Melechet Shlomo on Mishnah Arakhin
1:1א׳:א׳
1 א

בעזה"י המציץ מן החרכים. נתחיל מסכת ערכין

2 ב

הכל מעריכין וכו' עד סוף סי' ג' ביד כי"א דהל' ערכין וחרמין סי' ג'. ובתו"כ פ"ג דפ' בחיקותי. בנזיר ובנדרים הזכיר כנויים שלא להזכיר שם שמים לבטלה כדאי' התם ובכאן לא חשש להזכיר שלא היו מזכירין שם שמים על הערכין אלא או ערכי עלי או ערך פלוני עלי תוס' והרא"ש ז"ל. הכל לאתויי מופלא סמוך לאיש בן שתים עשרה שנה ויום אחד שהוא סמוך לאיש ואינו איש אלא עד י"ג שנה כך מצאתי מוגה בפי' רש"י ז"ל וכן הוא בתוס' בדפוס. בסוף פי' רעז"ל בדבור הראשון ונידרים גופיה אצטריך כו' שהוא נידר אע"פ שאינו נערך והרא"ש ז"ל תירץ דלרבותא נקטיה דסד"א דהוי כנפל ואפילו דמים אין לו קמ"ל. בפי' רעז"ל כהנים ולוים כהנים איצטריכא ליה לאשמועי' וכו' אמר המלקט זו היא הצריכותא שאמר רבא במסקנא אבל הרמב"ם ז"ל שבחר בפירושו בצריכותא שאמר אביי אע"פ שנשאר דחוי בגמרא איני יודע טעם נכון למה וז"ל ז"ל ואמרו' כהנים ולוים כדי שלא תחשוב שאינם חייבין ערכין הואיל ואינם חייבין בפדיון הבן כמו שנתבאר בבכירות ופדויו מבן חודש תפדה בערכך שמא נאמר כל שישנו בפדיון הבן ישנו בערכין הודיענו שאין הדבר כן לפי שאיש כתוב בפרשה איזה איש שיהיה ע"כ. ומ"מ מלשונו שמענו דסד"א שאינם חייבין בערכין ר"ל לא מעריכין ולא נערכין ותימא מנא ליה לרבינו עובדיה ז"ל לכתוב כהנים ולוים איצטריך ליה לאשמועינן דנערכין וכו' דמשמע דמעריכין ליכא למיטעי:

3 ג

חש"ו משמע דאית ליה דמים לחרש והא דאמרי' בפ' החובל חרשו נותן לו דמי כולו בחרש שאינו יכול להתרפאות א"נ פי' ר"ת דחרש בידי שמים אית ליה דמים תוס' ז"ל. והר"ן ז"ל תירץ התם ויש אומרים שאינו הר"ן אלא נמקי יוסף תירץ דהכא מיירי בחרש שהוא בעל מלאכה והתם מיירי כשאין לו אומניות וכשנתחרש אינו שוה כלום ע"כ וכן תרצו תוס' ז"ל בשם ריז"ל שם פ' החובל (בבא קמא דף פ"ה ע"ב):