש"י והא דלא כתב בפירוש מעוף הטהור אתי שפיר לפ"מ שכתבו התוס' בנדה דף נ' דתרנגולתא דאגמרא הזכר טמא והנקבה טהורה יעו"ש א"כ במין כזה צוהו להביא שבעה מפני שאף שהזכר טמא אכן הוא לחיות זרע על כל הארץ ובנקבה הנולדת תהי' טהורה וכן מדויק הפסוק שכאן נזכר לחיות זרע ודו"ק.

9 ט

ומן העוף וכו' שנים שנים באו אל נח. הנה בעוף לא כתיב הטהור שסימני עוף זפק וקורקבנו נקלף סימנים שבפנים ולא היה ידוע לנח. אבל בבהמות הסימן מעלה גרה ומ"פ סמנים שבחוץ ואחרי זה כשעלו לתבה ופרנסן י"ב חודש וראה מי באו שנים ומי באו שבעה אז ידע כל הסימנים והמינים וכמוש"כ התוספות פרק אלו טריפות דכל הדורס מנח גמירי להו ודו"ק.

10 י

ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו כו' אע"ג דהשי"ת אמר לו צא מן כו' אתה ואשתך והתיר לו בתשמיש מ"מ נהג כמו יולדות דמבואר במדרש אגדת בראשית פרק מ"א דכל זמן שלא הביאה קרבנה ומחוסרת כפרה טמאה היא לבעלה יעוי"ש. לכן שהוא הבין להביא קרבן נהג איסור כל זמן שלא הביא קרבנו ואולי איסור זה נהגו בעצמם או מד"ק כמו דדריש אשר ישכבון יעוי"ש היטב ודו"ק.

11 יא

כל רומש על הארץ למשפחתיהם יצאו מן התבה ובמדרש רומש מלא פרט לכלאים למשפחתיהם פרט לסירוס פירוש שכלאים ומסורס פסולים לקרבן, לכן מסיק דב"נ נצטוו על הכלאים ועל הסירוס א"כ הנך שהן כלאים ומסורסים הלא נעבדו בהן עבירה, ולכן היו פסולים לקרבן ב"נ ובירושלמי מגילה דבני נח מותרין להקריב בבמה דידהו בעלי מומין ומכל מינים הטהורים א"כ דחזינא דשנעבדה בהן עבירה בגופן פסולים לבני נח ע"כ דגם לישראל אסור דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור א"כ הא דפליגי בסרוס בבצים בבכורות אם הוי מומא היינו בכה"ג דלא נעבדה בהן עבירה כמו ביד"ש ויש בזה להאריך ואכ"מ וראב"י סבר שם במדרש דלא נצטוו בני נח ע"ז רק לפי שהקריבן על המזבח הגדול שבירושלים לכן לא הקריב לאילו שיהיו פסולים לישראל ודו"ק.

12 יב

ובגמרא פרק חלק למשפחותיהם יצאו אמר ר' יוחנן ולא הם והענין דהמבול היה שוהה שנים עשר חודש (עיין עדיות משפט דור המבול י"ב חודש) אף שכל ענין המבול היה שלא ע"ד הסדור הטבעי, וקיום נח והבעלי חיים היו בענין השגחה מיוחדת להתקיים באויר כזה אשר היה משחית ומכלה ולזה אמר ויזכור אלקים את נח ואת כל אשר אתו בתבה פירוש בעוד היותם בתבה זכר אותם בהשגחה מדויקת וכן דרשו בב"ר מה זכירה נזכר לו שזן ופרנס אותם כל י"ב חודש שבתבה וא"כ היה ביכולת ההשגחה למחות כל היקום כרגע אולם כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ [לבד מה שלא השחיתו במקרה] ונשחת תכונת הבע"ח לגמרי וטבעם היה לאהוב הרע והחמס ולזה היה צריך חנוך י"ב חודש ולהיות נעצרים מתשמיש ומורגלים בצמצום מזונותיהן, להיות ניזונין מידו של אדם. ויהיה מוראו עליהם ולא יטרפו טרף ואחרי שיהיו מגודלים בחנוך טוב וישר כזה אז יצאו לאויר העולם ויחיו הנהגה מיושרה וכמו שאמרו ז"ל שמן המבול ואילך גדרו עו"ג מן העריות וכמו שאיתא במדרש פ' ויצא פ' ע' יעו"ש ולהתהפך הטבע ולהעשות ע"י הפחד וההרגל טבע שנית שערה החכמה העליונה שצריך י"ב חודש לכן אמר שלמשפחותיהם יצאו מן התבה כי קבלו עליהן להדבק במינן (רש"י) וכמו שא"ר יוחנן וכולן חזרו חוץ מתושלמי והוא מפני שנשתנה טבעיהן ומזגן מהחינוך והפחד האלקי הבלתי טבעי ולזה אמר ר' יוחנן ולא הם כי נעשו כבריה אחרת והרואה אותם בתקופה הקודמת למבול וראה אותם אחר המבול יאמר כי המה ברואים אחרים כי מה הוא צורת הבע"ח אם לא טבעו ותכונתו וזה נתחלף בחילוף גמור והבן.

13 יג

ויבן נח מזבח אמרו במ"ר במזבח הגדול בירושלים יתכן לפ"ז דכאן היה דין קדושת בהמ"ק. ומשום זה אע"ג דאין מזבח בבמה ואין ריח ניחוח בבמה. היה כאן מזבח וריח ניחוח. ונח היה כהן ורק העלאה היה עושה דלזה בעי כהן לכן כתיב ויעל עלת במזבח ומה שהקריב מכל החיה והעוף הוא כמדרשם לא הטרחתי עליך להביא מן המדבר רק בקר וצאן שהם ברשותך. וזה הטעם שנאסר חיה ועוף להקרבה כדי שלא ימסור אדם נפשו לצוד ציד להביא לקרבן ממדבר ומן הרודפים. לזה בנח שהיו כולם אצלו ותחת ידו היה מקריב מכולם ונכון.

14 יד

כל רמש אמר הוא חי לכם יהי' לאכלה. דאדם לא הותר לו בשר לאכילה. רק נח זכה בהן בשכר טפולו וקיומו אותם כל זמן היותו בתיבה והכין להם מדור לקיים מיניהם, לכן בשכר זה נתנו לו לאכלה, והדגים שבים שלא נמוחו במבול (קדושין י"ג) נתנו לאכילה שלא להטיל קנאה במעשה בראשית (מגילה כ"ה).

15 טו

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, תרגם יונתן בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת, כי אעפ"י שדעת הפוסקים דהיא מותרת דלא כרמב"ם, הוא משום הואיל ושריא לישראל דמי איכא מידי דלישראל אסור ולעו"ג שרי אבל קודם מתן תורה הוה אסור מפרכסת לדידהו ולזה כתיב בנפשו דמו שב' הוא ייחס קצת שעדיין קצת נפשו בו אבל בפרשה ראה כתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר, ומלת עם הוא על הדביקות האמיתי אבל אם נשחטה אעפ"י שמפרכסת אין הנפש דבוק בו מותר והבן.

16 טז

ולפ"ז יתכן דחזקיה דסבר דעו"ג ששחט בהמה ומפרכסת דיצאת מכלל חיה. אפשר דרק לישראל דכתיב הנפש עם הבשר שמורה על דבוק אמתי לא היכי ששחט בה רוב שנים שהדביקות אינו גמורה שנפשה מפרכסת לצאת, וכמו שאמרו חי הוא וסופו למות, (ריש מי שאחזו) אבל ב"נ לחזקיה ג"כ מוזהר כל זמן שמפרכס דכתיב בנפשו והבי"ת בא על ייחס קצת. [ויש לעיין לפ"ז בהא דמייתי מברייתא דלא כחזקיה הוא מדתני אבר הפורש ממנה כפורש מן החי דזה לישראל דלסוף תני ואסור לב"נ] וא"כ לפ"ז מצאנו תירוץ להא דתנן בריש טהרות ומייתי לה בחולין ק"ב באבר מן החי מן עוף טמא ואין שחיטה מטהרתה דמפרש לב"נ ולאכילה אמר דלחזקיה ג"כ אסור לב"נ ובתוספות רע"ק הניח זה בתימה ודו"ק.

17 יז

שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים וכו'. ע"ד מליצה יתכן, כי באדם קאי על דיין, שנהרג ב"נ (בימים הקדמונים) בדיין אחד, עיין אונקלוס על מימר דיניא ובסנהדרין יעו"ש, וזה שאמר כי בצלם וכו', בדמיון צלמו מה הוא דן ביחידי אף את תהא דן ביחידי כי שכל האדם אשר הוא השופט בצדק הוא חלק מהכל [מהשכל] האמיתי ית"ש.

18 יח

שפך דם האדם כו' ואתם פרו ורבו כו' שטחיות הכתובים עפ"י הברייתא דסוף חזקת הבתים בדין שנגזור על עצמינו שלא נישא נשים כו' ונמצא זרעו של א"א כלים מאיליו, ולא ע"י עו"ג רש"י, לזה אמר כי אף בשעת שיש חרב ושפיכת דם הרבה אין לכם להביט ע"ז כי אנכי אדרוש את נפש האדם ושפך דם האדם דמו ישפך רק אתם פרו ורבו ולא תאמרו כי למה נלד לבהלה ולכליון מוטב שיהיה כלה מאליו אין לכם להביט ע"ז ולכן כתיב בשאלתות דרב אחאי פרשה ברכה דמצוה ליקח נשים ולהוליד בנים מקרא דירמי' דאמר קחו לכם נשים והולידו בנים כונתו דאף בעת הגזירה והגלות מצוה לפרות ולרבות כמו ירמי' שצוה לבני הגולה בבבל ועיין הגהות מיימוני פרק ט"ו מהלכות אשות בזה ודו"ק היטב.

...And you shall be fruitful and multiply: The superficial reading of the verses is according to the baraita at the end of [the chapter entitled] Chezkat HaBatim ... Hence it states that even at a time when there is much [destruction by the] sword and spilling of blood, you should not look at that; as I will require the soul of the man - "and one who spills the blood of a man, ...his blood will be spilled. Rather "You should be fruitful and multiply," and not say, "Why should we give birth for panic and failure? It is better that [life] cease on its own!" You should not look at [it that way].

19 יט

פרו ורבו וכו' לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים כי משפטי ד' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר כמו שאמרו פרק כל הבשר ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו ויותר מזה במלחמה בעת הנצחון לגודל החום והרחבת הלב ידע אל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפ"ת והתירה התורה יפ"ת א"א וכמאמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וכבר האריך בזה מחבר אחד ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח"כ משום דרכיה דרכי נועם וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא עיין תוס' כתובות פ"ג ע"ב ד"ה מיתה שכיחא לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה. וכן מותרת לשתות כוס עיקרין וכעובדא דיהודית דביתהו דר"ח סוף הבא ע"י רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש ומצאנו לרחל שאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף סוף פרק הבא ע"י דאין נשים מצוות בפו"ר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה לה צער לידה היה מצוות שניהם בפו"ר ואמר להם פרו ורבו אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה והיא רוב פעמים מסתכנת מזה עד כי אמרו אשה נשבעת שלא תזדקק כו' לכן בנח אף דכתיב ויאמר להם פרו ורבו הלא כתיב קודם ויברך את נח ואת בניו אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מצוה דפו"ר, וביעקב קאמר פרה ורבה וזה נכון ובמהרש"א סנהדרין נ"ח הניח זה בויש ליישב וכוון לזה ודו"ק.

20 כ

עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפו"ר משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה ובנקבה עוד יותר כמו שאמרו טב למיתב טן דו וכו', ודי במה שהיא מוכרחת בטבע וע"כ דעיקר המצוה היא כמו דתנן ביבמות לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים כו' דאם נשא אשה ולא ילדה מחוייב ליקח אשה שיש לה בנים ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע וכיו"ב אמרו דרכיה דרכי נועם כמוש"כ. ולכן לגזור על האשה כי תנשא לאיש ולא יוליד תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש שיכול לישא עוד אחרת עליו הטילה התורה מצוה, וזה המשך המאמרים שאמר ר' אליעזר בר"ש סוף פרק הבא ע"י ודו"ק.

21 כא

ויאמר אלקים אל נח ואל בניו כו' ר"י אמר לפי שעבר על הציווי לפיכך נתבזה ר"נ אמר לפי שהוסיף על הציווי כו' לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור, (מדרש רבה) פליגי אם הלכה כב"ש או כב"ה דלהך דיעה דבשני זכרים קיים א"כ קיים נח מצוות פו"ר, ומה שאמר לו צא אתה ואשתך הוא היתר בלבד שמצוה אין כאן שכבר קיים לכן אמר הואיל והוסיף על הציווי ונהג בקדושה שיצא הוא ובניו זכה שנתייחד הדיבור אליו ולבניו אבל ר"י סבר שלא קיים מצות פו"ר רק בזכר ונקבה א"כ יתכן שמצוה היה לנח ולא היתר לבד. לכן אמר לפי שעבר על צוויו לפיכך נתבזה פירוש באהלה כדלקמן יעו"ש במדרש.

22 כב

ואני הנני מקים את בריתי כו' זרעכם אחריכם ביבמות סוף פרק נושאין עה"א אמר אחריו המיוחסין אחריו אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות כו' ולזרעך אחריך כו' ה"ק כו' ולפ"ז הכא גם כן צריך ביאור מאי ולזרעכם אחריכם ונראה דנשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם ע"ז אמר להלן והקמותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר כו' ולא יהיה עוד מבול כו' אבל עוד נשבע הקב"ה שאינו משחית כל בשר אפילו במבול אש כמו דאמרו בזבחים פ' פרת חטאת יעוי"ש היטב וכמו שאמר לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו' וע"ז אמר הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם שאינו משחית כל מין האדם ולזה אמר לזרעכם אחריכם דאילו מי שאינן מיוחסין היינו שהמה ממזרין דבר בא לשבעים שנה ומכלה כל הממזרים כדאמר בירושלמי יבמות פרק הערל ה"ג יעוי"ש כן יתכן. אף ע"ג דאין דין ממזר בעו"ג וכמוש"כ בתוספות פרק אלמנה לכה"ג דף ס"ח ע"ב וממזר מעו"ג הבא על אשת איש עו"ג כי מגייר שרי בישראל בכ"ז פסול מקרי וכמו ענה שפסול היה ברש"י וישלח יעו"ש והביא פסולים יעוין ודו"ק.

23 כג

ואני הנני מקים את בריתי כו' מכל יוצאי התבה כו'. הנה בתבה לא היו רק מי שנולד ופרה ורבה וכמו שאמר להחיות זרע אבל הנולדים מהעפוש ומהאשפות לא היה צריך להכניסם בתבה, ועם אלו המינין לא הקים את בריתו כי העיקר כדברי רבינו במורה פרק ע"ב מח"א שהם אינם מכוונים ביצירה אבל נתחייבו להכרח מזג החומר ונכללו באמרו לשחת הארץ והבן. ולפ"ז מובן טעם חכמים דפטרי בהורג מינין שאינן פרין ורבין כמו כנים בשבת ודו"ק היטב.

24 כד

איש האדמה במדרש פרשה ל"ו אמר ר' ברכיה חביב משה מנח נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלקים הענין דיש שני דרכים בעבודת השי"ת דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם א"כ צ"ל לפי המושג שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה וזה ירד ממדריגתו וכן אמרו קה"ר כי העושק יהולל חכם, ריב"ל שכח ס' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור ובכ"ז מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו לכן אמרו עליו שאף הוא היה ראוי לכלייה ורק מתבודד לעצמו היה בכ"ז אחר שנקרא איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא איש האדמה ומשה נקרא איש מצרי שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת מצרי נקרא איש אלקים, שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג, ועיין מד"ר ברכה ודו"ק.

25 כה

ויהי כנען עבד למו לכן כל מה שקנה עבד קנה רבו והיה שייך לבני שם לכן ניתן כל עושרם לישראל יעוי' קהלת רבה ק' ב' על מקרא ולחוטא נתן ענין לאסוף כו' יעו"ש (סנהדרין צ"א גביהה בן פסיסא).

26 כו

ויהי גבול הכנעני כו' באכה סדומה כו' וצבויים כו' פרט הכתוב כאן ערי סדום לבד צוער כדי לפרש למה חס המקום על צוער שמפני שפוקד עון אבות על בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וכנען רבעו והם אמרו הוציאה וכו' ונדעה אותם לכן בעונות אבותם אתם נמחו משא"כ צוער לפיכך ניצולה ופשוט.