Megillat Setarim on Esther
Introduction הקדמה
1 א

קיימו וקיבלו חכמי הש"ס שהמגילה הזאת החיוב לקרותה מראשה ועד סופה. הורו לנו בזה שכל הדברים הכל לצורך הנס. וזה כל פרי נועם שיח המגילה הזאת לפאר ולרומם השם יתברך אשר לא עזבונו אף ביום פקדו חטאתינו ועונותינו הרבים. וימוגגנו ביד עונינו. עכ"ז לא זז מחבבינו חיבה יתירה ועינינו הרואות גודל אהבתו אלינו כי בשעת הכאה ממש מכין הסמים לרפאותנו רפואת עולם כאשר עשה בימי מרדכי ואסתר שלא בלבד הצילנו מהצרה שהיה לנו והוציאנו ממות לחיים. אף גם ראה והכין לנו רפואת עולם להגביה אותנו בגרם המעלות אשר לענין זה אמרו חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שהוא תמוה דמה ענין יש לתלות השכרות דוקא בזה. וגם מה ענין יש למצוה הזאת לשכר עצמו שידוע שהשכרות מביא לכל דברים שאסרה תורה. ולזה נראה דהנה אמרו שחייב אדם לומר בפוריא ארור המן ברוך מרדכי שהוא גם כן תמוה דלמה לא התחייבו בכל פעם שהיה הצלה לישראל כגון בפסח לומר ארור פרעה ברוך משה וכן בחנוכה לומר ארורים הצרים ברוכים החשמנאים. לכן נראה הטעם. דהנה אמרו בש"ס קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני. אמרה כ"י לפני הקב"ה חזי מה עשה לי ימיני דלא קטלי שאול לאגג דנפיק מיניה המן דבעי למקטלני ומה עשה לי יהודי דלא קטלי דוד לשמעי דנפיק מיניה מרדכי דאיקניה ביה בהמן וכו'. והנה בצרת המן אף שהיה הרבה חייבים בהעונש מ"מ היה בהן צדיקים גדולים דהא היה החרש והמסגר אלף ולהם היה הצער הגדול על מגן. וכיון דמרדכי היה סיבה לצער הגדול ההוא יש עליו קצת דין. והנה גם להמן יש קצת הזכרת זכות כי אמרו חז"ל גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ונביאות שעמדו להן לישראל והרי המן היה סיבה להטוב הגדול ההוא והנה אמרו שדוד המלך ע"ה אמר ז' פעמים בני בני אבשלום והוציאו מז' מדורי גיהנם והיינו מחמת הזכירו זכותו על בנו אבשלום. וכ"ש כשכל ישראל מזכירין ומברכין הצדיק ומקללין הרשע. ולזה חייבונו חז"ל בראותם שיש קצת דין על מרדכי וקצת הזכרת זכות להמן. לכך חייבין כל ישראל לומר בפורים בעת שנזכרנו לפני הש"י ארור המן להורידו מטה מטה שלא יוזכר לו זכות זה. וברוך מרדכי להעלותו מעלה מעלה ולהסיר מעליו דין של מעלה שיש קצת עליו וכן באסתר וזרש. כי אסתר מחמת שזימנה את המן גרמה צער. וזרש יש לה זכות באמרה נפול תפול ומעלין לאסתר ומורידין לזרש. והנה ידוע כי מי שנתכווין להרע לאחר אף שלא נגמר כוונתו מ"מ הוא שונא לו על כוונתו להרע. משא"כ אם אחד נתכוון לעשות רעה קטנה לחבירו ומחמת זה נצמח לו טובה גדולה עד בלתי תכלית אשר רעה זו לא נחשבת למאומה נגד הטובה ההוא. ואפילו אלף רעות יכאלו היה מקבל על עצמו בכדי שיוצמח לו מהם טובות כזו. ודאי שאין לו שום שנאה על חבירו על הרעה קטנה שעשה לו כיון שהרעה אינו נערך כלל נגד הטובה שנצמח לו ולא זו שאינו מקללו כשזוכרו אלא אף שמברכו כיון שעל ידו נצמח לו הטובה ההיא. והנה אם לא נעלה על לבנו שמחת פורים רק במה שניצלנו ממות לחיים ודאי שיש לארר ולקלל להמן שהוא היה סיבת הרע. ולברך למרדכי שהוא היה סיבת ההצלה. אמנם אם נעלה על לבנו שמחת פורים במה שאז קבלנו התורה ברצון ובוודאי עלינו בגרם המעלות עין לא ראתה אלקים זולתך. כי בוודאי יותר נתעלתה קבלת התורה ברצון ממה שזכינו לעלות על ידי קבלת התורה באונס. וכשנעלה על לבינו זה על מה יש לקלל המן כיון שהוא היה סיבת הטוב ההוא. כי הלא הסרת טבעת גדולה ממ"ח נביאים. והנה בערוך פי' ביסום הוא לשון הנאה כעין שאמרו בסימא בשילא דנהרדעא. וזהו אמרו חייב אדם לבסומי בפוריא כלומר שההנאה והשמחה שיהיה בפורים. יהיה עיקרו על טובת עולם הבא הנצמח לנו בזמן ההוא שקבלנו התורה ברצון ועָלִינו בגרם המעלות ונתדבקנו בהש"י וכשנעלה זאת על לבנו לא יהיה לנו לב לדעת על מה ולמה יש לארר המן. כיון שטובה גדולה נצמח מזה:

2 ב

עוד יש לפרש כי הנה הש"י מכונה בשני מדות בשם רחום ובשם קנא כדכתיב אל קנא ושני מדות אלו היו ניכרין אז כי הרחמנות היה ניכר בהצלת מרדכי וישראל וקנאתו בהשמדת המן. והנה בזמן הגאולה העתידה ככלות הרע מהעולם ולא יהיה רק טוב בהעולם. אז לא יהיה ניכר הש"י רק במדה אחת שהוא מדת רחום. והנה המדות מכונין בשם מרכבה ובשם מטה כדכתיב הנה מטתו שלשלמה וגו'. וביסום הוא לשון מיתוק וזהו אמרם חייב אדם לבסומי בפוריא היינו שימתיק המדות עד שלא יהיה הפרש בין המדה שעליה נקרא קנא שהיה ניכר אז באבידת המן ובין המדה רחום שהיה ניכר אז בגדולת מרדכי שע"ז אומרין ברוך מרדכי. והנה רוב הנסים נכתבו במגילה הזאת ברמז משום כבוד מלכות. ונתתי אל לבי אני הצעיר באלפי לפרסומי ניסא המרומזים במגילה הזאת. ולכך קראתיו בשם מגילת סתרים יען כי לפענ"ד גליתי בו הנסים הנסתרים המרומזים במגילה והש"י ברחמיו יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה אמן:

3 ג

פתיחה מהגאון המחבר זצ"ל

4 ד

במגילה דף י' ע"ב ר' יהונתן פתח להאי פרשתא מהכא. והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד. שם זה הכתב ושאר זה הלשון נין זה המלכות ונכד זה ושתי. הנה כל הפתיחות שנאמרו בש"ס הן תמוהין כי מה ענין להפתיחות הללו. וגם קושית תוס' היא קושיא גדולה. דהא יש להם לבבל כתב ולשון. לזה נראה דהפתיחה זו היא. ליתן טעם על מה שחייבו חז"ל לקרות המגילה מתחילתה וע"ז מביא ר' יהונתן ראיה כי זה הסיפור ג"כ הוא מצורך הנס כי כן דרכו של הקב"ה שמקודם עושה משפט ברשעים הקמים על ישראל. ואח"כ מתחיל בישועתם כי א"א בצמיחת הטוב עד שיכלה הרע אחר שיתמלא סאתו כמו שאמר הכתוב כי לא שלם עון האמורי עד הנה. ולזה על שלא נתמלא סאתו א"א להטיב וכן אמרו כשזה נופל זה קם וכל שלא נגמר הנפילה א"א שיצמיח הקימה. ולזה מיתת ושתי שהיה גמר נפילת זכרון של נבוכדנאצר שהחריב בית אלקינו היה הסיבה לצמיחת ישועת ישראל ובית אלקינו שדריוש בנה של אסתר בנה אותו. וא"ע סיפור מיתת ושתי אשר היא השאר של נבוכדנאצר הוא צורך סיפור הנס. ולזה פתח להאי פרשתא מהכא. והכרתי לבבל שם זה הכתב והוא רק בדרך משל כי כשרוצה לומר שדבר זה קיים לזכרון מכונה בשם כתב כמו שנאמר חטאת יהודה כתובה בעט ברזל וכן הוא בפיוט של ר"ה ולזה יוכתב שם המלוכה היינו שיהיה קיים בלי הפסק שוב ולזה אמר והכרתי לבבל שם זה הכתב היינו שלא יהיה לו בן יורש המלוכה שיהיה נחשב קיום לזכרון וכשאין בו רק זכר בעלמא נרמז בשם לשון שהוא רק דיבור בעלמא וכאשר נשאר בן זרע מלוכה נשאר קיום לזכר מלכות אביו וכאשר נעקר זרע המלוכה לא נשאר לו זכרון של קיום. אמנם אם נשאר בת למלך הוא רק זכר ארעי שעומד להשתכח שהוא רק שארית בעלמא כי לא עליה יקרא המלוכה רק על שם בעלה המלך וכ"ז שהיא קיימת אף שהמלוכה של בעלה מ"מ יש קצת שארית זכרון כי בת מלך היא ובעלה חתן המלך אבל לאחר מותה ובנה יורש המלוכה יהיה מיוחס על שם אביו הוא בעלה ויהיה נשכח השם של אביה. וזה שאמר ושאר זה הלשון היינו שלא ישאר אחריו אפילו זכר בעלמא ולא יעלה זכרונו על הלשון כלל. נין ונכד הוא הפירוש של שם ושאר כלומר שלא ישאר לו שם וזה הכתב שהוא זכרון של קיום במה שלא ישאר אחריו נין שהוא יורש המלכות ושאר הוא שלא ישאר לו אפילו נכד דהוא ושתי. ולא ישאר לו שארית ודיבור זכרון כלל. והיינו לשון האמור בש"ס וכמש"ל:

5 ה

רשב"ן פתח תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וגו'. הכוונה כי כל זמן שזרעו של עמלק קיים אין השם שלם. וא"א שיצמח הישועה ולזה נצטווינו להכרית זרעו של עמלק קודם בנין הבית וכן כשזרעו של נבוכדנאצר אשר החריב בית אלקינו קיים א"א להצמיח התחלת הישועה של הבנין. וידוע שכל דבר קודם נפילתו לגמרי יש לו התגברות. ולזה מיהר הקב"ה גדולת ושתי והמן למען קרב מפלתם שיהיה התחלה לקימת הקדושה. וא"כ גדולתם של ושתי והמן ומפלתם הוא צורך הנס. ולזה הביא רשב"ן הקרא שכתוב תחת הנעצוץ יעלה ברוש. כלומר אחר אשר נעקר הנעצוץ אז במקומו יכול לצמוח הברוש. וזהו שסיים הקרא והיה לה' לשם וגו' היינו שאחר מפלתו יצמח גם הגאולה ע"ז מחויבין אנחנו לקרא גדולת ושתי והמן ומפלתם כי הכל צורך הנס הוא:

6 ו

ריב"ח פתח מהכא והיה כאשר שש וגו' כן ישיש. שש לא נאמר אלא ישיש הוא אינו שש אבל לאחרים משיש. אמר שלא תחשוב שמתחילה היתה הגזירה חלוטה ח"ו מאת הקב"ה לכלותם רק שאחר כך נתבטל. לזה מביא הקרא דכן ישיש להאביד אתכם והיינו שמשיש אחרים. כלומר שעונש של ישראל כך הוא שעושה רק לפנים כדי שיפחיד לישראל שיחזרו בתשובה ולהשיש האומות כאב שמניף שבט על בנו רק להפחידו. וכל הצרות הבאות עלינו הוא רק לעורר לבנו לאהבתו יתברך ולשוב לו כדי שיקרב הגאולה במהרה בימינו אמן: