Mateh Efrayim
Siman 581 תקפ״א
1 א

הנהגות חודש אלול והסליחות וערב ראש השנה
מראש חודש אלול ואילך הם ימי הרחמים והסליחות וימי רצון. ויש לכל אדם לעורר לבו בתשובה ולעשות לכפר את אשר חטא על הנפש מיום היותו, ולמען יזכה בהשפטו כשבת המלך על כסא דין ביום הרת עולם. והעירוני רעיוני כי טוב הוא לסדר התנהגות הימים הקדושים הללו למצוא נופש לרבים מבני עמנו הטורחים ולא נחים מעמל ימים וטרדות לבם ומעינם, חתם תורה בלמודה מקורות העתים וחליפות הזמנים, ולבם הומה בהגיע תור קדושת הימים האלה, נזכרים כי עת לעשות לה' ונפשם שוקקה לרוץ אורח ונתיב יושר. ואחרי שאין להם שעת הכושר לחפש ולחקור דרכים, אף כי המה בספרים ערוכים. ורבים אומרים מי יראנו דרך קצרה, ינחני במעגלי צדק, למען דעת להבדיל בין הקודש ובין החול, דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל. ובגלל הדבר הזה אחזתי ביד ימיני במשענת קנה וקצה המטה אשר בידי, להנחותם הדרך הסלולה, ליישר בערבה מסילה והלוכם בקדש, מיום תקע בראש חודש עד מקץ ארבעים יום, באחת יתקעו עת נעילת שערים. וסידרתי הדברים על סדר השלחן ערוך. ולא אהיה סופר מאריך ולא אהיה הוגה דיעות בדין, כי אם עד מהרה ירוץ דברי בלשון צח וקצר, על שרשי הדין אתחקה. ובזכות הרבים אשענה ואתחזקה. ושאלתי ובקשתי אבטח כי לא תשוב ריקם להרים מכשול מדרכי ה' ויהי ה' למשען לי להיות זוכה ומזכה אחיו עמו ולב רבים להטות למטה אפרים:

The practices of the month of Elul, Selichos, and the eve of Rosh Hashana 1. From Rosh Chodesh Elul and on are days of mercy, and forgiveness, and days of desire. So, there is to each person to awaken their heart with repentance, and to act to absolve the sins that are on their soul from the day he became. In order he be vindicated in his verdict as the King sits on the Throne of Judgment on the day the world was born. It appears to me my countrymen that it be good to organize the practices of these holy days to find a respite for the masses from the harried people of our nation, as they do not console from the agitation of the days and the hassles of their hearts and eyes. The Torah is closed in learning from the old sources and the changing times, and their hearts are buzzing with the arrival of the sanctity of these days. They remember that it is a time for G-d, and their souls thirst to run in the upright way and path. Yet since there is not to them fitting time to search and delve the ways except within the more expansive books. And the masses say - who can show us the shorter path, "He shall lead me in the righteous path" (Psalms 23:3), in order to understand the difference between holy and empty, the way of the King he shall go, not to point to the right or left. And because of this matter, I have seized with my right hand on support of the reed and end of the staff that is in my hand, to guide them in a clear way, to direct them in the pleasant path, to go in holiness, from the day of blasting (of the shofar) on Rosh Chodesh until the end of the 40 days, when one blows (the shofar) at the time of the closing of the gates (Neilah Services on Yom Kippur). I have ordered the matters according to order of the Shulchan Aruch. And I have not inscribed with longevity and I have not delved in the differing opinions in law; rather, quickly I have run the words in a language that is clear and concise on the roots of the laws I have traced. And in the merit of the masses I have leaned and I have been strengthened. I beseech and requested I be assured they not be returned empty, to lift the stumbling block from the path of G-d, and that G-d give support to me to merit and to enable the merit of his brothers, his nation, and heart of the masses shall turn to the Staff of Ephraim.

2 ב

יש אנשי מעשה נוהגים להתענות ארבעים יום, נגד ארבעים יום שעלה משה רבנו עליו השלום לקבל התורה. ולפי שבשבתות וראשי חדשים וראש השנה אין מתענים, לכך נוהגים להתחיל אחר ט"ו באב, שישלימו מספר ארבעים יום. ואף אם יש בימים אלו כמה תעניתים, כגון מי שרגיל להתענות בה"ב או ערב ראש חדש או יאר צייט או תענית חלום, או שגזרו הצבור תענית, כיון שעל כל פנים מתענים בהם הם עולים לו לחשבון הארבעים. ויש מתחילין מן אחר י"ז בתמוז, ומתענים מה שצריכים לתשלום. ואין הימים שמתענין בלא זה מצורף לחשבון. ומחודש אלול ואילך עולה לחשבון, אף הימים המתענין בלא זה, כיון שהם ימים קדושים. ויש לילך בזה אחר כונת הנודר. ואותם התעניתים שמתענים למספר מ"ם יום אין צריך להשלים, שהרי אין מתענים רק בשביל תשובה. והמתענה אין צריך לקבל תענית לכל יום בפני עצמו, אלא יכול לקבלם בפעם אחת בעת שמתחיל, כגון בי"ז בתמוז או בט"ו באב. ומי שקיבל עליו תעניתים אלו, אפילו לא אמר דרך נדר, רק בקבלת תענית לבד, צריך להתענות אותם מפוזרים, ואינו יוצא בתענית שלשה ימים ושלשה רצופים. ואפילו מי שנתחייב מחמת עבירה שעבר לצום ארבעים יום בשביל תשובה כדי להצטער, שיוצא אם מתענה שני ימים ושני לילות כשהוא אדם חלש, ושלשה ימים ושלשה לילות באדם בריא, מכל מקום יותר טוב שיצום מפוזרים, שבכל עת יהיה לבו נכנע וחטאתו נגדו תמיד:

2. There are people of action who are accustomed to fast forty days opposite the 40 days that Moshe Rabbeinu, peace be upon him, went up to receive the Torah. And accordingly that there are Shabbosim, and (days of) Rosh Chodesh, and Rosh Hashana that they do not fast, therefore they are accustomed to start after the 15th of Av (Tu B'av), that will complete the count of 40. And even if within the days there are many fasts, as an example one who is used to fasting BeHaB (Monday, Thursday, Monday), or the eve of Rosh Chodesh, or for a Yahrzeit, or a Dream Fast, or there is a decree of a Communal Fast, since that nonetheless they fasted on them, they count towards the calculation of 40 (days). There are those that start after the 17th of Tammuz (Shiva Asar B'Tammuz), and they fast what is needed to complete. And the days they fast without being in this (i.e. like Tisha B'av where the fast isn't related to the 40 day count) do not get included in the calculation. However from Rosh Chodesh Elul and on, they count to the calculation even if they are fasting days regardless, since they are holy days. There is to go after the intention of the vower. And those fasts that they fast to count to 40 days, it is not necessary to complete them, because the fasts are only due to repentance. One who fasts does not to accept the fast everyday by itself, rather he is able to accept one time when he starts for example Shiva Asar B'Tammuz or Tu B'av. If one accepts on himself to these fasts, even if he does not say in the way of a vow, only accepting the fast alone, he needs to fast separately, and cannot use three straight days of fasting (which would count towards more than 3 fasts). And even one who is obligated because of sins...

3 ג

בערב ראש חודש אלול נהגו רבים להתענות ולעשות סדר יום כפור קטן, אף במקום שאין נוהגין לעשות כסדר הזה בשאר חדשים, כדי שיכינו ליבם לתשובה. ואם חל ראש חודש בשבת, יש מקדימין לעשות ביום ה' שלפניו, וקצת אנשי מעשה אין נוהגין כן:

4 ד

ראש חודש אלול לעולם שני ימים, וקביעות יום שני של ראש חודש לעולם אינו חל כי אם באחד מד' ימים שבשבוע שסימנם אבד"ו. וקביעות יום א' דראש השנה ביום שאחריו, וסימנו בגה"ז:

5 ה

אם חל ראש חודש אלול יום ראשון שלו בשבת, מוציאין שני ספרי תורה, וקורין באחד בפרשת השבוע שהיא פרשת ראה, ובשני קורין למפטיר "וביום השבת" "ובראשי חדשיכם" עד סוף הפרשה, ומפטירין "השמים כסאי" ודוחין הפטרת "עניה סוערה", ומשלימין אותה בשבת פרשת "כי תצא" שמפטירין בו "רני עקרה", ומשלימין עליו גם כן "עניה סוערה" שהיא סמוכה לה בנביא. ואם חל ראש חודש אלול ביום ראשון ושני, אין מפטירין בשבת שלפני ראש חודש פרשת "מחר חודש", אלא מפטירין הפטרת הפרשה של שבוע זו שהיא "עניה סוערה", והפטרת "מחר חודש" נדחית לגמרי. ואם כשחל ראש חודש בשבת טעה ואמר "עניה סוערה", אם עדיין לא ברך ברכות של אחריה, יאמר גם כן "השמים כסאי" ויברך לאחריה. ואם כבר ברך ונזכר אחר כך, יאמר "השמים כסאי" בלא ברכה:

6 ו

נוהגין במדינות אלו מראש חודש אלול ואילך עד יום כיפור לומר בכל יום אחר גמר התפילה מזמור כ"ז בתהלים "לדוד ה' אורי וישעי" בוקר וערב, ואומרים אחריו קדיש יתום. ואנו נוהגין לאומרו עד שמיני עצרת ועד בכלל. וגם נהגנו לאמרו בכל יום שיש בו מוסף אחר גמר תפילת שחרית קודם "אין כמוך", ובערב אומרים אותו אחר תפילת המנחה. ויראה לי שבמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפילה, אזי בראש חודש יש להקדים מזמור "ברכי נפשי" למזמור "אורי וישעי". וכן במקומות שאומרים אותו אחר תפילת שחרית, ונוהגין גם כן לומר שיר של יום אחר תפילת שחרית, יש להקדים השיר של יום, לפי שהוא תדיר. וכן "ברכי נפשי" הוא תדיר בכל ראש חודש. ובמקום שאין שם אבֵל אחד, יש לומר שני המזמורים, "ברכי נפשי" ו"אורי וישעי", בלי הפסקת קדיש, שלא להרבות בקדישים. אבל בין שיר של יום ל"אורי וישעי" יש להפסיק באמירת קדיש בכל ענין, שלא יהיה נראה שגם "אורי וישעי" היא משיר של יום:

7 ז

מראש חודש אלול ואילך תוקעים בכל יום אחר גמר התפילה תשר"ת קודם אמירת תהלים. ומתחילים לתקוע מיום שני של ראש חדש, ויש נוהגין להתחיל לתקוע ביום ראשון של ראש חודש, ויש שתוקעים גם כן אחר תפילת ערבית, ולא שמעתי נוהגין כן במדינתנו. ותוקעין כל ימי החול של החודש אלול, מלבד בערב ראש השנה שאין תוקעין בו כלל, ואין לתקוע אפילו בביתו להתלמד. ובמקומות שנוהגין לתקוע ערבית, אין להם לתקוע בליל שלפני ראש השנה. ויש שנוהגין שבכל חודש אלול אחר המנחה מכריז השמש: שובו בנים שובבים. ומנהג יפה הוא:

8 ח

נוהגין בכל יום של ימי החול מראש חודש אלול ואילך אחר התפילה, אומרים בציבור עשרה מזמורים תהלים, ומתכוונים לגמור כל תהלים שני פעמים קודם ראש השנה, והיא עולה כמנין כפ"ר. מתחילין אחר ראש חודש, כדי לומר יהי רצון המסודר אחר אמירת תהלים בשלימות עם התחנונים. וביהי רצון שלפני אמירת תהלים כתוב: "עד מלואת ימי שנותינו בהם שבעים שנה". והוא שפת יתר, וראוי לדלג מלות "בהם שבעים שנה". וביהי רצון שאומרים אחר תהלים, כיון שאין אומרים ספר שלם, יש לומר: "בזכות מזמורי תהלים שקראנו לפניך בזכות פסוקיהם ותיבותיהם ונקודותיהם וטעמיהם ובזכות שמות הקדושים" כו'. ואחר היהי רצון אומר קדיש יתום. ואם אין עשרה בשעת אמירת תהלים וממתינים עד שיבא אחד להשלים עשרה לומר קדיש, יש לשייר מזמור אחד ויאמרוהו אחר שישלימו עשרה ויאמר קדיש. ובימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים אומרים יותר מעשרה מזמורים בכל יום, בכדי לגמור כל תהלים פעם שלישית קודם יום הכיפורים:

9 ט

נוהגין כשכותב אדם לחברו איגרת שלומים מן ראש חודש אלול עד יום הכפורים, רומז לו בתחילתו או בסופו שהוא מעתיר עליו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיות נכתב ונחתם בספר חיים טובים:

10 י

כבר ביארנו כי החודש אלול הוא מעותד לתשובה, והירא את דבר ה' יש לו לפשפש במעשיו, וישב קודם סעודתו וקודם שנתו ויחשב עם נפשו למצא עונו להתחרט ולהתודות עליו ושב ורפא לו. ויוסף אמץ בקיום המצות. ויהיה זריז ביותר בחודש הזה בקידוש הלבנה, שהיא מצוה עוברת. וזמנה היותר ראוי הוא אחר שיעברו עליו שבעה ימים אחר יום המולד. ואפילו בליל ז' אין לקדש לכתחילה, אם לא שחושש שיארע איזה סבה שלא יהיה סיפוק בידו לקדשה אחר כך, יכול לקדש אחר ג' ימים מיום המולד. ואם לא קידש תיכף אחר ז' ימים, יכול לקדשה עד י"ד ימים י"ח שעות שצ"ו חלקים מיום המולד. ואם מחמת איזה אונס לא קידש, רשאי לקדש בליל י"ו אבל לא יאמר שם ומלכות לא בפתיחה ולא בחתימה. וראוי לכל אדם להיות זריז לקדשה בזמנה, דהיינו תיכף אחר עבור שבעה ימים אם אפשר לקדשה אז, ולא יחמיץ המצוה. ויש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוה להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם, וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצות, והוא מנהג טוב:

11 יא

יש מקומות שנוהגין לקום באשמורת לומר סליחות מן אחר ראש חודש אלול עד יום הכיפורים, בימי החול אבל לא בשבתות, לפי שאין אומרים תחנונים שבת וראש חודש. ויש מתחילין להשכים מיום ט"ו באלול (עיין באבודרהם). ובמדינתנו אין נוהגין כן, רק מתחילין להשכים לומר סליחות מן יום א' בשבוע שחל בו ראש השנה. ואם חל ראש השנה ביום ב' או ביום ג', מתחילין להשכים מיום א' שבוע שלפניו. וזמן אמירת סליחות הוא בסוף הלילה סמוך לאור הבוקר. ועכשיו מתאחרין על הרוב עד התחלת עמוד השחר. ומכל מקום ביום ראשון משכימים יותר קצת, בכדי שיתכן לשון הפזמון שאומרים בו "בזעקתם בעוד ליל", וכן "רצה עתירתם בעמדם בלילות". ומי שנוהג לעשות תיקון חצות בכל השנה, יש לומר תיקון חצות כמנהגו, ואחר כך יאמר סליחות עם הציבור. ואם אירע שכשקם ממיטתו כבר הגיע עת אמירת הציבור, אף על פי כן יש לו לעשות התיקון קודם אור הבוקר, ויניח הסליחות ויאמרם אחר כך ביחיד (ועיין לקמן סעיף כא, לפי שתיקון חצות הוא מאוד נעלה, ובפרט בימים האלו הזמן מוכשר יותר לכך. אבל זולת זה אין לפרוש מהציבור בעת אמירת הסליחות. אפילו מי שחשקה נפשו בתורה והוא מתמיד בלימודו מאוד, בעת הזאת ישתתף עם הציבור השופכים לב כמים לפני אבינו שבשמים מלך חפץ בחיים:

12 יב

כשמשכימין לסליחות, אף על פי שהוא קודם אור היום, צריך לברך בשעת נטילה ברכת על נטילת ידים. וגם צריך לברך ברכת התורה קודם הסליחות. ואחר כך כשגומרים הסליחות והאיר היום, צריך ליטול ידיו שנית, ויערה עליהם גם כן ג' פעמים כמו כל נטילת ידים שחרית, אבל לא יברך על נטילה זו ברכת על נטילת ידים:

13 יג

במקום שנוהגין שש"ץ המתפלל שחרית אומר ברכת התורה, יכולים לעשות כן אף בימי הסליחות, אף שכבר בירך ברכות התורה קודם הסליחות. ויש לו לכוין במה שמברך בראשונה שלא להוציא בברכה זו רק הסליחות ומזמורים שאומרים בהשכמה, ויפסיק אחר הסליחות בבדיקות נקבים וכיוצא בזה, ושוב רשאי לברך ברכת התורה. אבל ברכת על נטילת ידים אין לו לברך כשעובר לפני התיבה, כיון שכבר בירך בהשכמה. ומכל מקום טוב יותר שאף ברכת התורה לא יאמר הש"ץ אם כבר אמר בהשכמה, אלא אם יש מי שלא בירך בהשכמה, יאמר הוא ברכת התורה לפני התיבה:

14 יד

הש"ץ שאומר סליחות, יש לו להתעטף בטלית מצוייצת. וכשמשכימין בעוד לילה, לא יברך על עטיפתו. וטוב שישאל טלית מאחר ולא יקח טלית הקהל, וכל שכן טלית שלו. ואם לקח טלית הקהל או טלית שלו ונתעטף בלילה לומר סליחות, שאין מברך עליו, מכל מקום מיד כשיאיר היום והגיע זמן ציצית, יש לו להסירו מראשו ויברך ברכת "להתעטף בציצית" ויחזור ויתעטף בו. אך אם לקח טלית שאולה, אפילו אם האיר היום באמצע הסליחות אין לו לברך עליו, אפילו הוסר מראשו וחזר ונתעטף בו:

15 טו

אם כשהאיר היום כבר גמר הסליחות ורוצה להסירו מעליו, יסירנו מעליו, ואין צריך למשמש בו ולברך. ואם מתחילין לומר סליחות אחר שהאיר היום, יש לו לברך על עטיפתו בכל ענין, אף שהיא טלית שאולה. ואם אין שם בנמצא טלית כלל, אף על פי כן רשאים לומר סליחות ושלש עשרה מדות בלא טלית:

16 טז

הש"ץ יתעטף בטלית קדם שיתחיל אשרי. ואם אמר אשרי בלא עטיפה, יתעטף ויאמר איזה פסוקים בלחש קודם שיאמר החצי קדיש, כדי שיהיה הקדיש בעטיפה. ולפי שהפסיק בעטיפה בין אשרי לקדיש, יש לומר מתחילה איזה פסוקים:

17 יז

אין להתחיל אשרי עד שיתאספו שם עשרה, כדי שיוכל לומר אחריו קדיש מיד. ואם אי אפשר להם להמתין עד שיהיו עשרה, לא יאמר קדיש אחר אשרי, ומתחילין "לך ה' הצדקה". ואם באו עשרה מיד אחר שמסיים אשרי, יאמר איזה פסוקים ויאמר הקדיש. ואם באו אחר שהתחילו לומר הסליחות, אם עדיין לא נסתלק הש"ץ מן התיבה, יש לומר מעט דברי סליחות ותחנונים, בכדי לומר קדיש עם תתקבל. ואם היו עשרה בעת הסליחות ויצא מהם לחוץ ואין כאן עשרה בגמר הסליחות, אף על פי כן רשאי לומר קדיש אחר הסליחות עם תתקבל:

18 יח

אחר שמתעטף הש"ץ, מתחיל לומר "אשרי יושבי ביתך" וכו', ואומרים כל העם אשרי. ואומר הש"ץ חצי קדיש. ומתחילין לומר הסליחות, "לך ה' הצדקה". וכשמגיע ל"הנשמה לך", השליח צבור מתחיל בקול רם. ויתן את קולו בבכי לעורר לב העם. ובערב ראש השנה אומר גם כן בקול רם: "אשרי העם יודעי תרועה" וכו'. ויש מוסיפין גם שני פסוקים שאחריו, "בשמך יגילון" כו' "כי תפארת" כו'. כשגומרים הפזמונים אומרים "זכור רחמיך" כו'. וכשמגיע הש"ץ ל"שמע קולנו" הוא מתחיל בקול רם, והצבור עונין אחריו פסוק אחר פסוק, עד "ככלות כחנו אל תעזבנו", ואחר כך אומרים להלן כל אחד לעצמו. ואומרים שלש פעמים וידוי, "אשמנו" כו', עד "מחי ומסי". ונופלים על פניהם ומטין על יד שמאל ואומרים תחנון, "רחום וחנון" כו' עד "יבושו רגע", וזוקפים ואומרים "מחי ומסי" וכו' "שומר ישראל" כו' "ואנחנו לא נדע" כו' עד "למען שמך". ואומר השליח צבור קדיש שלם עם תתקבל. וטוב לעמוד בשעת אמירת הסליחות. ויש אומרים "זכור רחמיך" בישיבה ועומדים לאמירת "שמע קולנו". ומי שקשה לו לעמוד באמירת הסליחות, על כל פנים יעמוד בשעת אמירת "אל מלך יושב" ושלש עשרה מדות ובשעת אמירת הווידויים. וכשמתחילין סליחה יש להתחיל תחילה "אלהינו ואלהי אבותינו", חוץ מסליחה המתחלת בשם:

19 יט

אף על פי שנפילת אפים אינה בלילה, מכל מקום אם כשהגיעו לנפילת אפים עדיין לא האיר היום, אף על פי כן רשאים ליפול על פניהם, כיון שהוא קרוב ליום. ומכל מקום טוב להאריך קצת בסליחות, כדי שתהיה נפילת אפים ביום ממש:

20 כ

אין לומר סליחות ושלש עשרה מדות קודם חצות לילה, רק בליל יום כיפור מותר. ובמקומות שנוהגים לומר סליחות בערבית, ואומרים שלש עשרה מדות, ראוי לבטל המנהג. ומי שהוא שם בעת שאומרים, לא יאמר עמהם, אלא ישב וידום או יאמר קצת מזמורים. אך הוידוי רשאי לומר עמהם, מלבד במוצאי שבת אין לומר וידוי קודם חצות לילה (עיין סימן תקס"ה):

21 כא

אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפילה ובקשת רחמים, שדבר שבקדושה הם ואין אומרים אותם בפחות מעשרה. אבל אם בא לומר אותם דרך קריאה בתורה בניגון ובטעמים, מותר. וסליחות יכול היחיד לומר, רק במקום שנזכר מענין שלש עשרה מדות, כגון וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכיוצא, יש לו לדלג זה. וכן אותם הבקשות שהן בלשון תרגום, כגון מחי ומסי וכו' ומרן די בשמיא כו', לא יאמר כשאין שם מנין עשרה (עיין אליה רבה בשם ספר תניא):

22 כב

אבֵל אסור לצאת מביתו ליכנס לבית הכנסת לומר סליחות עם הציבור, אפילו אחר שעברו ג' ימי אבילות, ואפילו ביום ראשון של סליחות, ואף על פי שהולכים בעוד לילה. אבל מותר לומר סליחות בביתו ביחיד, או שיאסוף עשרה לביתו. אבל בערב ראש השנה מותר האבל ליכנס לבית הכנסת לומר סליחות עם הצבור, ואז יכול להתפלל גם כן שם עם הצבור. וכן בערב יום כיפור במקומות שנהגו להרבות בסליחות בערב יום כיפור כמו בערב ראש השנה. ומכל מקום אם יוכל לאסוף עשרה לביתו, מוטב לעשות כן, אם יש לו מקום מיוחד בביתו שיוכלו לומר הסליחות בישוב הדעת ובכוונת הלב:

23 כג

אבֵל תוך י"ב חודש אחר אביו ואמו או תוך למ"ד אחר שאר קרובים, יכול להיות ש"ץ בימי הסליחות שקדם ראש השנה. אבל בעשרת ימי תשובה יש נוהגין שאין האבל אומר סליחות ואינו עובר לפני התיבה, ומכל מקום יוכל לומר מאשרי ובא לציון ואילך. ויש מקילין גם בזה. ומכל מקום בהרבה מקומות נהגו שאין האבל אומר סליחות לפני ראש השנה ואינו עובר לפני התיבה כל היום בעשרת ימי תשובה, רק בשחרית אומרים מאשרי ובא לציון ואילך. וכל מקום יחזיק כמנהגו. אך בתוך שבעה אין לו להיות ש"ץ בימי הסליחות ובמכל שכן בערב ראש השנה, מפני שאז מדת הדין מתוחה עליו. ובראש השנה או ביום כיפור אין לאבל להיות ש"ץ כשהוא אבֵל אחר אביו ואמו תוך י"ב חדש, אבל אחר ז' ותוך ל' אחר שאר קרובים מותר (אם החזיק מכבר) להתפלל בראש השנה או ביום כיפור, כיון שראש השנה ויום כיפור מבטלין גזירת למ"ד. אבל אם לא החזיק מכבר להתפלל בימים אלו, אין לו להיות ש"ץ בימים אלו, שאף על פי שבטל ממנו דין למ"ד מחמת הרגל, מכל מקום יש לומר שכל השלשים יום מדת הדין מתוחה עליו:

24 כד

מה שנתבאר בסעיף הקודם שאין לאבֵל להיות ש"ץ, לא נאמר אלא כשיש שם ש"ץ אחר הגון כמותו. אבל אם אין שם אחר הגון כמותו, כגון בקול ערב, או שהוא גדול בתורה ובמעשים טובים, מוטב שיהיה האבל ש"ץ, כיון שהוא הגון יותר. ונראה אף באבל תוך י"ב חודש אחר אביו ואמו, והוחזק כמה שנים להתפלל בשכר מחמת דוחקו, והוא מרוצה לקהל, ויש ספק אם יחזרו אחר ש"ץ אחר שמא לא תערב תפילתו לצבור, יש להתיר שיתפלל האבל:

25 כה

במקום שנהגו הנשים להחמיר שלא ילכו בימי נדות לבית הכנסת ולא תתפלל. מכל מקום בימים נוראים מותרים ללכת לבית הכנסת. ומיום ראשון של סליחות ואילך דינו כימים נוראים:

26 כו

אם יש ש"ץ קבוע, מתפלל הש"ץ. ואם לאו, נוהגים להעמיד להתפלל סליחות מי שיש לו בנים וירא שמים, שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב, שבאותן הימים אנו תלויים בדין וצריך כוונה גדולה. לפיכך ידקדקו הצבור לחזור אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים טובים למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים, ושיהיה בן שלשים שנה שיש לו דעת מיושבת, שמשם ואילך מתחילין ימי זקנה ולבבו נכנע ונשבר. וגם יהיה נשוי אשה. ואם לא נמצא בן שלשים, ראוי שעל כל פנים יהיה בן עשרים וחמש שנה. ונהגו לעבור לפני התבה פרנסי ומנהיגי הדור, שהמה יראי השם ויודעים בצער הדור ומכוונים לבם ביותר. ואם אי אפשר למצוא מי שיש בו מעלות ומדות הללו, כל ישראל בחזקת כשרים לתפילה, רק שצריך שיהיה מרוצה לקהל. ויזהרו שלא יבואו לידי קטטות ומריבות, וכל המתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן. וצריך הש"ץ להוציא כל אדם בתפילתו, ואם יש לו שונא ומכוין שלא להוציאו, גם אוהביו אין יוצאין בתפילתו. ואין למנות ש"ץ סומא בימים נוראים, אף שיודע התפילות והפיוטים בעל פה, אם לא שאין שם אחר שראוי להיות ש"ץ (עיין בשו"ת חות יאיר ובשו"ת יעב"ץ):

27 כז

מי שהיה נשוי ונתאלמן, אין למנותו ש"ץ לכתחילה, אפילו אם אירס אשה ולא לקחה עדיין. אבל אם כבר מינוהו הצבור בהיותו אלמן והחזיק כמה שנים ואחר כך יצא עליו עוררים מחמת שהוא אלמן, אין לדחותו. ומכל שכן אם החזיק מכמה שנים בהיותו שרוי עם אשתו ואחר כך נתאלמן, אין לסלקו בשביל כך, ורשאי להתפלל אפילו תפילת מוסף ביום כיפור:

28 כח

מי שהיה לו אשה עתים חלומה ועתים שוטה, ונשא אחרת עליה על פי היתר ממאה רבנים (וברשות הממשלה), אין לו להיות ש"ץ בימים נוראים, עד שתחזר לבריאותה ותקבל את גיטה כדת, או שתמות, אם לא שאין שם אחר. ומכל מקום אם כבר החזיק כמה שנים, אין לסלקו בשביל זה. אבל מי שהוא נשוי שתי נשים במקום שנוהגים היתר לישא שתי נשים, אף על פי שכבר החזיק, אין לו להתפלל בימים אלו. וכן מי שלא נשוי כלל, אם לא נמצא אחר כמותו:

29 כט

כל מה שאמרנו להתיר בהחזיק כמה שנים, דוקא בהחזיק במקום זה שהוא רוצה להתפלל עתה, אבל מה שהחזיק בתפילות אלו במקום אחר ואחר כך בא להתפלל במקום אחר, אין חזקה זו מועלת לו. ומי שהוא נשוי אשה עכשיו, אף על פי שאין אשתו עמו והוא במקום רחוק, אינו מעכב. אבל מי שעזב את אשתו מחמת קטטה והרחיק נדוד מביתו זו אשתו, יש לדחותו שלא יהיה ש"ץ בימים נוראים כלל:

30 ל

מי שהחזיק להתפלל או לתקוע ברצון הקהל, אם לא אירע דבר שיש להעביר המצוה ממנו, אין רשות להקהל ליתן מצוה זו לאחר (עיין בשו"ת כנסת יחזקאל סימן נג). ואם החזיק ראובן להתפלל בראש השנה, ושמעון רוצה להתפלל ביום כיפור. וקודם ראש השנה נסע ראובן, וכיבדו הקהל את שמעון להתפלל בראש השנה, ושמעון רוצה להתפלל גם בצום כיפור, ואומר שזה שכיבדו להתפלל בראש השנה הוא נוסף על חזקתו, לפי שהיה פנוי מן המחזיק בה. או אם שמעון מעולם לא הפך הסדר להתפלל בראש השנה ואיש אחר ביום כיפור. או אפילו אם הפך הסדר, רק שגם אז ערער שמעון וצווח שרוצה יותר בתפילות יום הכיפורים לפי שהוא יום סליחה וכפרה, אלא שלא היה יכול לדון עם מי שתקיף ממנו. הדין עם שמעון, ואין ליקח ממנו תפלת יום הכיפורים. אבל אם אירע פעם אחת אחר שכבר החזיק להתפלל ביום כיפור הפכו הקהל הסדר מרצונו, להתפלל שמעון בראש השנה ואיש אחר ביום כיפור, ולא ערער אז, גם עתה אין לשמעון טענה, ורשות ביד הקהל ליקח תפילת יום הכיפורים לכבד למי שירצו:

31 לא

נוהגים שמי שמתפלל סליחות מתפלל כל היום שחרית ומנחה ומעריב, ואפילו ערבית שלפניו הוא מתפלל. והוא קודם לאבל וליאר צייט ומוהל, ואפילו יש שם הגון ממנו. ועכשיו לא נהגו כן, ומי שיש לו יאר צייט הוא מתפלל, וכן האבל. רק במקום שנהגו שאינו מתפלל בעשרת ימי תשובה, אינו מתפלל רק מאשרי ובא לציון ואילך, כמו שנתבאר למעלה סעיף כג:

32 לב

עיר שאין בו אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת לדרך בהגיע ימים נוראים, יכולין לכופו שישאר במקומו או לשכור אחד שיהיה במקומו להצטרף לעשרה. ושאר פרטי הדינים מבואר בסימן נ"ה:

33 לג

בערב ראש השנה משכימין הרבה, ועומדין כמו שעה ב' או ג' אחר חצות לילה, לקדם פני מלך מוחל וסולח בבכי ובתחנונים לצאת בדימוס בדינם. ואומרים סליחות הרבה. ויש לאומרם במתון ובהכנעה ובשברון לב, לא כאותן המתגרים בשינה עד סמוך לאור היום, ועל ידי זה הם ממהרים על הש"ץ והגרגרנים חוטפים, זה חוטף וזה רומז לחברו לעשות חטיפה מול חטיפה, ובפיהם ירצו, רצים ואינם מגיעין לאור היום עד שיגמרו. ויש שעושים סעודה לגמרה של סליחות, כדי שלא לשנות ממנהג שנזכר לקמן סעיף מו. ועבירה גוררת עבירה, כי כמו השחר עלה עוד אכלם בפיהם. והחי יתן אל לבו, כי עת לחננה, ויזכור כי בשר הוא, רוח הולך ולא ישוב ולא הרבה יזכר את ימי חיי הבלו, ואם לא עכשיו אימתי. ואם ארע שאיחרו לעמוד, אף על פי כן יש להם לומר בנחת ובכונה וקול בכיות. ואם ימשך על היום אין בכך כלום, ואף על פי כן רשאים ליפול על פניהם קודם מחי ומסי וכו', אף שבתפילת שחרית של ערב ראש השנה אין נופלים על פניהם, כמו שיבואר:

34 לד

מנהג הרבים להתענות עשרת ימי תשובה. ולפי שחסר מהם ארבעה ימים, דהיינו שני ימים של ראש השנה ושבת תשובה שבינתיים וערב יום כיפור, נהגו להשלימם קודם ראש השנה ארבעה ימים בימי הסליחות. לכן כשחל ראש השנה ביום ה' וא"ו ויש ד' ימים של סליחות לפני ראש השנה, מתענים כל הד' ימים רצופים. ואם חל ביום אחר, אז מתענין יום א' דסליחות ויום ב' שאחריו, ושוב מתענין יום אחד לפני ראש השנה וערב ראש השנה. ואם רוצה להתענות יום א' דסליחות וערב ראש השנה ושני ימים אחרים של סליחות הרשות בידו, ומכל מקום יש לו לקבל תענית במנחה, ואם אין דעתו להשלים, יקבל על דעת שלא להשלים:

35 לה

הימים של עשרת ימי תשובה שמתענים בהם לפני ראש השנה ואחר ראש השנה, ויש לו קביעות על הימים שלפני ראש השנה איזה מהם יתענה, אין צריך לקבל תענית בתפילת מנחה שלפניו, שהם מקובלים ועומדים מכח מנהגם. ואין צריך להשלים עד צאת הכוכבים, אלא כיון שהתפלל מנחה, יכול לאכול שעה ורביע קודם הלילה. ויש חלושי מזג שמתענין רק עד אחר מנחה גדולה. ובתפילת המנחה בלחש, מתפלל ענינו בשומע תפילה, רק ידלג את מלות "צום תעניתנו". אבל הש"ץ בתפילה בקול רם אינו אומר ענינו, ואין אומר ברכת כהנים, ואין קורין ויחל, ואפילו אם יש עשרה שמשלימין התענית עד צאת הכוכבים. וערב ראש השנה דינו כשאר עשרת ימי תשובה לעניין כל זה (ועיין סימן תקס"ב):

36 לו

ביום ראשון של סליחות נהגו רוב הקהל להתענות, אף מי שאינו מתענה שאר ימי תשובה. ודינו כמבואר בסעיף שלפני זה, שאין צריך השלמה וקבלה, כיון שנוהג להתענות בכל שנה. וכן מי שנוהג להתענות כל שנה זולת מימי הסליחות או ימי תשובה, אין צריך קבלה והשלמה. אבל מי שאינו נוהג להתענות בכל שנה, רק פעם אחת רוצה להתענות איזה ימים, צריך לקבל תענית במנחה שלפניו. ואז צריך גם כן להשלים, אם לא שהתנה בפרוש בשעת קבלת תענית על מנת שלא להשלים. וביום הראשון של סליחות נהוג העולם להשלים גם כן, ואין להתיר להם אם לא שיש צורך בדבר. ויש נוהגין בכל עשרת ימי תשובה לקבל התענית ולהשלים גם כן. ומי שיודע בנפשו שלא יזיקו לו התעניתים ולא יחלש כחו ויתענה ביום כיפור בטוב, המחמיר לקבל התענית ולהשלים תבוא עליו ברכה. (עיין באליה רבה בשם הב"ח שכתב שכן היה נוהג הוא ז"ל). ומי שהוא תש כח ויש לחוש כשיחמיר בתעניתים אלו יחלש כחו, אין לו להחמיר כדי שלא יבוא חס ושלום לידי חילול צום כיפורים שהוא מן התורה. כי תעניתים אלו הם בשביל תשובה, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים:

37 לז

אם בשבת שלפני יום א' סליחות חלם חלום שמתענין עליו, והתענה בשבת, אז אם אינו רגיל להתענות בכל שנה יום א' דסליחות, אם עתה מתענה יום א' דסליחות הוא עולה לו במקום תענית לתעניתו. ואם הוא רגיל להתענות יום א' דסליחות בכל שנה, אינו עולה לו, וצריך להתענות תענית לתעניתו ביום אחר (עיין מגן אברהם סימן רפח):

38 לח

בערב ראש השנה נוהגים שהכל מתענים, אם הוא בן י"ג לזכר וי"ב שנים לנקבה. ואפילו אם הוא אבֵל ביום ראשון שמברין אותו, מכל מקום כיון שאם רצה אבֵל להתענות הרשות בידו, יש לו להתענות ערב ראש השנה כשאר כל אדם. ובמקום שיש קצת חולי אין צריך להתענות, אף שכבר התענה ערב ראש השנה כמה פעמים אין צריך התרה, שאין זה דומה לנדר, כיון שלא התענה רק מצד מנהג הציבור, אם כן על דעת המנהג קיבל עליו מתחילה. ובערב ראש השנה אין משלימין, כדי שלא יכנס ליום טוב כשהוא מעונה, ויבואר לקמן סעיף נז:

39 לט

אם אירע ברית מילה או פדיון הבן שעושים בהם סעודת מצוה בערב ראש השנה, ומכל שכן בשאר ימי התענית אלו שהזכרנו שנוהגים קצת אנשים להתענות ולהשלים, כל הקרואים שיזמין בעל הסעודה הרשות בידם לאכול, ומכל שכן הקרובים השייכים לסעודת מצוה זו. אמנם השייכים לסעודה זו ומי שהוא קרוא לה אין רשאים לאכול כי אם במקום סעודה, אבל בבית אסור לאכול אף אם שולחים לו לביתו מבעל הברית, אבל בעל הברית עצמו רשאי לאכול אף קודם שיגיע זמן הסעודה הקבועה. ויש לעשות הסעודה בערב ראש השנה קודם שעה עשירית משעות זמניות, שהוא שלושה חלקי היום:

40 מ

זה שהתרנו לאכול בסעודת מצוה בתענית של יו"ד ימי תשובה, אפילו קיבל התענית במנחה ושוב נזדמן לו סעודת מצוה מתר לאכול, שעל דעת המנהג קיבל. אבל אם אינו נוהג להתענות עשרת ימי תשובה, וקיבל במנחה של יום א' מעשרת ימי תשובה להתענות בו, אסור לאכול בלא התרה. ועיין לעילסעיף לו ולקמן סימן תרב בדין קבלת תענית (עיין סימן תקסח במגן אברהם ס"ק י"א ועיין מה שכתב לקמן סימן תרב מדין קבלת תענית):

41 מא

סעודת מצוה שאמרנו הוא בזמנה קבוע על יום זה. וסעודת מילה שלא בזמנה חשיב כאילו היא בזמנה. אבל בפדיון הבן שחל יום ל"א שלו בשבת, וביום שאחריו היא תענית עשרת ימי תשובה, כיון שעבר זמן פדיון הבן יכולין לדחותו יותר. ולכן אף שגם סעודת פדיון הבן שלא בזמנה היא סעודת מצוה, מכל מקום אין זמנה קבוע היום, ואין דוחין התענית בשביל סעודה זו. ולכן אם נוהגים להשלים, ישלימו ויעשו הסעודה בלילה; ואם אין נוהגים להשלים, יתענו עד הזמן שרגילים תמיד, ואחר כך יעשו הפדיון הבן והסעודה. ובערב ראש השנה שאי אפשר לעשות בלילה, יכולים לעשותה ביום קודם שעה עשירית כמו שביארנו בסעיף לט [עיין סימן תקסח]. ואם חל יום ל"א בראש השנה, יעשה הפדיון במוצאי ראש השנה בלילה שקודם הצום, ואז יעשה הסעודה גם כן. ואם אינו רוצה לעשות במוצאי ראש השנה הפדיון והסעודה, יכול לעשות הפדיון ביום צום גדליה, והסעודה יעשה בלילה שאחר התענית. אבל לא יקדים לעשות הפדיון בערב ראש השנה, אפלו מלאו לו כ"ט ימים י"ב שעות תשצ"ג חלקים בערב ראש השנה. ואפילו בדיעבד אם פדה בערב ראש השנה שעדיין לא נכנס יום ל"א, הוא צריך לחזור ולפדות ביום צום גדליה בלא ברכה. ואם חל ראש השנה ביום ה' וא"ו, וזמן פדיון הוא ביום ראשון דראש השנה, יעשה הפדיון והסעודה בליל מוצאי שבת תשובה, ולא ימתין עד יום צום גדליה. ואם חל יום ל"א בצום גדליה, עיין לקמן סימן תרב:

42 מב

מי שנוהג להתענות ימי תשובה וידע לפני ראש השנה שיהיה סעודת מצוה בין ראש השנה ליום כיפור ויאכל שם, מחוייב להתענות עוד יום א' לפני ראש השנה. וכל שכן אם אירע סעודת מצוה בימי הסליחות לפני ראש השנה ואכל שם, מתענה יום אחר נגדו להשלים הד' ימים. אבל אם חל ראש השנה ביום ה', שמתחילין הסליחות ביום א' שלפניו ואין כאן רק ד' ימים לפני ראש השנה, והוא אוכל ביום א' על סעודת מצוה, אין צריך להתענות, שמתחילה לא קבלו עליהם להתענות רק בימי הסליחות ולא קודם לכן. ואם יש לו תענית יאר צייט ביום א' דסליחות או בין ראש השנה ליום כיפור או בערב ראש השנה, כיון שהם קבועים לתענית היו"ד ימים, עולה לו לחשבון היו"ד ימים. אבל אם התענית יאר צייט בשאר ימי הסליחות שקדם ראש השנה, או בין ראש השנה ליום הכיפורים, ויש בימי הסליחות ה' ימים או יותר, אין היאר צייט עולה לו וצריך להתענות במקומו עוד יום אחד מימי הסליחות לחשבון היו"ד ימים. אבל אם ימי הסליחות אינם רק ד' ימים קודם ראש השנה אין צריך להשלים יום אחר כמו שכתבתי לענין סעודת מצוה, שלא קבלו רק להתענות בימי הסליחות (עיין סימן תקסח):

43 מג

מי שרוצה להתענות שניים או שלשה ימים רצופים והוא מפסיק בשבת אחר סעודה שלישית, יש לו לשמוע הבדלה מאחֵר שיכוון להוציאו, והוא יענה אמן ויכוין לצאת, אף על פי שהוא לא יטעם כלום. ואין לו להמתין עד ליל ג' או ד' ולהבדיל בעצמו, כי טוב יותר שיקיים מצות הבדלה בזמנה:

44 מד

מי שמפסיק להתענות שני ימים רצופים, ואין שם אחרים שיוכל לשמוע מהם הבדלה במוצאי שבת, יברך במוצאי שבת על הנר בורא מאורי האש, וגם יריח בשמים ויברך, ועל הכוס יבדיל אחר גמר התענית בתחלת ליל ג' על הכוס בלבד. ואינו מברך שוב על הנר, וגם אין צריך ליקח בשׂמִים. ואם מתענה שלשה ימים רצופים ואין שם אחרים, אין לו להמתין עד תחילת ליל ד', ורשאי להתפלל מעריב מבעוד יום ולהבדיל בתפילה, ואחר כך יבדיל על הכוס בשבת סמוך לבין השמשות, ויוכל לשתות מכוס של הבדלה, ויפסיק אחר כך, רק לא יבדיל על הנר, וגם אסור בעשיית מלאכה, עד שחשיכה ויאמרו הקהל ברכו. ומכל מקום אין לכל אדם לעשות כן, שהוא דבר התמוה לרבים. רק מי שמוחזק בפרישות ורגיל בתעניתים, ונפשו חשקה לצום כן לכפר אשר חטא על הנפש, הוא רשאי בכך:

45 מה

אם ראש השנה חל ביום ג' ורוצה להתענות ב' ימים שלפני ראש השנה, ואין שם אחרים שיוציאו אותו, או שאירע שהמתין עד ליל ראש השנה. לא יאמר קידוש והבדלה על כוס אחד, כמו בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, אלא יקח כוס אחד ויקדש עליו בלא ברכת בורא פרי הגפן תחילה, ושוב יקח כוס אחר ויבדיל עליו גם כן בלא ברכת בורא פרי הגפן תחילה. ואחר כך יברך בורא פרי הגפן על שניהם וישתה משניהם. ואם אין לו יין וצריך לעשות קידוש על הפת או על השכר, מוטב שיעשה קידוש על כוס של שכר ואחר כך יעשה הבדלה על כוס אחר של שכר וישתה משניהם, ולא יקדש בעצמו על הפת ואחר כך יבדיל על השכר, כיון שיצטרך לטעום פרוסת המוציא קודם שיבדיל. ואם רוצה, יוכל לשמוע קידוש מאחרים, ואחר ששמע הקידוש לא יטעם כלום, ויבדיל על השכר וישתה, ואחר כך יברך המוציא ויאכל:

46 מו

יש נוהגין בערב ראש השנה אחר סליחות, אם הוא עדיין קודם עלות השחר, לאכול דבר מועט, אף על פי שישן בלילה שינת קבע. ואותן הנוהגים כן, יכולין לאכול אף על פי שלא התנה קודם שכיבה שיהיה רשאי, כיון שכן נהגו הרי זה כאילו התנו. ויזהרו הרבה שלא יומשך האכילה אחר עלות השחר. וקודם סליחות אין נכון לאכול, רק יש שותים קאווי בלא צוקר, למען יוכלו לומר הסליחות בהשקט בלא כובד ראש מחמת שינה. ובעלי נפש מחמירין אף בשאר ימות השנה, שלא לאכול כלל בקימת האשמורת. רק בשתיית קאווי מקילין:

47 מז

לעולם קורין בשבת שלפני ראש השנה פרשת "נצבים". וכשחל ראש השנה יום ראשון בב' בשבת או בג' בשבת, שאז יש שתי שבתות בין ראש השנה לסוכות, צריכין לחלק "נצבים וילך", וקורין "נצבים" לבד לפני ראש השנה, "וילך" קורין בין ראש השנה ליום כיפור, "האזינו" בין יום כיפור לסוכות. אבל כשחל ראש השנה ביום ה' או ביום שבת, אז אין בין ראש השנה לסוכות אלא שבת אחת, שאז קורין קודם ראש השנה "נצבים וילך" מחוברין ו"האזינו" בין ראש השנה ליום כיפור. ובשבת שלפני ראש השנה לעולם מפטירין "שוש אשיש". ומסיים בו במנחה השני פרקים האחרונים מפרקי אבות. ואין מברכין את החודש תשרי. ומזכירין נשמות ואומרים אב הרחמים, ובמנחה אומרים צו"ץ אף אם חל במחרתו ערב ראש השנה. ובמוצאי שבת אין אומרים "ויהי נועם" "ואתה קדוש", אם לא כשחל ראש השנה בשבת, אז אומרים במוצאי שבת שלפניו "ויהי נועם" "ואתה קדוש" כשאר מוצאי שבת:

48 מח

הש"ץ והתוקע צריכים להפריש עצמם שלושה ימים לפני ראש השנה מכל דבר המביא לידי טומאה. ויש להם ללמוד הכוונות והתפילות והתקיעות. ואם לא באו בסוד ה', יש להם ללמוד פירושי התפילות והפיוטים והלכות תפילות והתקיעות, וגם בספרי מוסר המעוררים את לב האדם, ויירא מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו למשפט את הארץ:

49 מט

בערב ראש השנה משכימין ביותר ומרבים סליחות ותחנונים, ואומרים פזמון "זכור ברית אברהם" שחיבר רבינו גרשום מאור הגולה, עד "והארץ אזכור". וקודם "מחי ומסי" נופלים על פניהם כמו בשאר ימי הסליחות, אף אם נמשך אמירת הסליחות על היום, גם כן נופלים על פניהם. אבל אחר כך בתפילת שחרית אין נופלים על פניהם. ומכל מקום אומרים בו "למנצח" "יענך" כו'. ואם חל בב', אומרים "אל ארך אפים" וקורין בספר תורה ג' אנשים בפרשת "וילך". ואין תוקעין אחר התפילה. ונוהגים אנשי מעשה לעשות חבורה של עשרה עשרה שיושבים לעשות הסדר של התרת נדרים המבואר. וכל הקהל עושין כסדר הזה. ורבים מדלגים סדר קבלת הנזיפה ולבישת שק, כי אולי המתירין אין כדאין לעשות היתר הנזיפה מהנידוי. ומכל מקום אומר נוסח "אם עברתי" כו', רק ידלג תיבת "ואשב יחף על הארץ כמנודה ואתפלש בעפר", כיון שאין עושה כן. ואותן הנוהגים לקבל נזיפה, צריך לחלוץ התפילין בעת שהוא בנזיפה, אף שהיה נוהג תמיד לילך בתפילין. ואחר שגומר "אם עברתי" כו' אומר "יהי רצון" כו', והקהל עונים "כולם מחולים לך" כו'. ולפעמים כדי למהר שיהיו כל הצבור חוזרים חלילה, אומרים שלושה יחד זוג זוג, ואין לעשות כן כי אם בעת שהשעה דחוקה. ויש נוהגין שעושין התרת נדרים פעם שנית קודם יום הכיפורים כשמזדמן להם עשרה (עיין בשו"ת שמש צדקה חלק י' סימן י'):

50 נ

מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה, להראות שאנו בטוחים בהשם יתברך שעושה לנו ניסים ויצדיק אותנו במשפט. ויש ליזהר לגלח קודם חצות היום. גם נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים. ויש שמקיפין הקברות ונותנין שם צדקה לעניים ומרבים תחנונים, לעורר הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדינו ביום הדין. וגם מתוך שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום קדוש וטהור והתפילה מקבולת ביותר בהיותה על אדמת קודש. והמשתטח על קברי הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, אך יבקש מהשם יתברך שירחם עליו בזכות הצדיקים שוכני עפר. ואין אומרים צידוק הדין בערב ראש השנה אחר חצות, ויש אומרים שאף קודם חצות אין אומרים צידוק הדין, אך בליל ערב ראש השנה אומרים צידוק הדין במקום שאומרים צידוק הדין בלילה:

51 נא

בערב ראש השנה יש לו ללוש שיעור חלה לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם ביום טוב, וגם כדי לקיים מצות חלה. ויש לאפות לצורך שני הימים, כדי למעט טרדת הכנת הלחם ביום שני של ראש השנה. ולכן אם חל ראש השנה ביום חמישי, יש לאפות בערב ראש השנה גם לצורך שבת. ואם הוא איסטניס וקשה לו לאכול פת אפוי מב' או ג' ימים ורוצה לאפות ביום טוב, הרשות בידו:

52 נב

ערב ראש השנה הוא יום א' מארבעה ימים שמשחיטין את הטבח בעל כרחו, שאם נתן הלוקח דינר על בשר, ואפילו השור שוה מאה דינר ולא נתקבצו להמוכר כל דמי השור, כופין אותו לשחוט כדי ליתן להלוקח בשר על יום טוב של ראש השנה. וכן מצינו בנחמיה: "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום" כו'. על כן יש להכין מערב ראש השנה מאכלים שמנים וחשובים ופירות טובים ומתוקים (כאשר יתבאר בסימן תקפג). גם יש להכין פרי חדש שלא אכל עדיין בקיץ הזה, לצורך ברכת "שהחיינו" של קידוש יום שני של ראש השנה, כאשר יתבאר בסימן תר:

53 נג

נוהגין לטבול בערב ראש השנה משום טהרה ופרישה. ויש לטבול ג' פעמים. ולא ישמש מטתו בשני הלילות של ראש השנה, רק אם אירע ליל טבילה. ואף שאיחרה טבילתה מזמנה, מותר לשמש. ויש ליזהר בראש השנה שלא ינהג עמה שחוק וקלות ראש, כי קדוש היום לאדונינו:

54 נד

הנשים מדליקות נרות לכבוד היום, ומברכין כמו בשאר יום טוב. ונוהגים לברך גם כן "שהחיינו" בשני הלילות בשעת הדלקה. ואם חל בשבת, תברך על הדלקת נר של שבת ושל יום טוב. ונכון ללמד אותן שבליל שני של ראש השנה תלבש בגד חדש, ולכוין בברכת "שהחיינו" לצאת בו גם חובת הבגד. או תניח הבגד החדש שיניח אחר כך בשעת הקידוש:

55 נה

יש ללבוש בגדים נאים לכבוד היום. ומכל מקום לא יהיו חשובים כשל שאר יו"ט, כדי להעלות על לב שהוא יום דין. ויש מקומות שלובשים לבנים ונאים. ובמדינתנו אין מקפידין בזה, ולובשים בגדים חשובים כמו בשל שאר יום טוב, ואין לובשים לבנים, רק מי שנוהג ללבוש לבנים בשבת, רק הנשים נוהגות ללבוש לבנים בראש השנה. וצנועות שבהן אין לובשות הלבנים החשובים בציפוי כסף וזהב שלובשות ברגלים. ויש מקומות שלובשים כל הקהל הכתונת לבן שקורים קיטל, כמו ביום כיפור. ובמקומות אלו לא נהגו כן, ואין לובשין קיטל, רק המתפללים והתוקעין והכהנים העולים לדוכן, והמתפללים אינם לובשין אותם, רק בעת תפילתם. ונוהגים שגם המתפלל פסוקי דזמרה עד "המלך" לובש הקיטל, ועל הרוב אינו פושטו עד גמר תפילת שחרית, והתוקעים לובשים אותו אחר גמר קריאת התורה. ונוהגים שגם התוקע תקיעות דמיושב לבד, אף שאינו תוקע הסדרים, מכל מקום אין פושט הקיטל עד אחר גמר התפילה. אבל מי שהתפלל שחרית לבד, פושטו אחר גמר תפילת שחרית. והמתפלל מנחה וערבית אינו לובשו כלל:

56 נו

כשחל ראש השנה ביום ה' וא"ו, יהיה זריז נזכר לעשות עירוב תבשילין קודם הליכה לבית הכנסת, לפי שאם ישכח, אף אם יזכור ביום טוב ראשון, שבשאר יום טוב יכול להניח עירוב תבשילין ולהתנות, בראש השנה אינו יכול להתנות, לפי שהיא קדושה אחת, אם לא שיסמוך על עירוב תבשילין של גדול הדור, שמצוה עליו לערב בשביל הכל. וזה אינו מועיל כי אם כששוכח מחמת אונס, אבל שוכח מחמת עצלות נקרא פושע, ואינו יכול לסמך על עירוב של גדול הדור, ולכך יש לו ליזהר הרבה שיעשה עירוב תבשילין בערב ראש השנה קודם כניסת הלילה (עיין סימן תקכז):

57 נז

בערב ראש השנה נכנסין להתפלל מנחה בבית הכנסת בעוד היום גדול, כדי להתפלל תפילת מנחה בכוונה הרבה, ומאריכין בה קצת, מאחר שהיא מנחה אחרונה בצאת השנה, והקדמת תפילה טרם בוא יום הגדול. והנוהגים בכל ערב שבת לומר קודם מנחה מזמור ק"ז בתהלים "הודו לה'" וזמר "ידיד נפש", אומרים אותו גם בערב ראש השנה קדם מנחה, לפי שהמזמור הוא על הארבעה שצריכים להודות, ו"יאמרו גאולי ה'" הוא רמז גם כן על פדות הנפש, וגם אומר "אוילים מדרך פשעם", שהוא מעורר הלב לתשובה. וזמר "ידיד נפש" הוא מלהיב הלב לעבודת הבורא. ובתפילת המנחה אומרים "עננו" בתפילת הלחש מי שהתענה היום, ומדלגין תבות "ביום צום תעניתנו". ובחזרת התפילה אין הש"ץ אומר "עננו" ולא "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו", ואומרים "עלינו" כו' "לדוד ה' אורי" כו'. ויש הולכין לבתיהם לברות ולאכול דבר מועט, שלא יכנס ליום טוב כשהוא מעונה, וחוזרין ונאספין לבית הכנסת מיד. ויש נוהגין לברות קודם הליכה לבית הכנסת להתפלל מנחה, שלא לערבב הכנת לבם לתפילת ראש השנה בהליכה וחזרה, ואז אין להם לומר "עננו" בתפילת המנחה. ואם רוצה, אומר, ואין בכך כלום, כיון שמדלגים תיבת "ביום צום תעניתנו". ולעת ערב קודם תפלת מעריב, מתחנן לפני ה' שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, ונוהגים לומר פיוט "אחות קטנה" הנדפס בלקוטי צבי. ואף כשחל ראש השנה בשבת אומרים הפיוט הזה, כדרך שאומרים שאר פיוטים:

58 נח

ראוי לכל אדם לתת לב קודם ראש השנה, לסדר לעצמו התפילות והפיוטים, וילמוד פרוש הדברים, שיהיו שגורים בפיו בראש השנה. גם ילמוד קודם ראש השנה לבניו הקטנים ובני ביתו סדר תפילות, כדי שלא יצטרך להפסיק בראש השנה להראות להם הסדר:

59 נט

בני הכפרים הדרים יותר מתחום שבת מן העיר, והם רוצים ליכנס ביום טוב להתפלל ולשוב, וצריכין להניח עירובי תחומין, יניח עירוב בסוף אלפים, ומועיל העירוב לב' ימים, אפילו נאכל העירוב ביום ראשון מותר לילך ביום שני. אבל אינו יכול להניח שני עירובין, אחד ליום ראשון לרוח אחד וביום שני לרוח שני, או עירוב אחד ליום א' ובשני יהיה כבני עירו, כמו בשאר ימים טובים של גליות, אלא שני הימים כיום אחד הם, ואינו מערב לשני הימים אלא לרוח אחת. וכשמניח עירוב תחומין, מברך "על מצות עירוב" ואומר: "בזה הערוב יהיה מתר לי לילך מכאן ממקום פלוני אלפיים אמה לכל רוח". ואם חל ראש השנה ביום ה' ו' וצריך להניח עירוב תבשילין וצריך גם כן להניח עירובי תחומין, יוכל להניח גם הערוב תבשילין במקום שמניח עירובי תחומין ולכלול אותם בברכה אחת, "אשר קדשנו במצותיו וציוונו על עירובי תחומין ועירובי תבשילין". ואם אמר סתם "על מצות עירובין", די בכך. וכן אם צריך גם כן להניח עירובי חצרות, עיין סימן שצ"ו סעיף ו. אבל מכל מקום אינו יכול לצאת בפת אחד לעירובי תחומין ותבשילין, לפי שהפת של עירובי תבשילין צריך שיהיה ראוי לאכול ביום ראשון, והפת של עירובי תחומין צריך שיהיה קיים עד שבת (עיין סימן תט"ז):