Melechet Shlomo on Mishnah Avodah Zarah
1:1א׳:א׳
1 א

בעה"י העונה לעמו ישראל בעת צרה. כל תפלה כל עתידה. נתחיל מסכת עבודה זרה.

2 ב

לפני אידיהן ביד ברפ"ט דהל' ע"ז. ובטור י"ד ריש סימן קמ"ח. וראיתי שהגיה הר"ר יוסף ז"ל בכולה מתניתין מֵמִין מלשאת ומלתת מלהשאילן ומלשאול מהן מלהלותן ומללות מהן מלפורעם ומליפרע מהן. ומתניתין דנקט לפני אידיהן לרבותא וכ"ש יום אידיהם דאסור ולר' ישמעאל דאמר בסמוך שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם לעולם אסור דהא יום אחד היא יום אידם ושלשה לפניו ושלשה לאחריו הרי כל השבת כולה. ואמרינן בגמ' איכא דתני אידיהם כדכתיב כי קרוב יום אידם דהיינו ע"ז שלהם ואיכא דתני עידיהם כדכתיב וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה ע"ז תבא ותעיד על עובדיה לחייבם:

3 ג

שלשה ימים בגמ' מוקמינן דהא דבעינן למיחש שלשה ימים קודם יום אידו דזבין עו"ג להאי בהמה לצורך יום אידו משום דלהקרבה בעי לה אבל לאכילה סגי בחד יומא כדתנן גבי אותו ואת בנו המוכר בהמה לחברו באחד מד' פרקים עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וכו' צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו' וטעמא משום דאין אדם קונה ומזמין לצורך סעודה רק יום אחד קודם לכן אבל להקרבה לע"ז עו"ג מחזר אחריה ג' ימים קודם ובהכי סגי להו משום דלא אסור להו רק מחוסר אבר ואנן דפסיל לן אפילו דוקים שבעין בעינן תלתין יומין כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רשב"ג אומר שתי שבתות:

4 ד

אסור לשאת ולתת עמהם משום דאזלי ומודו לע"ז וקעבר ישראל משום לא ישמע על פיך כלומר לא ישמע בגרם שלך כן פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל מתוך לשונו משמע שר"ל אף ממקח וממכר וקשה על מה סמכו העולם עכשיו לשאת ולתת עמהם ביום אידם נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ"מ בכל שבוע יום אחד דלר' ישמעאל לעולם אסור ואין לומר וכו' ור"ת ז"ל מפרש אסור לשאת ולתת עמהם דוקא במידי דתקרובת ולא איירי כלל בלקנות דודאי שרי בין ללישנא דאזיל ומודה בין ללישנא דלפני עור דלא אסור אלא למכור דוקא במידי דתקרובת ולשאת ולתת ה"פ לשאת מהן מעות ולתת להם מידי דתקרובת חליפי המעות ומביא ראיה וכו' וברייתא דקתני אבל לא לוקחין מהם דרך דורון אמרו וכו' לדעתו ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל שהשמועות מתפרשות בדוחק לפי שיטה זו ע"כ וה"ג בברייתא בגמרא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לפני אידיהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל דבר שאין מתקיים מותר ואפילו דבר המתקיים נשא ונתן בדיעבד לפני אידיהן מותר תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דלאו מותר לגמרי קאמר אלא דוקא במכירה אבל ליקח אסור בין בדבר המתקיים בין בדבר שאין מתקיים דאע"ג דשרינן דבר שאין מתקיים היינו טעמא משום דביום אידו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וְלַאֲזִיל ומודה מקמי יום אידו לא חיישינן אבל ליקח מהן דבר המתקיים הרי המעות בידו ביום אידו ומודה עליהן אע"פ שאין בידו החפץ זו היא שיטת הגאונים ז"ל אבל יש כאן דעת אחרת לרש"י ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן אין לוקחין מהם דוקא בדבר שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו אבל דבר המתקיים מותר וכן כתב בשמועה זו וגם כן כתב בסוגיא דחנויות מעוטרות דלקמן ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב בה לע"ז א"נ דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא ע"כ. ולפי זה אפשר שהוא מפרש מה ששנינו לשאת ולתת במכירה בלחוד דהמכיריה עצמה יש בה משא ומתן משא המעות ומתן החפץ אבל לקנות מהן לא נאסר במשנתנו אלא דילפינן ליה מהך ברייתא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם וזה דוחק דבכל דוכתא דאתמר לשאת ולתת במקח וממכר נאמר וכדאמרינן בעלמא מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה לפיכך נ"ל דמתניתין נמי בין בלקיחה בין במכירה מיירי ולצדדין קתני למכור בדבר המתקיים וליקח בדבר שאין מתקיים ושני ברייתות שבגמרא פירשו פירוש משנתנו קדמייתא אמרה כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם שיש בכללו איסור מכירה לא אמרו שיהא אסור למכור אלא בדבר המתקיים ולפי שברייתא זו סתימה היא ואפשר דהוה משמע מינה דדבר המתקיים אסור בין בלקיחה בין במכירה דבר שאין מתקיים מותר בשניהם הביאו בעלי הגמרא אחריה הא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא לפרש לך שמכירה אסורה בדבר המתקיים אבל לא לקיחה דמדקתני אין לוקחין בדבר שאין מתקיים שהמוכר שמת במכירתו מכלל דבמתקיים שרי ואשמועינן נמי דלקיחה בדבר שאין מתקיים אסורה כדתני בהדיא אבל לא לוקחין מהם ולפי שיטה זו מותר ליקח מהם דבר המתקיים אלא שדברי הגאונים ז"ל נראים עיקר דדבר המתקיים נמי אסור ליקח ביום אידם עכ"ל הר"ן ז"ל. ובגמ' בעי אי היה טעמא משום הא דאזלי ומודי או דילמא משום ולפני עור לא תתן מכשול ונפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום דאזיל ומודה הא נמי מרווח ליה ואזיל ומודה ואי אמרת משום ולפני עור הא אית ליה לדידיה ופלח לע"ז בדידיה. ולפי מה שכתב הר"ן ז"ל לא אפשיטא בעוין אלא סוגיין בגמרא ריהטא דמשום דאזיל ומודה הוא וז"ל והך בעיא ליתא אלא בלשאת ולתת אבל בלהשאילם ולהלוותם ולפורען פשיטא דמשום דאזיל ומודה הוא דהא ליכא למיחש בהו לתקרובת דשאלה הדרא בעינא להלוותן ולפורען נמי זוזי יהבי להו דלא חזו לתקרובת הלכך הני ודאי פשיטא דמשום דאזיל ומודה נינהו ולשאל מהם וללוות מהם וליפרע מהם נמי ס"ל לרבא בגמרא דמשום דאזיל ומודה נינהו שהעו"ג שמח כשישראל צריך לו וליפרע מהם נמי מפני שהוא שמח שפרע חובו אי נמי לשאול מהם וללוות מהם אסור משום גזרה דלהשאילן ולהלוותם ולפורען כאביי דאמר הכי בגמרא הלכך בכל הני פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה נינהו אבל במקח וממכר מיבעיא לן מי אמרינן דוקא בלהשאילן ולהלוותם ולפורעם הוא דאיכא למיחש דאזיל ומודה לפי שהם נהנים בדבר ואינם חסרים כלום אבל במקח וממכר לא לפי שכמו שבא לידו החפץ יוצאין מתחת ידו המעות א"נ אפכא הלכך לית ביה משום אזיל ומודה אלא משום לפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה א"נ דזבין ליה מידי דלא חזי לתקרובת שרי או דילמא כיון שבא לידו מה שהיה רוצה אזיל ומודה ואע"ג דלא אפשיטא בעיין סוגיין בגמרא ריהטא דמשום דאזלי ומודה הוא וכמו שכתבתי בחדושי ולפיכך השמיט הרב אלפסי ז"ל בעיא זו וכתב משנתנו בסתם דאלמא ס"ל דכולה בחד גוונא היא משום דאזיל ומודה. והרמב"ם ז"ל ג"כ כתב בפ"ט מהלכות ע"ז שלשה ימים לפני אידיהם של עו"ג אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים הרי שאסר הכל ולא חלק בין הראויין לתקרובת לשאין ראויין ובין אית ליה בהמה לדידיה ללית ליה עכ"ל ז"ל. עוד בעי בגמ' הני שלשה ימים הן ואידיהן או דילמא הן בלא אידיהן ומסיק הן בלא אידיהן שלשה קאמר דאי ס"ד הן ואידיהן ליתני אידיהן של עו"ג שלשה ימים וכי תימא דלהכי תנא לפני למעוטי לאחר האיד דאי הוה תני סתמא לא הוה ידעינן הנך שני ימים דלבד האיד אי לפני האיד אי לאחר האיד ולהכי תני לפני למעוטי לאחר ליתני אידיהן של עו"ג שלשה ימים לפניהם אסורין דלישתמע דתנא דידן באידיהן איירי אלא מדלא אדכר במתניתין לאיסור כלל ש"מ הנך שלשה ימים דקתני במתניתין אלפני קאי ואידיהם ממילא משתמע דכ"ש דאסור והן בלא אידיהן קתני:

5 ה

להשאילן ולשאול מהם וכו' בגמרא פריך בשלמא להשאילן להלוותם לפורעם משום דקא מרווח להו אלא לשאול מהן ללות מהן להפרע מהם מעוטי קא ממעט להו ותירץ אביי גזרה הא אטו הא ורבא תירץ כולה משום דאזיל ומודה הוא וצריכא דאי תנא כו' עיין בתוי"ט:

6 ו

ר' יהודה אומר נפרעין מהם מאי דקשה לר' יהודה מההיא דבפ"ק דמסכת מועד קטן כתבנוהו שם בס"ד. וכתב הר"ן ז"ל ר' יהודה אומר נפרעין מהם מפני שהוא מיצר למ"ד דלהפרע מהן אסור משום דאזיל ומודה פליג ר' יהודה ואמר דליתא משום דמיצר הוא וליכא הודאה ולמ"ד דלהפרע מהם אסור משום גזרה דגזרינן ליפרע מהן אטו לפורען פליג ר' יהודה ואמר דלא שייך למיגזר דהכא מיצר והכא נהנה:

7 ז

אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן לאחר שפרע חובו הוא שמח לאלתר ע"כ. ובגמ' מתני' דלא כר' יהושע בן קרחא דאמר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מפני ששמת הוא לאחר זמן ביום אידו דכיון דנקיט ישראל שטרא בידיה עילויה כל שעתא ושעתא מיסתפי מיניה אבל מלוה על פה נפרעין מפני שהוא כמציל מידן ותוס' ז"ל הוכיחו מן הירושלמי דאפי' מלוה בשטר נפרעין מהם. ובגמרא וגם בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) פסיק הלכתא כר' יהושע בן קרחא: