בס"ד ספר יהושע

בנדרים [כ"ב ב'] אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד מפני שערכה של ארץ ישראל הוא שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס וגו', ועיין שם בהרי"ף בעין יעקב הניח בקושיא אמאי לא ספר תילים ושיר השירים, והיל"ל גם כן ספר משלי, ויותר יש להקשות מספר שמואל ומלכים שהוא ספור מה שקרה אצל המלכים והנביאים וגם לו יהיה שלו חטאו והיה הספורים בענין אחר מכל מקום למה לא יתנו לישראל וכמו שנאמר ספורי דוד המלך ע"ה שהיה צדיק, אבל כבר אמרו בזוהר בהעלותך [קמ"ט ב' קנ"ב א'] כי אין ספורי התורה כשאר ספורי מעשיות יעיין שם באורך רק הכל הם תורה ללמד לאדם דעת מזה, והנה לעתיד נאמר ולא ילמדו עוד וגו' שכאשר יתפשט אורו יתברך על כל בשר לא יצטרכו לתורה ולימוד מזולת ולכך צחות לשון חז"ל בכמה מקומות על מאמר תוריי קראו מפי הגבורה (יבמות ע"ב: וש"ד) וכן הוא בזוהר קדושים [פרשת סע"ב], ועדת הגבורה אצל השם יתברך ידוע ליודעים שהוא הצמצום והעדר האור וזעמו יתברך על יושבי תבל, ומצד הזה היא התורה המגדרת את האדם וכן כל תוספת תורה ולימודים והגדרות לאדם הוא מצד הזה וכמו שכתוב בתענית (ד'.) צורבא מרבנן דרתח אורייתא דמרתחא לי', וכן הנדרים באים מפני הכעס כמה שכתוב בנדרים [ט' ב'] עיין שם ברש"י שמתוך כך אינו מסתפק ודיו במה שאסרה תורה רק מוסיף לו גדרים, ולכך בא המאמר הזה של אלמלא חטאו במס' נדרים ונסמך אל מאמר המתחיל שם ע"א שהנודר נקרא רשע ויליף חדלה חדלה משם רשעים חדלו רוגז לומר שהחודל לנדור חודל מרוגז וכעס שהנדר נמשך מחמתו מצד מדת הגבורה והכעס שהוא על ידי זה העלם אורו יתברך כטעם ד' צילך שפירשו כת הקודמין ז"ל והוא גם כן במדרש (הובא בשל"ה פרשת משפטים) ולכך אין די לו בתורה לבד וצריך להוסיף ואחר כך מדבר מכעס ואחר כך אמר אלמלא וכו', שגם רבוי התורה של הנביאים ובעלי רוח הקודש הוא מצד רוב כעס והעלם האור אין די בתורה, כי לולי כן היה די בתורה שהוא מה שהוא הכרח מצד הבריאה שהיא ע"כ העלם וצריך לתורה מן השמים מה שהשם יתברך האיר בעולם, ובזה די להאיר עיני האדם ולא ילמד איש את רעהו רק כל אחד יוכל לומר מעצמו תהלות דוד המלך ע"ה ושירי שלמה וחכמותיו וכדומה.

ואמרו ספר יהושע, כי אמרו [בבמ"ר פי"ב] נוצר תאנה יאכל פריה מדבר ביהושע וכו' [וע' ספרי פנחס פסקא ק"מ ט"ס שם עליך וצריך לומר עליו] נמשלה תורה כתאינה וכו' יאכל פריה פרי של תורה מלכות ושרות וכו' ע"ש, ומשה רבינו ע"ה זכה לתאינה שהוא מקור לחכמה וכמה שכתוב (מגילה י"ג.) אב בתורה אב בחכמה אבל לא זכה לפרי כי נוצר תאינה היה יהושע, כי הר ע הוא עצם התאינה כמו שזכה ונקרא התורה על שמו תורת משה (כמה שכתוב שמ"ר פי"ב) וכנודע מטעם האריז"ל בביאור לשון חז"ל (שבת ק"א:) משה שפיר קאמרת כי כח התורה והחכמה שבכל הנפשות מישראל הוא נשמת משה רבינו ע, ויהושע היה נוצר התאינה כדרך שאמרו שם במדרש אחר כך על ושומר אדוניו זה יהושע ששימש למשה, והוא זכה לאכילת הפרי והוא כבישת הארץ שהוא פרי התורה כמו שנאמר למען ירבו וגו' על האדמה ועוד כמה פסוקים, וזהו המלכות ושרות שזכר במדרש כי המלוכה היא ביחס אל הארץ ולזה היה יהושע כלי מוכן ביחוד דוגמת משה רבינו ע"ה לתורה, וכמה שכתוב בספרי [ואתחנן פסקא כ"ט] אם אתה עובר לפניהם עוברין ואם לא אין עוברין אם מנחילם נוחלין ואם לאו אין נוחלין, ולזה אמרו [בבא בתרא ע"ה א'] פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה שהחמה הוא עצם האור והלבנה הוא פרי אורה, וסיים אוי לאותה בושה וכו' והוא דוגמת הנאמר שם לפני זה גם כן אותו לשון [וכן אמרו שם על זה כיוצא בו וכו'] על אש בחופה, ומה שפירוש רש שרק בשל גדול ממנו נכוה צריך עיון שהרי אמר כל אחד ואחד, [ומיהו בבמ"ר ובתנחומא פרשת פנחס איתא כפירוש רש] רק שכל אחד יש לו מדריגה מיוחדת שאין חבירו משתתף בה, וכל נפש פרטי מישראל יש לו כח מיוחד שהוא מתיחד בו ומתעלה בו על הכל עד שהכל נכוים ממנו באותו כח ומעלה, וזהו אוי לאותה בושה שאפילו הגדול שבגדולים נכוה מחופת הפחות שבישראל, וכן במשה ויהושע שכמו שיהושע לא זכה למעלת משה בגוף התאינה כך משה לא זכה למעלת יהושע באכילת הפרי עם שנשתוקק לה הרבה, כי גבולות נתן השם יתברך לחמה ולבנה וכמו שאין הלבנה משגת גבול החמה כך אי אפשר לחמה להשיג גבול הלבנה, ובהיות משה רבינו ע"המקור התורה והחכמה כמו שאמרנו ונשתוקק לארץ ישראל שהיא פרי התורה למדנו שהחכמה והתורה כוספת ומתאוה לפרי' והוא ערכה של ארץ ישראל, וזהו שאמרו שאלמלא חטאו היה נותן להם רק התורה והוא התאינה ופריה והוא ספר יהושע, שכל אחד חבר ספרו גילה בו מצפוני לבו ואורו שהשפיע לו השם יתברך, ומשה רבינו ע"ה כתב התורה מה שהאיר לו השם יתברך להאיר לכל באי העולם ונשתוקק להשלמתו, והוא ספר יהושע שהוא אור פרי התורה רצה לומר ערכה וסדורה של ארץ ישראל וסדר כבישותה שזהו אורו של יהושע שחלק לו השם יתברך להשפיע לבאי העולם ולהנחילם הארץ, שדבר זה כתבו וגנז אורו בספרו שיש לזה שייכות עם התורה שהרי משה רבינו ע"ה נשתוקק לזה שזה פרי התורה, ואין שייך על זה שייך מה שנדרה תורה כי זה צורך לתורה ונמשך ממנה כמו הפירי מן התאנה והלבנה מן החמה, ועוד מבואר דבר זה אצלינו במקום אחר בביאור עניןיחס ישראל והתורה והארץ ואין כאן מקומו.

ועוד דברים בגו כי מאמר הנזכר הוא ממש מאמרם פרק קמא דעל זה [ה' א'] אלמלא אבותינו חטאו אנו כמי שלא באנו לעולם, ונבאר גם כן ענין קריאת משה לו יהושע בעת מרגלים לומר י' יושיעךו כו' כדרשת חז"ל (סוטה לא דמי:) ולא בקט על כולם גם כן, אבל דע ענין חטא מרגלים שדברו לשון הרע על הארץ נלמד מתוך תנא דמתניתין (ריש) פרק חלק שמנה ז' אנשים פרטים שאין להם חלק לעולם הבא וגם כן ז' כניסיות פרטיות שהיו בעולם וגם כן ז' עניינים ועבירות שבעבורם אין להם חלק לעולם הבא, ודבר מבואר כי לא היו דבריהם על צד ההזדמן, אבל כולם מקבילים בעניינים זה מול זה ומכוונים גם כן נגד ז' מדות דקדושה ששמשו בז' ימי הבנין שזכו ז' הרועים ונטלו, והם בנין כל העולם ואלו הם בהיפך אבדן מן העולם ובהם נכללו רשעי כל הדורות כל אחד במידה שפגם בה, וזה דבר ברור מאוד ומתבאר אצלינו ביאור כולם באורך במקומו וכאן יהיה הדבור מענין עדת מרגלים שהם הרביעים בסדר הכנסיות, וכנגדם בלעם בהדיוטות והוקרא בספרים חיצונים ע"ש, והם נגד מדת משה רבינו ע"ה בקדושה שהוא הרביעי בקודש כנודע, וכידוע דברי חז"ל (במדבר רבה פי"ד) בישראל לא קם אבל באיסור והיתר קם ומנו בלעם, שהשיג ממש דוגמת חכמת משה רבינו ע"הרק שחכמתו של משה הוא ספר התורה, וחכמת בלעם נקרא ספרים חיצונים, כי יש בכל דבר פנימי וחיצון פירי וקליפה תוך ולבוש, והנה הפנימות הכל הוא השם יתברך ומי שמבקש החכמה כי אורייתא וקובית הלל חד כנודע (זוה"ק ח"ב צ':) והרי הוא דבק בפנימיותה של חכמה, אבל מי שרוצה בחכמה בזולת רש"י זה נקרא ספרים חיצונים והוא חכמת כל בני קדם, ועל זה אמרו בנדרים [פ"א א'] על שלא ברכו בתורה תחלה, רצה לומר הברכה בכל מקום הוא הכרת הנותן אותו דבר ואינו נוטלה מעצמו, והם למדו תורה בדרך חכמה בלא ידיעת נותן התורה יתברך שמו זה גורם גלות הארץ שהוא עצמו העדר עולם הבא, כדיליף תנא במתניתין דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מקרא דלעולם ירשו ארץ שזהו ענין העולם הבא נהנין מזיו השכינה כמה שכתוב [ברכות י"ז א'], והוא עצמו ירושת הארץ כמה שכתוב במקום אחר בטעם בכורים שכל עיקר קדושת הארץ הוא הכרת הנותן אשר נתת לי ה' שמדבק טובות הארץ ופריה בנותנם, וכמה שכתוב שילהי [כתובות קי"א ב'] הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו"ק, אבל כאשר מפריד הארץ מנותן הארץ אז עושה מארץ חוץ לארץ ומגיע גלות הארץ והעדר העולם הבא שהם ג' מתנות טובות שנתן הקבית הלל לישראל כמה שכתוב [ברכות ה' א'] תורה וארץ ישראל ועולם הבא, שהתורה עיקרה ללמד לאדם דבר זה שעל יי החכמה הוא מכיר הנותן וזה תכלית כל התורה והחכמה והיא האמצעי, ומזה זוכה לארץ ישראל שכוללת כל חמדות ותענוגי העולם שכולם נטע הקבית הלל בארץ ישראל כמו שאמרו ז"ל (עיין תענית י') רק שההבדל שקדושת ארץ ישראל היינו שלוקח כל העולם הזה עם הנותן רצה לומר שלוקח עמהם קדושה וחיים שהיא הפרוזדור ועל ידי זה זוכה ליכנס לטרקלין שהוא העולם הבא כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ד), וכל אלו מתנות לישראל לבד ולא עשה כן לכל גוי רק לנפשות בני ישראל שבהם יש הכרה זו, מה חכמת האומות שהיא חיצונית החכמה שאינו מוסיף הכרה בלב האדם לדעת כי הכל מהשם יתברך רק מפרידים הבריאה כולה וחושבים שהוא דבר שחוץ השם יתברך זה נקרא חיצון, וזה היה גם כן אחר שקרא בספרים חיצונים כדאיתא בחגיגה [ט"ו ב'] ]ושם זמר יוני לא פסיק מפומי', היפך דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל והוא מלך הארץ] לכך קיצץ בנטיעות ואיתא בתיקונים [תיקון ס"ט] דמאן דנטל מלכות בלא ט' ספיקן איהו מקצץ בנטיען ע"ש, וידוע דמלכות נקרא ארץ רצה לומר הכח של השם יתברך שרצה שיהיה בריאה שלימה שיהיה אפשר להפרידה ולחשוב שהיא חוץ ממנו ואפשר לדבקה בו הוא המכונה כח מלכותו יתברך שרצה שיקרא מלך ואין מלך בלא עם (פר"א פי"א) וכנודע זה, וט' ספירן הוא כחו יתברך השופע בארץ זו שאינה נפרדת ממנו רק מדובקת בו בגוף המלך מה המפריד מקצץ המלכות מן המלך ונוטלה הימנו וזה דבר מבואר בחכמה.

והנה אמרו שם בגמרא [סנהדרין ק"ד ב'] בקשו למנות שלמה המלך ע"ה עמהם, ובודאי לא היו ח' מדרגות כמו שנתבאר שאין כאן רק ז' מדרגות, אבל ברוב שרצו למנותו במקום בלעם כי עם שלמה המלך ע אמרו בראש השנה [כל אחד ב'] בנביאים לא קם אבל במלכים קם ומנו שלמה,ובאמת אין ראוי לבעם שיבוא במספר הזה שהיה גוי אחר מתן תורה וזכי' גדולה היא לו שיהיה בכלל ההדיוטות דשם [כי באמת אמרו בגיטין [נ"ז א'] תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם, וההוא גברא הוא מכלל המדריגה הז' שאין להם חלק לעולם הבא שדימוהו חז"ל בחלק [ק"ז ב'] וסוטה [מ"ז א'] לגיחזי ע"ש, שהם נגד אנשי עיר הנדחת בעבירות פרטיות שרצה לומר שנדחו מכלל ישראל וכן י' שבטים רצה לומר שנטמעו בין העמים וכמה שכתוב בספרק קמא דיבמות [י"ז א'] גוי שקידש בזמן הזה חוששין שמא מי' שבטים הוא. והם נגד יהודא ובנימין שכוללם דוד המלך ע שאמרו ז"ל [מגילה י"ג א'] כל הכופר בעל זה נקרא יהודי ועל זה הוא פלוגתת רבי עקיבא ורבנן (ריש חלק) אם הכופר יש לו תיקון ותקוה לחלק לעולם הבא, והוא המדריגה האחרונה שכבר יצא משם ישראל ואפילו הכי הוא טוב מבלעם] אבל שלמה המלך ע זכה לרחמי שמים שיקויים בו ואתן אדם תחתיך וגו' וניתן בלעם תמורתו, כי בשלמה המלך ע נאמר ותרב וגו' מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים וע' בזוהר [ויחי רכ"ג ב'] יעוין שם באורך לשונו, וביאור זה כי פירוש ספרים חיצונים היינו חוץ לספר התורה [ועל דרך שקראו התוספות בברכות (י"ח.) ושבת ומגילה למסכת סופרים ופסיקתא ספרים חיצונים נגד התלמוד], ואם כן יש לקרות גם כל ספרי חכמי ישראל שאחר משה רבינו עליו השלום ספרים חיצונים חס וחלילה, אבל אמרו בזוהר [ויקהל ר' א'] אית ספר לעילא ואית ספר לתתא וכו' ספר עילאה ספר תתאה כולה איקרי תורה מה בין האי להאי אלא ספר עילאה איהו תורה שבכתב וכו' ספר תתאה דא תורה דאיקרי תורה שבעל פה וכו' עיין שם לשונו, וביאור זה דע כי ספר נקרא חקיקת דברי חכמה ואין חילוק אם חקיקה על הנייר והדפתרא או על דבר אחר וכמו שהיה התורה קודם שנברא העולם עי' במדרש כונן [פרשה א'], אבל גם החכמה כשהיא חקוקה במוח הרי מוחו ספר החכמה, והנה כמו האדם שמחבר ספר רצה לומר גילוי דברי חכמתו לכל ובו גנוז חכמתו כך מצינו חכמת השם יתברך נגלית בעולם שברא העולם בחכמה כמה שכתוב בחכמה יסד הארץ וכמה שכתוב בראש השנה [ל"א א'] ברא הכל בחכמתו ובתרגום יונתן בראשית בחכמתא, והבריאה היא המגלה חכמתו יתברך הרי היא כספר שחקוק עליה כל חכמתו יתברך, והוא הנקראת ספר של השם יתברך וכדתנן בריש הספר יצירה דחקק עולמו בג' ספרים, והוא ספר הנזכר במשנה דאבות [ריש פ"ב] וכל מעשיך בספר נכתבים [ועיין בראש חודש פ"ה משער התשובה בשם הר"י יעבץ], ועיין על זה [ה' א'] וכי ספר היה לו לאדם הראשון מלמד שהראה וכו' ובב"מ [פ"ה א'] נזכר ספרא דאדם הראשון שהיה כולל כל הנפשות זה נקרא ספרא דאדם הראשון, [וע' עבודת ישראל פרשת נצבים פירוש הכתיבה לחיים בספר, ועיין בפירוש הראבן דוד לספר יצירה רפ"ג פירוש ג' ספרים נפתחים, וע' שערי היחודים ש"ג ס"פ ל"ח בביאור ספרא דאדם הראשון וספרא דחנוך] וכן התורה גם היא מתפ הבריאה כולה כמו שהמשילוה בבראשית רבה רפ"א לכך גם הוא נקרא ספר חכמתו יתברך, והנה אמרו בתיקונים אביך דא תורה שבכתב ואמך דא תורה שבעל פה, והוא עצמו מה שכתוב בזוהר כמה פעמים (זוה"ק שמות צ:) ואיתי' גם כן בגמרא [ברכות ל"ה ב'] אביך זה הקב"ה ואמך זה כנסת ישראל, אשר ביאורו מבואר כי כנסת ישראל רצה לומר קצוץ כללות נפשות מישראל בהוצאתם לפועל וזה נקרא אמך של כל נפש בפרט, כמו האם המולדת לולד והיא הרה אותו ומגדלתו בבטנה בט' ירחי לידה מתכלית הקוטן כמו שציירוהו ז"ל בפרק המפלת [ל"ח א'] עד הגודל הראוי להולדה ולצאת לאויר העולם, אבל אין האם ממצאת הולד מאין ממש רק מיש שהוא זרע האב שהוא המקור של הולד יש מאין והאם רק מוציאה יש מיש וכידוע, וכך דוגמת זה ממש בהולדת נפש חדשה מישראל שהוא בבטן כנסת ישראל רצה לומר אותו כח של כלל הקיבוץ והכנסת ישראל, ועל ידי הזרעת הקדוש ברוך הוא בכנסת ישראל רצה לומר שהשם יתברך נותן לתוכה טיפה זו של חיים רצה לומר נותן בכנסת ישראל אותו התחדשות מטיפה חיים והכנסת ישראל מוציאים זה לאור בלידת אותה נפש בפועל ומעשה שנכנסת לגוף ישראל י הנולד ומדה זו של כנסת ישראל ידועה בש"ס בכמה מקומות ובמדרשות ואין צריך לומר לרואה בספר הזוהר, כי קיבוץ כללות אומה ישראל ית היא מידה שלימות ממדות עליונות שהאצל השם יתברך ואין כאן מקום ביאורו אבל הוא מובן למתחילים.

והנה נפש האדם הוא רק כפי המחשבה והחכמה שבאדם כי בזה הוא יתרון האדם מן הבהמה, כי בלאו הכי כל כחות החיונים הם נמצאים גם בבעלי חיים והיה די לאדם גם כן בנפש הבהמות, רק נשתוף בו נפש האדם שהיא הנותנת בו חכמה ובינה ודעת ולפיכך אין לנו לקרות לנפש אלא איזה כח מחכמה ומחשבה [וכך הוא לשון חז"ל (בראשית רבה ותק"ז ל"ט) ישראל עלו במחשבה ובמנחות [כ"ט:] כך עלה במחשבה כי נפשות ישראל הם כחות עצולות ממחשבתו יתברך, וכך ידוע גם כן באדם טיפת הזרע נמשכת מן המוח ומשם נמשך כח חיים מחיות האב לטיפה זו] מאחר שהיא רוחניות ואינה נתפסת בציור ודמות גשמיי, והנה אמרו ז בברכות [נ"ח א'] ברוך חכם הרזים שאין דעתן של בני אדם דומה זה לזה וכן אמרו בסנהדרין (ל"ח.), מתבאר כי אין ב' נפשות דומות זה לזה מאחר שאין הדעת שהוא עצם כח הנפש שבאדם דומה, וזה גם כן מבואר מעצמו מאחר שהנפשות מסודרות בסדר מאת השם יתברך מששת ימי בראשית כמה שכתוב [יבמות ס"ב א'] אם כן בדבר המסודר אין שייך שיהיה יתר או חסר ומאחר שיהיה ב' שוות ממש הרי האחת יתר, ועוד כי ברוחניי אי אפשר להבדיל ולומר זה א' וזה ב' אלא כשנבדלים בכחותיהם, אבל אם אין הבדל ביניהם הרי הכל אחד ואי אפשר לומר כלל שהם ב' רק בגשמיי שגשם זה נבדל מגשם אחר אף שוה לו ולא במה שאינו גשם וגוף וכל זה מבואר, ואם כן ע"כ שהחכמה שלמעלה יש בה כך מיני התחלקות של פרטי דברי חכמה כפי מספר התחלקות של מספר הנפשות מישראל המסודרות בסדר של החכמה העליונה, ובזה תבין מה שאמרו הקדמונים כי כל נפש מישראל יש לו אחיזה באות מדברי תורה ואמרו אורייתא וישראל חד ואמרו דישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות וכו' כנודע, והיינו כי חכמת השם יתברך הוא ודאי אין סוף כמו שהוא כביכול אין סוף, רק מה שמתגלה ממנו בעולם הזה כפי מה שאפשר לעולם הזה שהוא בעל גבול להתגלות בו כפי גבולו והוא עצם בריאת העולם הזה כמה שכתוב, וכך כפי שיעור זה נתגלית התורה שהיא חכמתו יתברך, ולכן אמרו בבראשית רבה פרשה (י"ז) נובלות מחכמה שלמעלה תורה שהיא רק נובלות מחכמה העליונה כפי מה שנגלה ממנה בעולם הזה כך וכפי שיעור הזה היא התורה ולא יותר וכן לא פחות, והנה כן הנפשות מישראל שהם גם כן כל מיני חלוקות חכמה שאפשר לימצא מסתמא הם כל החלוקות ופרטים האפשרים להימצא ולהיגלות בעולם הזה והנה הם גם כן כשיעור כל התורה כולה, ולכן אמרו בבראשית רבה [פרשה א'] בראשית בשביל התורה וכו' בשביל ישראל וכו' כי באמת שניהם גם כן ממש ענין העולם כולו רק שבעולם הוא בהעלם ולא נגלה ענין הבורא עליו ושהיא חכמתו, והתורה וישראל מגלים שהכל הוא נברא ממחשבתו של הקב"ה וחכמתו ורצונו, והכל אחד שהחכמות הגנוזות באותיות התורה הם עצמם החכמות שונות של התחלקות הנפשות מישראל מכל הדורות כפי מה שהם במחשבתו של השם יתברך.

ואמנם עדיין לא יצאו לפועל כולם בעת מתן תורה וכמו שאמרו ז"ל ביבמות [ס"ב א'] שמהשך יציאת כולם לפועל בעולם הוא עד ביאת בן דוד, והיינו כי אף על פי שכבר ניתנה תורה ונתגלית כולם בעולם מכל מקום אותם חכמות גנוזות בהעלם בדברי תורה, כי תורה סתומה ניתנה רק שהיא כוללת כולם דוגמת האב שיש במוחו כל אותם טיפין שעתיד להוציא ולהזריע מהם נפשות רבות אבל מכל מקום לא הזריע עדיין אלא שהוא כוללם בהעלם, וכך התורה שבכתב היא כוללת בהעלם כל מיני חכמה שיש בחכמה של השם יתברך שרצה שתתגלה לברואים, וכמו שאמרו ז"ל בתענית (ט'.) ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא ואמרו בבת קול צ"ב מנא הא מילתא דאמרי אינשי וכו', שכל מין חכמה דאמרי אינשי רק שהוא חכמה אמיתית ושפת אמת היא רמוזה בתורה הכל אבל הכל ברמז והעלם, רק אחר כך בהמשך הדורות היא יוצאה לאור על ידי חכמי דור ודור ודורשיו ועל ידי כל הנפשות פרטיות אשר כל אחד מחדש דבר חכמה אשר אליה הוכן בפרט, וזהו הנקרא תורה שבעל פה שהוא מה שחדשו סופרים ונובעים מלבות בני ישראל ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו ז בפרק קמא דברכות (ה'.) ובמגילה [י"ט ב'] ובירושלמי [פ"ב דפיאה] שנגלה הכל למשה רבינו ע, והיינו כמו שנגלו כל הנפשות לאדם הראשון ועניינם לפי שהוא היה כוללם שהרי היה אביהם וע"כ היו כלולות בטיפי מוחו כולם וכנ"ל דזהו ספרא דאדם הראשון, כך משה רבינו עליו השלום שאליו נגלו כל תעלומות התורה שבכתב ונקראת על שמו תורת משה ע"כ שנפשו היתה כוללת כל חכמת התורה שבכתב וממילא היה כולל גם כן לכל חכמת תורה שבעל פה שהרי הכל נובע ממנו ורמוזה בו וכנ"ל, ולכך אל יקשה מזה על משאמרו ז"ל [בבמ"ר פרשת חוקת] על פסוק וכל יקר ראתה עינו דברים שלא נתגלו למשה רבינו עליו השלום נתגלו לרבי עקיבא ואמרו במנחות [ל"א א'] שלא נתקררה דעתו עד שהגיעו להלכה אחת וכו' עיין שם כי רבי עקיבא הוא יסוד התורה שבעל פה כמה שכתוב בסנהדרין [פ"ו א'] סתם ספרי וכו' ספרא וכו' וכולהו אליבא דרבי עקיבא, וכמה שכתוב ביבמות [ס"ב ב'] שהיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא וכו' וכן תמצא לשון זה של עד שבא רבי עקיבא ולימד בכמה מקומות בתלמוד ע' בשבת פרק במה אשה (ס"ד:) ובנדרים (ס"ו.) ובב"מ (ס"ב.) ושאר דוכתי', ולא על אחר לפי שהוא היה עיקר ויסוד לימוד התורה שבעל פה [ולכך היה שמו הולך מסוף עולם ועד סופו כמה שכתוב פרק קמא דיבמות (י"ז.) ואין כאן מקום להאריך] שכללותם הם ספרי וספרא ומשניות וברייתות שבהם רמוזים כל דברי התלמיד שבו רמוז כל דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים כנודע, רק ששם בהעלם ואחר כך חוזר ומתפשט לגלוי וגילוי אחר גילוי כנודע ואין כאן מקום להאריך בזה.

וכלל התורה שבעל פה הוא נפש רבי עקיבא ועמדתי עליו מעצמי ואחר כך ראיתי כן בשם האריז"ל, ולכך הוא היה יודע החידושין של תלמיד ותיק יותר ממשה רבינו עליו השלום לפי שאצלו כבר היו במדריגת היציאה לפועל ואצל משה רבינו עליו השלום רק הידיעה ממה שבכח, ונתקררה דעתו שנודע לו שרבי עקיבא ידע הכל רק ממה שבכח של משה רבינו ע"ה(ועיין מנחות שם) שהוא ממש דוגמת האשה המקבלת הזרע מן האיש ומגדלתו עד שיהיה ראוי לצאת לפועל, וכך התורה שבכתב הוא הזרעת האב אותו דבר חכמה שהוא בהעלם גדול ואחר כך בתורה שבעל פה הוא מתבאר יותר עד שיצא לפועל, והיציאה לפועל ממש הוא התחדשות אותו פרט חכמה בפרטות גמור עד שעליו אין להוסיף וכו', ומכל מקום התורה שבעל פסוק גם כן לא היה באפשר לחדש דבר זה אלא אחר שניתנה תורה כמו שאי אפשר לאשה להוליד בלא הזרעת האיש וכל דברים אלו מבוארים, ולכך תורה שבכתב נקרא אביך ותורה שבעל פה אמך (תיקונים שם) של כל נפש פרטי מישראל שרצה לומר התחדשות חכמה פרטית מחכמת השם יתברך, שכל חלק פרטי מה שתלמיד ותיק מחדש הוא נפרד מהכללי המכונה תורה שבעל פה שרצה לומר התורה הנובעת מנפשות ישראל, והיא עצמה המכונה כנסת ישראל רצה לומר קובץ כל הנפשות שרצה לומר קובץ כל פרטי החכמות כפי מה שהם בהתגלות זה נקרא תורה שבעל פהף ומכללות התורה שבעל פה נולדו פרטי התחדשות של כל אחד, והתחלת התורה שבעל פה שרצה לומר התחדשות של חכמי ישראל התחילה אחר פטירת משה רבינו ע"השבו נשלמה התורה שבגתב באותם ח' פסוקים של פטירתו שהם גם כן מכלל תורה שבכתב (כמה שכתוב בבא בתרא ט"ו.) שגם בהם גנוז בהעלם תילי תילין של הלכות וחכמות של השם יתברך על כל קוץ וקוץ, ותיכף באותו רגע נשלם ענין התורה שבכתב, ומן הוא והלאה כל החכמות שמתחדשים על ידי חכמי ישראל הם מכלל תורה שבעל פסוק עד ביאת המשיח שאז ישלם זה כמו שנאמר ולא ילמדו אוד איש רעהו וגו' ואז יושלמו כל הנפשות מישראל שסידר השם יתברך כנ"ל.

ונמצא שכל הדברים המחודשים מחכמי ישראל בתורה שבעל פה הם גם כן מעצם חכמת השם יתברך בתורה שבכתב רק שהם בגלוי יותר רק באמת רמיזא באורייתא (כמה שכתוב תענית ט'.) ולכך נקרא גם כן ספר רצה לומר חקיקת דברי חכמה של השם יתברך רק שנקרא ספר תתאה (בזוה"ק שם) רצה לומר שהוא למטה במדריגה, כמו שהאשה במדריגה למטה מן האיש כמו שהיה עזרת ישראל למעלה מעזרת נשים ט"ו מעלות שרומז על הבדל המעלות שביניהם, וכך מעלות תורה שבכתב על תורה שבעל פה שזה נקרא עילאה וזה תתאה שהם ממש דוגמת איש ואשה אביך ואמך כנ"ל, וכך המשיל שלמה המלך ע"ה בכל ספר משלי התורה והחכמה לאשת חיל וחכמת העובדי עבודה זרה לאשה זונה, והיינו כי חכמת שלמה היה מה שהיה נובע מלבו ושכלו כמו תורה שבעל פה שנובע מלב חכמי ישראל, ולכך חכמת שלמה נקרא חכמה תתאה בזוהר רצה לומר נגד חכמה של התורה שבכתב ונאמר בו ויחכם מכל האדם שהיה מופלג בחכמה עד שאלו זכה היה משיח ובמה"ק שבנה היה קיים לעולמי עד כידוע מדחז"ל בכמה מקומות, והיינו שהיה משלים הוצאת לפועל כל החכמה של התורה שבעל פה שהוא עצמו הוצאת כל הנפשות מישראל המסודרות בסדר הבריאה כנ"ל, שדבר זה כאשר יוגמר יהיה עת ביאת בן דוד (יבמות ס"ב) ושלמה המלך ע"ה הוא היה בן דוד הראשון ולכך השיג מדריגה זה והיה ראוי לכך לולי החטא, ולכך קרא חכמתו אשה שחכמה הנובעת מלב בני אדם היא דוגמת האשה כנ"ל שמקבלת מן האיש, רק שכאשר החכמה נובעת מן חכמת השם יתברך ורמיזא באורייתא שבכתב כנ"ל שהוא בידיעת הנותן שהשם יתברך משפיע חכמה זו בלבו אז היא נקרא אשה טובה השומרת מינה, אבל חכמת מצרים ובני קדם הוא שהם היו מתהללים בחכמתם שהם המציאו זה, ודבר זה כאשר הוא נבדל מן הנותן כדעתם אז באמת אין השם יתברך נותן חכמה להם וכמו שנאמר יהיב חכמתא לחכימין דוקא ואינה חכמה באמת כלל, רק מצד דמיון העולם הזה שנקרא עלמא דשקרא שניתן מקום לשקר להתדמות גם כן לאמת, אבל התורה שנקרא אמת כמו שאמרו ז"ל ברכות [ה' ב'] על פסוק אמת קנה אין רמוז בה כלל מה שהוא שקר, ונמצא אלו החקיקות דברי חכמה שמהם מתפשט כל נפשות האומות שגם נפשותיהם מובדלות זו מזו ואין דעתן שוות, כי גם בחכמה חיצונית יש הרבה דברי חכמה וגם כן מסודרות בסדר כי כך יסד השם יתברך שיהיה זה לעומת זה ממשכדי שיהיה מקום להיות שקר ואמת טוב ורע והבחירה בטוב, ואלו החקיקות גם כן נקרא ספר וכוללם נקרא ספרים חיצונים ר"ל שחוץ מן התורה שבכתב כמו שנתבאר, והיינו דלא רמיזא בה כלל ובלעם היה כוללם כמו שמשה רבינו ע"הכולל כל חכמת חכמי ישראל וכמו שנתבאר למעלה ולכך המשיל חכמות אלו לאשה זונה המקבלת שפעה מאיש שאינה אישה, וכך אלו החכמות שאין מקבלים שפעם מן התורה והם גם כן נקרא אשה שהרי גם התורה שבעל פה נובעת מלב בני אדם דוגמת אלו, רק שההבדל שאלו יודעים שהשם יתברך הוא המשפיע להם כי הם מכלל הכנסת ישראל המקבלת מהשם יתברך כמה שכתוב בכל שה"ש וכך חכמה הנובעת מלבם היא נובעת מחכמת השם יתברך, ולכך חכמתם רמיזא בתורה שבכתב שהיא חכמת השם יתברך לפי שהוא השפיע להם חכמה זו אם כן ע"כ שהיא כלולה בחכמתו רק ששם הוא בהעלם וכאשר באה לנפש אדם לעולם הזה היא בגלוי, ואלו אין יודעים ומכירים שכל חיותם ושפעם מהשם יתברך ממילא גם כן מדה כנגד מדה אין השם יתברך משפיע להם, וכל חיותם וכחותם וחכמתם נקרא שהוא חיצוני ומחיצונות ולא מתוך הפנימית שהוא רצון השם יתברך, והוא בדוגמת אשה זונה, ולכך היה חטא שלמה המלך ע"ה בנשים נכריות שהם נקרא אשה זונה כי הוא נתעסק גם כן בחכמת כל בני קדם ומצרים ולכך נכשל מדה כנגד מדה גם כן, ואמרו ז"ל (רש"י מלכים א י׳:ד׳ ועיין בשל"ה בעשרה מאמרות) כי הוליד ממלכת שבא את נבוכדנצר שהחריב בית המקדש, והיינו כי מלכת שבא שבאה לנסות את שלמה המלך מסתמא היתה מופלגת בחכמה בין האומות והיינו באותם חכמות חיצונות, ולכך ממנה דוקא הוליד נבוכדנצר כי מזה הצד לא זכה שיהיה בן דוד המקווה ושיהיה בניינו קיים לעלמי עד, כי החזיר לערבב חכמת חיצונות שהם כללות נפשות האומות המתדמה כקוף בפני אדם לנפשות ישראל, והוא ערבבם עם חכמת ישראל שהרי נאמר עליו ויחכם מכל וגו' מסתמא יש לו שייכות עמהם שעם דבר שאין לו שייכות כלל לא יצדק לומר זה גדול מזה, ועל ידי זה השייכות לא נשלם ענין המכווחת של משיח בשלימות שהוא התכלית המקווה שיתברר בשלימות שליטת השם יתברך בעולם, שדבר זה הוא כלל חכמת השם יתברך וחכמת ישראל הנמשכת ממנו ונפשותם כנ"ל, מה חכמת חיצונית הוא היפך זה ממש רק חכמת הבראיה בטבע כאלו הוא מוטבע כך בלי השגחת משגיח עליון, ומהם נפשות אומות העולם שזה מקור כל ענין טוב ורע הנברא בעולם וערבובם הוא ערבוב הטוב ברע שזה היה חטא אדם הראשון, ותכלית העבודה בעולם הזה מתורה ומצות לברר הטוב מן הרע כנודע, ולכך בקשו למנות שלמה המלך ע"ה עמהם (סנהדרין ק"ד:) רק שיצתה בת קול המעמך ישלמנה וגו' שהמכוון בו שאין אתם מבינים כלל ענין שלמה המלך ע"ה ואני מבין יותר מכם.

ודבר זה רמוז בצחות לשון הגמרא [יבמות ע"וב'] אנן משלמה ניקו וניתיב שלמה לא נסיב מידי ע"ש, שלא אמרו בפשיטות שלמה לא נסיב רק לשון אנן וכו', רצה לומר שאין לנו להתדמות לו וכלשון שאמרו ביומא [כ"ח ב'] אנן מאברהם ניקו ונגמור, והיינו שדבר זה הוא למעלה מהשגתינו שכפי הנגלה מהכתוב ודאי שלמה נסיב וכן למד חכמת חיצונית ולכך היה המשפט שיחרב במה"ק שבנה כי כך היה הנגלה ממנו בעולם הזה כפי מה שהוא הנגלה מן הכתוב, אבל באמת כפי מה שהשם יתברך יודע עומקו אינו כן כי באמת מקור נפשות ישראל וכן שלמה המלך ע שהיה מלך מכלל כל הכנסת ישראל אי אפשר כלל שיינק ממקור אחר ואין כאן מקום לבאר עוד בזה, אבל מכל מקום מן הצד הזה בקשו למנותו ונמנעו אחר כך, ולפי שמכל מקום שלמה המלך ע נסתכל גם כן בחכמה חיצונות היה קצת עלי' לחכמה חיצונת בענין זה שזכה בלעם להיות נמנה תמורתו בין אותם שאין להם חלק לעולם הבא שזה זכיה גדולה לו כנ"ל והוא מקור ספרים חיצונים, אבל נפש מישראל החוטא בזה אינו אלא בשם הקורא בספרים חיצונים כי מקורו באמת הוא בתורת אמת שהיא מקור לכל נפשות ישראל כנ"ל, ואין הטעות אצלו רק במקרה במדריגת הקורא וכו' ונדבק בו קצת, וכן טעות מרגלים לא היה חס ושלום בעצם כי באמת משה רבינו ע"הששלחם לדעתו כמו שאמרו ז"ל (סוטה לא דמי:) שידע שהם אנשים גדולים מעין מדרגותו שהוא השורש תורת אמת שבכתב ושלחם לרגל הארץ שהוא פרי התורה שבכתב כמו שנתבאר למעלה מדברי חז"ל על פסוק נוצר וגו', והיינו שבמדבר היו אוכלי מן שזה לחם השם יתברך ממש כמה שכתוב בפרק יוהוא הדין (ע:) לחם שמלאכי שרת אוכלים, פירוש שאינו מענין עולם הזה כלל כי דבר ידוע שפרנס הדור נפשו כוללת כל נפשות הדור כמו שאמרו ז"ל בערכין (י"ז ע"א) פרנס לפי הודר וכן דור לפי הפרנס, והיינו שכל דור הוא סדר מיוחד מנפשות מאותו הדור שרצה לומר חלקי חכמות של השם יתברך כנזכר, וקבוץ כל החכמות כולם ביחד קבוצם הוא גם כן נפש א' כמו שהוא בענייני הנפשות שמתחלקים לפרטים ופרטי פרטות עד כפי סדר החלוקה שסידר השם יתברך, וכללותם הוא גם כן נפש פרטית בפני עצמה משונה מהפרטים לבדם וכמו שכל נפש האב כלול בו נפשות כל בניו, וכן באדם הראשון כלול נפשות כל הדורות וכללותם הוא נפש פרטית של אדם הראשון, וכן בכל הדור נפש פרנס ומנהיג הדור היא נפש הכוללת כל נפשות הדור כמו שהמלך הוא כלל כל האומה ולכך יוכל להנהיגם כולם כי חכמתו כוללת חכמת כולם וכן דעתו וכל כחותיו הנפשיים, ולכך נאמר בי מלכים ימלוכו שכל מלך ע"כ הוא הת"ח הגדול שבדור שהרי כולל חכמות כל חכמי הדור, ולכך אמרו ז (ילקוט חבקוק ג') איזה דור חביב מכל הדורות זה דור המדבר, והיינו לפי שפרנסם היה משה רבינו ע"השהיה חביב מכל הפרנסים כמו שנאמר ולא קם וגו' כך דורו שהם עצמות נפשו רק שחלוקה לפרטים חביב מכל הדורות, ואם כן כמו שמשה רבינו ע"הנפשו כולל כל התורה שבכתב כך פרטי נפשות דורו והם דור מתי מדבר היו פרטי כל התורה שבכתב כולה, ולכך אחזו שער חז"ל בכל מקום למספר ס' רבוא מספר כללי לדור מישראל כמו מה שאמרו בברכות (נ"ח.) אין אוכלוסא פחות מס' רבוא וכן בשאר מקומות, והיינו כי מספר זה של דור המדבר הוא מספר כללי של ישראל מצד כח ההעלם שלהם של כל הדור וכמה שכתוב למעלה מענין התורה שבכתב שכוללת כל התורה שבעל פה ונפשות כל הדורות רק בהעלם גדול, והנה סדורם לנפשות פרטיות הוא ס' רבוא ומספר זה כולל כל כחות נפשות אומה ישראל ית מצד ההעלם והצד הזה רצה לומר צד דבוקם בהשם יתברך, וכמו הזרע הנזרע מן האיש שהיא דבוקה לו וניכרת שממנו הוא אוין לו עדיין יחס אל דבר נפרד הימנו שנוכל לומר שאינו בא ממנו שדבר זה הוא רק כשהוא בבטן האשה שאז אמרינן אמו ודאית ואביו אינו ודאי (ת"כ ריש אמור) שאינו ניכר מי אביו, וכך החכמה שמחדש האדם אינו ניכר על החכמה אם היא מהשם יתברך שהרי יש חכמה חיצונית גם כן המתדמית לה כקוף בפני אדם רק דבר זה הוא ניכר לאדם המחדש, וכן בדרך חזקה לאומה הישראל ית שחכמתם הוא רק מהשם יתברך שנקראים בניו יתברך אבל מכל מקום נוכל לומר שנפרד גם כן שהרי נראה לנפרד, אבל טרם שנכנס ברחם האשה היה עדיין דבוק בהאב, ולכך דור המדבר היו רק מונהגים בהנהגה שכל רואיהם יכירום כי הוא הנהגת השם יתברך וכל חיותם נמשך ממנו שכל החיות הוא על ידי המאכל לכך היה מאכלם מן השמים כי לא היו כלל נפרדים ממנו יתברך.

אבל הכניסה לארץ הוא הנהגה טבעיית שיקבלו חייהם על פסוק טבע ומנהג דרך ארץ בחרישה וזריעה וקצירה שדבר זה נראה כנפרד מההכרה שהכל מהשם יתברך, רק על זה היה הענין מתן הארץ שאוירא דארץ ישראל מחכימם (כמה שכתוב בבא בתרא קנ"ח.) בזה בחכמת האמת (עיין בראשית רבה פט"ז) להכיר שגם מה שהם מסוגלים בהשתדלותם מרכוש ומזון הכל הוא מהשם יתברך, וכמו שנתבאר למעלה שזה ענין ארץ ישראל שהארץ מיוחסת לישראל שכמו שנפשות ישראל חצובים ממקור כזה להכיר שהכל מהשם יתברך כך ענין קדושת הארץ, ולכך אמרו (עיין תוספות בבא בתרא מ"ד:) שאין לך אדם מישראל שאין לו ד' אמות בארץ ישראל, שד' אמות הוא שיעור מקום השייך לאדם כמה שכתוב [ב"מ יו"ד א'] ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום שהם שלו, וכל נפש פרטית מישראל יש לו מקום פרטי בארץ ישראל השייך לו שהארץ היא מקום לישוב בני אדם ומאחר שהשם יתברך קבע ארץ זו לצורך ישיבת בני ישראל ע"כ יש בה חלק לכל אחד מישראל, וכללות הארץ נקרא ארץ ישראל כמו כללות הכנסימן כנסת ישראל ששייכה לכל הכנסימן ואומה הישראל ית שהם בהשתדלותם ועסקם הטבעים ימצאו די מחייתם שם ולא בלחם מן השמים, והיא בענין חיות הנפש ממש דוגמת תורה שבעל פה שהיא חכמות שבני אדם מולידים מעצמם משכלם רק שיודעים שהוא מהשם יתברך ואז נקרא תורה שבעל פה, אבל כשאינו יודע שהוא מהשם יתברך אז נקרא חכמה חיצונות והיא ארץ העמים, כי חיי הגוף וחיי הנפש ענין אחד שהרי מלובשים זה בזה רק שכל אחד יש (לו) לבוש וגוון אחר, שחיי הגוף הוא מאכילה ושתיה וענייני עולם הזה שממנו נברא וחיי הנפש הוא מחכמה ותורה שמשם נבראת כמו שנתבאר, וכמו שאמרו ז"ל בשיר השירים רבה פרשת א' כל אכילה ושתי' שבמגילה זו בדברי תורה הכתוב מדבר שהיא מאכל הנפש, וכך היו ישראל במדבר מאכל הנפש מתורה מן השמים שהיא תורה שבכתב וכן לגוף מאכלו לחם מן השמים, והכניסה לארץ הוא שיהיה מאכל לגוף לחם מן הארץ והשתדלות בני אדם וכך מאכל הנפש וחיותה תורה שבעל פסוק וחכמת בני אדם והוא פרי התורה שבכתב, ורצה משה רבינו ע"הלהשיג גם כן השורש של תורה שבעל פה שהוא שורש נפש של רבי עקיבא גם כן, והיינו שהוא ינחילם גם כן הארץ ושיהיה הדור ההוא אוכלים גם כן פרי התורה, וכן הוא שהוא נפש הכוללם הוא יכלול כל פרי התורה גם כן, ולכן שלח מרגלים ואמרו ז (סוטה שם) לך לדעתך אני איני מצוך, כי באמת שליחות מרגלים הוא הנהגה בדרך הטבע כמלכים הנלחמים זה עם זה, מה שאין כן דור המדבר שהיה כל הנהגתם חוץ לדרך מטבע ממש ורק על פי השם יתברך מה ענין למרגלים, רק לפי שרצה משה רבינו ע"הלנחול ארץ ישראל שהוא הנהגה הטבעיית בהשתדלות האדם לכך רצה להתחיל בעניינה [וכמו שראינו שגם יהושע עשה כן] גם כן בדרך השתדלות בני אדם, וגם ענין השליחות הוא חכמה שחידש מלבו ולא מה שהשם יתברך ציוהו הנה זה חשב שיהיה לשורש והתחלה לחכמות תורה שבעל פסוק, אבל באמת לפי ששורש נפשו היה שורש כל התורה שבכתב גם דבר זה נכתב בתורה שבכתב ונאמר עליו מאמר ד' שלח לך וגו', רק חז"ל גילו עומקו שבאמת הוא חשב והשתוקק שמאותו עת יתחיל תורה שבעל פה וכך נתרצה לו השם יתברך שיהיה לדעתו אבל הוא אינו מצוה, וזאת באמת לא הצליח כי באמת כל שורשו הוא תורה שבכתב דהיינו מה שהשם יתברך מצוה.

והנה המרגלים שהיו גם כן מכלל דור המדבר ונשיאי עם מסתמא היו נפשות גדולות כוללות חלק גדול מחכמת השם יתברך בתורה שבכתב וזכו גם כן לטעום מפרי הארץ שהוא תורה שבעל פה, ובזה טעו בחכמה שהולידו מלבם, והיינו כי לא דבר ריק דברו במה שאמרו ארץ אוכלת יושביה שראו החורבנות והגליות שדבר זה היה קבוע ומסודר מששת ימי בראשית כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה [פרשת בראשית], וכן נגלה הגליות לאברהם ולשאר כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פמ"ד) וגם הם ראו זה וכן נקבע יום בכייתם בכיה לדורות, (תענית כ"ט.) ובאמת אמרו במדרש הנעלם [פרשת וישלח] על פסוק ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה את לאסגאה ט' באב, הרי היה אותו יום מוכן עוד קודם להם ונמצא הם לא לריק בכו שהרגישו באותו יום שהדבר אמת, רק מכל מקום אין זה אמת לאמיתו כי אמת לאמיתו הוא מה שקיים לעד כמו שנאמר שפת וגו', ומה שהוא רק עד ארגיעה ואחר כך משתנה הוא לשון שקר ואינו אמת כלל אף בשעת מעשה, וכמו שנאמר בשוב ד' וגו' היינו כחולמים שנראה שכל מה שעבר עלינו היה חלום ודמיון ולא היה באמת כלל שהרי לא נתקיים לעד רק שמצד הדמיון היה נראה לאמת, אבל מי שדבוק באמת על זה נאמר גם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי, והיינו שגם שיעבור עליו כל מה שיעבור לא אירא כלל כי אני יודע שהכל אינו באמת מאחר שאתה עמדי כענין מאמרו ז על פסוק בכל צרתם וגו' (שמו"ר פ"ב) ואני יודע שאתה הוא המנהיג אותי ומשגיח בכל פרטי פרטים וממך הכל אם כן אי אפשר לירא משום דבר רע, ודבר זה הוא עצם ענין קדושת הארץ לידע כי אתה עמדי וכמה שכתוב למעלה על מז"ל דומה כמי שיש לו אלוה, ואז יודע שאינה אוכלת יושביה באמת.

ולכך בלעם אף על פי שהשיג מעלת ישראל שהיא עד אין חקר, עם כל זה ביקש רק ותהי אחריתי כמוהו ולא ביקש להיות בהוה כן כמוהם ולהתחבר להם, כי ידע שהעולם הזה ותענוגי לפי שעה מנועים מהם והוא היה בעצם היפך האמת ואם כן היה כל הרעות שלפי שעה רע גמור אצלו, אף על פי שהשיג שהסוף טוב מכל מקום על זה אמר טבא בוצינא מקרא (סוכה נ"ו:) ובחר בטוב שלפי שעה, לפי שלהשיג דבר זה שגם לפי שעה הוא טוב כך דבר זה אי אפשר רק למי שבשם ישראל יכונה ומכלל כנסת ישראל שנאמר בהם חלק ד' עמו, ומשיגים דבר זה של כי אתה עמדי שהוא דביקות והתקשרות השם יתברך עמו, אבל לא עשה כן לכל גוי שאין להם כלל שייכות, ולכך בלעם התיר גדרן של עריות (במדבר רבה פ"כ) והיה פרוץ בזימה שזה נקרא שקר כמו שנאמר ערב לאיש לחם שקר וגו', והיינו שהוא תאוה ותענוג של לפי שעה ועד ארגיעה, והשם יתברך שחותמו אמת נקרא בכל מקום שונא זימה וכן משה רבינו ע"השהיה כוללת התורה שבכתב שנקרא אמת כמה שכתוב למעלה היה גם כן ממש ההיפוך מתאוה זו וכמה שכתוב במקום אחר על פסוק מול בית פעור, ולכך נאמר נקום נקמת מדין ואחר תאסף אל עמך שדבר זה עדיין משורש נפש משה לנקום מהגורמים זימה בישראל, ופטירת הצדיק נקרא אצל חז"ל דנח נפשי' שהוא בנייחא והמבקש נקימה אינו בנייחא כי לא ישקוט ולא ינוח עד יקום דברו, וכך היה ענין נקימת מדין לפטירת משה רבינו ע, ומכל מקום אירע דבר זה סמוך לפטירת משה שרק אז היה באפשר דבר זה להתגבר בישראל כאשר היה סמוך לפטירתו שהוא גניזת שורש האמת, שמסתמא בגניזת נפשו שהוא כוללת נפשות ישראל נגנז גם כן אצל כל הנפשות, כי באמת כל הדור ההוא שהם נוחלי הארץ כבר לא היו כל כך מעצם שורש נפש משה וכמו שנתבאר למעלה כי משה מת במדבר ושורשו הוא התורה שבכתב ולא פרי', ואלו הנפשות זכו לפרי התורה שהוא התורה שבעל פה וארץ ישראל להתחכם מעצמם וכן להתגבר מעצמם ולהעשיר מעצמם רק אל יתהלל וגו' שידעו שהחכמה והגבורה והעושר מהשם יתברך.

ומן הצד הזה הוא הנתינת מקום לשקר המתדמה לאמת שהרי אין ניכר זה מתחכם מעצמו וזה מתחכם מעצמו וכן שאר טובות העולם, רק מצד משה רבינו ע"השלא היה שום דבר מעצמו רק מה שנתן השם יתברך בפירוש מתוך ידו התורה שנתן ד' וכן המאכל לחם מן השמים וכן כל הצטרכותם אין מקום לשקר כלל, אבל מצד פרי' כנ"ל יש מקום לשקר, ומצד נתינת המקום לשקר יש התאחזות לשקר שמאחר שהוא נותן מקום לשקר להתדמות לו הרי מן הצד הזה יש לו שייכות עמו ומצד השייכות שיש לו אי אפשר שלא יכשל בו מאחר שיש לו שייכות בו, והבן זה כי מן הצד הזה שירצה האדם בהשתדלותו שהוא ישתדל וימצא ולא מה שיתן לו השם יתברך בלא השתדלותו, מצד הזה נמשך מכשול שהרי עכמה פעמים כפי פום ריהטא נראה שהשתדלות הוא בזולת השם יתברך ואם כן הוא שקר, אעל פסוק שכאשר נעמיק נראה שזה מכיר הנותן ויודע שאף על פי שהוא משתדל מכל מקום השתדלותו אינו שלו ומעלה ומוריד כלל רק השם יתברך נותן לו, אבל מכל מקום הרי משתדל ואינו מאוכלי מן אם כן הרי הנגלה מפעלו לכאורה יש לומר עליו שהוא פעלו והשתדלותו לבד בלי הכרת הנותן שאל"כ למה משתדל כלל, ולכן אמרו בחגיגה (י"ד.) והמכשלה הזאת וגו' שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, ועומד על דברי תורה היינו בהשתדלות והוא התורה שבעל פה וחכמת לבו שמשיג בדברי תורה דבר זה אי אפשר בלא מכשול מקודם. שהרי המושכל ראשון של ההשתדלות הוא שהוא בזולת הידיעה שהשם יתברך הנותן ולכן במושכל ראשון מושך המכשול, רק אחר כך על ידי זה דייקא עומד על דברי תורה שבאמת, כך יסד השם יתברך שעל ידי השתדלות ופעולת אדם יגיע לכל המעלות, ולכך אף על פי שבהתחלה דבר זה מושך מכשול מכל מקום על ידי מכשול זה מגיע להעמדה על דברי תורה, וכך הם ענין הגליות שכל גלות הוא הכנה לגאולה וכן גלות מצרים, וגם גלות המדבר מ' שנה היה הכנה לירושת הארץ ראשונה וגלות בבל לירושה שניה וגלותינו הכבד לירושה שלישית הקיימת לעולמי עד שהוא ממש דוגמת אין אדם עומד על דברי תורהאלא אם כן נכשל, וכמובן ממה שנתבאר בזה בענין קדושת הארץ וירושתה מה הוא.

וכן טעות המרגלים היה כענין אין אדם עומד על דברי תורהאלא אם כן נכשל, שעל ידי זה זכו אחר כך ישראל בדור (השני) לעמוד על דברי תורה, והם טעמו מפריה ונכשלו בה ובודאי היה להם שייכות וחלק בה שהרי זכו לטעום מפריה, ולכך בחר בהם משה כי הוא ידע והבין בנפשות שיש להם שייכות יותר לדבר רק שהם טעו כנ"ל בענין המכשולים וגליות שיארעו, שזה טעות מספרים חיצונים של בלעם ימח שמו וכמה שכתוב למעלה, ולפי שהם שטעמו מפירות הארץ מסתמא היה להם גם כן התחלת טעימה מתורה שבעל פה כנ"ל שהכל אחד, והתחלת הטעימה והמושכל ראשון הוא המכשול שהוא ההתדמות לחכמה חיצונית בזולת הכרת הנותן כנ"ל ולכך נמשך להם המכשול של הקורא בספרים חיצונים, ולפי שהם היו במדריגתן המכשול שאדם נכשל קודם שעמד על דברי תורה לכך לא עמדו על דבר האמת לאמיתו ודברו לשון הרע על ארץ ישראל, כי לשון מדברת הוא רק מצד התורה כמה שכתוב בדב"ר [ריש פרשת א'] עיין שם באורך, והיינו כי הדבור הוא מצד החכמה שהרי הבהמה אינה יכולה לדבר לפי שאין לה החכמה של אדם, ומצד ספרים חיצונים וחכמה חיצונית המוכרתת ומובדלת מן נותן החכמה יתברך שמו הוא לשון מדברת גדולות להרע אשר שנא ולשון שקר, ולכך לפי שהם לא עמדו על דברי תורהמפרי הארץ וטובה אבל במכשול הקודם לגוף הדברי תורה לכך דברו לשון הרע על הארץ כי מצידה נמשך זה להם, וגם לשון הרע שלהם היה מצידם אמת ובמדריגתם שהיו בתחלתה ובמושכל ראשון כנ"ל, וזה שאמרו ז"ל (סוטה ל"ה.) כל לשון הרע שאינו אומר אמת בתחלתו וכו', ובאמת אצלם היה כל הלשון הרע אמת שהרי היתה אוכלת יושביה שכילתה אותם, שהרי עד שלא טעמו מפריה לא טעו בה רק על ידי הטעימה מהוצאת חכמה מלב לבד אז נכשלו בדבר זה להחכים שלא טובה הארץ [והוא על דרך שנאמר שילהי נסהדרין (קי"ג:) אבא אלי' קפדן וכו' הא קמן דקא קפיד מר], רק מכל מקום דבר זה אינו באמת לאמיתה כנ"ל רק טעות נמשך מספרי חיצונים שהם רק בעולם הזה ומצד העלמא דשיקרא ובשוב וגו' היינו כחולמים [ואין מכשול כלל ואז יתגלה שגם המרגלים לא נכשלו כלל ואין כאן מקום להאריך].

ולכך יהושע שהוא היה כלי מוכן להנחיל הארץ ולהיות פרנס דור נוחלי הארץ, מסתמא נפשו הכוללת כל הנפשות הדור כמו שנתבאר למעלה היא כוללת כל קדושת הארץ, [ולכך המשילוהו חז"ל לפני לבנה (בבא בתרא ע"ה.) שהוא דוגמת תורה שבעל פה המקבלת מתורה שבכתב שהיא דוגמת החמה כנודע] ולכך נתיירא משה רבינו ע"העליו ביותר מאחר שאין אדם עומד על דברי תורה שלא יהיה נכשל מאחר שראוהו עומד על דברי תורה בתכלית ובשלימות, וכפי גודל ההעמדה על דברי תורה שאחר כך גודל המכשול שקודם וכמה שכתוב למעלה מענין הגליות ולכך ביקש עליו ביחוד רחמים, [וגם בהיותו מזרעא דיוסף וכמה שכתוב במקום אחר בענין תרין משיחין שבן יוסף בא לתקן בחיצונות ובן דוד בפנימות ומצינו חטא יוסף בלשון הרע אבל דוד המלך ע נקרא נעים זמירות ישראל ואמרו ז (שוחר טוב א') כולכם נאים אלא וכו' שקולו נעים, רק שדוד המלך ע"ה תיקן רק הקול אבל בעלי דלטוריא היו בדורו כמה שכתוב בירושלמי דפאה (ה"א) והם שונאי נפשו שהוא הפכם ומשיח בן דוד יתקן גם הדבור ואין כאן מקום להאריך בזה, ולכך כלב שהיה משבט יהודא ניצול מעצמו ולא הוצרך לתפילת משה, ולא ניצולו ממכשול זה אלא ב' שבטים אלו יוסף ויהודא יוסף הוא ההמשכה מתורה שבכתב לתורה שבעל פה וכן יהושע מנחיל הארץ, ויהודא עצם התורה שבעל פה כמו דוד המלך ע מלך הארץ ולכך בו לא היה חשש מכשול רק בהמשכה שהוא ההתחלה ובהתחלה שם חשש למכשול כנ"ל ואין כאן מקום להאריך בזה] ולכך הוסיף לו י' שהוא על שם המחשבה והחכמה של השם יתברך רצה לומר שיהיה לו חכמה מצד השם יתברך וזהו י' יושיעך וגו', ובשם זה אמרו ז במנחות (כ"ט:) דנברא העולם הזה והעולם הבא ואם כן המכוון בשם זה הוא חבור ב' העולמות, ורצה לומר הכרת העולם הבא בעולם הזה שזה ענין נחלת הארץ ותורה שבעל פה לדעת גם בכל ענייני עולם הזה הנפרדים מהשם יתברך שבאמת אין נפרדים והכל ממנו, ואמרו ז (במ"ר פט"ז) שהוסיף לו י' שנטל שכר י' מרגלים, והיינו כי בהיות אין אדם עומד וכו' (חגיגה י"ד.) ומרגלים נכשלו בדברי תורה והוא היה העומד על דברי תורה נמצא נטל שכר שמגיע להם להיות עומד על דברי תורהאחר המכשול, ונתקיים חשק משה גם כן שרצה הוא במדריגתו של תורה שבכתב יזכה לתורה שבעל פה גם כן, ונתקיימה ביהושע [כידוע כן בכל חשקי ותאות אבות העולם גדולי ישראל אף על פי שלא זכו לכך בעצמם זכו לבניהם ותלמידיהם] שהוא היה גם כן מדור המדבר והיה גם כן נפשו כלולה בנפש משה הכללית וחלק מתורה שבכתב, ואחר כך זכה לפרי' גם כן לכך הוא היה מנחיל הארץ ר"ל משפיע שפע החכמה שבעל פה וההשתדלות של בני אדם לבני הדור, ולכך נפשו שהיה בתחילה משיג התורה שבכתב ואחר כך תורה שבעל פסוק נפשו הוא כח ההמשכה של תורה שבכתב לתורה שבעל פה, רצה לומר הכח הזה של רמיזות כל תורה שבעל פה בתורה שבכתב, והוא הכח המנחיל את הארץ והוא כמו כח ממוצע בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, שהוא תיכף לסיום תורה שבכתב והתחלה לתורה שבעל פה והוא כמו אמצעי ביניהם רצה לומר כח תורה שבעל פה מצד שתורה שבכתב שופע בה וכך כל נפשות דורו.

ולכך ספר יהושע ערכה של ארץ ישראל (נדרים כ"ב:) ספר הוא חקיקות דברי חכמתו כמה שכתוב למעלה ורצה לומר חקיקות כח נפשו וכח נפשו היא ערכה וסדורה של ארץ ישראל לא גוף הארץ עצמה רק ערכה והנחלתה וסידורה לשבטי ישראל, ודבר זה הוא פרי התורה שבכתב עד שלא הגיע לכלל לידה שהוא גמר פירי שהיה בימי דוד המלך ע"ה [ותהיה בשלימות אי"ה בימי בן דוד המקווה] רק התחלת הוצאת פירי, ואלמלא זכו ישראל להיות קולטים אז כל קדושת הארץ ולכבשה כולה וכל הגוים דהיינו על ידי כח ההכרה הברורה של השראת שכינתו בכל מקום מדרך כף רגליהם שבאור פני מלך חיים ויבולע המות לנצח והאלילים כליל יחלוף, והכרה הזו הוא על ידי השלמת כל כח החכמה שנתן השם יתברך ללבות בני אדם שזו לבדו ענין החכמה שמסר השם יתברך לבני אדם כדי שיכירו כבוד שמו, והשלמת כל סדר החכמה ההוא שסידר השם יתברך הוא השלמת תכלית ההכרה הברורה אשר יעברו אז גילולים לגמרי מן הארץ, ואלו זכו אז בעת כבישה שהוא התחלת הכניסה בהכרה הזו לגמרה כולה אז ממילא היו הם מוציאים לאור כל הנפשות מישראל וכמו שנתבאר למעלה, [כי כל התחדשות לידת נפש מישראל הוא על ידי התחדשות תורה שבעל פה באותו דור, מהתחדשות נשמע נולד נפש ת"ח ומנעשה נפש ע, ואין כאן מקומו] ואנו כמי שלא באנו לעולם (כמה שכתוב על זה ה'.) שאין עוד שום התחדשות שהכל גלוי וידוע. וכן לא היו צריכים לשום ספר מתורה שבעל פה רק לתורה שבכתב שהיא אביך ושורשך וספר יהושע שהוא חקיקה זו של המשכת דברי חכמתם הכל מתוך התורה שבכתב והרמיזות באורייתא, ולא כספרים חיצונים חס ושלום דלא רמיזא באורייתא חקיקה זו, ולכך נקרא ספר יהושע שזה היה ענין נפש יהושע שלכן זכה הוא לחבר הספר הראשון אחר תורת משה שנראה כחוץ לתורה ועם כל זה אינו מספרים חיצונים רק מפנימות התורה הוא נמשך, ונמצא הוא היה המחדש דבר זה והראשון שעשה כן לחבר ספר חוץ לתורה ועם כל זה יהיה מתוך התורה, וחידוש דבר זה הוא עצם כחו כי כל אחד מחדש דבר כפי כחו והתחדשות החכמה שבנפשו ואם כן כח נפשו היה דבר זה, וכך ענין ספרו כי בכל ספרי הראשונים כל אחד גנז כל חכמת נפשו בספרו כי ספרו הוא חקיקת חכמת נפשו, ולכך נקראים ספריהם על שמם שהוא בעצם שמם וכח נפשם, ולכך ספר יהושע הוא חקיקת דבר זה של המשכת חכמה חוץ לתורה ויוצאת מתוך התורה, וזהו ערכה של ארץ ישראל שהוא מהשתדלות אדם בדרך הטבע ואעפ"כ יודע שאינו מהשתדלותו רק הכל מהשם יתברך, ובספר זה לבד עם התורה היה די אלמלא לא חטאו שהיה כל התורה שבעל פה שהיא כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש גלוי להם, רק שב' דברים אלו היה צריכים מזולתם התורה וספר יהושע וכמו שנתבאר.

(א). [א]. ויהי אחרי מות משה וגו', כל מחבר פתיחת ספרו הוא ביאור כלל ענין הספר, וכן פתיחת התורה בראשית ברא אלקים שהתורה דפוס כל מעשה בראשית, ותכלית עניינו לברר דבר זה לכל הברואים שידעו ויכירו כח מלכותו יתברך שיש יוצר ובורא, ופתיחת ספר יהושע הוא על דרך תכלית הידיעה שלא נדע שזה המכוון באחרי מות משה רצה לומר והנה נגנז ארון החכמה ואין אתנו יודע עד מה, זהו תכלית חכמתו של יהושע כמה שכתוב בבבא בתרא (ע.) פני יהושע כפני לבנה. ואמרו בשילהי שבת מאן דבלבנה אכיל דלאו דילי' ושתי דלאו דילי' ורזוהי כסיין והיפוכו בחמה ע"ש, ולכאורה הנה אדרבא יהושע הנחיל הארץ לאכול ולשתות משלהם מה במדבר אכלו דלאו דידהו וכן חכמת משה רבינו ע"הלכאורה נעלמת יותר מחכמת יהושע, אבל באמת כבר אמרו בריש פרק כיצד מברכין (ל"ה:) כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב וגו' כאן קודם ברכה וכו', פירוש שהברכה הוא הכרת האדם שהכל משל השם יתברך וכאשר האדם מכיר שאין לו משלו כלום רק הכל מהשם יתברך אז והארץ נתן וגו', והיינו כי פסוק לד' הארץ וגו' נאמר מצד בני אדם שהם מכירים שהכל להשם יתברך ושאין להם כלום וכמו שנאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ופסוק והארץ נתן וגו' דקאי על השם יתברך מצידו הוא אומר שהכל של בני אדם אחר ברכה שהם מכירים שהכל בידי שמים אז השם יתברך אומר שנתנה להם והכל שלהם, ולכך במדבר שהיה ניכר לכל שהשם יתברך הנותן ושהוא הכל רק מצד השם יתברך ולא משלהם מאומה אז היה מתקיים מקרא והארץ נתן לבני אדם, כי מצד השם יתברך הרי הכל שלהם והיו נקראים דאכלו מדילהו ושתו מדילהו, אבל בארץ ישראל שהיה נראה שהוא עושרם והשתדלותם הועיל והוא מצידם והרי מצידם אין להם כלום כי לד' הארץ ומלואה ולכך שם באמת אכלי דלאו דילהו כי הכל מהשם יתברך.

וזהו תכלית חכמתם בארץ ישראל לדעת שאינו שלהם מאומה ואף על פי שמשתדלים ופועלים, ולכך ישראל מונין ללבנה ואיסור והיתר לחמה (סוכה כ"ט.) דאיסור והיתר סבורים דאכלי מדידהו ושתי מדידהו והכל שלהם ושהם בתכלית הגודל והחשיבות והבהירות ואין חסרים כלום, וכן אמרו ז בירושלמי דפאה (פ"ב ה"ד) וחגיגה (פ"א ה"ח) ובתנחומא (תשא) לפי שראה הקב"ה שעתידים איסור והיתר לומר אנו ישראל לפיכך נתן המשנה בעל פה לומר מי שיש לו מסטורין שלי בידו וכו' ע"ש, פירוש כי התורה שבכתב רזוהי גליין וכמו שאיתא באר היטב בע' לשון (סוטה ל"ב.) גלוי לכל באי העולם שהכתב הוא הגלוי לכל, וכן אמרו בקדושין (ס"ו.) תורה מונחת בקרן זוית רק דהול"ל תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה וכו' ע"ש, והיינו שאף על פי שבאמת התורה נעלמת מאוד דבר זה של העלם שבתורה הוא הנקרא תורה שבעל פה, שהתורה שבעל פה הוא הבנת הנעלם והסודות הגנוזות בתורה שכל זה הוא כלל התורה שבעל פה, אבל התורה שבכתב נקרא רק מה שבכתב מפורש לכל וזה נקרא רזוהי גליין, ולכך מצד התורה שבכתב שהוא הגלוי שבתורה לכל היו איסור והיתר אומרים אנו וכו', שגם מלעה זו מאחר שגם זה מעלה והרחבת הדעת בעולם הזה גם כן לחשוב שיהיה לו כל טוב לעולמי עד לכך גם זה יחשובו ויתפארו איסור והיתר בעצמם לאמר אנו ישראל ר"ל שיש להם מדריגת הנצחיות וקיום לעד, אבל באמת הם יחשובו כל זה מצד שמחשיבים עצמם שהם מעולים וחשובים מאוד, ודבר זה הוא מצד השם יתברך שהוא אומר כן אבל מצד האדם ראוי להיות אדרבא שפל ואפל בדעתו וידע שהוא בריה קלה שפילה אפילה בדעת מעוטה כו' ואין לו אלא מה שהשם יתברך נותן לה וזולת זה הוא דל מצד עצמו דלית לי' מגרמי' כלום, וזהו מנין ישראל ללבנה ואז החמה שהוא השם יתברך שנאמר בו שמש ומגן ד' מזריח להם ומקבלים אורו, אבל איסור והיתר מונין לחמה רצה לומר עצמן במדריגת החמה דאכלי מדילהו ואין מכירים הנותן שהם מקבלים הכל מהשם יתברך רק משוים כבודה לכבוד המקום, ועל ידיזה אדרבא כבודם מתמעט וכבוד שמים במקומו עומד ואין יורד ממקומו להשפיע להם ואז ממילא אין יודעין מסטורין של הקב"ה מאחר שאינו מגלה להם, כי המסטורין והסודות של הקב"ה נקרא מה שאינו מגולה לכל כי מה שמגולה לכל אינו סוד, רק מכל מקום השם יתברך מצידו הוא מגלה סודותיו לכל ואומר הרי נתתי לכם כל סודותיי כי מטבע הטוב להטיב ולא להעלים טובו, רק שמכל מקום מצד המקבלים הוא נעלם עדיין ואינו מגולה, וכמו שהתורה שבכתב אצל השם יתברך הרי היא מפורשת בה כל הסודות והחכמות כולם רק מצד המקבלים הוא נעלם והם צריכים ליגיעה והשתדלות למצוא הסודות הללו בה, ומציאות זה הוא רק על ידי הידיעה שאינו יודע כלום ושכל התורה נעלמת ממנו שזהו ענין הברכה תחילה שהשם יתברך הוא נותן התורה ומלמד תורה לעמו ישראל, אבל מצד עצמו וחכמתו אינו יודע כלום אז אחר הברכה השם יתברך אומר מדה כנגד מדה שהכל שלך לבדך ואין לזרים אתך ומגלה לו כל סודות התורה הנעלמים מצד המקבלים, ודבר זה של גלוי הסודות הנעלמות מצד המקבלים זהו הנקרא תורה שבעל פה, וזהו רזוהי כסיין שאינו מגולה לכל רק למי שהשם יתברך מגלה כי הלא דבר זה אי אפשר כלל לדעת מעצמו או גם מלימוד זולתו רק מצד שידע שאי אפשר בלא השם יתברך, ואלו היה אפשר ללמוד מזולתו או ממה שכתוב בספרים הרי נקרא גם כן כתיבא ומנחא וכאלו אין צריך להשם יתברך, אבל באמת אינו כן רק לדעת עומק החכמה שזהו הסוד הגנוז בתורה שרצה לומר העומק שבה הנעלם מבני אדם שזהו הנקרא תורה שבעל פה דבר זה אי אפשר כלל לאדם לדעת אם לא כאשר ידע שהשם יתברך מלמדו, אז השם יתברך מגלה לו סודו ופותח שערי לבו, וכמה שכתוב בשוחר טוב בתמניא אפי לא תאמר הרי הספר בו ולמוד וכו' ואז הוא יודע, ואם כן אי אפשר כלל לגלות דבר זה וללמד לאחר שאינו מכיר ויודע זה ואין השם יתברך מלמדו, כי עדבר זה לדעת צפונות התורה שהוא התורה שבעל פה הגנוזה בתורה שבכתב בזה אין שום מלמד רק השם יתברך נקרא מלמד תורה לעמו ישראל, וכמש"נ כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ומפיו הוא מדריגת התורה שבעל פה שזהו מפיו ולא מפי כתבו.

ואמרו ז"ל בשמות רבה (פמ"א) מתוך הפוצטלין שבתוך פיו, רצה לומר שמטעימם מן הטעמים שבתורה שהוא כביכול טועם, וזהו נקרא סוד ד' שהטעם הוא סוד שאי אפשר לאדם אחד לגלות לחבירו ולהסביר לו טעם איזה מאכל או איזה עונג אחר איך הוא טועם, ועל זה אמרו באדר"נ (פל"ז) ששנים אוכלים מקערה אחת וכל אחד טועם לפי מעשיו כי אין הרגשת הטעם שוה מאדם לחבירו כלל כנודע, ואפ"ע שהשם יתברך גילה תורתו לכל מכל מקום מטעימה שבתוך פיו דבר זה אינו מגלה אלא לישראל, וכמה שכתוב בפרק קמא דעל זה (ג':) שהקב"ה יושב בכל יום ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן, ותינוקות של בית רבן הם נקראים המכירים ויודעים שאין להם מעצמן רק מה שמקבלים מרבן ולאלו השם יתברך מלמד, ולכך תכלית כל התורה שבעל פה שכתבו לנו חכמינו ז"ל הוא רק חכמות ולימודים איך להגיע לדבר זה לדעת שאין לנו מעצמינו כלום רק מה שהשם יתברך נותן, ואז ממילא השם יתברך שופע חכמה בכל אחד ואחד המייחל לחסדו וכל תלמיד ותיק משיג החידושין השייכים לו, כי אין שזום נפש פרטית שאין לה חידוש פרטי מחכמת השם יתברך וכמו שכבר קדם בדברינו, ובאמת החידושים עצמן וכל סודות של תורה שבעל פה כולה הם רק דבר זה של הידיעה שהכל מהשם יתברך שהרי זהו כל המכוון מתורה שבכתב ותורה שבעל פה שישיג האדם שכל חיותו וקיומו וחיות העולם כולו ומלואו מהשם יתברך ושהוא אדונו ומלכו, וזהו כל החכמות והסודות הגנוזות של התורה שבכתב רק מכל מקום אי אפשר לבוא לזה רק מי שיודע זה שאין לו כלום ושהכל מהשם יתברך, והוא כענין יהיב חכמה לחכימין שאין השם יתברך משפיע חכמה זו שרצה לומר ההכרה שהכל מ השם יתברך רק למי שהוא חכם מקודם ויודע שהכל מהשם יתברך, והוא כענין פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם (שי"ר פ"ה) שהם יפתחו בידיעת דבר זה ואז השם יתברך פותח חדרי לבם לדעת ולהשכיל בעומק ובוריין של דברים איך הכל מהשם יתברך, ובני ישראל טוענים השיבנו אליך ונשובה שמבקשים שגם פתיחת חכמה זו יהיה מהשם יתברך, שבאמת שורש נפשות כל בית ישראל הוא מאותיות התורה וממקור האמת וההכרה הברורה שהכל מהשם יתברך, רק מפני ההעלם שבהאי עלמא דשקרא וזדון המלגלגים והאומות הנמצא בעולם מגיע האופל והחסרון גם להם, וכענין חשכות הלבנה, ולקותה שהוא על ידי שהארץ עומדת ומפסקת בינה ובין החמה כך העולם הזה היא מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שלא יוכלו לקבל אורו, ואנו צועקים מאחר שבאמיתות נקודות הללו שבכל איש ישראל הוא בלתי לד' לבדו וכמה שכתוב כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כמש"נ ועמך כולם וגו' אם כן מאחר שאתה אבינו באמת ששורש נפשותינו ממך אב הרחמן וגו' ותן אתה בליבנו בינה וגו', וזה הוא מה שנצטוו בבואם לארץ להקים להם מלך ונאמר אחר כך בשמואל שחרה לו על בקשתם המלך ואמר הקב"ה כי אותי מאסו וגו' עיין שם כל הפרשה, והרי זה סותר לכאורה מה שמפורש בתורה שיקימו להם מלך, אמנם באמת הקמת המלך הוא כעין פשר בין כנסת ישראל להקב"ה ואמצעות שיסד השם יתברך כי מאן מלכי רבנן כמה שכתוב חז"ל (גיטין ס"ב וש"ד) וכמש"נ בי מלכים ימלוכו, ולעולם נפש המלך ופרנס הדור היא נפש היותר גדולה בדור בחכמה ובכל מעלות וכחות הנפש, וחכמי כל דור ודור שכבר השיגו אור אמיתות סודו של השם יתברך שהוא ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו ואז השם יתברך גילה להם מן הפוצטלין שבתוך פיו והם כשלוחי דרחמנא לפתוח הפתח כחודה של מחט בלבות בני הדור, נמצא מתקיימים דברי שניהם כי השם יתברך הפותח וגן כנסת ישראל כי באמת ראשי הדור הם עצמם נפשות הדור וכמה שכתוב בימי החורבן גם נביאיה לא מצאו חזון וגו', כי לעולם ראשי הדור הם כפי כנין הדור וכמה שכתוב (ערכין י"ז.) פרנס לפי דור ומכללות נפשות בני דור שלח השם יתברך נפש א' הכוללם כדי שיהא נקל לו לעמוד על חכמת השם יתברך וגלוי אורו וממנו יתפשט לכל הדור.

וזה הוא כל ענין לימוד חכמינו אותנו בספריהם לעורר אותנו על אותה פתיחה כחודה של מחט, וכל החכמים ופרנסי הדורות שעברו הם כולם גם פרנסי הדור הזה ומלמדים ומעוררים גם אותנו, שהרי כל דור הקודם היה כולל בתוכו גם דור הבא שהרי מהם הוא בא ונפש הבן כלולה בנפש האב כנודע ודור שלעכשיו הרי היה כלול בתוך כל הדורות שממשה רבינו ע"העד עכשיו, ולכך כתבו חכמתם על ספר להועיל לבאים אחריהם שכולם מכלל בני דורם ומכלל נפשם, והם ג' מדרגות חכם ונביא ומלך אלו ג' מדרגות הם עצמם ג' המדרגות שזכרו בבראשית רבה [פרשה מ"ט] בחחלה סוד ד' ליריאיו ואחר כך ולישרים סודו ואחר כך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, שהשם יתברך מגלה מסטורין שלהם לו, יריאיו הוא המלך כמה שכתוב בברכות (לא דמי.) המלך כיון שכורע שוב אינו זוקף והכריעה הוא מצד היראה שמעלת המלך הוא רק מצד היראה שהיא בלב כמה שכתוב ביומא (ע"ב:) על פסוק ולב אין וכן הלב מלך באיברים כמה שכתוב בספר יצירה, כי הנביא והחכם מעלתם נגלית לכל זה בנבואה וזה בחכמה אבל המלך הוא הצלחה לבד שנבחר ועלה עליו הגורל אבל אינו נגלה לבני אדם מעלה שלו, רק מסתמא אין השם יתברך בוחר במי שאינו כלום ואמרו ז פרק חלק (קל וחומר:) רחמנא לבא בעי וכמש"נ האדם וגו' וד' יראה ללבב שמה שבלב הוא הנעלם מן האדם ונגלה רק להשם יתברך, וכך מעלת המלך הוא רק בלב והוא היראה שהיא רק בלב ואין גלוי לשום אדם רק להשם יתברך ולכך היראה הוא רק בלב המלך שהוא היותר בשלוה מכל הברואים, וכענין שאמרו (ברכות ל:) במקום גילה שם תהא רעדה דייקא במקום הזה שם השם יתברך תוקף היראה והוא כולל כל היראות שבכל הנפשות שבדור, ואחר כך לישרים והם הת"ח כענין הלא היא כתובה על ספר הישר שנקרא התורה ס' הישר, (על זה כ"ה.) וכמה שכתוב בשבת (פ"ח:) אנן דסגינן בתמימותא כתיב בן תומת ישרים וגו' על קבלת התורה ע"ש, כי התורה היא המדרכת לאדם בדרך הישר ומגדרתו שלא יצא חוץ לשיטה וקו היושר, ואמר בתחלה למלך כמו שאמרו ז"ל שחולקין כבוד למלכות (שמו"ר פ"ה) ומלך נוטל חלק בראש, וחכם עדיף מנביא (בבא בתרא י"ב.) לכך אחר כך לחכם ואחר כך לנביא [אבל כהן גדול אעל פסוק שקודם לנביא (הוריות י"ג.) דבר זה אינו מכלל המעלות המסורות לכל ישראל כי כתר כהונה כבר זכה אהרן ונטלו ואינו כולל נפשות כל הדורוכמו שיתבאר זה במקום אחר], ואלו הב' הם מצד עצמם כנ"ל לכך נאמר נביא וגו' יקים לך ד' וכן בכל השופטים אשר יהיה בימים ונאמר שופטים וגו' תתן, ולא תקים שהם כבר ישנם בעולם מצד עצמם שהשם יתברך שלח אותם נפשות בעולם רק אתה תתנם בכל שעריך, אבל גבי מלך נאמר תקים לך שאתה המקימו ובלתיך לא היה קם כלל בקומה זקופה כי עד שלא נעשה מלך היה כאחד העם רק שבני ישראל הם מקימים אותו, והיינו כמה שכתוב (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שדבר זה הוא בידי אדם ולכך במעלה זו הם העושים אותה ולא השם יתברך מעצמו מקים נפש המלך, ולכך נקרא הקמת המלך ככל הגוים אשר סביבותינו רצה לומר שנראה כאלו השתדלותינו פועל ואין הכל בידי שמים שהרי דבר זה הוא מסור בידינו וזהו ככל הגוים, וכן ענין המלך הוא השתדלות טבעי כמו האיסור והיתר שמתנהגים על פי חכמת והשתדלות בני אדם, אבל באמת נאמר פלגימים לב מלך ביד ד' וגו' שבאמת לב המלך הוא היותר מסור ביד השם יתברך ושאין לו שום כח והשתדלות מעצמו, כי מלך ישראל הוא היותר כולל כל הכנסימן מצד הלב שהוא עיקר גוף ומקור כחותיו וכלל הכנסימן הוא זה ההכרה שאין להם משלהם כלום וביותר המלך, וכמה שכתוב בראש השנה (כ"ה.) ושלח סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים שהוא נמשל ללבנה, [ולכך ישראל דמקדשי לזמנים ולחדשים שזהו כענין תקים מצידכם ואין כאן מקום להאריך עוד] וכל ספר תילים מלא מזה שקרא לעצמו עני ודל והכיר שאין לו מצד עצמו כלום שזה בעצם ענין היראה שמכיר אדנות האדון, כמש"נ אם אדונים אני איתא מוראי ועבד אין לו מצד עצמו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו, (פסחים פ"ח:) ואפילו כל מה שרבו נותן לו אין לו יד לקחת לעצמו כלום רק הכל שייך לרבו גם מה שתוך ידו ובפיו וכל מעשה ידיו הכל שייך לרבו אלא שרבו מספיק לו מן הפוצטלין שבתוך פיו, וכך הוא המידה כמו שנתבאר למעלה כי כאשר האדם מכיר שהכל מהשם יתברך ושאין לו מעצמו כלום ויראת שמים בכל לבו נעשה מלך שהוא תכלית תוקף היכולת שביד האדם, כמה שכתוב (בבא בתרא ג':) אי אמרי מלכותא עקר טורי עקרה שהשם יתברך אומר שכל היכולת בידו.

ושלשה אמצעים אלו שבין ישראל לאביהם שבשמים הם עצמם ג' מדרגות אלו ישראל ואביהם שבשמים והאמצעי ביניהם, [רצה לומר שהאמצע עצמו גם כן חלוק לג' שאין לך דבר בעולם שאין חלוק לג' אלו ב' קצוות ואמצעי, והקצה הא' הוא הסמוך למעלה והוא בכלל המעלה והקצה האחרון סמוך למטה ובכללו, וקובץ שלשתם הוא אמצעי בין המעלה והמטה הגמורים] שהנביא הוא מדבר דבר ד' עצמה בכה אמר ד' (ספרי מטות) והוא מה שהקב"ה בעצמו מעוררם, וכמה שכתוב בנביאים השכם ושלוח וכן כמה פעמים בנביאים שהקב"ה מעצמו עוררם על ידי הנביא שהוא אמצעי עכמה פעמים, כי עכמה פעמים אינו הקב"ה בעצמו שאז היה באמת תיכף משתנה לבם ומתעורר, רק הוא על ידי האמצעי אלא שמכל מקום הוא על ידי השם יתברך בעצמו ולכך נאמר בנביא יקים לך ד' בלי השתדלותך, והחכם הוא אמצעי שמחכים מעצמו אבל מכל מקום הוא בדבר ד' גם כן שהשם יתברך מאיר לו ולולי כן לא החכים כלל אבל מכל מקום יש בו גם כן התעוררות עצמו ולכך נאמר בשופטים תתן לך שיש להם גם כן שייכות בו, והמלך הוא מן האדם לבדו כמה שכתוב חוץ מיראת שמים ולכך נאמר בו תקים שהכל מצד האדם, ולכך השם יתברך ציוה בהקמת המלך שהוא הפתיחה כחודה של מחט שיהיה מצידם, אבל מכל מקום מצד כנסת ישראל הוא לצעוק השיבינו וכו', שדבר זה הוא מצד הכרת שפלותם ושאין להם מעצמם כלום יש להם לצעוק להשם יתברך השיבינו וכו' שאין לנו מעצמנו כלום שאין אנו יכולים אף בפתיחה זו ככל הגוים שחשובים שהכל בידם, ואז השם יתברך אחר ברכה ואמר שהכל בידינו ושהאמת השתדלותינו פעל ואנחנו מקימים המלך ופתיחה כחודו של מחט הוא משלנו, אבל הם שבקשו מלך ולא נתרצו בנביא המדבר בשם ד' כי חפצו במשתדלותם ולא טענו השיבינו וגו' לכך נאמר לא אותך [הנביא] מאסו כי אם אותי ממש שלא בקשו השיבינו אתה רק החשיבו גם עצמם, ובאמת לעתיד נאמר ובקשו את ד' אלקיהם ואת דוד מלכם כי באמת שאלה זו הגונה הוא תדע שהרי הקים להם מלך אמיתי הראוי למלוך וברצון השם יתברך מלך, רק לפי שאכלוה פגה לכך לא נתקיים המלכות אז כי היה להם לבקש תחלה את ד' אלקיהם השיבנו וגו' ואחר כך את דוד מלכם, והיינו שהשם יתברך יענם ויאיר להם אותו חודה של מחט לפתוח ואז באמת יפתחו בעצמם ויבקשו מלך, והם דמו שכבר צעקו השיבנו וגו' בכל לבם ובאמת היה כן והראיה שהיה שפת אמת שהרי תכון לעד ודוד מלך ישראל חי וקיים לעולמי עד, אבל מכל מקום זהו מצד השם יתברך שלפניו היה גלוי ולא לפניהם ולכך היה המשפט במלכות שאול מקודם שלא היה קיימת לעולמי עד וכן אירע ההפסק בינתים גם למלכות בית דוד, ובאמת גם זה הכל היה במשפט ובסדר שיהיה כך שהרי מקרא דרשו ומלכים מחלציך יצאו על שאול ואיש בושת, וכן מגלות הוא מסודר מששת ימי בראשית כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ב) על פסוק וחושך על פני תהום רק שהוא כמו אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מ"ג.) והנה המכשול עצמו גם הוא דברי תורה שהרי כל ההוה אמינא נכתבו גם כן בגמרא וכן הטעיות שטעה אמורא א' תחלה ואחר כך הדר בי' הטעיות שמקודם גם כן נכתב בגמרא שגם הוא דברי תורה ומכלל התורה שבעל פה שכך הוא סדר חכמתו יתברך שיהיה מכשול מקודם והעלם ואחר כך הגעה לאמת, כי כך רצה השם יתברך בעולם הזה שהוא עלמא דשיקרא והעלם האמת והוא הפרוזדור לעולם הבא שהוא הגעת האמת ומי שלא היה בפרוזדור אי אפשר לבוא לטרקלין כלל, ומאחר שגם זה הוא סדר מחכמתו יתברך אם כן ע"כ שיש נפשות היוצאות מן הסדר חכמה זה של השם יתברך שהוא הימצא המכשול וההעלם, והנפשות היוצאות מן הסדר הזה הם בעלי המכשולות שהיו בעולם מן מתן תורה עד היום והם דוקא הכנה לעמוד על ידם על דברי תורה ובלתי זה אי אפשר שכך סידר השם יתברך ונמצא גם אלו אין יוצאים מן הסדר שסידר השם יתברך ואין כאן מקום להאריך עוד.

וזהו ענין התשובה שהזדונות נעשו כזכיות (יומא פ"ו:), שגם המכשולות הם מסדרו של השם יתברך והכנה לדברי תורה, אבל מי שלא זכה לעשות תשובה בחייו אז אחר עומד על דברי תורה שהכין הוא במכשולו, וזהו לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם (חגיגה ט"ו.) רצה לומר במכשולות הראוי לחבירו וחבירו הזוכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן וכמה שכתוב למעלה מענין יהושע ומרגלים, וזהו טענת השם יתברך שובו וגו' ההעמדה על דברי תורה שאחר המכשול שהוא ההעלם שהשם יתברך נוחכ עיניו ומנהיגו, וכשעומד אחר כך והקדוש ברוך הוא שב אליו ואומר שבאמת הכל בידו והשתדלותו אם כן אין כאן מכשול כלל שהרי לא היה מכשול שהרי באמת כך הוא שהכל בידו של אדם, וזהו שנקרא השם יתברך המרבה לסלוח שמצידו הוא הסליחה אבל מצד בני אדם הוא הכרת החטא והחסרון וכמש"נ וחטאתי נגדי תמיד ואף על פי שהתודה ביום הכיפורים זה חוזר ומתודה וכו', (יומא פ"ו:) כי אם האדם יכיר בעצמו שלא היה מכשול רק שהכל משלו וככל האומות אשר סביבותיו הרי הוא באמת מכשול, שמצד האדם צריך להכיר שבאמת אין שום כח לאדם מעצמו ונמצא הימים שהלך בחושך והיה נעלם ממנו שהשם יתברך הוא הנותן לו כח לעשות חיל היה חטא ומכשול ואז השם יתברך יאמר שלא היה מכשול וכנ"ל, ולכן אמרו בזוהר שהעוסק בתורה בלילה אורייתא מודעת לי' חטאו כמה שכתוב בתרגום שה"ש ובמדרש (שמו"ר פמ"ז) כי תורה שבכתב הוא מדת יום ותורה שבעל פה הוא מדת לילה, רצה לומר שהוא בהעלם וחשכות ואינו יודע כלום ורזוהי כסיין ואז אורייתא זו מודעת לי כל חסרונותיו להיות חטאתו נגדו תמיד ויכיר וידע איך הוא חסר מאוד ואין לו מעצמו כלום, ואז זוכה למשאמרו ז"ל (חגיגה י"ב:) העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם וגו', דדייקא חסדו של השם יתברך מצידו ולא מצד האדם וכנ"ל, וחוט של חסד נקרא כדרך שאיתא באסתר חוט של חסד משוך עליה בפרק קמא דמגילה (י"ג.) היינו שלוקח אשה מן השוק ולעשותה למלכה ומושלת הוא חטו של חסד, וכן השם יתברך מושך חוט של חסד על האדם שעושהו מלך ושליט לומר שהכל שלו כנ"ל [והוא נגד החוט של בוכיא דיצר הרע בשילהי סוכה (נ"ב:) ואין כאן מקומו], ויהושע שהיה פני לבנה (בבא בתרא ע"ה.) הוא היה התחלת מדריגה זו של העוסק בתורה בלילה, שמתחלה היה רק תורה שבכתב ומדריגת יום המאיר מאור פני משה שהוא כפני חמה (שם) וכן נקרא התורה על שמו תורת משה, (במדבר רבה פי"ב) ואחר כך התחיל פני יהושע וכל תכלית אורייתי' וחכמתו להיות מודעת לי' חטאוי וחסרונו שהוא חסר אור החמה של משה ומצפה לאור שאיננו ואז יזכה ליום ולחוט של חסד כנ"ל, ולכך פתיחת ספרו ויהי אחרי מות משה.

ואמרו ז"ל בבראשית רבה [פרשה ס"ב] כל מקום שנאמר ויהי אחרי חזר העולם לאחוריו כו' ויהי אחרי מות משה מיד פסק הבאר וענני כבוד והמן וכו' אר"י אלמלא שהעמיד הקדוש ברוך הוא אחרים תחתיהם כבר חזר העולם לאחוריו וכו' ויהי אחרי מות משה ויאמר ד' אל יהושע וכו' ע"ש, וביאור זה כי משה רבינו ע"ההיה גם כן אמצעי בין כלל ישראל [של כל הדורות שהיו כולם בשעת מתן תורה כמו שאמרו ז"ל בשבת (קמ"ו.)] לאביהם שבשמים כמה שכתוב דבר אתה עמנו ונשמעה וגו', וכידוע ממה שכתוב בתיקונים מענין ג' נקודות הסגול שהם קובית הלל ואורייתא וישראל, ואורייתא היא הנקודה אמצעית וכמה שכתוב ביאור זה במקום אחר בביאור מאמרו ז בפרשת רבי עקיבא (פ"ח.) אוריין תליתאי כו' ואין כאן מקום להאריך, והנה תורה שבכתב היא כוללת כל התורה שבעל פה מכל הנפשות, ולכך משה רבינו ע"ההוא היה כולל כל הג' מעלות ומדרגות של פרנסי הדור הנזכרים למלעה בתכלית הבהירות כענין אור היום והחמה נגד אור הלבנה, מדריגת הנבואה נאמר ולא קם נביא וגו' ובחכמה ידוע שהוא הכולל מכל נפשות הת"ח שבכל הדורות וכלשון חז"ל (שבת ק"א:) משה שפיר קאמרת ובמלוכה נאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' שיתאספו כולם מכל מקום יהיה עליו תואר מלך, רק מכל מקום אמרו ז (יומא ע"ב:) שכתר מלכות זכה דוד ונטלו שבענין המלוכה שהוא הפתיחה כחודה של מחט וההשתדלות של בני אדם שזהו מענין התורה שבעל פה ולא מענין התורה שבכתב בזה זכה דוד המלך ע בשלימות המלוכה, אבל מכל מקום גם משה רבינו ע"הנקרא מלך (זבחים ק"ב.) שהרי התורה נקראת על שמו תורת משה שזכה לכך שהשם יתברך אמר לו שהכל משלו, וגם התורה שבכתב שהוא חכמת השם יתברך הוא גם כן כענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי (שי"ר פ"ג) שגם חכמת השם יתברך שהשפיע בעולם הוא גם כן משלו, ולכך לא נקרא מלך אלא בסוף, התורה כמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דעל זה (י"ט) בתחלה נקרא תורת ד' ולבסוף נקרא תורתו, ולכן אמרו ז (שמו"ר ב') שאמר הנני לכהונה הנני למלכות ולא ניתן לו, והיינו שבאמת היה ההתחלה שהוא התורה שבכתב שנקראת תורת ד' והסוף הוא תושבעל פה שנקראת תורתו ודברי סופרים שהוא דבריהם ומשלהם ובסוף הוא דוד המלך ע ומשיח שהוא יהיה הסוף וסיום של התורה שאז יוכלו כל הנפשות שבגוף שזהו סיום כל התורה שהיא כוללת כל אותם הנפשות וכמו שנתבאר לעיל, ואז יזכה לכך להיות נקרא תורתו רצה לומר שהשם יתברך יאמר שהכל השתדלותו וזהו מדריגת המלכות והממשלה, אבל מכל מקום זכה משה רבינו ע"הלזה מצד התורה שבכתב כי דוד המלך ע"ה ושלמה המלך ע וכן משיח נקראים מלך במקום מלכות שהוא בארץ ישראל ובירושלים ששם הוא מקום המיוחד לבני אדם להשתדלותם,אבל משה רבינו ע"ההיה מלך במדבר ולא בארץ רק בהתאסף ראשי עם והתאספם למקום אחד ולא בפיזור בארץ קחבת ידים זהו הנקרא תורה שבכתב, כמו על דרך משל שנפשות הבנים כשהם במוח האב הם מאוספים כולם מקובצים ומכווצים במקום אחד, אבל כשיוצאים לפועל בפרטות אז מתפזרים זה בכה וזה בכה, וכך מצד התורה שבעל פה הוא הנחלת הארץ שהוא התפשטות נחלה בלי מצרים אבל במדבר היה התאספות ראשי עם, וכל הנפשות מישראל במקום אחד והוא מדריגת התכללותם בתורה שבכתב ומצד הזה הוא משה רבינו ע"המלך שזכה בסוף שנקראת תורה שבכתב תורתו.

ונגד ג' אלו הם ג' מתנות הנזכרים, ובתמורה [ט"ז א'] בשעה שמת משה נשתכחו ג' מאות וכו' ע"ש, פירוש כידוע משה נקרא חכמתו וכנ"ל מאמרו ז משה שפיר קאמרת ומות משה היינו אבידת חכמתו, והם ג' מאות הלכות וז' מאות ספיקות היינו כנודע שכחות החכמה והידיעה הם ג' [כח"ב מצד חיצוניותם שהם חבן דוד מצד פנימיותם כנודע] וכחות המעשה והפעולם הם ז', ועל ידי שכחת ג' כחות החכמה נולדו ספיקות בז' כחות המעשה והם ז' מאות, ותפס לו מספר מאות כמה שכתוב במקום אחר שמספרים עשירות מאות אלפים הם נגד האבות, כי מצינו מספר אלף באברהם לגוזמא נתתי אלף כסף לאחיך, ואצל יצחק וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ואצל יעקב עשר אעשרנו, וגם בכלל אצל יעקב שהוא כלל ישראל מדריגת העשרה מצידו כי כל י' קומה שלימה בשלימות, ומצד התכללותו ביצחק אביו ונכלל בו כח יצחק גם כן יש גם כן קומה שלימה הרי כל אחד מי' שלו כלול בי' של אביו הרי ק', ומצד התכללותו גם כן במדת אברהם שכלול בו הרי כל אחד מהק' כלול מי' דאברהם נעשה מספר אלף, ועיין מאמר צבאות ד' להרעל מנת ואין כאן מקומו, וידוע בזוהר כמה פעמים (ח"ב פ"א.) דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא דרגא דיצחק, לכך תפס לו בענין שכחת התורה מספר ק', ולפני זה שם נזכר ג' אלפים עיין שם ושם לא נזכר הספיקות והיינו כי ממה שאמר עבד ד' משמע שמצד זה נולד האבידה, והיינו כי תואר עבד הוא מדריגת חכמת משה רבינו ע"השהיה מכיר הנותן כמה שכתוב למעלה מענין מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו שום קנין מצד עצמו, ויהושע נתפלל עליו משה שיגיע למדריגה זו דהיינו הצלה מעצת מרגלים כנ"ל, ולכן נקרא פני לבנה מקבל מחמה היינו שרק על ידי תפלתו של משה הגיע לזה, ולכך נקרא פרשת האזינו הושע ואמרו ז"ל (סוטה י"ג:) שבת של דיוזגי והיינו שהחשיב עצמו יהושע כמשה ומצד עצמו אין נקרא יהושע כנ"ל ולכך כשאמר לו שאל ספיקות שמצד משה אי אפשר בלא ספיקות והשם יתברך אחר כך מאיר עיניו עד שאין שום ספק ואז גידל השם יתברך את יהושע שעל זה אמרו ז (דב"ר פ"ט) ק' מיתות ולא קנאה אחת דנסתלק מלהיות מקבל ממשה, ועל ידי זה השיב לא כך וכו' שהחשיב עצמו כמשה ועל ידי זה חשב שאין ספיקות עוד כמדריגתו, ועל ידי זה עצמו נתרומם מעלת משה ולא היה מקבל ממנו שנשכחו הלכות ונולדו ספיקות מפני שחשב שאין ספיקות, שכך מדת השם יתברך מדה כנגד מדה וכדרך שאמרו ז"ל (סנהדרין ח.) במשה רבינו ע"העל מה שאמר תקריבון אלי, ומי שהוא במדריגת עבד שאין לו מצד עצמו ואין בוטח בעצמו וירא ומפחד בכל דבר השם יתברך מאיר לו בכל דבר ואין ספיקות אצלו, וכאמרם ז"ל (שם מ"ד.) תחנונים ידבר רש זה משה רבינו עועשיר וגו' זה יהושע וכפשטי' נקרא עשיר מפני כבישת הארץ מה משה רבינו ע במדבר נקרא רש מכל, וגם על דרך האמת כדרשת חז"ל בתמורה שם על רש ועשיר בדעת, משה רבינו ע"ההיה רש בדעת שאין לו כלום רק מה שהשם יתברך נותן השם יתברך קרא הכל על שם תורת משה ויהושע עשיר בדעתו.

ושכחת ההלכות הם הסתלקות ג' מתנות הנזכר לעיל וכבר חזר העולם וכו', כי אלו ג' כללות צרכי האדם ביותר ואי אפשר לו בלא הם רק (בלתי ניכר איזה תיבה) יהושע היינו דמצד מדריגת יהושע אפשר בלא אותם מתנות כי בארץ אין צריכים לג' מתנות אלו, והיינו כנודע דיש נפש רוח נשמה באדם הנפש הוא הדם ומתפשט בכחות הפעולה שבאדם והרוח בלב והנשמה במוח, ויש עוד נשמה לנשמה שהוא מקיף את האדם, ובכחות הפעולה נולדו ספיקות ולא שכחה גמורה רק שלא ידעו מה לעשות, והרוח ונשמה שהם אורות פנימים בגוף וכן נשמה לנשמה המקיף נסתלקו לגמרי שנגדם באר ומן הוא אור פנימי וענני כבוד מקיף, והוא נגד אהרן כמו שאמרו ז"ל (תענית ט'.) והיינו כי הכהן מעלותו והתנשאותו הוא בבגדי כהונה כמש"נ שהם לכבוד ותפארת שהוא מלובש באור השם יתברך, וכן ענני כבוד נקראים כבוד שהם לכבוד כי הכבוד הוא מצד המקיף לאדם דבפנימיותו לא שייך כבוד כי אין כבוד אלא מאחרים, והוא נגד מעלת הנבואה שהנביא דבר השם יתברך הוא אור מקיף לו וכאלו עומד חוץ ממנו ואומר זה או כה אמר ד', אבל החכמה וכן היראה שבלב הוא בפנימיות האדם והחכמה מעלת משה רבינו ע"הוהוראת שם משה ביחוד כנ"ל לכך בזכותו המן שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין (יומא ע"ה:) דתורה נקראת לחם והוא מזון גם למלאכי השרת ולכל העולמות כנודע, ובאר בזכות מרים נוק' כטעם אשה יראת ד' דיראה נקרא נוק' וגם דוד המלך ע אתי ממרים כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"א) מלכים ממרים והוא נגד תואר מלך, כי ענין חפירת בארות דאבות היה כטעם יגעתי ומצאתי (מגילה ו':) ושמעתי דאחר היגיעה הוא מוצא מציאה דבר שהוא שלא ביגיעתו דמציאה הוא בהיסח הדעת ולא ביגיעה רק מכל מקום לולי יגיעה זו לא היה מוצא זה, וכן באר מרים הרי המים שם מצויים רק על ידי היגיעה דחפירה הוא מוצא אותן, כך כל יגיעת האדם למצוא אותו מעין נובע שבלב ממקור החיים יתברך שמו, ולכך פלשתים סתמום כי ענין פלשתים פלשת ים פירוש שנקראים כן על שם עסקם לפלש ולבקש בעמקים כענין נחותי ימא להעלות מטמונות שבים שזה גם כן יגיעה למצוא דבר שכבר הוא מצוי שם רק שהוא בעסקי עולם הזה, והאבות עשו כמעשיהם בעניני עולם הבא וצרכי הנפש לא בצרכי הגוף, והם במה שהשתמשו באותם כחות לענייני עולם הזה, הוא סתימת הבארות דאבות, וזה ענין מלחמה עם פלשתים שהתחיל מימות שמשון עד דוד המלך ע שהוא הגומר, כי לעולם יהודה ודן מחוברים כמו במלאכת משכן וכדאיתא בזוהר פרשת ויחי גם אלעתיד ואמרו ז (בראשית רבה פצ"ח) על פסוק לישועתך וגו' דיעקב א ע חשב על שמשון שהוא משיח, היינו כי הוא מחובר לדוד המלך ע שהוא באמת משיח כדחז"ל, (זוה"ק חלק א' פ"ב:) ועסקם מלחמת פלשתים היינו ניצוח אותו כח דיגעתי ומצאתי בענייני עולם הזה רק להכניסו לקדושה, כנודע בזוהר כמה פעמים דבאר רומזת למדת דוד המלך ע"ה, כנ"ל דמדת המלך כך הוא יגיעה והשתדלות אדם עד שמוצא דבר זה דהכל בידי שמים ושזהו השתדלות אדם, ולכך אמרו בזוהר (חלק א' קנ"א:) דדוד המלך ע לא נזדמן לבאר ויעקב ומשה נזדמן להם באר, והאבות חפרו דענין היגיעה חידש אברהם א ע ואחריו יצחק שהוא עמוד העבודה והם ב' הקצוות דאהבה ויראה בהשתדלות אדם, ויעקב א ע מלבר דהוא משה רבינו עליו השלום מלגאו שהוא בעלא דמטרוניתא ונזדמן לו הבאר בעת הזיווג כי הוא נזדווג למדה זו של באר דר"ל מעיין נובע אחר היגיעה והשתדלות, והם לא חפרו דשורש יעקב א ע שם הוי' דר"ל שהכל בידי שמים ומציאת באר בא להם בהזדמנות, ודוד המלך ע הוא עצם הבאר כטעם צור לבבי וגו' כי לבבו הוא הצור אגם מים למעינו מים כי זהו שלימת מדת דוד המלך ע, וכן האבות אברהם א ע נגד ענני כבוד כי הוא כהן וגו' עליון כטעם ואתה כהן לעולם כמו שאמרו ז"ל (נדרים ל"ב.) ונתפרש בזוהר, ויצחק נגד המן שהוא נגד התורה דמסטרא דיצחק כנ"ל ולכך יצחק הוצרך לאכילה שתשרה עליו שכינה למען תברכך וגו' כי המן לחם שמלאכי השרת אוכלים (יומא ע"ה:) הוא מכחו, [וגם כי הוא נבחר לקרבן למאכל להשם יתברך כי הקרבן נקרא לחם אלקיך לכך זכה גם הוא ללחמו של השם יתברך], ובאר נגד יעקב שנזדמן לו בלא חפירה ויגיעה כי היא מסיטרי' מוכנת לו מששת ימי בראשית, דבאר רומזת למדת רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל כנודע.

ושלש מאות הוא מצד החכמה ואז נמשכים גם כן ז' מאות ספיקות בהתפשטות לקומה שלימה, ושלשה אלפים הוא מצד המקיף מדת אברהם א ע שעולה לאלפים שם במקיף אין מקום להתפשטות בכחות הפעולה כלל שזהו בפנימיות הגוף ולא במקיף ולכך לא נזכר הספיקות כלל, ומספר הג' דהיינו ג' ראשונות כח"ב הוא כלל ג' הנזכרים כנודע דכתר הוא בסוד מקיף וחכמה במוח ובינה בלב, והוא נגד ג' מדרגות דנביא חכם ומלך וכנ"ל, ונביא הוא מלך הדעת שהוא בפנימיות ממלא מקום הכתר כמה שכתוב במקום אחר מזה דלכן לא קם נביא כמשה כי הוא שורש הדעת ושלימותו כנודע, ושלשתם נסתלקו ונשתכחו במות משה רבינו עליו השלום וחזר העולם על ידי יהושע, כי היה לו ג' מדרגות אלו מלך ונביא ות"ח כי ספר יהושע הוא דברי תורה רק שאינו מעין משה רבינו עליו השלום כלל, כי לא חזרו המתנות על ידו כמו שחזרו כולם על ידי משה רבינו עליו השלום במות מרים ואהרן (תענית ט'.) כי הוא היה כולל מעלתם כנ"ל, [וגם בכהונה גדולה שימש משה רבינו ע"הז' ימי המילואים כמו שאמרו ז"ל (תענית י"א:)] מה על ידי יהושע הישועה היה שנכנסו לארץ וכבשוה ולא היו צריכים לג' דברים אלו כלל שלא הוצרכו להם אלא במדבר, וזהו שאמרו ז"ל (תמורה שם) לאומרם לך אי אפשר אלא לך וטורדם במלחמה, פירוש כי עם ידי מלחמת ל"א מלכים וכבישתן שוב לא יצטרכו לג' דברים אלו כלל, ועתניאל בן קנז החזירן מתוך פלפולו כמה שכתוב בנדרים (ל"ח.) דפלפולא ניתן למשה רבינו ע"הוהוא נהג טובת עין ונתנו לישראל, פירוש פלפול הוא חדוש דבר חכמה משכל וזהו זרגא דמשה רבינו ע"הביחוד שע"כ נקרא כל ת"ח משה כנ"ל, היינו כל ת"ח שיכול לחדש דבר בפלפולא ומאלו החדושין דאורייתא יוכל להשיג למדריגת משה רבינו ע"הכמה שכתוב פרק קמא דבבא בתרא (י"ב:) דאמר גברא רבה מילתא ואתאמרא הלכה למשה מסיני כותי', ומגיע למדריגת המלכות כמה שכתוב (גיטין ס"ב.) מאן מלכי רבנן, ולנבואה כמה שכתוב חכם עדיף מנביא ואעל פסוק שניטלה נבואה וכו' יעוין שם בבבא בתרא, (שם) ונבואת החכמים בזה הדבר היינו דבר ברור במראה ולא בחדות כי הרי יש לו הוכחות מפלפולו שהוא כך וטעמא יהיב כדאיתא התם, ואם כן הוא דבר מבורר וניכר לעין שהוא כדבריו ודוגמת נבואה משה רבינו עליו השלום, ויכולין לחדש דבר דוגמת משה רבינו ע"הכמו כל תורה שבעל פה לפי שהוא מפלפולא ומכח התורה שבכתב, מה הנביאים דלא בשמים (היא) כמו שאמר יהושע להם, וגם המלכות זוכה למלוכה אמיתית דבאר ומעין נובע מקור חכמה וכמה שכתוב בי מלכים ימלוכו דהמלכות מצד התורה וכאשר הוא מעין נובע אז אינו פוסק כלל ומלכותו קיימת דוגמת דוד המלך ע שהוא גוף הבאר ומשה רבינו עליו השלום נזדמן לו באר גם כן מעין נובע, מה שאין כן יהושע דאינו גוף הבאר ולא נזדמן לו באר ומלכותו בארץ ישראל לשעה לבד וכמו שאמרו ז"ל (מגילה י"ד:) דלא היו ליה בני והרי שלא היה באר ומעין נובע רק פוסק, ולכך ביקש עתניאל ברך תברכני בפרי' ורבי' והרבות גבולי בבנים ובנות וחד אמר בתורה ובתלמידים, (תמורה שם) והכל אחד דעל ידי ברכה בדברי תורה הוא גם כן הברכה בפריה ורביה, ופריה ורביה היינו מיד כשנולדו והרביית הגבול בבנים ובנות היינו כשמתגדלים הוא גם כן הרביית הגבול בתלמידים, ומשה רבינו ע"השהוא רבן של כל ישראל זכה גם כן להרביית הגבול בבנים ובנות כמו שאמרו ז"ל (ברכות ז'.) דרבו למעלה מששים רבוא.

ודבר זה הוא רק על ידי הרישות והכרת החסרון דתחנונים ידבר רק ומצד התפלה דרגא דדהמלך ע זוכה לכך, אבל מצד מצד העשירות דיהושע מזרעא דיוסף הוא המשביר שהוא מדת הכל שיש לו הכל ויענה עזות שבא בכח מעשיו וצדקתו כטעם הן ניזונין בזרוע דסוף פ"ב דברכות, וזה נקרא יענה עזות כל מקום עני' בקול רם כמו שאמרו ז"ל (עיין סוטה ל"ב ב' רש"י ד"ה בקול) ותפלה הוא רק בלחש כעני בפתח, ועזות היינוחוצפא מלכותא בלא תגא הגם דמהניא גם כלפי שמיא, (סנהדרין ק"ה.) פירוש כלפי הוא נגד בלשון הקודש רצה לומר התנגדות והמנגד לרצון השם יתברך פועל גם כן, ולגך זכה יוסף גם כן למלכות מצד תוקף חשקו לזה כמו שאמרו לו אחיו המלוך וגו' וכן חלומותיו מהרהורא דיומא, (ברכות נ"ה:) שזכה לזה בזרוע מכח צדקתו והוא מלכותא בלא תגא, פירוש כתר הוא ההתחלה ושורש הנעלם של כל קומה שלימה מי' ספירות כנודע, ורצה לומר שהיא התפשטות מלכות אך שאין לו שורש כלל בשרשה העליון שמכחו הוא הקיום לעד רק הוא בהתפשטות הט' מדות דהתגלות בעולם הזה מפאת כח הזרוע של צדקותיו ומעשיו מטובים ותוקף חשקו לזה, וזהו דרגא דיהושע שזכה מצד מעשיו כנ"ל מדברי חז"ל על פסוק נוצר תאינה וכו' דנראה דאם לא דנוצר תאינה והשתדלותו לא היה מוכן לזה, מה משה רבינו עליו השלום (נמחק תיבה א') וכן דוד המלך ע"ה למלך הארץ הוכן מששת ימי בראשית לכך בשרשו ולכך זכה לכתר שהולמתו, וכן מלכות משה רבינו עליו השלום במדבר הוא מצד כתר תורה שזכה ונטלה עם הכתר דהיינו השורש, מה מלכות יהושע שלא היה במדבר היינו מצד התורה רק בארץ ישראל מצד כיבושה, ולא כמו דוד המלך ע"ה שהוא מלך הארץ באמת מצד עצמו שהוא מדת הבאר שאחר היגיעה זוכה למציאה היינו דשרשו הנעלם במקור תלדתו הוא כך בלא היגיעה, מה יהושע לא מצא הבאר דהיינו שיבוא אחר היגיעה למציאה דשרשו כך להיות מלך הארץ שהרי אין שורשו כך באמת רק מצד היגיעה לבד זכה לכך, וזהו פרי התורה שהוא ההתפשטות בלא תגא, אבל עתניאל זכה לעצם התורה שהוא פלפולא שורש משה רבינו עליו השלום שנתן בטובת עין חלקו ושורשו נתן במתנה לישראל להיות נקבע בהם כחו שהוא עצם כח התורה ולא פרי', ולכך החזיר הוא אותם ג' שרשים שנשתכחו במאות ובאלפים היינו מצד הפנימים המולידים הספיקות ומצד המקיפים כנ"ל, וזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצר רע כמו שאמרו ז"ל בתדבא"ר והוא נלמד מקרא דלבלתי עצבי כפשטי' שלא בצער וכמדרשו בתמורה שלא ישגבני וכו' היינו שלא ביצה"ר, ויצר רע הוא אל זר שבגופו של אדם זכה מצד אור הפנימי שהשיג בפלפולו ושלא בצער כל מיני הנזק וצער הוא מצד החוץ שבא לאדם, וכאמרם ז"ל (ברכות ו'.) על כללות המזיקין וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא דהיינו מקיפים, ומצד שלימותו באור המקיף דמשה רבינו עליו השלום שהחזיר מפלפולו ניצול גם מזה, ועל זה אמרו ז (שמו"ר פל"ח) שעד עתניאל לא נאמר כבוד שנאמר בו ויהי יעבץ נכבד וגו' כי הכבוד מצד שלימות המקיף כנז"ל, והנבואה הוא שלימות המקיף ולא קם נביא כמשה הוא שלימות המקיף, רק מכל מקום נשיאותו מצד הנבואה והרי חכם עדיף מנביא אם כן נבואת החכמים גדולה וכאמרם ז"ל (במדבר רבה פי"ט) דברים שלא נתגלו למשה נתגלו לרבי עקיבא וחביריו, ואמרו במנחות (כ"ט:) דלא היה מבין דברי רבי עקיבא, ולחכמה כזו זכה גם כן עתניאל בתפלתו כי ברכת ד' היא תעשיר ומאחר שפעל בתפלתו ברך תברכני בתורה והובא אשר שאל ודאי זכה לשפע דברי תורה עד תכלית כח גבול אנושי לקבל, ולכך נאמר בו כבוד כי עד ימיו לא היה נכבד כמוהו מצד מעלתו וכנ"ל, וזכה לגולות עילית וגולות תחתית הם בארות מים מיין דוכרין ומיין נוקבין הם מים עליונים ומים תחתונים באתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא למלוי חשקו כמה שכתוב במקום אחר, והיינו כמש"נ בו מיד ויבא את אשר שאל זהו גולות עילית וגולות תחתית על ידי הבאר ומעין נובע שהשיג כנ"ל בחשק לדברי תורה ומלוי החשק.