Maharam on Chullin 2aמהר"ם על חולין ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Maharam on Chullin 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Maharam on Chullin
2aב׳ א

בגמ' וכל הכל לכתחלה הוא וכו'. מדברי המקשה משמע דלאו מלשון שוחטין דייק לעיל מיניה דלכתחלה הוא אלא מלשון הכל וא"כ צ"ל דר"ל דמדמפיק ליה התנא בלשון ריבויא משמע ליה דבכל אופן הוא כשר אפי' לכתחלה וק"ל:

ברש"י [ד"ה הכל שוחטין וכו'] והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמ' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי וכו'. לאו בהא פליגי בהדיא אלא פליגי באוקימתא ובדיוקא דמתניתין דמרישא הכל משמע לכתחלה ושחיטתן כשרה משמע דיעבד ומר מוקי לה לכתחלה ודיעבד דמתניתין בטמא ומר מוקי לה בכותי או בעבריין לתיאבון כדאיתא בגמ' לקמן וממילא שמעינן דלמר הכל דמתניתין טמא בחולין ולמר אתי לאתויי כותי או עבריין:

ד"ה וכולן בגמ' מפרש מאי וכולן. ר"ל אמה קאי דאי אחש"ו לחודיה קאי לא הל"ל למתניתין וכולן אלא הל"ל ואם שחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדאיתא בגמ':

ד"ה ושחיטתן כשרה וכו'. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני וכו' ר"ל ענין אחד דהאי ושחיטתן כשרה אינו ענין בפני עצמו לומר דבדיעבד דוקא כשרה אלא ר"ל הכל כשרים וראויים לשחוט ושחיטתן כשרה וטובה לכתחלה:

ד"ה הכל נודרים וכו' ואם אמר דמי עלי או אמר על אחד דמי פלוני עלי וכו' כצ"ל:

בא"ד ואפילו היה הנידר זה פחות מבן חדש וכו' כצ"ל:

בתוס' בס"ד ראשון משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפי' כהנות. ר"ל דגבי שחיטת קדשים ה"א דנשים לא הוו שוין לאנשים משום דהא בשאר עבודות כהנים כשרים וכהנות פסולות א"כ ה"ה לענין שחיטה אינן שוין לאנשים דשחיטת נשים פסולה אפי' בדיעבד:

ד"ה התם כדקתני טעמא וכו' וקשה לפירושו דבסוף פ"ק דתמורה וכו' משמע דמן הדין ראוי להיות חמורה במזיר יותר מבשוגג וכו'. י"ל מאי קאמר וקשה לפירושו של ר"ת תקשה ליה אשינוייא דרב יהודה גופיה דמשני בריש תמורה הכל מתפיסין בתמורה א' שוגג וא' מזיד והא מזיד ראוי להיות יותר תמורה מבשוגג אבל האמת דשם בגמ' בריש תמורה אינו מפורש בהדיא בשנוייא דר"י אחד שוגג אלא הכי איתא התם אמר ר"י הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה ותו לא וי"ל שר"ל שאין פירוש הכל ממירין לשון לכתחלה אלא ר"ל הכל מתפיסין בתמורה פירש שאם המירו בדיעבד נתפס בתמורה וכן פירש שם רש"י אלא שר"ת הקשה שם לפרש"י א"כ ב' דיעבד למה לי כדקאמר הכא לקמן ופירש דרבי יהודה דמשני הכי קתני הכל מתפיסין וכו' ר"ל דלכתחלה דרישא אתי לאתויי מזיד והצעת הפשט שם לפירוש ר"ת הכי דהמקשה דהתם ידע שפיר סוגיא דהכא דאיכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד כדקאמר הכא וכדתנן הכל מעריכין ונערכין וכו' אלא דקשיא ליה דמדקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' דהיינו דיעבד מכלל דהכל דרישא לכתחלה הוא ולכך משני רב יהודה דהכל דרישא דמשמע לכתחלה אתי לאשמועינן מזיד ואע"ג דקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא שאם ?המיר מומר וסופג את הארבעים א"כ שמעינן שפיר דאפי' במזיד הוי תמורה שהרי אין סופג ארבעים אלא במזיד ואפי' הכי קאמר דאם המיר מומר ה"א דר"ל דלענין זה הוא מומר שנתפס בתמורה לענין שסופג את ארבעים אבל למזבח אינו כשר בהמיר במזיד וקושיית התוס' דהכא הכל לפי שיטת פירש ר"ת דהתם ולהכי מקשה ועוד דבריש תמורה פריך וכו' ומשני התם ר"י דלכתחלה דרישא אתי למזיד והוי ליה לשנויי' בתמורה דלא הוי תני לה בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים ועוד י"ל מאי פריך אפירושו של ר"ת תקשה ליה א?רק התודה דשם אמר ארבעים בכתפיה וכשר משמע בהדיא דיותר ראוי להיות מן הדין תמורה בשוגג מבמזיד אבל כד מעיינת התם לא תקשה לך מידי דהתם איירי בנתערבה תודה בתמורה ומתה אחת דחברתה אין לה תקנה וכו' כדאיתא התם ופריך התם דלייתי עוד בהמה אחריתא ולחם ויתנה אם זו שנשארה מהראשונה היא תודה הא לחמה והבהמה זו שהביא עתה יהיה תמורה ואם הראשונה שנשארה היא תמורה הא תודה והא לחמה ועל זה קאמר דהיאך נאמר לו שיעשה תמורה לכתחלה ויהיה חייב מלקות כדי לתקן הראשונה אין זה תיקון ארבעים בכתפיה וכשר וק"ל וכן מצאתי בתוס' ישנים:

בא"ד וי"ל דלענין בהמה שתהא כשרה למזבח וכו'. ר"ל דאי לאו ריבויא דיהיה ה"א דבשוגג אינה נתפסת בתמורה דהוי כמו הקדש בטעות דלענין התפסה בתמורה מסתבר יותר במזיד מבשוגג אבל לאחר שנתרבה שוגג לענין התפסה לענין שיהא כשר למזבח פשוט לן שוגג יותר ממזיד:

ד"ה וכתיב טוב אשר לא תדור מעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' לכאורה היה נראה לפרש כוונת התוס' בזה דס"ל דהראיה אחרונה דמייתי גמרא מטוב אשר לא תדור ו ' היא יותר חזקה מהראיה הראשונה שמביא מפסוק וכי תחדל לנדור וכו' וא"כ היה לו להביא הראיה האחרונה שהיא חזקה קודם הראשונה דהוא קרא וכי תחדל לנדור ומתרצי מעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' אבל אין נראה לפרש כן הדא דלקמן משמע בהדיא בתוס' בדף זה ע"ב ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' דפסוק וכי תחדל לנדור הוי ראייה יותר חזקה שהרי כתב שם ולר"י משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע"ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר נודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור וכו' ועוד דאדרבה דסוגיא דגמרא היא דהראיה אחרונה תמיד היא יותר חזקה ?? ראשונה ע"כ נ"ל לפרש כוונת התוס' איפכא דקשה להם דהיה לו להביא הראיה החזקה דהיינו דפסוק וכי תחדל לנדור לבסוף כסוגיית הגמרא בכל מקום ומתרץ דלכך שינה בכאן הסדר משום דמעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' וק"ל: