Torah 61:1 ס״א:א׳
1 א

חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי. אָמַר: הָתָם יָאוּת הֲוֵי לְמִדְחַל וְכוּ': (שם באדרא נשא דף קכח)

Chadi Rebbi Shimon (Rabbi Shimon Rejoiced), and said: “O God, I heard Your message; I feared” (Habakkuk 3:2). He said: “In that situation it was right to fear, [whereas we are linked through love….” Rabbi Shimon opened the lesson and said: “He who goes around gossiping reveals secrets, but a trustworthy spirit conceals the matter” (Proverbs 11:13). “He who goes around gossiping”… This is someone whose spirit is unsettled and who is untrustworthy… for his is not a settled spirit. But someone whose spirit is settled, of him it is written, “but a trustworthy spirit conceals the matter].” (Zohar III, 128a)

2 ב

א עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִשְׁפָּטֵנוּ לָאוֹר. כִּי מִשְׁפָּט הוּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, הַיְנוּ בְּחִינַת דֶּרֶךְ הַמְמֻצָּע, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֶה לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל. וְזֶה זוֹכִין עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת (דברים י״ז:י״א): לֹא תָּסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל; וְעַל כֵּן עַל יְדֵי זֶה יוֹצֵא הַמִּשְׁפָּט בָּרוּר כַּנַּ"ל, בִּבְחִינַת: מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת.

Through faith in the sages we can bring our mishpat to light. This is because mishpat is the “center pillar” (Tikkuney Zohar, Introduction, p.17a)—i.e., the aspect of the middle path, which tends neither right nor left. We merit this through faith in the sages, which is the aspect of “Do not stray from the word they declare to you, either to the right or the left” (Deuteronomy 17:11). Therefore, by means of this [faith] <one can derive> clear mishpat, as mentioned, in the aspect of ‘true mishpatim’ (cf. Psalms 19:10) .

3 ג

הַיְנוּ, כִּי כָל הַלִּמּוּדִים שֶׁהָאָדָם לוֹמֵד, צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל וְיוֹצִיא מֵהֶם מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּבְחִינַת מִשְׁפָּט מְעֻקָּל, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּקַבֵּל וְיִלְמַד מִכָּל הַלִּמּוּדִים שֶׁלּוֹמֵד מִשְׁפְּטֵי הַנְהָגוֹת, שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, הֵן לְעַצְמוֹ, הֵן לַאֲחֵרִים שֶׁמִּתְנַהֲגִים לְפִי דַּעְתּוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי בְּחִינָתוֹ, כְּפִי הַמֶּמְשָׁלָה וְהָרַבָּנוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֵן לְרַב אוֹ לִמְעַט. וְכָל זֶה זוֹכִין עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת לֹא תָסוּר וְכוּ', וְאָז יוּכַל לְהוֹצִיא מִשְׁפְּטֵי הַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת, בִּבְחִינַת מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֶה לְיָמִין וּשְׂמֹאל כַּנַּ"ל.

In other words, from whatever a person studies he must obtain <and learn> and derive true mishpatim, so as not to be in the aspect of distorted mishpat. From all his studies he must obtain and learn mishpatim -of-conduct, so that he knows how to conduct himself and [how to guide] others who conduct themselves according to his advice—[advising] each one commensurate with that person’s aspect, according to the greater or lesser degree of his rule and authority [over him]. A person merits all this through faith in the sages, which is the aspect of “Do not stray….” And then he is able to derive mishpatim of upright conduct, in the aspect of ‘true mishpatim,’ since he tends neither right nor left, as explained above.

4 ד

אֲבָל כְּשֶׁפּוֹגֵם בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, אֲזַי נִדּוֹן בִּיגִיעַת בָּשָׂר, הַיְנוּ בְּמוֹתָרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין כא): הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר. וְהוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי הוּא אֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵיהֶם, וּמַלְעִיג עֲלֵיהֶם, וְדִבְרֵיהֶם הֵם אַךְ לְמוֹתָר אֶצְלוֹ, עַל־כֵּן נִדּוֹן בְּמוֹתָרוֹת.

However, when a person blemishes faith in the sages, he is condemned to a wearying of the flesh—i.e., waste matter. As our Sages, of blessed memory, said: Whoever LoEG (ridicules) the words of the sages is condemned to boil in excrement, as it is written (Ecclesiastes 12:12), “much LaHaG is a wearying of the flesh.” This is measure-for-measure: since he has no faith in their words but ridicules them, and their words are a waste to him, he is therefore condemned to waste matter.

5 ה

וְכָל הַמִּשְׁפָּטִים הֵן מִן הַמֹּחַ, בִּבְחִינַת (מלכים־א ג): וַיִּירְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט. וְהַמֹּחַ הוּא לְפִי הַמָּזוֹן, וּכְשֶׁהַגּוּף נָקִי, אֲזַי הַמֹּחַ בָּרוּר, וַאֲזַי יָכוֹל לְהוֹצִיא מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת, הַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת.

All mishpat stems from the mind, in the aspect of “They feared the king for they recognized that he had within him the Divine wisdom to exercise mishpat” (1 Kings 3:28). And the mind is commensurate with the food [a person eats]. Thus when the body is pure, the mind is clear and can then derive true mishpatim /upright conduct.

6 ו

אֲבָל כְּשֶׁנִּדּוֹן בְּמוֹתָרוֹת, עַל יְדֵי פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים כַּנַּ"ל, אֲזַי עוֹלִים עֲשָׁנִים סְרוּחִים אֶל הַמֹּחַ, וּמְעַרְבְּבִים וּמְבַלְבְּלִין דַּעְתּוֹ, וַאֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת, וַאֲזַי יוֹצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל, בִּבְחִינַת (חבקוק א): כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק, עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל; הַיְנוּ, עַל יְדֵי שֶׁהָעֲשָׁנִים סְרוּחִים מְסַבְּבִין וּמַקִּיפִין הַמֹּחַ, וּמְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ, עַל יְדֵי זֶה יוֹצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל, בִּבְחִינַת (תהלים קמז): מִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם, הַיְנוּ בִּלְבּוּל הַמּוֹחִין:

But when a person is condemned to waste matter because of a blemish of faith in the sages, as explained above, then foul vapors ascend to the brain, mixing up and confusing his daat. As a result, he is incapable of deriving true mishpatim. Instead, distorted mishpat emerges, in the aspect of “for the wicked man encircles the righteous man, therefore mishpat emerges distorted” (Habakkuk 1:4). That is, because the foul vapors encircle and surround the mind and confuse it, distorted mishpat emerges, in the aspect of “about these mishpatim, they know BaL (nothing)” (Psalms 147:20)—i.e., a BiLBuL (confusion) of the mind.

7 ז

וְדוֹאֵג, עַל־יְדֵי שֶׁלִּמּוּדוֹ הָיָה מִבְּחִינַת אֵלּוּ הַמּוֹתָרוֹת, בִּבְחִינַת הַנֶּאֱמָר בְּדוֹאֵג (שמואל־א כא): וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל נֶעֱצָר לִפְנֵי ה' וּשְׁמוֹ דּוֹאֵג וְכוּ'. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: עוֹצֵר עַצְמוֹ וְכוּ' לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה; כִּי לִמּוּדוֹ הָיָה מִבְּחִינַת עֲצִירוּת, בְּחִינַת מוֹתָרוֹת, עַל יְדֵי זֶה, לֹא הָיָה מוֹצִיא מִלִּמּוּדוֹ מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת, רַק מִשְׁפָּט מְעֻקָּל. וְעַל־כֵּן הָיָה דָּן שֶׁאֵין דָּוִד רָאוּי לָבוֹא בְּקָהָל (יכמות עו:), וְזֶה הָיָה עַל־יְדֵי שֶׁלִּמּוּדוֹ הָיָה מִמּוֹתָרוֹת כַּנַּ"ל:

Doeg’s studies were from the aspect of this waste matter, in the aspect of that which was said of Doeg: “There was a man there of Shaul’s officials, ne’ETZaR (held back) in God’s presence. His name was Doeg…” (1 Samuel 21:8). Rashi explains: He held himself back… to study Torah. His studying was from the aspect of ATZiRut (holding back nature’s call), the aspect of waste matter. He therefore did not derive true mishpatim from his studies, only distorted mishpat. As a result, he ruled that David was unfit to be admitted into the congregation (Yevamot 76b). This was because [Doeg’s] studies stemmed from waste matter, as explained above.