25כ״ה
1 א

שלא יניחו. צל"ע דנ"ל דאין קפידא בזה כיון דהתפילין עדיין בתוך כיסן וכ"מ סי"א:

2 ב

מזומנים. וכ"ה ביבמות דף ל"ט כל שהויי מצוה לא משהינן אף על פי שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר וכ"ה בילקוט ויקרא סוף דף קכ"ט חביבה מצוה בשעתה ע"ש ובמנחות דף ע"ב:

3 ג

אין צריך. דוקא כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין (כ"ה בזוהר ובכוונות) ואם צריך לילך במבואות המטונפות עמ"ש סי' מ"ג: כתב ר"מ מלובלין סי' ל"ז אחד נתקשר עצמו בקנס לילך לתהלים קודם אור הבקר ועתה רוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילך לב"ה בציצית ותפילין הרשות בידו לחזור דדמי לנדרי שגגות עכ"ל וכ"ה בכוונת האר"י שמה"ט לא הי' האר"י מי' הראשונים בב"ה מפני שהם היו משכימים קודם אור הבקר והוא לא רצה לילך לב"ה בלא תפילין וא"ל ה"ל לצאת מב"ה כשיאור היום ויניח תפילין י"ל דאדהכי והכי גמרו הקהל ברכות השחר ופסוקי דזמרה לכן מוטב לבטולי הא מקמי הא ועבי"ד סי' רל"ב ס"י ונ"ל דצריך התרה:

4 ד

. בביתו. ונ"ל דאע"פ שבא הטלית גדול לידו קודם שהניח תפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן ודומה לזה כתב סי' קס"ח סס"א:

5 ה

ושם יתעטף. וכן מ"כ בשם מנהגי מהר"י ובמקום שמצוים עכו"ם ברחוב לכ"ע יתעטף בחצר בה"כ וכמ"ש סי' תקנ"ד סי"ז:

6 ו

יכוין. כתב הב"ח בשם הגאון מהר"ר פיווש ז"ל דצריך לקרות גם ב' פרשיות אלו קדש והיה כי יביאך וכ"כ בשל"ה אבל בספרי פרשת ואתחנן אי' שמע והיה אם שמוע בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון והביאו הילקוט פי' שא"צ לאומרם ומ"מ האומרם לא הפסיד דהא בקשו לקבוע פרש' בלק בק"ש משום דאית ביה יציאת מצרים אלא שחששו לטורח צבור כדאיתא ספ"ק דברכות והני נמי אית בהו יציאת מצרים:

7 ז

ויניח וכו'. הע"ת לא עיין סי' כ"ח:

8 ח

תפילין. הלמ"ד בדגש (לחם חמודות):

9 ט

על מצות. בפת"ח תחת הוי"ו דהא לא קאי רק על של ראש לחוד כדאי' סימן כ"ו ואפי' למ"ש הטור דקאי ג"כ על של יד מ"מ אני נוהג לומר בפת"ח דשניהם כחדא חשיבי עכ"ד ל"ח, וכנ"ל דהא פסקינן בסוכה דף מ"ו כר"י דאסור לברך על המצות על שנים כא' אלא ע"כ שניהם כא' חשישי /חשיבי/ ועוד מצינו בקרא מצות ה' ברה וקאי על כל המצות משא"כ כשיאמר מצות בחול"ם לא אתי שפיר לאידך פירושי':

10 י

בשכמל"ו. משום ספק ברכ' לבטל' כמ"ש סי' ר"ו:

11 יא

להעביר. כיון דכתיב בקרא דיד קודם משא"כ בס"א גבי ציצית ותפילין:

12 יב

עובר. פירוש סמוך לעשייתן לפיכך מברך אחר הנחתם דקודם לכן אין ראוי לברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ג ותרנ"א ס"ה:

13 יג

קודם שמהדקן. היינו ג"כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה, (ב"ח):

14 יד

אסור להפסיק. דגורם ברכה (עסי' רט"ו) ואפי' לאותן המניחין בח"ה בלא ברכה אפי' הכי עבירה היא להסיח (ב"י מהרא"י):

15 טו

להניח וגם על מצות. כתב הר"ן וממשמש בשל יד ומחזק הקשר ומברך על ש"ר שניהן וכו' עכ"ל וטעמו כיון די"א דחייב לברך כשממשמש והכא י"א דא"צ לברך להניח לכן ימשמש בש"י ועסי"ב:

16 טז

אם סח לצורך. אבל לכתחלה אסור להסיח אפי' לצורך תפילין כמ"ש סי' קס"ז ס"ו מיהו היכא דלא סגי בלא"ה מותר להסיח כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג:

17 יז

לא יפסיק. ואם פסק וענה חוזר ומברך (הרא"ש ורשב"א ואגור) ומ"מ משמע דהמניח בחה"מ בלא ברכה רשאי לענות דליכא איסורא בזה אלא משום שגורם ברכה:

18 יח

אחר שקשר. ובכוונות איתא שהאר"י כרך קודם שהניח של ראש שסובר שהכריכה מצוה היא ועשאה מעומד:

19 יט

לא יתקן. דכשנוטלה בידו ואינו מניחה הוי כמעביר על המצות:

20 כ

לא נהגו כן. ונ"ל דההנחה תהא מיושב והברכה והקשירה תהיה מעומד כמ"ש הרב"י רסי' ח' דכל ברכות המצות בעמידה, כתב בכ"ה בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמ' הלך אחר הגמ' והפוסקים (רדב"ז ח"א סי' מ"ט פ' וספר יוחסין ור"י הלוי סי' מ"א וכ"כ הרב"י כאן) מיהו אם בעלי הקבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ וכל דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אף על פי שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כן (רא"ם ח"א ס"א) עכ"ל:

21 כא

נשמטו. כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמ' אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן:

22 כב

וי"א שלא לברך. אבל אם חולצן ליכנס לב"ה צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לב"ה ואידחי ליה וכמ"ש רסי' ס"ה (כ"מ בגמרא ד"מ ב"ח דל"ח) וה"ה אם לא הי' בדעתו להחזיר מיד צריך לברך כמ"ש ס"ס תרל"ט ואפשר לומר דכשב"ה אינו רחוק כמו ב"ה שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין ב"ה למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן:

23 כג

ובתחלת ההידוק. משמע דאם הדקן ואחר כך נפסק הקשר צריך לברך דכבר נגמר מעשה המצוה והוי ליה כנשמטו ממקומם דצריך לברך לכ"ע וכ"מ דעת רמ"א שלא הגי' כאן כלום ואף דבב"י וד"מ משמע דלהי"א דלעיל גם כאן א"צ לברך נ"ל שחזר פה בש"ע מטעם שכתבתי מיהו לפמש"ל בשם של"ה אף בנשמטו אין צריך לברך לדידן:

24 כד

קודם הנחת ש"ר. משמע אף על פי שכבר הדקן ול"ד לדלעיל דהתם מפסיק בעשיית הקשר משא"כ כאן:

25 כה

מהדק ומברך. דה"ל כנשמטו ממקומם:

26 כו

ולא על גזולין. דה"ל מצוה הבאה בעבירה עסי' תרמ"ט ס"ה דלא כע"ת:

27 כז

נהגו. ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכים גוף נקי (מהר"ש ומהר"מ ומהר"י) ולא נהירא (מט"מ) והכל לפי מה שהוא אדם עסי' ל"ז ס"ב:

28 כח

ג' קדושות. ובשל"ה ד' קט"ז כ' דט"ס הוא ואיפכא הוא בספר המוסר ג' קדישים וד' קדושות דברכו נחשב ג"כ לקדושה ע"ש, ובכוונות איתא האר"י לא חלץ עד שאמר ע"כ נקוה לך וכו'. וכתב בהגמ"נ ביום שיש בו מילה אין לחלוץ עד אחר המילה:

29 כט

שיחזירו ס"ת. והחולצן קודם לכן לא יחלוץ בפני ס"ת אלא יסלק לצדדין (מט"מ רש"ל) עסי' ל"ח סי"א:

30 ל

קודם תפלת מוסף. אחר חזרת ס"ת בהיכל (כוונות וכתבים) דלא כלבוש שכתב לחלוץ קודם קריאת התורה דהא בר"ח אינו אלא מנהג לחלצם:

31 לא

וה"ה בח"ה. ועסי' ל"א די"ח שלא להניחם כלל בח"ה והזוהר מחמיר מאד בדבר לכן כתב הרמ"ע בתשובה לחלצן קודם הלל והש"צ אחר הלל וכ"כ הלבוש סי' ל"א וכן ראוי לנהוג ועי' סי' תרנ"א ס"ז בהג"ה: ונ"ל בח"ה של סוכות אף הש"ץ יחלוץ קודם הלל בעוד שמוכרין האתרוג:

32 לב

כתר יתנו לך. כן מנהג הספרדיים ולכן אין ראוי להיות כתר של תפילין עליו: