(א) אָמַר הֶחָבֵר: מִנְהַג הָעוֹבֵד אֶצְלֵנוּ, אֵינֶנּוּ נִגְזָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְמַשָּׂא עָלֵינוּ וְיִהְיֶה לְמַשָּׂא עָלָיו וְיִמְאַס הַחַיִּים שֶׁהֵם מִטּוֹבוֹת הַבּוֹרֵא, וְזוֹכֵר טוֹבָתוֹ עָלָיו בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", אֲבָל – אוֹהֵב הָעוֹלָם וַאֲרִיכוּת הַיָּמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם הַבָּא, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף טוֹבָה יַעֲלֶה מַדְרֵגָה לָעוֹלָם הַבָּא, אַךְ הוּא מִתְאַוֶּה זֶה – אִלּוּ הָיָה מַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת חֲנוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים", אוֹ לְמַדְרֵגַת אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וּלְהִפָּנוֹת עַד שֶׁיִּתְיַחֵד לְחֶבְרַת הַמַּלְאָכִים, וְלֹא יִהְיֶה מִשְׁתּוֹמֵם בִּיחִידוּת וּבִבְדִידוּת, אֲבָל הֵם צְוָתוֹ. וְיִשְׁתּוֹמֵם בִּמְלֹא עָם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּעְדָּר מִמֶּנּוּ רְאִיַּת מַלְכוּת שָׁמַיִם, אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה צָרִיךְ עִמָּהּ לְמַאֲכָל וּלְמִשְׁתֶּה, וְלִכְמוֹ אֵלֶּה תִּהְיֶה רְאוּיָה הַבְּדִידוּת הַשְּׁלֵמָה, אַךְ מִתְאַוִּים הַמָּוֶת מִפְּנֵי שֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַתַּכְלִית אֲשֶׁר אֵין אַחֲרֶיהָ מַדְרֵגָה שֶׁיְּקַוּוּ תּוֹסַפְתָּהּ. וְלַחֲכָמִים הַמִּתְפַּלְסְפִים אַהֲבָה בַבְּדִידוּת, כְּדֵי שֶׁתִּזְדַּכַּכְנָה מַחְשְׁבוֹתָם לֵילֵד מִסְּבָרוֹתָם הַתּוֹלָדוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעוּ אֶל הָאֱמֶת בְּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר עֲלֵיהֶם מֵהַסְּפֵקוֹת, וְרוֹצִים עִם זֶה פְּגִיעַת תַּלְמִידִים שֶׁיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמֶּחְקָר וְהַזִּכָּרוֹן, כְּמִי שֶׁשָּׁגָה בְּקִבּוּץ הַמָּמוֹן וְהוּא שׂוֹנֵא לְהִתְעַסֵּק אֶלָּא עִם מִי שֶׁיִּסְחַר כְּדֵי שֶׁיַּרְוִיחַ עִמּוֹ, וְזֹאת מַדְרֵגַת סָקְרַט וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וְאֵלֶּה הַיְחִידִים אֵין תִּקְוָה לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָתָם עַתָּה, אֲבָל בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בָּעָם הַמּוּכָן לַנְּבוּאָה – הָיוּ אֲנָשִׁים נִפְרָדִים וְשׁוֹכְנִים בַּמִּדְבָּרוֹת, מִתְחַבְּרִים עִם מִי שֶׁדּוֹמֶה לָהֶם, לֹא הָיוּ מִתְבּוֹדְדִים לְגַמְרֵי, אֲבָל הָיוּ נֶעֱזָרִים עַל חָכְמַת הַתּוֹרָה וַמַעֲשֶׂיהָ הַמְקָרְבִים אֶל הַמַּדְרֵגָה הַהִיא בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וְהֵם בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַךְ בַּזְּמַן הַזֶּה וּבַמָּקוֹם הַזֶּה וְהָעָם הַזֶּה – וְאֵין חָזוֹן נִפְרָץ, עִם מִעוּט הַחָכְמָה הַקְּנוּיָה וְהֶעְדֵּר הַחָכְמָה הַהִיא הַטִּבְעִית, מִי שֶׁהִכְנִיס עַצְמוֹ לְהִנָּזֵר בִּפְרִישׁוּת, כְּבָר הִכְנִיס נַפְשׁוֹ בְּיִסּוּרִין וָחֳלִי נַפְשִׁי וְגַשְׁמִי, וְתֵרָאֶה עָלָיו דַּלּוּת הֶחֳלָיִים, וְיִהְיוּ סְבוּרִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהוּא דַּלּוּת הַכְּנִיעָה וְהַשִּׁפְלוּת, וְיָשׁוּב נֶאֱסָר, מוֹאֵס בְּחַיָּיו מִפְּנֵי קִיצָתוֹ בְּמַאֲסָרָיו וּמַכְאוֹבָיו, לֹא מִתַּאֲוָתוֹ לַבְּדִידוּת. וְאֵיךְ לֹא יִהְיֶה כֵן, וְהוּא אֵינֶנּוּ דָּבֵק בְּאוֹר אֱלֹהִי שֶׁיִּמְצָא בּוֹ צֶוֶת כַּנְּבִיאִים, וְלֹא הִגִּיעַ לַחָכְמוֹת שֶׁמַּסְפִּיקִים לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם וְלִמְצֹא עֲרֵבוּת בָּם שְׁאָר חַיָּיו כַּפִּילוֹסוֹפִים. וֶאֱמֹר – כִּי הוּא יָרֵא וְחָסִיד, אוֹהֵב שֶׁיִּפְגַע אֱלֹהָיו בַּבְּדִידוּת וְהָעֲמִידָה וְהַתְּחִנָּה וְהַתְּפִלָּה, בְּמַה שֶּׁהוּא יוֹדֵעַ מֵהַתַּחֲנוּנִים וְהַבַּקָּשׁוֹת, אֵלֶּה הַחֲדָשׁוֹת אֵין לָהֶם עֲרֵבוּת כִּי אִם יָמִים מְעַטִּים בְּעוֹד שֶׁהֵם חֲדָשִׁים, וְכָל אֲשֶׁר יִשָּׁנוּ עַל הַלָּשׁוֹן, לֹא תִפָּעֵל לָהֶם הַנֶּפֶשׁ וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם כְּנִיעָה וְלֹא חֲנִינָה, וְיִשָּׁאֵר בְּעִתֵּי הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה וְנַפְשׁוֹ תִתְבָּעֶנּוּ בְכֹחוֹתֶיהָ אֲשֶׁר נִטְבְּעָה עֲלֵיהֶם, מֵהַשֵּׁמַע וְהָרְאִיָּה וְהַדִּבּוּר וְהָעֵסֶק וְהָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה וְהַמִּשְׁגָּל וְהָרֶוַח בְּמָמוֹן וְתַקָּנַת בֵּיתוֹ וְעֶזְרַת דַּלִּים וְעֵזֶר הַתּוֹרָה בְּמָמוֹנוֹ – כְּשֶׁיִּרְאֶה שׁוּם קִלְקוּל, הֲלֹא יִשָּׁאֵר מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁקָּשַׁר נַפְשׁוֹ אֵלָיו, וְיוֹסִיף בַּחֲרָטָתוֹ רֹחַק מֵהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֲשֶׁר טָרַח לְהִתְקָרֵב אֵלָיו. THE RABBI: According to our view a servant of God is not one who detaches himself from the world, lest he be a burden to it, and it to him; or hates life, which is one of God's bounties granted to him, as it is written: 'The number of thy days I will fulfill'; 'Thou shalt live long' (Exodus 23:26). On the contrary, he loves the world and a long life, because it affords him opportunities of deserving the world to come. The more good he does the greater is his claim to the next world. He even reaches the degree of Enoch, concerning whom it is said: 'And Enoch walked with God' (Genesis 5:24); or the degree of Elijah, freed from worldly matters, and to be admitted to the realm of angels. In this case he feels no loneliness in solitude and seclusion, since they form his associates. He is rather ill at ease in a crowd, because he misses the divine presence which enables him to dispense with eating and drinking. Such persons might perhaps be happier in complete solitude; they might even welcome death, because it leads to the step beyond which there is none higher. Philosophers and scholars also love solitude to refine their thoughts, and to reap the fruits of truth from their researches, in order that all remaining doubts be dispelled by truth. They only desire the society of disciples who stimulate their research and retentiveness, just as he who is bent upon making money would only surround himself with persons with whom he could do lucrative business. Such a degree is that of Socrates and those who are like him. There is no one nowadays who feels tempted to strive for such a degree, but when the Divine Presence was still in the Holy Land among the people capable of prophecy, some few persons lived an ascetic life in deserts and associated with people of the same frame of mind. They did not seclude themselves completely, but they endeavoured to find support in the knowledge of the Law and in holy and pure actions which brought them near to that high rank. These were the disciples of prophets. He, however, who in our time, place, and people, 'whilst no open vision exists' (I Samuel 3:1), the desire for study being small, and persons with a natural talent for it absent, would like to retire into ascetic solitude, only courts distress and sickness for soul and body. The misery of sickness is visibly upon him, but one might regard it as the consequence of humility and contrition. He considers himself in prison as it were, and despairs of life from disgust of his prison and pain, but not because he enjoys his seclusion. How could it be otherwise? He has no intercourse with the divine light, and cannot associate himself with it as the prophets. He lacks the necessary learning to be absorbed in it and to enjoy it, as the philosophers did, all the rest of his life. Suppose he is God-fearing, righteous, desires to meet his God in solitude, standing, humbly and contritely, reciting as many prayers and supplications as he possibly can remember, all this affords him satisfaction for a few days as long as it is new. Words frequently repeated by the tongue lose their influence on the soul, and he cannot give to the latter humbleness or submission. Thus he remains night and day, whilst his soul urges him to employ its innate powers in seeing, hearing, speaking, occupation, eating, cohabitation, gain, managing his house, helping the poor, upholding the law with money in case of need. Must he not regret those things to which he has tied his soul, a regret which tends to remove him from the Divine Influence, which he desired to approach?
(ב) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן סַפֵּר לִי מַעֲשֵׂה הֶחָסִיד שֶׁבָּכֶם הַיּוֹם. 2. Al Khazari: Give me a description of the doings of one of your pious men at the present time.
(ג) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא, הַנִּזְהָר בִּמְדִינָתוֹ, מְשַׁעֵר וּמְחַלֵּק לְכָל אֲנָשֶׁיהָ טַרְפָּם וְכָל סִפְקָם, וְיִנְהַג בָּהֶם בְּצֶדֶק, לֹא יוֹנֶה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא יִתֶּן לוֹ יוֹתֵר מֵחֶלְקוֹ הָרָאוּי לוֹ, וְיִמְצָאֵם בְּעֵת צָרְכּוֹ אֲלֵיהֶם שׁוֹמְעִים לוֹ, מְמַהֲרִים לַעֲנוֹתוֹ בְּעֵת קָרְאוֹ, יְצַוֵּם וְיַעֲשֹוּ כְמִצְוָתוֹ, וְיַזְהִירֵם וְיִזָּהֵרוּ. 3. The Rabbi: A pious man is, so to speak, the guardian of his country, who gives to its inhabitants provisions and all they need. He is so just that he wrongs no one, nor does he grant anyone more than his due. Then, when he requires them, he finds them obedient to his call. He orders, they execute; he forbids, they abstain.
(ד) אָמַר הַכּוּזָרִי: עַל חָסִיד שְׁאִלְתִּיךָ לֹא עַל מוֹשֵׁל. 4. Al Khazari: I asked thee concerning a pious man, not a prince.
(ה) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְלֹא עָזַב אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְהָאֲבָרִים שֶׁיַּרְבֶּה בְמַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ וְיַפְחִית הַנִּשְׁאָרִים. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית, וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ, וְדוֹמֶה לַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַעֲדָתוֹ סְבִיבוֹת הַר סִינַי, וּמְצַוֶּה הַכֹּחַ הַחֶפְצִי שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְשׁוֹמֵר לַאֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶצְלוֹ צִוּוּי, וְיַעֲשֵׂהוּ לְעִתּוֹ, וִישַׁמֵּשׁ בַּכֹּחוֹת וּבָאֲבָרִים כְּפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה מִבְּלִי הַמְרוֹת, וִיצַוֶּה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִפְנֶה אֶל הַשֵּׁדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַמִּתְדַּמִּים, וְלֹא יְקַבְּלֵם וְלֹא יַאֲמִין בָּם, עַד שֶׁיִּוָּעֵץ אֶת הַשֵּׂכֶל, וְאִם יַכְשִׁיר מַה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם יְקַבְּלֵם, וְאִם לֹא – יַמְרֵם, וִיקַבֵּל הַחֶפְצִי זֶה מִמֶּנּוּ וְיַסְכִּים לַעֲשׂוֹתוֹ. וּמְיַשֵּׁר כְּלֵי הַמַּחֲשָׁב וּמְפַנֶּה אוֹתוֹ מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת. וּמְצַוֶּה הַמְדַמֶּה לְהַמְצִיא הֶהָדוּר שֶׁבַּצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בְעֵזֶר הַזִּכָּרוֹן, לְדַמּוֹת אֵלָיו הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַמְבֻקָּשׁ, כְּמוֹ מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲמַד אַבְרָהָם וְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וּכְמוֹ מִשְׁכַּן מֹשֶׁה וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה וְחוּל הַכָּבוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וּמְצַוֶּה הַשּׁוֹמֵר לִשְׁמֹר אֶת זֶה וְלֹא יִשְׁכָּחֵהוּ, וְיִגְעַר הַמַּחֲשָׁבִי וְשֵׁדָיו מִבַּלְבֵּל הָאֱמֶת וּמִסַּפְּקוֹ. וְיִגְעַר בַּכַּעֲסָנִי וּבַתַּאֲוָנִי מֵהַטּוֹת הַחֶפְצִי וַהֲנִיעוֹ וְהַטְרִידוֹ בְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם מֵהַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה. וְאַחַר זֹאת הַהַצָּעָה יַנְהִיג הַכֹּחַ הַחֶפְצִי כָּל הָאֲבָרִים הַמְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בִּזְרִיזוּת וַחֲרִיצוּת וְשִׂמְחָה, וְיַעַמְדוּ בְעֵת הָעֲמִידָה מִבְּלִי עַצְלָה, וְיִשְׁתַּחֲווּ עֵת שֶׁיְּצַוֵּם לְהִשִׁתַּחֲווֹת, וְיֵשְׁבוּ בְּעֵת הַיְשִׁיבָה, וּמַבִּיטוֹת הָעֵינַיִם הַבָּטַת הָעֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, וְיַעַמְדוּ הַיָּדַיִם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא תִתְקַבֵּץ הָאַחַת עִם הָאַחַת, וְתִשְׁתַּוֶּינָה הָרַגְלַיִם לָעֲמִידָה, וְיַעַמְדוּ כָל הָאֲבָרִים כְּנִבְהָלִים הַיְרֵאִים לַעֲשֹוֹת מִצְוַת מַנְהִיגָם, לֹא יַרְגִּישׁוּ עַל מֵחוּשׁ וְלֹא עַל הֶפְסֵד אִם יִהְיֶה לָהֶם, וְיִהְיֶה הַלָּשׁוֹן מַסְכִּים עִם הַמַּחֲשָׁבָה לֹא יוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ, וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶה פְרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶׁל תְּפִלָּה, וּפְרִי הַשָּׁבוּעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֻמָּד לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וַעֲבוֹדָתוֹ בְשִׂמְחָה לֹא בִכְנִיעָה, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאָר. וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחַק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלֶכֶת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפּוֹגֵעַ אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן אִם יְבִיאֵהוּ הַצֹּרֶךְ לְחֶבְרַת נְעָרִים וְנָשִׁים וְרֵעִים, וְיִשְׁמַע מַה שֶּׁיַּעְכִּיר זַכּוּת נַפְשׁוֹ, מִדְּבָרִים כְּעוּרִים וְנִגּוּנִים שֶׁתִּטֶּה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם וְלֹא יוּכַל לִמְשָׁל־בָּהּ. וּבְעֵת הַתְּפִלָּה מְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִכָּל מַה שֶּׁקָּדַם, וִיתַקְּנָהּ לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וּכְבָר נִקְבְּצוּ מוֹתָרִים מַקְדִּירִים עִם אֹרֶךְ הַשָּׁבוּעַ לֹא יִתָּכֵן לְטַהֲרָם וּלְנַקּוֹתָם אֶלָּא בְהַתְמָדַת עֲבוֹדַת יוֹם עִם מְנוּחַת הַגּוּף, וְאָז יִרְצֶה הַגּוּף בַּשַּׁבָּת אֶת אֲשֶׁר חָסַר לוֹ מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים, וְיִהְיֶה נָכוֹן לֶעָתִיד. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכֹּר מַה שֶּׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בַּיּוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶעָתִיד. דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אִיּוֹב בְּכָל שָׁבוּעַ בְּבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'אוּלַי חָטְאוּ בָנַי', וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לָרְפוּאָה הַחָדְשִׁית שֶׁהִיא זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: תּוֹלְדוֹת הֶחֳדָשִׁים וְחִדּוּשֵׁי הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'כִּי לֹא־תֵדָע מַה־יֵּלֶד יוֹם'. וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְאַחֲרֵי כֵן אֶל הַצּוֹם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר בּוֹ יִנָּקֶה מִכָּל עָוֹן שֶׁקָּדַם, וְיַשִּׂיג בּוֹ מַה שֶּׁחָסַר לוֹ בַּיָּמִים וּבַשָּׁבוּעִים וּבֶחֳדָשִׁים, וְתִנָּקֶה הַנֶּפֶשׁ מֵהַבִּלְבּוּלִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַכַּעֲסִיִּים וְהַתַּאֲוִיִּים, וְתָשׁוּב מִנְּטוֹת אֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. וְאִם לֹא תִתָּכֵן הַתְּשׁוּבָה מֵהַמַּחֲשָׁבָה בַּעֲבוּר גְּבוּרַת הָרַעְיוֹנִי עָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁקָּדַם לָהּ מִזִּכְרוֹן מַה שֶּׁשָּׁמְעָה מִימֵי הַנְּעוּרִים מִשִּׁירִים וְחִידוֹת וְזוּלָתָם, תִּנָּקֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה וְתִתְוַדֶּה עַל הָרַעְיוֹנִים וּתְקַבֵּל שֶׁלֹּא תִזְכְּרֵם בִּלְשׁוֹנָהּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתַּעֲשֵׂם, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי. וְצוֹמוֹ בַיּוֹם הַהוּא צוֹם שֶׁהוּא קָרוֹב בּוֹ לְהִתְדַּמּוֹת בַּמַּלְאָכִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹמְרוֹ בִכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת וּבַעֲמִידָה וּבִכְרִיעוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּתְהִלּוֹת, וְכָל כֹּחוֹתָיו הַגּוּפִיִּים צָמִים מֵהָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, מִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרִיִּים, כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ טֶבַע בַּהֲמִי. וְכֵן יִהְיֶה צוֹם הֶחָסִיד בְּכָל עֵת שֶׁיָּצוּם, שֶׁיְּעַנֶּה בוֹ הָרְאוּת וְהַשֵּׁמַע וְהַלָּשׁוֹן, וְלֹא יַטְרִידֵם בְּזוּלַת מַה שֶּׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הָאֱלֹהִים, וְכֵן הַכֹּחוֹת הַפְּנִימִיִּים מִדִּמְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה וְזוּלָתִי זֶה, וְעִם זֶה יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים. 5. The Rabbi: The pious man is nothing but a prince who is obeyed by his senses, and by his mental as well as his physical faculties, which he governs corporeally, as it is written: 'He that ruleth his spirit [is better] than he that taketh a city' (Proverbs 16:32). He is fit to rule, because if he were the prince of a country he would be as just as he is to his body and soul. He subdues his passions, keeping them in bonds, but giving them their share in order to satisfy them as regards food, drink, cleanliness, etc. He further subdues the desire for power, but allows them as much expansion as avails them for the discussion of scientific or mundane views, as well as to warn the evil-minded. He allows the senses their share according as he requires them for the use of hands, feet, and tongue, as necessity or desire arise. The same is the case with hearing, seeing, and the kindred sensations which succeed them; imagination, conception, thought, memory, and will power, which commands all these; but is, in its turn, subservient to the will of intellect. He does not allow any of these limbs or faculties to go beyond their special task, or encroach upon another. If he, then, has satisfied each of them (giving to the vital organs the necessary amount of rest and sleep, and to the physical ones waking, movements, and worldly occupation), he calls upon his community as a respected prince calls his disciplined army, to assist him in reaching the higher or divine degree which is to be found above the degree of the intellect. He arranges his community in the same manner as Moses arranged his people round Mount Sinai. He orders his will power to receive every command issued by him obediently, and to carry it out forthwith. He makes faculties and limbs do his bidding without contradiction, forbids them evil inclinations of mind and fancy, forbids them to listen to, or believe in them, until he has taken counsel with the intellect. If he permits they can obey him, but not otherwise. In this way his will power receives its orders from him, carrying them out accordingly. He directs the organs of thought and imagination, relieving them of all worldly ideas mentioned above, charges his imagination to produce, with the assistance of memory, the most splendid pictures possible, in order to resemble the divine things sought after. Such pictures are the scenes of Sinai, Abraham and Isaac on Moriah, the Tabernacle of Moses, the Temple service, the presence of God in the Temple, and the like. He, then, orders his memory to retain all these, and not to forget them; he warns his fancy and its sinful prompters not to confuse the truth or to trouble it by doubts; he warns his irascibility and greed not to influence or lead astray, nor to take hold of his will, nor subdue it to wrath and lust. As soon as harmony is restored, his will power stimulates all his organs to obey it with alertness, pleasure, and joy. They stand without fatigue when occasion demands, they bow down when he bids them to do so, and sit at the proper moment. The eyes look as a servant looks at his master, the hands drop their play and do not meet, the feet stand straight, and all limbs are as frightened and anxious to obey their master, paying no heed to pain or injury. The tongue agrees with the thought, and does not overstep its bounds, does not speak in prayer in a mere mechanical way as the starling and the parrot, but every word is uttered thoughtfully and attentively. This moment forms the heart and fruit of his time, whilst the other hours represent the way which leads to it. He looks forward to its approach, because while it lasts he resembles the spiritual beings, and is removed from merely animal existence. Those three times of daily prayer are the fruit of his day and night, and the Sabbath is the fruit of the week, because it has been appointed to establish the connexion with the Divine Spirit and to serve God in joy, not in sadness, as has been explained before. All this stands in the same relation to the soul as food to the human body. Prayer is for his soul what nourishment is for his body. The blessing of one prayer lasts till the time of the next, just as the strength derived from the morning meal lasts till supper. The further his soul is removed from the time of prayer, the more it is darkened by coming in contact with worldly matters. The more so, as necessity brings it into the company of youths, women, or wicked people; when one hears unbecoming and soul-darkening words and songs which exercise an attraction for his soul which he is unable to master. During prayer he purges his soul from all that passed over it, and prepares it for the future. According to this arrangement there elapses not a single week in which both his soul and body do not receive preparation. Darkening elements having increased during the week, they cannot be cleansed except by consecrating one day to service and to physical rest. The body repairs on the Sabbath the waste suffered during the six days, and prepares itself for the work to come, whilst the soul remembers its own loss through the body's companionship. He cures himself, so to speak, from a past illness, and provides himself with a remedy to ward off any future sickness. This is almost the same as Job did with his children every week, as it is written: 'It may be that my sons have sinned' (Job 1:5). He, then, provides himself with a monthly cure, which is 'the season of atonement for all that happened during this period,' viz. the duration of the month, and the daily events, as it is written: 'Thou knowest not what a day may bring forth' (Proverbs 27:1) He further attends the Three Festivals and the great Fast Day, on which some of his sins are atoned for, and on which he endeavours to make up for what he may have missed on the days of those weekly and monthly circles. His soul frees itself from the whisperings of imagination, wrath, and lust, and neither in thought or deed gives them any attention. Although his soul is unable to atone for sinful thoughts--the result of songs, tales, etc., heard in youth, and which cling to memory--it cleanses itself from real sins, confesses repentance for the former, and undertakes to allow them no more to escape his tongue, much less to put them into practice, as it is written: 'I am purposed that my mouth shall not transgress' (Psalsm 17:3). The fast of this day is such as brings one near to the angels, because it is spent in humility and contrition, standing, kneeling, praising and singing. All his physical faculties are denied their natural requirements, being entirely abandoned to religious service, as if the animal element had disappeared. The fast of a pious man is such that eye, ear, and tongue share in it, that he regards nothing except that which brings him near to God. This also refers to his innermost faculties, such as mind and imagination. To this he adds pious works.
(ו) אָמַר הַכּוּזָרִי: הַמַּעֲשִׂים הַיְדוּעִים. 6. Al Khazari: Dost thou refer to deeds generally known?
(ז) אָמַר הֶחָבֵר: הַמַּעֲשִׂים הַמִּנְהָגִיִּים וְהַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים הֵם הַיְדוּעִים, אֲבָל הָאֱלֹהִיִּים הַנּוֹסָפִים עֲלֵיהֶם לָחוּל בְּאֻמַּת אֵל חַי שֶׁיַּנְהִיגֶנָּה, אֵינָם יְדוּעִים עַד שֶׁיָּבֹאוּ מֵאֶצְלוֹ מְפֹרָשִׁים וּמְחֻלָּקִים. וְעוֹד, כִּי אֵין הַמִּנְהָגִיִּים וְהַשִּׂכְלִיִּים הָהֵם יְדוּעִים, שֶׁאִם נֵדָעֵם בְּעַצְמָם לֹא נֵדַע שִׁעוּרָם, כִּי אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַעֲנָקָה חוֹבָה, וּמוּסַר הַנֶּפֶשׁ בִּכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת חוֹבָה, וְהַהוֹנָאָה מְגֻנָּה, וְהַהֶפְקֵר עִם הַנָּשִׁים מְגֻנֶּה, וְהַבִּיאָה אֶל קְצָת הַקְּרוֹבוֹת מְגֻנָּה, וְכִבּוּד הָאָבוֹת חוֹבָה, וְכַדּוֹמֶה לָאֵלֶּה, אַךְ הַגְבָּלַת זֶה וְשִׁעוּרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה טוֹב לַכֹּל, אֵינֶנּוּ כִּי אִם לֵאלֹהִים יִתְבָּרָךְ. אֲבָל הַמַּעֲשִׂים הָאֱלֹהִיִּים אֵין שִׂכְלֵנוּ מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם [וְהֵם] (נִדָּחִים) [נִדְחִים] אֵצֶל הַשֵּׂכֶל, וְהֵם נִשְׁמָעִים כַּאֲשֶׁר יִשְׁמַע הַחוֹלֶה אֶל הָרוֹפֵא בִרְפוּאוֹתָיו וְהַנְהָגוֹתָיו. הֲלֹא תִרְאֶה הַמִּילָה, כַּמָּה הִיא רְחוֹקָה מִן הַהַקָּשָׁה וְאֵין לָהּ דֶּרֶךְ אֶל הַהַנְהָגָה, וּכְבָר קִבֵּל אוֹתָהּ אַבְרָהָם, עִם קְשִׁי הָעִנְיָן עַל הַטֶּבַע, וְהוּא בֶן מְאַת שָׁנָה, בְּנַפְשׁוֹ וּבְבָנָיו, וְהָיְתָה אוֹת בְּרִית לְהִדָּבֵק בּוֹ וּבְזַרְעוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַהֲקִמוֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. 7. The Rabbi: The social and rational laws are those generally known. The divine ones, however, which were added in order that they should exist in the people of the 'Living God' who guides them, were not known until they were explained in detail by Him. Even those social and rational laws are not quite known, and though one might know the gist of them, their scope remains unknown. We know that the giving of comfort and the feeling of gratitude are as incumbent on us as is chastening of the soul by means of fasting and meekness; we also know that deceit, immoderate intercourse with women, and cohabitation with relatives are abominable; that honouring parents is a duty, etc. The limitation of all these things to the amount of general usefulness is God's. Human reason is out of place in matters of divine action, on account of its incapacity to grasp them. Reason must rather obey, just as a sick person must obey the physician in applying his medicines and advice. Consider how little circumcision has to do with philosophy, and how small is its social influence. Yet Abraham, in spite of the hardship the very nature of this command must have seemed at his age, subjected his person and children to it, and it became the sign of the covenant, of the attachment of the Divine Influence to him, as it is written: 'And I will establish My covenant between me and thee and thy seed after them in their generations, for an everlasting covenant, to be a God unto thee . . .' (Genesis 17:7).
(ח) אָמַר הַכּוּזָרִי: בֶּאֱמֶת קִבַּלְתֶּם הַתּוֹרָה הַזֹּאת כָּרָאוּי, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָהּ בְּהִשְׁתַּדְּלוּת גְּדוֹלָה בְמַקְהֵלִים בְּהִזְדַּמֵּן אֵלֶיהָ, לְשַׁבֵּחַ עָלֶיהָ וְלִזְכֹּר שָׁרָשֶׁיהָ וְעִלָּתָהּ בַּבְּרָכָה, וְזוּלַתְכֶם טָרַח לְהִדַּמּוֹת אֲלֵיכֶם, וְעָלָה בְיָדוֹ הַצַּעַר, מִבְּלִי הַהֲנָאָה אֲשֶׁר יִמְצָאֶנָּה מִי שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בַּסִּבָּה אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ סוֹבֵל הַצַּעַר הַזֶּה. 8. Al Khazari: You accepted this command in a proper manner indeed, and you perform it publicly with the greatest zeal and readiness, praising it and expressing its root and origin in the formula of blessing. Other nations may desire to imitate you, but they only have the pain without the joy which can only be felt by him who remembers the cause for which he bears the pain.
(ט) אָמַר הֶחָבֵר: וְכֵן שְׁאָר הַדִּמְיוֹנִים לֹא יָכְלָה אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת לְהִתְדַּמּוֹת אֵלֵינוּ בְדָבָר. הֲלֹא תִרְאֶה אֲשֶׁר קָבְעוּ יוֹם לִמְנוּחָה בִּמְקוֹם יוֹם הַשַּׁבָּת, הֲיוּכְלוּ לְהִדַּמּוֹת אֶלָּא כַאֲשֶׁר יִדַּמּוּ צוּרוֹת הַצְּלָמִים אֶל צוּרוֹת בְּנֵי אָדָם הַחַיִּים. 9. The Rabbi: Even in other instances of imitation no people can equal us at all. Look at the others who appointed a day of rest in the place of Sabbath. Could they contrive anything which resembles it more than statues resemble living human bodies?
(י) אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר חָשַׁבְתִּי בְעִנְיַנְכֶם, וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ לֵאלֹהִים סוֹד בְּהַשְׁאִירְכֶם, וְשֶׁהוּא שָׂם הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים מֵהַגָּדוֹל שֶׁבַּסִּבּוֹת בְּהַשְׁאִיר תָּאָרְכֶם וַהֲדַרְכֶם, כִּי הָאֻמּוֹת הָיוּ מְחַלְּקוֹת אֶתְכֶם לַעֲבָדִים בַּעֲבוּר בִּינַתְכֶם וְזֹךְ דַּעְתְּכֶם, וְהָיוּ מְשִׂימִים אֶתְכֶם עוֹד אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, לוּלֵא אֵלֶּה הָעִתִּים שֶׁאַתֶּם שׁוֹמְרִים אוֹתָם הַשְּׁמִירָה הַזֹּאת הַמְעֻלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵאֵת הָאֱלֹהִים וּלְעִלּוֹת חֲזָקוֹת, כְּמוֹ זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם, זֵכֶר לְמַתַּן תּוֹרָה, וְכֻלָּם עִנְיָנִים אֱלֹהִיִּים, אַתֶּם מֻזְהָרִים בִּשְׁמִירָתָם. וְלוּלֵא הֵם לֹא הָיָה אֶחָד מִכֶּם לוֹבֵשׁ בֶּגֶד נָקִי, וְלֹא הָיָה לָכֶם קִבּוּץ לְזִכְרוֹן תּוֹרַתְכֶם מִפְּנֵי שִׁפְלוּת נַפְשְׁכֶם בְּהַתְמָדַת הַגָּלוּת עֲלֵיכֶם. וְלוּלֵא הֵם לֹא הֱיִיתֶם מִתְנַעֲמִים יוֹם אֶחָד בְּאֹרֶךְ יְמֵיכֶם, וּכְבָר הָיָה לָכֶם בָּזֶה שִׁשִּׁית יְמֵיכֶם מְנוּחַת הַגּוּף וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ, אֵין הַמְּלָכִים יְכוֹלִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹתָם אֵינָם מִתְיַשְּׁבוֹת בְּיוֹם מְנוּחָתָם, כִּי, אִם יִצְטָרְכוּ בַיּוֹם הַהוּא לִיגִיעָה וּתְנוּעָה, הָיוּ נָעִים וִיגֵעִים, וְאֵין נַפְשׁוֹתָם בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה. וְלוּלֵא הֵם, הָיָה כָל יְגִיעֲכֶם לְזוּלַתְכֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻמָּן לְשָׁלָל. אִם כֵּן הוֹצָאַתְכֶם בָּהֶם רֶוַח לָכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהַהוֹצָאָה בָהֶם לְשֵׁם שָׁמָיִם. 10. Al Khazari: I have often reflected about you and come to the conclusion that God has some secret design in preserving you, and that He appointed the Sabbath and holy days among the strongest means of preserving your strength and lustre. The nations broke you up and made you their servants on account of your intelligence and purity. They would even have made you their warriors were it not for those festive seasons observed by you with so much conscientiousness, because they originate with God, and are based on such causes as 'Remembrance of the Creation,' 'Remembrance of the exodus from Egypt,' and 'Remembrance of the giving of the Law.' These are all divine commands, to observe which you are charged. Had these not been, not one of you would put on a clean garment; you would hold no congregation to remember the law, on account of your everlasting affliction and degradation. Had these not been, you would not enjoy a single day in your lives. Now, however, you are allowed to spend the sixth part of life in rest of body and soul. Even kings are unable to do likewise, as their souls have no respite on their days of rest. If the smallest business calls them on that day to work and stir, they must move and stir, complete rest being denied to them. Had these laws not been, your toil would benefit others, because it would become their prey. Whatever you spend on these days is your profit for this life and the next, because it is spent for the glory of God.
(יא) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד מִמֶּנּוּ נִזְהָר בְּמִצְוַת אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֱלֹהִיִּים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וְהַמּוֹעֲדִים וְתוֹרָתָם הַמְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וּלְהִשָּׁמֵר מִן הָעֲרָיוֹת, וְהַכִּלְאַיִם בַּצֶּמַח וּבַבְּגָדִים וּבַחַיִּים, וּבַשְּׁמִטָּה וּבַיּוֹבֵל, וּלְהִשָּׁמֵר מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמַה שֶּׁנִּתְלֶה בָהּ, וּלְהִשָּׁמֵר מִדְּרֹשׁ יְדִיעַת הַנֶּעְלָם מִזּוּלָתִי הַנְּבוּאָה אוֹ הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים אוֹ הַחֲלוֹמוֹת הַנֶּאֱמָנִים, וְלֹא יִשְׁמַע אֶל קוֹסֵם וְאֶל חוֹבֵר וְאֶל מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ. וּלְהִזָּהֵר מֵהַזִּיבוֹת וְהַנִּדּוֹת וּלְהִשָּׁמֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַגָּעוֹ וּמִן הַצָּרַעַת, וּלְהִשָּׁמֵר מֵהַדָּם וְהַחֵלֶב מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֵלֶק אִשֵּׁי ה', וּשְׁמִירַת מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ עַל כָּל עֲבֵרָה בְשׁוֹגֵג וּמֵזִיד מִקָרְבָּן, זוּלַת מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִפִּדְיוֹן בְּכוֹר וְהַבְּכוֹרוֹת וְהַבִּכּוּרִים וְעַל כָּל לֵדָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ, קָרְבָּן. וּמַה שֶּׁנִּטְהַר מִמֶּנּוּ מִזִּיבוֹת וְצָרַעַת, קָרְבָּן וּמִנְחָה, בִּלְעֲדֵי מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִמַּעְשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּמַעְשַׂר עָנִי וְהָרֵאָיוֹן שָׁלֹש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, וְהַפֶּסַח וְתוֹרוֹתָיו שֶׁהוּא קָרְבַּן ה', חַיָּב בּוֹ כָּל אֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַסֻּכָּה וְהַלּוּלָב וְהַשּׁוֹפָר, וּמַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ מֵהַכֵּלִים וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ הַטְּהוֹרִים לַמְּנָחוֹת וְלַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה, וּמַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, וּשְׁמִירַת הַפֵּאָה וְהָעָרְלָה וְקֹדֶשׁ הִלּוּלִים. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיִּשְׁמֹר מֵהָעִנְיָנִים הָאֱלֹהִיִּים מַה שֶׁיּוּכַל, לִהְיוֹת נֶאֱמָן בְּאָמְרוֹ: "לֹא־עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכַחְתִּי", מִלְּבַד הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת וְהַשְּׁלָמִים וּמַה שֶּׁהוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מֵהַנְּזִירוּת. אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, וְהַשְׁלָמַת רֻבָּם בַּעֲבוֹדַת כֹּהֲנִים. אֲבָל הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהָגִיּוֹת, כְּמוֹ לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ, וְכִבּוּד אָב וָאֵם, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, וְהִתְרַחֵק מִן הַנֶּשֶׁךְ וְהָרִבִּית, וְהִזָּהֵר בְּמֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, וְאֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק, וַעֲזִיבַת הַלֶּקֶט וְהָעֹלֵלוֹת וְהַפֹּארוֹת, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְהַתּוֹרוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, כְּמוֹ אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ וְלֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ, עִם תּוֹסֶפֶת מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה הַזֹּאת, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ מַצְפּוּנֵי בְנֵי אָדָם כָּל שֶׁכֵּן מַעֲשֵׂיהֶם וְדִבְרֵיהֶם, וְשֶׁהוּא גּוֹמֵל עַל הַטּוֹב וְעַל הָרַע מֵהֶם, וְכִי עֵינֵי ה' מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ. וְאֵין הֶחָסִיד מִתְעַסֵּק וְלֹא חוֹשֵׁב וְלֹא מְדַבֵּר עַד שֶׁיַּאֲמִין, שֶׁעִמּוֹ עֵינַיִם רוֹאוֹת וְצוֹפוֹת וְגוֹמְלוֹת אוֹתוֹ עַל הַטּוֹב וְעַל הָרָע, וּפוֹקְדוֹת עָלָיו כָּל מְעֻוָּת מִדִּבּוּרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ, וְהוּא הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב כְּיָרֵא וְחָרֵד הַמִּתְבַּיֵּשׁ מִמַעֲשָׂיו לְעִתִּים, כַּאֲשֶׁר הוּא שָׂמֵחַ וְשָׂשֹ, וְתִיקַר נַפְשׁוֹ אֶצְלוֹ בְעֵת טוֹבָתוֹ, וּכְאִלּוּ הוּא זוֹכֵר טוֹבָתוֹ לֵאלֹהָיו כְּשֶׁהוּא סוֹבֵל הַצַּעַר בַּעֲבוֹדָתוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁהוּא מַאֲמִין וּמְקַבֵּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה־לְמַעְלָה מִמֶּךָּ: עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים. וְיִרְאֶה מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד הַטְּעָנָה הַנֶּאֱמָנָה: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם־יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט", וְכָל מַה שֶּׁאָמַר בְּמִזְמוֹר: ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע, וְיַחֲשׁׂב כִּי כָל אֲבָרָיו מוּשָׂמִים בְּחָכְמָה וְסֵדֶר וְשִׁעוּר, וְיִרְאֶה אוֹתָם נִשְׁמָעִים לְחֶפְצוֹ, וְהוּא אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁרָאוּי לְהָנִיעַ מֵהֶם. עַל הַדִּמְיוֹן, שֶׁיִּרְצֶה לָקוּם וְיִמְצָא כָּל הָאֵבָרִים כְּעוֹזְרִים הַשּׁוֹמְעִים כְּבָר הֵקִימוּ גּוּפוֹ וְהוּא לֹא יֵדַע הָאֲבָרִים הָהֵם, וְכֵן כְּשֶׁיִּרְצֶה לָלֶכֶת אוֹ לָשֶׁבֶת וּשְׁאָר הַמַּצָּבִים. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל־דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְדַק וְעָמֹק מִמֶּנּוּ אֶבְרֵי הַדִּבּוּר; תִּרְאֶה הַתִּינוֹק מְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹמֵעַ, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה אֵבָר, בְּאֵיזֶה עֶצֶב וּבְאֵיזֶה מֵיתָר רָאוּי לְדַבֵּר. וְכֵן כְּלֵי הֶחָזֶה בְטַעֲמֵי הַנִּגּוּן הוּא מְדַמֶּה אוֹתָם וּמְתַקְּנָם, וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דָבָר, כְּאִלּוּ יוֹצְרָם מַמְצִיאָם וּמַעֲבִידָם לוֹ בְכָל הָעִתִּים כְּצָרְכּוֹ. וְהַדָּבָר כֵּן אוֹ קָרוֹב לְכֵן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עִנְיַן הַבְּרִיאָה דּוֹמֶה לְעִנְיַן הַמְּלָאכָה, כִּי הָאֻמָּן כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה רֵחַיִם, עַל הַדִּמְיוֹן, וְיֵלֵךְ לוֹ, וְיַעֲשֹוּ הָרֵחַיִם מַה שֶׁבַּעֲבוּרוֹ נַעֲשֹוּ, וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בּוֹרֵא הָאֵבָרִים וְנוֹתֵן לָהֶם כֹּחוֹת וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם עִם הָרְגָעִים, וְאִלּוּ הָיוּ מַעֲלִים עַל לֵב הִסְתַּלְּקוּת הַשְׁגָּחָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ רֶגַע אֶחָד הָיָה נִפְסָד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וּכְשֶׁיִּהְיֶה הֶחָסִיד חוֹשֵׁב זֶה בְּכָל תְּנוּעוֹתָיו, אֵיךְ לֹא תִהְיֶינָה תְּנוּעוֹתָיו כֻּלָּם כְּבָר נָתַן בָּהֶם חֵלֶק הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר בְּרָאָם תְּחִלָּה וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם בְּעֵזֶר תָּמִיד בְּהַשְׁלָמָתָם, וְהוּא לְעוֹלָם כְּאִלּוּ הַשְּׁכִינָה עִמּוֹ וְהַמַּלְאָכִים מִתְחַבְּרִים עִמּוֹ בְּכֹחַ, וְאִם יֶחֱזַק בַּחֲסִידוּת וְיִהְיֶה בַּמְּקוֹמוֹת הָרְאוּיִים לַשְׁכִינָה יְחַבְּרוּהוּ בְּפֹעַל, וְיִרְאֶה אוֹתָם עַיִן בְּעַיִן לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר הָיוּ טוֹבֵי הַחֲכָמִים בְּבַיִת שֵׁנִי רוֹאִים הַצּוּרוֹת וְשׁוֹמְעִים בַּת קוֹל וְהִיא מַדְרֵגַת הַחֲסִידִים, וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה מַדְרֵגַת הַנְּבִיאִים. וִיקַבֵּל הֶחָסִיד מִכְּבוֹד הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַנִּמְצָא עִמּוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לְקַבֵּל הָעֶבֶד מֵאֲדוֹנָיו שֶׁבְּרָאוֹ וְהֵטִיב לוֹ וְהוּא צוֹפֵהוּ לְגָמְלוֹ אוֹ לְעָנְשׁוֹ. וְאַל יִגְדַּל בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁאוֹמֵר הֶחָסִיד קֹדֶם הִכָּנְסוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא: הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים קְדוֹשִׁים, כָּבוֹד לַשְּׁכִינָה, וְהִתְוַדּוֹתוֹ אַחֲרֵי יְצִיאָתוֹ בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה. וְכַמָּה גְּדוֹלָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת בְּעִנְיָנָהּ וְכַמָּה מְתֻקָּנוֹת מִלּוֹתֶיהָ לְמִי שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בָּהֶן בְּעֵין הָאֱמֶת, שֶׁהִקְדִּים תְּחִלָּה 'בְּחָכְמָה' וְחוֹתֵם בְּ'רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשֹוֹת' – לָמַד עַל פְּלִיאוֹת מַה שֶּׁבָּרָא בַחַיִּים מֵהַכֹּחוֹת הַדּוֹחִים וְהַמַּחֲזִיקִים, וְכָלַל כָּל הַחַיִּים בְּאָמְרוֹ 'כָּל בָּשָׂר'. וְקוֹשֵׁר מַצְפּוּנוֹ בָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּתַחְבּוּלוֹת, מֵהֶם מִצְוֹת כְּתוּבוֹת וּמֵהֶם מְקֻבָּלוֹת, וְהוּא נוֹשֵׂא הַתְּפִלִּין עַל מְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה וְהַזִּכָּרוֹן מֵהָרֹאשׁ וְאוֹצֵל מֵהֶם רְצוּעָה מַגַּעַת אֶל יָדוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָהּ עִם הַשָּׁעוֹת, וּתְפִלִּין שֶׁל יָד עַל מַבּוּעַ הַכֹּחוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלֵּב, וְנוֹשֵׂא הַצִּיצִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִידוּהוּ חוּשָׁיו בָּעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. וְהַכָּתוּב בַּתְּפִלִּין: הַיִּחוּד וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ וְזֵכֶר יְצִיאַת מִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְעָנָה שֶׁאֵין בָּהּ מִדְחֶה, כִּי לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הִתְחַבְּרוּת בַּבְּרוּאִים וְהַשְׁגָּחָה עֲלֵיהֶם וִידִיעָה בְמַעֲשֵׂיהֶם. אַחַר כֵּן מִתְגַּלְגֵּל בְּכָל חוּשָׁיו לָתֵת חֵלֶק הָאֱלֹהִים בָּהֶם, וּכְבָר קִבַּלְנוּ כִּי הַמְעַט שֶׁבַּשִּׁעוּרִים אֲשֶׁר יֵצֵא הָאָדָם בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵהַתִּשְׁבָּחוֹת הֵם מֵאָה בְרָכוֹת לֹא פָּחוֹת, מֵהֶם הַמְפֻרְסָמוֹת. וְאַחַר כֵּן יִשְׁתַּדֵּל בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם לְהַשְׁלִימָם בְּרֵיחָנִים וּמַאֲכָלִים וּשְׁמוּעוֹת וּמַרְאוֹת, יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף יִהְיֶה תּוֹסֶפֶת מְקָרֶבֶת אֶל הָאֱלֹהִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל־הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: כִּי שִׁבְחֲךָ לֹא יִכְלְלֵהוּ הַמִּנְיָן אֲבָל אֲקַבְּלֶנּוּ עָלַי כָּל יָמַי וְלֹא אֶמָּנַע מִמֶּנּוּ תָמִיד. וְהָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה מֵאֵין סָפֵק נִכְנָסוֹת בַּנֶּפֶשׁ עִם אֵלֶּה הָעִנְיָנִים, וּמְשׁׂעָרִים בְּשִׁעוּר תּוֹרִיִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תָבִיא הַשִּׂמְחָה בְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶל מַה שֶּׁמֵּבִיא אֶל הַשְּׂחוֹק וְהַתַּאֲוָה וְהַבַּטָּלָה, וּלְהִמָּנַע מֵהַתְּפִלּוֹת בְּעִתָּם כָּרָאוּי, וְשֶׁלֹּא תוֹצִיא הַיִּרְאָה אֶל גְּבוּל שֶׁמְּיָאֵשׁ מֵהַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה, וְיִשָּׁאֵר דּוֹאֵג כָּל יָמָיו וְיַעֲבֹר כָּל מַה שֶּׁיְּצַוֶּה הַבּוֹרֵא מֵהַשִּׂמְחָה בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְיִמְעַט שִׁבְחוֹ עַל טוֹבַת הָאֱלֹהִים, כִּי הַשֶּׁבַח הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַשִּׂמְחָה, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר בּוֹ: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו', וְשֶׁלֹּא תוֹצִיאֶנּוּ הַקִּנְאָה בְּ'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ' וּבְדִבְרֵי הַחָכְמוֹת, לִידֵי הַכַּעַס וְהַנְּטִירָה, וְתִטָּרֵד נַפְשׁוֹ מֵהִזְדַּכְּכוּת בְּעִתּוֹת הַתְּפִלּוֹת. וִייַשֵּׁב בְּלִבּוֹ צִדּוּק הַדִּין יִשּׁוּב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמָגֵן וּלְמִסְתּוֹר מֵהַפְּגָעִים וְהַצָּרוֹת הַהֹווֹת בָּעוֹלָם, כְּשֶׁיִּתְיַשֵּׁב בְּנַפְשׁוֹ צֶדֶק בּוֹרֵא הַחַיִּים וּמַטְרִיפָם וּמַנְהִיגָם בְּחָכְמָתוֹ, וְשֶׁאֵין הַדֵּעוֹת מַשִּׂיגוֹת פְּרָטֶיהָ אֲבָל מַשִּׂיגוֹת כְּלָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁהֵם רוֹאוֹת מִתִּקּוּן הַבְּרִיאָה בָהֶם, וּמַה שֶּׁכּוֹלֵל מֵהַפְּלִיאוֹת הַמּוֹרוֹת עַל כַּוָּנַת חָכָם וְחָפֵץ יוֹדֵעַ וְיָכוֹל, בַּאֲשֶׁר שָׂם לְקָטֹן וְגָדוֹל מֵהֶם מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ מֵחוּשִׁים נִסְתָּרִים וְנִרְאִים וְרוּחוֹת וְאֵבָרִים, וְשָׂם הַכֵּלִים מְפִיקִים רְאוּיִים לָרוּחוֹת, וְשָׂם לַצְּבוֹעִים מִדַּת הַגְּבוּרָה וּכְלֵי הַדְּרִיסָה וְהַטֶּרֶף, וְשָׂם לָאַרְנֶבֶת וְלָאַיָּל כְּלֵי הַבְּרִיחָה וּמִדַּת הַמֹּרֶךְ. וּמִי שֶׁמְּחַשֵּׁב בִּבְרִיאַת הָאֵבָרִים וְתוֹעֲלוֹתֵיהֶם וְעֶרְכָּם מִן הָרוּחוֹת, יִרְאֶה בָזֶה מֵהַצֶּדֶק וְהַסִּדּוּר הַחָכְמִי, מַה שֶּׁלֹּא יַשְׁאִיר בְּלִבּוֹ סָפֵק בְּצֶדֶק הַבּוֹרֵא. וְאִם יָבוֹא שְׂטַן הַמַּחֲשָׁבָה לְהַרְאוֹת לוֹ הָעָוֶל עַל הָאַרְנֶבֶת בַּאֲשֶׁר הִיא מַאֲכָל לַצְּבוֹעִים, וְהַזְּבוּב לָעַכָּבִישׁ, יָשִׁיב עָלָיו הַשֵּׂכֶל וְיִגְעַר בּוֹ, לוֹמַר: אֵיךְ אֲיַחֵס הָעָוֶל אֶל חָכָם שֶׁנִּתְבָּרֵר לִי צִדְקוֹ וְשֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ אֶל הָעָוֶל, וְאִלּוּ הָיָה צִידַת הַצְּבוֹעִים לָאַרְנֶבֶת וְצִידַת הָעַכָּבִישׁ לַזְּבוּב בְּמִקְרֶה, הָיִיתִי אוֹמֵר בְּטַעֲנַת 'הַמִּקְרֶה', אַךְ אֲנִי רוֹאֶה הֶחָכָם הַהוּא הַמַּנְהִיג הַצַּדִּיק, הוּא אֲשֶׁר שָׂם כְּלֵי הַצַּיִד לָאַרְיֵה: מִגְּבוּרָה וִיכֹלֶת וְשִׁנַּיִם וְצִפָּרְנַיִם, וְשָׂם הָעַכָּבִישׁ נֻכָּר לְתַחְבּוּלָה, וְשָׂם לוֹ הָאֲרִיגָה לְבוּשׁ מִבְּלִי לְמִידָה, יֶאֱרֹג הַשְּׂבָכִים לַזְּבוּב, וְשָׂם לוֹ כֵלִים רְאוּיִים לַמְּלָאכָה הַזֹּאת, וְזִמֵּן לוֹ הַזְּבוּב לְמִחְיָה וּלְמָזוֹן, כַּאֲשֶׁר זִמֵּן לְהַרְבֵּה מִדְּגֵי הַיָּם מָזוֹן דָּגִים אֲחֵרִים, הַאֹמַר עַל זֶה, שֶׁיִּהְיֶה, אֶלָּא לְחָכְמָה שֶׁאֵינֶנִּי מַשִּׂיגָהּ, וְאַצְדִּיק מִי שֶׁנִּקְרָא 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ'. וּמִי שֶׁנִּתְיַשֵּׁב עַל נַפְשׁוֹ זֶה יִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ צָרָה אוֹמֵר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה, וְיִחְיֶה חַיִּים עֲרֵבִים תָּמִיד, וְתָקֵל עָלָיו הַצָּרוֹת, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׂמַח בָּהֶם כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ לְעָוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, כְּמִי שֶׁיִּפְרַע חוֹבוֹ וְהוּא שָׂמֵחַ בְּמַה שֶּׁהֵקֵל מֵעָלָיו מִמֶּנּוּ, וְיִשְׂמַח לַשָּׂכָר וְלַגְּמוּל הַצָּפוּי לוֹ, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁהוּא מְלַמֵּד לִבְנֵי אָדָם מֵהַסֵּבֶל וְהַצְדָּקַת דִּין הַבּוֹרֵא, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ עָלָיו בָּזֶה מֵהַשֵּׁם הַטּוֹב וְהַתִּפְאֶרֶת, זֶה בַּצָּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת בּוֹ, וְכֵן יַעֲשֶׂה בַצָּרוֹת הַכּוֹלְלוֹת כְּשֶׁיַּעֲבִירוּ בִּלְבּוּלֵי הַמַּחֲשָׁב עַל לִבּוֹ אֹרֶךְ הַגָּלוּת וּפִזּוּר הָאֻמָּה וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ מֵהַדַּלּוּת וְהמִעוּט, יִתְנַחֵם תְּחִלָּה בְּצִדּוּק הַדִּין כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, וְאַחַר כֵּן בְּנִכּוּי עֲוֹנוֹתָיו, וּבַשָּׂכָר הַצָּפוּן לָעוֹלָם הַבָּא, וּבְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם יְיָאֲשֶׁנּוּ שְׂטָנוֹ מִזֶּה, בְּאָמְרוֹ: 'הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה', לְגֹדֶל מַה שֶּׁנִּכְחַדְנוּ מִגּוֹי וְנִשְׁכַּח זִכְרֵנוּ, וּכְמָה שֶׁנֶּאֱמַר: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵנוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ, יַחֲשׁׂב בְּאֵיכוּת יְצִיאַת מִצְרַיִם וְכָל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּ'כַמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ', וְלֹא יִהְיֶה קָשֶׁה בְעֵינָיו אֵיךְ נָשׁוּב לְקַדְמוּתֵנוּ אֲפִלּוּ אִם לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ אֶלָּא אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: 'אַל־תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב', כִּי מַה הוּא הַנִּשְׁאָר מִן הָאָדָם כְּשֶׁשָּׁב תּוֹלַעַת בְּקִבְרוֹ. 11. The Rabbi: The observant among us fulfils those divine laws, viz. circumcision, Sabbath, holy days, and the accessories included in the divine law. He refrains from forbidden marriages, using mixtures in plants, clothes and animals, keeps the years of release and jubilee, avoids idolatry and its accessories, viz. discovering secrets only accessible by means of the Urim and the Thummim, or dreams. He does not listen to the soothsayer, or astrologer, or magician, augur or necromancer. He keeps the regulations concerning issue, of eating and touching unclean animals and lepers; abstains from partaking of blood and forbidden fat, because they form part of the 'five offerings of the Lord.' He observes the sacrifices ordained for intentional and unintentional transgressions; the duty of redeeming the first-born of man and beast. He brings the offerings for every child born to him, and whenever he is purged from issue and leprosy; pays the various kinds of tithes, visits the Holy Land three times in the year; observes the rules of the Paschal lamb with all accessories, as it is 'a sacrifice of the Lord' incumbent upon every freeborn Israelite. He observes the laws of the tabernacle, the palm branch and Shofar, and takes care of the holy and pure implements required for the offerings. He observes the sacrifices for his own purification, as also the regulation of the corner, the 'Orlah,' and [the fruits] holy to praise the Lord therewith. In short, he observes as many of the divine commands as to justify him in saying: 'I have not transgressed one of Thy commands, nor forgotten' (Deuteronomy 26:13). There are further to be added vows and free gifts, peace offerings and self-denials. These are the religious laws, most of which are performed in connexion with the priestly service. The social laws are such as the following: 'Thou shalt not murder,' 'Thou shalt not commit adultery, steal, give false testimony against thy neighbour,' 'Honouring thy parents,' 'You shall love the stranger,' 'You shall not speak untruth and not lie'; such as concern the avoidance of usury, the giving of correct weights and measures; the gleanings to be left, such as the forgotten grapes, the corners, etc. The ethical laws are: 'I am the Lord thy God,' 'Thou shalt have no other God,' and 'Thou shalt not take the name of thy God in vain,' with its corollary that God is all present, and penetrates all the secrets of man, as well as his actions and words, that he requites good and evil, and 'that the eyes of the Lord run to and fro' (2 Chron. xvi. 9), etc. The religious person never acts, speaks or thinks without believing that he is observed by eyes which see and take note, which reward and punish and call to account for everything objectionable in word and deed. In walking or sitting he is like one afraid and timid, who is at times ashamed of his doings; but on the other hand he is glad and rejoices, and his soul exults whenever he has done a good action, as if he had shown some attention to the Lord in enduring hardships in obedience to God. Altogether he believes in and bears in mind the following words: 'Consider three things, and thou wilt commit no sin; understand what is above thee, an all-seeing eye and a hearing ear, and all thine actions are written in a book' (Pirkei Avot 2:1). He further recalls the convincing proof adduced by David: 'He that planted the ear, shall He not hear; He that formed the eye, shall He not see?' (Psalsm 94:9). There is also the Psalm beginning: 'O Lord, Thou hast searched me and knowest me' (Psalms 134). [When reading it,] he remembers that all his limbs are placed with consummate wisdom, in proper order and proportion. He sees how they obey his will, though he know not which part of them should move. If, for example, he wishes to rise, he finds that his limbs have, like obedient helpers, raised his body, although he does not even know [the nature of] these limbs. It is the same when he wishes to sit, walk, or assumes any position. This is expressed in the words: 'Thou knowest my downsitting and mine uprising . . . Thou searchest out my path and my lying down, and art acquainted with all my ways' (Psalms 134:2-3). The organs of speech are much finer and more delicate than these. The child, as thou seest, repeats everything he hears, without knowing with which organ, nerve, muscle he must speak. The same is the case with the organs of breathing in singing melodies. People reproduce them quite harmoniously without being aware how it was done; as if their Creator produced them ever anew and placed them in man's service. Such, indeed, is the case; at least it nearly approaches it. One must not consider the work of creation in the light of an artisan's craft. When the latter, e.g. has built a mill, he departs, whilst the mill does the work for which it was constructed. The Creator, however, creates limbs and endows them continually with their faculties. Let us imagine His solicitude and guidance removed only for one instant, and the whole world would suffer. If the religious person remembers this with every movement he first acknowledges the Creator's part in them, for having created and equipped them with the assistance necessary for their permanent perfection. This is as if the Divine Presence were with him continually, and the angels virtually accompanied him. If his piety is consistent, and he abides in places worthy of the Divine Presence, they are with Him in reality, and he sees them with his own eyes occupying a degree just below that of prophecy. Thus the most prominent of the Sages, during the time of the Second Temple, saw a certain apparition and heard a kind of voice [Bath Qōl]. This is the degree of the pious, next to which is that of prophets The pious man derives from his veneration of the Divine Influence, near to him, what the servant derives from his master who created him, loaded him with gifts, and watches him in order to reward or to punish him. Thou wilt not, then, find any exaggeration in the words he utters when retiring into a private chamber: 'With your permission, O honoured ones,' in reference to the Divine Presence! And when he returns he recites the blessing: 'He that has created man in wisdom.' How sublime is this formula of blessing; what deep meaning is in its wording for him who considers it in the right spirit? Beginning with 'wisdom' and concluding with the words: 'Healer of all flesh and doer of wonders,' it furnishes a proof for the miraculousness visible in the creation of living beings, endowed with the faculties of expelling and retaining. The words 'all flesh' encompass all living beings. In this way he connects his mind with the Divine Influence by various means, some of which are prescribed in the written Law, others in tradition. He wears the phylacteries on his head on the seat of the mind and memory, the straps falling down on his hand, where he can see them at leisure. The hand phylactery he wears above the mainspring of his faculties, the heart. He wears the Zīzith lest he be entrapped by worldly thoughts, as it is written: 'That ye may not go astray after your heart and after your eyes' (Numbers 15:39). Inside the phylacteries are written [verses describing His] unity, reward, punishment, and 'the remembrance of the exodus from Egypt,' because they furnish the irrefutable proof that the Divine Influence is attached to mankind, and that Providence watches them and keeps record of their deeds. The pious man, then, examines his sensations, and devotes part of them to God. Tradition teaches that the smallest measure of praise which it is man's duty to offer to God, consists in a hundred blessings daily. First among these are the ordinary ones, then he supplements them in the course of the day by the blessings which accompany the savouring of odours, eatables and things heard and seen. Whatever he does beyond those is a gain, and brings him nearer to God, as David says: 'My mouth shall show forth Thy righteousness, Thy salvation all the day, for I know not the numbers thereof' (Psalms 71:15). He means to say: Thy glory is not comprehended by numbers, but I will devote myself to it all my life and never be free from it. Love and fear no doubt enter the soul by these means, and are measured with the measure of the law, lest the joy felt on Sabbaths and holy days outstep its bounds and develop into extravagance, debauchery and idleness, and neglect of the hours of prayer. Fear, on the other hand, should not go so far as to despair of forgiveness, and make him spend all his life in dread, causing him to transgress the command given him to feel pleasure in all that sustains him, as it is written: 'Thou shalt rejoice in every good thing' (Deuteronomy 26:11). It would also diminish his gratitude for God's bounties; for gratitude is the effect of joy. He, however, will be as one alluded to in the words: 'Because thou didst not serve the Lord thy God in joy . . . thou shalt serve thine enemies' (Deuteronomy 28:47, Deuteronomy 28:49; Leviticus 19:17). Zeal in reproving 'thy neighbour,' and in study should not pass into wrath and hatred, disturbing the purity of his soul during prayer. He is deeply convinced of the 'justice of God's judgment.' He finds in it protection and solace from sorrow and the troubles of life if he is convinced of the justice of the Creator of all living creatures; He who sustains and guides them with a wisdom which the human intellect is only capable of grasping in a general way, but not in detail. See how wonderfully conceived is the nature of the creatures; how many marvellous gifts they possess which show forth the intention of an all-wise Creator, and the will of an omniscient all-powerful Being. He has endowed the small and the great with all necessary internal and external senses and limbs. He gave them organs corresponding to their instincts. He gave the hare and stag the means of flight required by their timid nature; endowed the lion with ferocity and the instruments for robbing and tearing. He who considers the formation, use and relation of the limbs to the animal instinct, sees wisdom in them and so perfect an arrangement that no doubt or uncertainty can remain in his soul concerning the justice of the Creator. When an evil thought suggests that there is injustice in the circumstance that the hare falls a prey to the lion or wolf, and the fly to the spider, Reason steps in warning him as follows: How can I charge the all-Wise with injustice when I am convinced of His justice, and that injustice is quite out of the question? If the lion's pursuit of the hare and the spider's of the fly were mere accidents, I should assert the necessity of accident. I see, however, that this wise and just Manager of the world equipped the lion with the means for hunting, with ferocity, strength, teeth and claws; that He furnished the spider with cunning and taught it to weave a net which it constructs without having learnt to do so; how He equipped it with the instruments required, and appointed the fly as its food, just as many fishes serve other fishes for food. Can I say aught but that this is the fruit of a wisdom which I am unable to grasp, and that I must submit to Him who is called: 'The Rock whose doing is perfect' (Deuteronomy 32:4). Whoever reflects on this will do as did Nahum of Gimzō, of whom it is related that no matter what happened to him, he always said: 'This, too, is for the best.' He will, then, always live happily, and all tribulations will fall lightly upon him. He will even welcome them if he is conscious of having transgressed, and will be cleansed through them as one who has paid his debt, and is glad of having eased his mind. He looks joyfully forward to the reward and retribution which await him; nay, he enjoys affording mankind a lesson of patience and submission to God, not less than gaining a good reputation. Thus it is with [his own troubles, and also with] those of mankind at large. If his mind is disturbed by the length of the exile and the diaspora and degradation of his people, he finds comfort first in 'acknowledging the justice of the decree,' as said before; then in being cleansed from his sins; then in the reward and recompense awaiting him in the world to come, and the attachment to the Divine Influence in this world. If an evil thought make him despair of it, saying: 'Can these bones live?' (Ezekiel 37:3)--our traces being thoroughly destroyed and our history decayed, as it is written: they say: 'our bones are dried' (Ezekiel 37:11)--let him think of the manner of the delivery from Egypt and all that is put down in the paragraph: 'For how many favours do we owe gratitude to God?' He will, then, find no difficulty in picturing how we may recover our greatness, though only one of us may have remained. For it is written: 'Worm of Jacob '--what can remain of a man when he has become a worm in his grave?
(יב) אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּמוֹ זֶה יִחְיֶה בַגָּלוּת חַיִּים עֲרֵבִים וְיֶאֱרֶה פְּרִי תּוֹרָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וּמִי שֶׁהוּא סוֹבֵל הַגָּלוּת מִתְקַצֵּף, כִּמְעַט שֶׁהוּא מַפְסִיד עוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ. 12. Al Khazari: In this manner he lives a happy life even in exile; he gathers the fruit of his faith in this world and the next. He, however, who bears the exile unwillingly, loses his first and his last rewards.
(יג) אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה שֶּׁיַּחֲזִיק עֲרֵבוּתוֹ וְיִקְבָּעֶנּוּ וְיוֹסִיף לוֹ עֲרֵבוּת עַל עֲרֵבוּת, שֶׁיְּבָרֵךְ תָּמִיד עַל כָּל מַה שֶּׁהוּא מוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וּמַה שֶׁמּוֹצְאוֹ מִמֶּנּוּ. 13. The Rabbi: His pleasure is strengthened and "Can these bones live?" enhanced by the duty of saying blessings over everything he enjoys or which happens to him in this world.
(יד) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה, וְהַבְּרָכוֹת טֹרַח יָתֵר. 14. Al Khazari: How can that be, are not the blessings an additional burden?
(טו) אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא הָאָדָם הַשָּׁלֵם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּסֻפַּק בְּהַרְגָּשַׁת הַהֲנָאָה בְּמַה שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה מֵהַתִּינוֹק וְהַבְּהֵמָה, כַּאֲשֶׁר הַבְּהֵמָה יוֹתֵר רְאוּיָה לַהֲנָאָה מֵהַצֶּמַח אַף עַל פִּי שֶׁהַצֶּמַח נִזּוֹן תָּמִיד. 15. The Rabbi: Is it not beseeming that a perfect man should find more pleasure in that which he partakes than a child or an animal; even as an animal enjoys it more than does a plant though the latter is continually taking nourishment?
(טז) אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן הוּא לְיִתְרוֹן הַחוּשׁ וְהַהֶרְגֵּשׁ בַּהֲנָאָה, כִּי אִם הָיוּ מְבִיאִים אֶל הַשִּׁכּוֹר כָּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְהוּא בְעִנְיַן שִׁכְּרוּתוֹ, וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִשְׁמַע הַנִּגּוּנִים וְיִתְחַבֵּר עִם מִי שֶׁיֶּאֱהַב וּתְחַבְּקֵהוּ אֲהוּבָתוֹ, וִיסֻפַּר לוֹ כָל זֶה כְּשֶׁיֵּרָפֵא מִשִּׁכְּרוּתוֹ, הָיָה דּוֹאֵג עַל זֶה וְיַחֲשׂב הַכֹּל הֶפְסֵד וְלֹא רֶוַח, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָאוּ לְיָדוֹ הַהֲנָאוֹת הָהֵם וְהוּא בְעִנְיָן שֶׁיַּרְגִּישׁ וְיִנְעַם בָּהֶם. 16. Al Khazari: This is so because he is favoured with the consciousness of enjoyment. If a drunken person were given all he desires, whilst being completely intoxicated, he would eat and drink, hear songs, meet his friends, and embrace his beloved. But if told of it when sober, he would regret it and regard it as a loss rather than a gain, since he had all these enjoyments whilst he was incapable of appreciating them.
(יז) אָמַר הֶחָבֵר: הַהִזְדַּמְּנוּת לַהֲנָאָה וְהַרְגָּשָׁתָהּ, וְשֶׁיַּחֲשׁׂב בְּהֶעְדֵּרָהּ קֹדֶם לָכֵן, כּוֹפֵל הַהֲנָאָה. וְזֶה מִתּוֹעֶלֶת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם בְּכַוָּנָה וַהֲבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצַיְּרוֹת מִין הַהֲנָאָה בַנֶּפֶשׁ וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁחֲנָנָהּ וּכְבָר הָיָה מְזֻמָּן לְהֶעְדֵּרָהּ, וְאָז תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָהּ. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ', וּכְבָר הָיִיתָ מְזֻמָּן לָמוּת וְתוֹדֶה עַל שֶׁהֶחְיְיךָ, וְתִרְאֶה זֶה רֶוַח, וְיֵקַל בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ עִם נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁרָוַחְתָּ עִם בּוֹרַאֲךָ, שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֵעָדֵר מִמְּךָ כָּל טוּב בְּטִבְעֲךָ כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵטִיב לְךָ בַּחַיִּים וְהַהֲנָאוֹת, וְתוֹדֶה עַל כֵּן, וּבְעֵת שֶׁיְּסִירֵם מִמְּךָ תּוֹדֶה וְתַעֲבֹד וְתֹאמַר: ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, וְתִהְיֶה נֶהֱנֶה כָל יָמֶיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹחֵז הַדֶּרֶך הַזֶּה, אַל תַּחֲשׁׂב כִּי הֲנָאָתוֹ הֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אַךְ הֲנָאָה בַּהֲמִית אֵינֶנּוּ מְבִינָהּ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בַשִּׁכּוֹר. וְכֵן יַעֲלֶה הֶחָסִיד עַל לִבּוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה וְיָבִין הַכַּוָּנָה מִמֶּנָּה וּמַה שֶּׁהוּא נִתְלֶה בָהּ. הִנֵּה יְצַיֵּר בְּ'יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת', סֵדֶר עוֹלַם הָעֶלְיוֹן וְגֹדֶל הָאִישִׁים הָהֵם, וְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתָם, וְשֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּקָּטֹן שֶׁבָּרְמָשִׂים, וְאִם הֵם גְּדוֹלִים בְּעֵינֵינוּ לְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתֵינוּ בָהֶם. וְהָרְאָיָה שֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ בִּיצִירַת הַנְּמָלָה וְהַדְּבוֹרָה אֵינֶנָּהּ מְקֻצֶּרֶת מֵחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ לַשֶּׁמֶשׁ וְגַלְגָּלָהּ, אַךְ סִמָּנֵי הַחָכְמָה וְהַהַשְׁגָּחָה יוֹתֵר דַּקִּים וְנִפְלָאִים בַּנְּמָלָה וּבַדְּבוֹרָה לְמַה שֶׁהֻנַּח בָּהֶם מֵהַכֹּחוֹת וְהַכֵּלִים עִם קַטְנוּתָם. יַחֲשֹׁב בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְדְּלוּ בְעֵינָיו הַמְּאוֹרוֹת וִיסִיתֵהוּ הַשָּׂטָן בִּקְצָת דֵּעוֹת אַנְשֵׁי הַרוּחֲנִיּוֹת, וְיַעֲלֶה בְלִבּוֹ שֶׁהֵם מוֹעִילִים וּמַזִּיקִים בְּעַצְמָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אֲבָל בְּאֵיכוּתָם כָּרוּחַ וְכָאֵשׁ, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר: אִם־אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל… וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי. וְכֵן יִתֵּן אֶל לִבּוֹ בְּ'אַהֲבַת עוֹלָם', הִדָּבֵק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָעֵדָה הַמּוּכֶנֶת לְקִבּוּלוֹ כְּהִדָּבֵק הָאוֹר בַּמַּרְאָה הַזַּכָּה, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵאֶצְלוֹ הַתְחָלַת חֵפֶץ מִמֶּנּוּ לְהֵרָאוֹת מַלְכוּתוֹ בָאָרֶץ כְּהֵרָאוֹתָהּ בַּשָּׁמַיִם, וְלֹא גָּזְרָה הַחָכְמָה שֶׁיִּבְרָא מַלְאָכִים בָּאָרֶץ, אֲבָל אָדָם מִזֶּרַע וָדָם–מִתְגַּבְּרִים בָּהֶם הַטְּבָעִים וּמִתְנַצְּחִים בָּהֶם הַמִּדּוֹת, כְּפִי הִתְחַלְּפוּת הַהַצְלָחָה וְרֹעַ הַמַּזָּל, כַּאֲשֶׁר נִתְבָּאֵר בְּסֵפֶר יְצִירָה. וְכַאֲשֶׁר יִזַּךְ מֵהֶם יָחִיד אוֹ קָהָל, יָחוּל עָלָיו הָאוֹר הָאֱלֹהִי וְיַנְהִיגֶנּוּ בְנִפְלָאוֹת וּבְנוֹרָאוֹת יוֹצְאוֹת מִסֵּדֶר הָעוֹלָם הַטִּבְעִי, וְיִקָּרֵא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה וְשִׂמְחָה. וְלֹא מָצָא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְקַבֵּל, מַסְכִּית לִדְבָרוֹ, דָּבֵק בַּסֵּדֶר אֲשֶׁר צִוָּה בוֹ, אַחֲרֵי הַמְּאוֹרוֹת וְהַגַּלְגַּלִּים, אֶלָּא חֲסִידֵי בְנֵי אָדָם, הָיוּ יְחִידִים מֵאָדָם וְעַד יַעֲקֹב, וְאַחַר כֵּן שָׁבוּ קָהָל, וְחָל עֲלֵיהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לְאַהֲבָה לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, וְסִדְּרָם בַּמִּדְבָּר כְּסֵדֶר הַגַּלְגַּלִּים, אַרְבָּעָה דְּגָלִים כְּאַרְבַּעַת רִבְעֵי הַגַּלְגַּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֵׁבֶט כִּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, וּמַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּסֵפֶר יְצִירָה: "וְהֵיכָל קָדוֹש מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כֻּלָּם", וְזֶה כֻּלּוֹ מוֹרֶה עַל אַהֲבָה. וְיִהְיֶה מְשַׁבֵּחַ עָלֶיהָ וְיִסְמֹךְ לָזֶה קִבּוּלוֹ הַתּוֹרָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וְאַחַר כֵּן בְּמַה שֶׁכּוֹלֵל אֱמֶת וְיַצִּיב מֵהָעִנְיָנִים הַנִּמְרָצִים לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה – כְּאִלּוּ אַחַר שֶׁנִּתְבָּאֵר לוֹ כָּל אֲשֶׁר קָדַם וְהֵבִין אוֹתוֹ וְהִכִּירוֹ, אָסַר עַל נַפְשׁוֹ אִסָּר וְהֵעִיד עֵדִים שֶׁקִּבְּלוֹ כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּהוּ הָאָבוֹת לְפָנָיו, וְכֵן יְקַבְּלוּהוּ הַבָּנִים עַד עוֹלְמֵי עַד, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ דָּבָר טוֹב וְקַיָּם חֹק וְלֹא יַעֲבֹר. וְאַחַר כֵּן מְסַדֵּר הַקְּשָׁרִים אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלְמוּ קִשְׁרֵי הַיְּהוּדִים, וְהוּא שֶׁיּוֹדֶה בֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְקַדְמוּתוֹ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ עַל אֲבוֹתֵינוּ, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵעִמּוֹ, וּבַמּוֹפֵת עַל כָּל זֶה, וְהוּא הַחִתּוּם וְהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ, אֱמֶת מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ, וְעֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִי שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֵלֶּה בְכַוָּנָה גְּמוּרָה הוּא יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּי וְרָאוּי לוֹ שֶׁיְּקַוֶּה לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֵקַל עָלָיו לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיִשְׁאַל וְיֵעָנֶה. וְהִתְחַיֵּב לִסְמֹךְ 'גְּאֻלָּה' לִ'תְפִלָּה' בְּתַכְלִית הַחֲרִיצוּת וְהַזְּרִיזוּת כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ. וְיַעֲמֹד לַתְּפִלָּה עַל הַתְּנָאִים אֲשֶׁר קָדַם זִכְרָם בַּבְּרָכוֹת הַכּוֹלְלוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַבַּקָּשָׁה וְהַתְּפִלָּה בְּמַה שֶּׁמִּתְיַחֵד בּוֹ הַיָּחִיד, אֵינָם אֶלָּא מִן הָרְשׁוּת, וּכְבָר קָבְעוּ לָזֶה מָקוֹם בְּ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה' לְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה הַנִּקְרֵאת אָבוֹת, מַעֲלַת הָאָבוֹת, וְשֶׁבְּרִית הָאֱלֹהִים קַיָּם לָהֶם עַד עוֹלָם לֹא יָמוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם. וּמֵהַבְּרָכָה הַשֵּׁנִית הַנִּקְרֵאת גְּבוּרוֹת, כִּי לֵאלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מֶמְשָׁלָה מַתְמֶדֶת, וְאֵינֶנּוּ כַּאֲשֶׁר חוֹשְׁבִים הַטִּבְעִיִּים שֶׁהוּא עַל הַטְּבָעִים אֲשֶׁר נִסּוּם, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְחַיֶּה הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה עִם רֹחַק זֶה מֵהַקָּשַׁת הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן מַשִּׁיב הָרוּחַ וְזוּלָתוֹ, וּבְחֶפְצוֹ מַתִּיר אֲסוּרִים וְזוּלָתוֹ, וּכְבָר הִתְבָּאֵר זֶה מֵעִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר שֶׁיַּאֲמִין בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת שֶׁהֵם מְדַמּוֹת שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִתְלֶה בָעוֹלָם הַזֶּה הַגּוּפָנִי, יְרוֹמְמֵהוּ וְיַקְדִּישֵׁהוּ וִיגַדְּלֵהוּ שֶׁיַשִּׂיגֵהוּ אוֹ יִתְלֶה בוֹ דָבָר מִסִּפּוּרֵי הַגּוּפָנִיִּים, בִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אַתָּה קָדוֹשׁ. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הַזֹּאת כָּל אֲשֶׁר סִפְּרוּהוּ בוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהָרוֹמְמוּת אַחַר שֶׁיְּקַיֵּם אֱלֹהוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת, כִּי בָהֶם נִתְבָּרֵר אֶצְלֵנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מוֹשֵׁל וּמְצַוֶּה, וְלוּלֵא הֵם הָיִינוּ מְסֻפָּקִים בְּדִבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים עִם אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת. וְהִתְחַיֵּיב לְהַקְדִּים אָבוֹת וּגְבוּרוֹת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּלְאַחַר שֶׁמְּקַדְּשֵׁהוּ וּמְרוֹמְמֵהוּ בָזֶה, יַתְחִיל בְּבַקָּשַׁת צְרָכָיו בִּכְלַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יַעֲבֹר זֶה, כִּי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית אֵינָהּ כִּי אִם לְקָהָל אוֹ בְקָהָל, אוֹ לְאֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בִמְקוֹם קָהָל, וְהוּא נֶעְדָּר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה. 17. The Rabbi: Preparing for a pleasure, experiencing it and looking forward to it, double the feeling of enjoyment. This is the advantage of the blessings for him who is used to say them with attention and devotion. They produce in his soul a kind of pleasure and gratitude towards the Giver. He was prepared to give them up; now his pleasure is all the greater, and he says: 'He has kept us alive and preserved us.' He was prepared for death, now he feels gratitude for life, and regards it as gain. Should sickness and death overtake thee, they will be light, because thou hast communed with thyself and seen that thou gainest with thy Lord. According to thy nature thou art well fitted to abjure enjoyment, since thou art dust. Now He has presented thee with life and desire; thou art grateful to Him. If He takes them away, thou sayest: 'The Lord has given, the Lord has taken.' (Job 1:21). Thus thy whole life is one enjoyment. Whoever is unable to pursue such a course, consider not his pleasure a human pleasure, but a brutish one, which he does not perceive, any more than the drunkard alluded to above. The godly person fully grasps the meaning of each blessing, and knows its purpose in every connexion. The blessing, 'He who created the lights,' places before his eye the order of the upper world, the greatness of the heavenly bodies and their usefulness, that in the eyes of their Creator they are no greater than worms, though they appear to us immense on account of the profit we derive from them. The proof that He is their Creator may be found in the circumstance already mentioned, that His wisdom and power observable in the creation of the ant and bee is not less than in that of the sun and its sphere. The traces of this providence and wisdom are finer and more wonderful in the ant and bee, because, in spite of their minuteness, He put faculties and organs into them. This he bears in mind lest the light appear to him too great, and an evil genius lead him to adopt some views of worshippers of spirits, and make him believe that the sun and moon are able to help or injure independently, whilst they can only assist to do so indirectly, like the wind and fire. It is written: 'If I behold the sun when it shines . . . and my heart has been secretly enticed' (Job xxxi. 26, 27). At the blessing beginning: 'with eternal love,' he, in a similar manner, bears in mind the attachment of the Divine Influence to the community which was prepared to receive it, as a smooth mirror receives the light, and that the Law is the outcome of His will in order to establish His sway on earth; as it is in heaven. His wisdom did not demand of Him to create angels on earth, but mortals of flesh and blood, in whom natural gifts and certain characteristics prevail according to favourable or unfavourable influences, as this is explained in the 'Book of Creation.' Whenever some few, or a whole community, are sufficiently pure, the divine light rests on them and guides in an incomprehensible and miraculous manner which is quite outside the ordinary course of the natural world. This is called 'Love and joy." The Divine Influence, however, found next to the stars and spheres none who accepted his commands and who adhered to the course He had dictated, with the exception of a few between Adam and Jacob. When they had become a people, the Divine Influence rested upon them out of love, 'in order to be a God unto them.' In the desert he arranged them in the manner of the sphere in four standards, corresponding to the four quarters of the sphere, and in twelve tribes, corresponding to the twelve signs of the zodiac, the camp of the Levites being in the centre, just as it is stated in the 'Book of Creation.' 'The holy Temple is exactly in the centre, but God carries them all.' All this points to 'love' for the sake of which the blessing is recited. In the reading of the Shema, which then follows, he accepts the obligations of the Law, as in the piece beginning 'True and certain,' which expresses the firm resolution to observe the Tōrāh. This is as if, after having clearly and unmistakably imbibed all that preceded, he binds his soul and testifies that the children should submit to the Law for ever, just as the forefathers had done, according to the words: 'Upon our fathers, and upon us, and our children and our (coming) generations . . . a good word, firmly established, that never passes away.' To this he attaches these articles of creed which complete the Jewish belief, viz. the recognition of God's sovereignty, His eternity, and the providential care which He bestowed on our forefathers; that the Tōrāh emanated from Him, and that the proof for all this is to be found in the delivery from Egypt. This is alluded to in the words: 'It is true that Thou art the Lord our God; truly from everlasting is Thy name . . . the help of our fathers . . . from Egypt didst Thou redeem us.' He who unites all this in pure thought is a true Israelite and worthy of aspiring to the Divine Influence which among all nations was exclusively connected with the children of Israel. He finds no difficulty in standing before the Divine Presence, and he receives an answer as often as he asks. The prayer of the 'Eighteen Benedictions' must follow the blessing 'He has redeemed Israel' immediately and promptly, standing upright for this prayer in the condition described previously, when we discussed the blessings which relate to the whole Israelitish nation. Prayers of more individual character are voluntary and not incumbent, and they have their place in the paragraph ending, 'He who hears the prayer.' In the first paragraph, entitled, 'Fathers,' the worshipper remembers the piety of the Patriarchs, the establishment of the covenant with them on the part of God for all times, which never ceases, as is expressed in the words: 'He brings the Redeemer to their children's children.' The second blessing, known as 'Mighty Deeds,' teaches that God's is the eternal rule of the world, not however, as natural philosophers assert, that this is done by natural and empirical means. The worshipper is further reminded that He revives the dead' whenever He desires, however far this may be removed from the speculation of natural philosophers. Similar ideas prevail in the words: 'He causes the wind to blow, and the rain to descend.' According to His desire He 'delivers those in bondage,' as may be established by instances from the history of Israel. Having read these paragraphs which enlighten him in the belief that God keeps up a connexion with this material world, the worshipper extols and sanctifies Him by the declaration that no corporeal attitude appertains to Him. This is done in the paragraph beginning: 'Thou art holy,' a blessing which inculcates belief in the attributes of sublimity and holiness commented upon by philosophers. This paragraph follows the others in which the absoluteness of God's sovereignty is laid down. They convince us that we have a King and Lawgiver, and without them we had lived in doubt, the theories of philosophers and materialists. The paragraphs of 'Fathers' and 'Mighty Deeds,' must therefore precede that of the 'sanctification of God.' After this the worshipper begins to pray for the wants of the whole of Israel, and it is not permissible to insert other prayers except in the place of voluntary supplications. A prayer, in order to be heard, must be recited for a multitude, or in a multitude or, for an individual who could take the place of a multitude. None such, however, is to be found in our age.
(יח) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְלָמָּה זֶה, הֲלֹא שֶׁיִּתְיַחֵד הָאָדָם יוֹתֵר טוֹב וְתִהְיֶה נַפְשׁוֹ זַכָּה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ פְנוּיָה יוֹתֵר. 18. Al Khazari: Why is this? If every one read his prayers for himself, would not his soul be purer and his mind less abstracted?
(יט) אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הַיִּתְרוֹן לַקָּהָל מִכַּמָּה פָנִים. מֵהֶם כִּי הַקָּהָל אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לַיָּחִיד וְהַיָּחִיד אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לִיחִידִים אֲחֵרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ בַּיְחִידִים הָהֵם מִי שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵדוֹ. וּמִתְּנָאֵי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית שֶׁתִּהְיֶה בְמַה שֶׁיּוֹעִיל הָעוֹלָם וְלֹא יַזִּיקֵהוּ בְשׁוּם פָּנִים. וּמֵהֶם שֶׁמְּעַט הוּא שֶׁתִּשְׁלַם תְּפִלָּה לְיָחִיד מִבְּלִי שְׁגָגָה וּפְשִׁיעָה. וּמִפְּנֵי כֵן קָבְעוּ לָנוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל הַיָּחִיד תְּפִלַּת הַצִּבּוּר, וְשֶׁתִּהְיֶה תְּפִלָּתוֹ בְצִבּוּר, בְּעוֹד שֶׁיּוּכַל, לֹא פָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים קְצָתָם מַה שֶּׁיֶּחְסַר בִּקְצָתָם בִּשְׁגָגָה אוֹ בִפְשִׁיעָה, וְיִסְתַּדֵּר מֵהַכֹּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה בְּכַוָּנָה זַכָּה, וְתָחוּל הַבְּרָכָה עַל הַכֹּל וְיַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מֵהַיְחִידִים חֶלְקוֹ מִמֶּנָּה. כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כַמָּטָר מַרְוֶה אֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת כְּשֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ כֻּלָּהּ רְאוּיָה לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בָּהּ מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ מֵהַיְחִידִים וְיִצְלְחוּ בַּעֲבוּר הָרֹב, וּבְהִפּוּךְ זֶה, יִמָּנַע הַמָּטָר מֵאֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּהּ אֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בָּהּ יְחִידִים הָיוּ רְאוּיִים לוֹ וְנִמְנַע מֵהֶם בַּעֲבוּר הָרֹב. אֵלֶּה דִינָיו יִתְבָּרַךְ הָעוֹלָמִיִּים. וְאֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ הַגְּמוּל לַיְחִידִים הָהֵם בָּעוֹלָם הַבָּא, וְעוֹד שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה יִתֵּן לָהֶם תְּמוּרָה טוֹבָה וְיֵיטִיב לָהֶם בִּקְצָת טוֹבָה יִהְיוּ בָהּ נִכָּרִים מִשְּׁכֵנֵיהֶם, אַךְ מְעַט שֶׁיִּנָּצְלוּ מֵהָעֹנֶשׁ הַכּוֹלֵל הַצָּלָה גְמוּרָה. וּמְשַׁל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כִּמְשַׁל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְחַזֵּק אֶת בֵּיתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס עִם אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה בְהֵעָזְרָם עַל חִזּוּק חוֹמוֹתָם, הוּא מוֹצִיא הַרְבֵּה וְעוֹמֵד עַל הַסַּכָּנָה, וַאֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּמַה שֶּׁנִּכְנָסִים בּוֹ הַצִּבּוּר, מוֹצִיא מְעַט וְעוֹמֵד בְּבִטְחָה, כִּי מַה שֶׁמְּקַצֵּר מִמֶּנּוּ אֶחָד מַשְׁלִימוֹ אַחֵר, וְתָקוּם הַמְּדִינָה בְתַכְלִית מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּיְכֹלֶת, וְיִהְיוּ אֲנָשֶׁיהָ מַגִּיעִים כֻּלָּם אֶל בִּרְכָתָהּ בְּהוֹצָאָה מֻעֶטֶת עִם הַדִּין וְהַהַסְכָּמָה. וְעַל כֵּן קוֹרֵא אַפְּלָטוֹן מַה שֶּׁיּוֹצִיא בְצַד הַתּוֹרָה: 'חֵלֶק הַכֹּל', וּבְעוֹד שֶׁיִּתְעַלֵּם הַיָּחִיד מֵחֵלֶק הַכֹּל וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַקָּנַת צִבּוּרוֹ, אֲשֶׁר הוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ, וְחָשַׁב כִּי יוֹתִירֶנּוּ לְעַצְמוֹ, הוּא חוֹטֵא עַל הַכֹּל וְחוֹטֵא לְנַפְשׁוֹ יוֹתֵר, כִּי הַיָּחִיד בִּכְלַל הַצִּבּוּר כָּאֵבֶר הָאֶחָד בִּכְלַל הַגּוּף. אִלּוּ הָיָה מַקְפִּיד הַזְּרוֹעַ עַל דָּמוֹ כְּשֶׁהֻצְרַךְ אֶל הַהַקָּזָה, הָיָה נִפְסָד הַגּוּף כֻּלּוֹ וְנִפְסָד הַזְּרוֹעַ בְּהֶפְסֵדוֹ. אַךְ רָאוּי לַיָּחִיד לִסְבֹּל הַצַּעַר גַּם הַמָּוֶת בְּצַד תַּקָּנַת הַכֹּל. וְהַנָּחוּץ מִמַּה שֶּׁיְּעַיֵּן עָלָיו הַיָּחִיד, הוּא חֵלֶק הַכֹּל שֶׁיִּתְּנֶנּוּ וְלֹא יִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ. וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר שֶׁתַּשִּׂיגֵהוּ הַהַקָּשָׁה, צִוָּה בוֹ הַבּוֹרֵא בַמַּעַשְׂרוֹת וְהַמַּתָּנוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹת וְזוּלַת זֶה, וְהוּא חֵלֶק הַכֹּל מֵהַמָּמוֹנוֹת. אַךְ מֵהַמַּעֲשִׂים: הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים וְהַשְּׁמִטּוֹת וְהַיּוֹבְלִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, וּמֵהַמַּאֲמָרִים: הַתְּפִלּוֹת וְהַבְּרָכוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת, וּמֵהַמִּדּוֹת: הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה וְהַשִּׂמְחָה. וְהָרְאוּיָה לְהַקְדִּים מֵהַבַּקָּשׁוֹת, בַּקָּשַׁת הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת, שֶׁבָּהֶם יַגִּיעַ הָאָדָם לְהִתְקָרֵב אֶל אֱלֹהָיו, עַל כֵּן הִקְדִּים חוֹנֵן הַדַּעַת, סְמוּכָה אֶל מַה שֶׁאַחֲרֶיהָ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַחָכְמָה וְהַדַּעַת וְהַבִּינָה הַהִיא בְדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וּמִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם בִּלְתִּי חֵטְא וָפֶשַׁע הִתְחַיֵּיב לְהִתְפַּלֵּל עַל סְלִיחַת הַחֵטְא בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה בְּבִרְכַּת חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ. וְסוֹמֵךְ אֶל הַתְּפִלָּה הַזֹּאת תּוֹלָדָת הַסְּלִיחָה וְהָאוֹת שֶׁלָּהּ וְהִיא הַגְּאֻלָּה מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ בוֹ, וּמַתְחִיל 'רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ' וְחוֹתֵם 'גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל'. וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל עַל בְּרִיאוּת הַגּוּפִים וְהַנְּפָשׁוֹת, וְסוֹמֵךְ לַתְּפִלָּה הַזֹּאת הִזְדַּמְּנוּת מְזוֹנָם לִשְׁמִירַת כֹּחָם בְּ'בִרְכַּת הַשָּׁנִים'. וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל עַל קִבּוּץ הַגָּלוּת בִּ'מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל', וְיִסְמֹךְ לוֹ הֵרָאוֹת הַצֶּדֶק וְסִדּוּר הָעִנְיָן בְּמַה שֶּׁאוֹמֵר 'וְתִמְלֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדֶּךָ' וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל לְבָעֵר הַסִּיגִים בְּבִרְכַּת הַמִּינִים וְסוֹמֵךְ לָהּ שְׁמִירַת הַסְּגֻלָּה הַזַּכָּה, בְּאָמְרוֹ 'עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים'. וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל לְהָשִׁיב שְׁבוּת יְרוּשָׁלַיִם וּלְשׂוּמָהּ מְקוֹם שְׁכִינָתוֹ, וְיִתְפַּלֵּל סָמוּךְ לָהּ עַל 'מְשִׁיחַ בֶּן דָּוִד', וְיַשְׁלִים מֵהַצְּרָכִים הָעוֹלָמִיִּים, וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל עַל קִבּוּל הַתְּפִלּוֹת בְּ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'. וְיִתְפַּלֵּל סָמוּךְ לָהּ לְהֵרָאוֹת הַשְּׁכִינָה עַיִן בְּעַיִן כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לַנְּבִיאִים וְלַחֲסִידִים וּלְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, בְּאָמְרוֹ 'וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן' וְיַחְתֹּם 'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהַשְּׁכִינָה נִצֶּבֶת נֶגְדּוֹ וְיִשְׁתַּחֲוֶה לְנִכְחָהּ, כַּאֲשֶׁר הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּחֲוִים בִּרְאוֹתָם הַשְּׁכִינָה, וְיִכְרַע כְּרִיעוֹת 'מוֹדִים' בְּ'בִרְכַּת הוֹדָאָה' שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת הַהוֹדָאָה בְטוֹבוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְהַשֶּׁבַח עֲלֵיהֶם יַחְדָּו, וְסוֹמֵךְ לָהּ 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם' שֶׁהִיא הַחֲתִימָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה פְטִירָתוֹ מִלִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה בְ'שָׁלוֹם'. 19. The Rabbi: Common prayer has many advantages. In the first instance a community will never pray for a thing which is hurtful for the individual, whilst the latter sometimes prays for something [to the disadvantage of other individuals, or some of them may pray for something] that is to his disadvantage. One of the conditions of prayer, craving to be heard, is that its object be profitable to the world, but not hurtful in any way. Another is that an individual rarely accomplishes his prayer without slips and errors. It has been laid down, therefore, that the individual recite the prayers of a community, and if possible in a community of not less than ten persons, so that one makes up for the forgetfulness or error of the other. In this way [a complete prayer is gained, read with unalloyed devotion. Its blessing rests on everyone] each receiving his portion. For the Divine Influence is as the rain which waters an area (if deserving of it), and includes some smaller portion which does not deserve it, but shares the general abundance. On the other hand, the rain is withheld from an area which does not deserve it, although some portion is included which did deserve it, but suffers with the majority. This is how God governs the world. He reserves the reward of every individual for the world to come; but in this world He gives him the best compensation, granting salvation in contradiction to His neighbours. There are but few who completely escape the general retribution. A person who prays but for himself is like him who retires alone into his house, refusing to assist his fellow-citizens in the repair of their walls. His expenditure is as great as his risk. He, however, who joins the majority spends little, yet remains in safety, because one replaces the defects of the other. The city is in the best possible condition, all its inhabitants enjoying its prosperity with but little expenditure, which all share alike. In a similar manner, Plato styles that which is expended on behalf of the law, 'the portion of the whole.' If the individual, however, neglects this 'portion of the whole' which is the basis of the welfare of the commonwealth of which he forms a part, in the belief that he does better in spending it on himself, sins against the commonwealth, and more against himself. For the relation of the individual is as the relation of the single limb to the body. Should the arm, in case bleeding is required, refuse its blood, the whole body, the arm included, would suffer. It is, however, the duty of the individual to bear hardships, or even death, for the sake of the welfare of the commonwealth. He must particularly be careful to contribute his 'portion of the whole,' without fail. Since ordinary speculation did not institute this, God prescribed it in tithes, gifts, and offerings, etc., as a 'portion of the whole' of worldly property. Among actions this is represented by Sabbath, holy days, years of release and jubilee and similar institutions; among words it is prayers, blessings and thanksgivings; among abstract things it is love, fear and joy. The first place [of the second group of blessings] is very appropriately given to the prayer for intelligence and enlightenment to obey God. Man prays to be brought near to his Master. He, therefore, says first: 'Thou graciously givest reason to man,' which is immediately followed by 'He who takes delight in repentance.' Thus 'wisdom,' 'knowledge' and 'intelligence' move in the path of the Law and worship in the words: 'Restore us, O our Father, to Thy Law.' Since mortal man cannot help sinning, a prayer is required for forgiveness of transgressions in thought and deed. This is done in the formula ending: 'the Merciful who forgiveth much.' To this paragraph he adds the result and sign of forgiveness, viz. the redemption from our present condition. He begins: 'Behold our misery,' and concludes: 'Redeemer of Israel.' After this he prays for the health of body and soul, and for the bestowal of food to keep up the strength in the blessing of the 'years.' Then he prays for the reunion of the scattered, in the paragraph ending: 'He who gathers together the scattered of His people of the house of Israel.' With this is connected the re-appearance of justice and restoration of the former condition [of the people] in the words: 'Rule over us Thou alone.' He, then, prays against evil and the destruction of the thorns in the paragraph of the 'heretics.' This is followed by the prayer for the preservation of the pure essence in: 'The just.' He, then, prays for the return to Jerusalem which again is to form the seat of the Divine Influence, and with this is connected the prayer concerning the Messiah, the son of David. This concludes all worldly wants. He now prays for the acceptance of his prayer, as well as for the visible revelation of the Shekhinah, just as appeared to the prophets, pious, and those who were delivered from Egypt, in the paragraph ending: 'O Thou who hearest prayer.' Then he prays: 'Let mine eye behold,' and concludes: 'He who restores His Shekhinah to Zion.' He imagines the Shekhinah standing opposite to him and bows down with the words: 'We give thanks,' which contain the acknowledgment and gratitude for God's mercy. The whole concludes with the paragraph: 'He maketh peace,' in order to take leave from the Shekhinah in peace.
(כ) אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא נִשְׁאַר לִי מְקוֹם שְׁאֵלָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה כָל הָעִנְיָנִים מְתֻקָּנִים וּמְסֻדָּרִים. וַאֲשֶׁר הָיִיתִי תוֹפְשׂוֹ עֲלֵיכֶם הוּא מִעוּט מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה בִּתְפִלּוֹתֵיכֶם מִזִּכְרוֹן הָעוֹלָם הַבָּא, כְּבָר הֲשִׁיבוֹתַנִי עָלָיו, כִּי מִי שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל לְהִדָּבֵק בְּאוֹר הָאֱלֹהִי בְחַיָּיו, עַד שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל לִרְאוֹתוֹ בְעֵינָיו, וְיִתְפַּלֵּל עַל מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, וְאֵין קוּרְבָה לְאָדָם אֶל הָאֱלֹהִים גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה, כְּבָר הִתְפַּלֵּל מִבְּלִי סָפֵק עַל מַה שֶּׁהוּא גָדוֹל מֵהָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם יַגִּיעַ אֵלָיו יַגִּיעַ אֶל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי מִי שֶׁדָּבְקָה נַפְשׁוֹ בָעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהִיא טְרוּדָה בְמִקְרֵי הַגּוּף וּמַכְאוֹבָיו, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתִּדְבַּק בּוֹ כְשֶׁתִּתְיַחֵד וְתַעֲזֹב אֵלֶּה הַכֵּלִים הַמְלֻכְלָכִים. 20. Al Khazari: There is nothing to criticise, as I see how settled and circumspect all these arrangements are. There was one point to be mentioned, viz. that your prayers say so little of the world to come. But thou hast already proved to me that he who prays for attachment to the Divine Light, and the faculty of seeing it with his own eyes in this world, and who, nearly approaching the rank of prophets, is thus engaged in prayer--and nothing can bring man nearer to God than this--has without doubt prayed for more than the world to come. He gains it with the other. He whose soul is in contact with the Divine Influence, though still exposed to the accidents and sufferings of the body, it stands to reason that it will gain a more intimate connexion with the former, when it has become free and detached from this unclean vessel.
(כא) אָמַר הֶחָבֵר: אוֹסִיפְךָ בֵאוּר בָּזֶה בִמְשַׁל אָדָם שֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ וְקֵרְבוֹ הַמֶּלֶךְ קוּרְבָה גְּדוֹלָה וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת לָבוֹא אֵלָיו בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיָה הוּא רָגִיל עִם הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְשֶׁיִּהְיֶה בִסְעֻדָּתוֹ וְהָיָה עוֹשֶׂה, וְשׁוֹלֵחַ אֵלָיו סְגֻלַּת שָׂרָיו, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ מַה שֶּׁלֹּא הָיָה עוֹשֶׂה עִם זוּלָתוֹ, וּבְעֵת שֶׁהָיָה הָאָדָם הַזֶּה שׁוֹגֵג אוֹ פּוֹשֵׁעַ וְהָיָה הַמֶּלֶךְ פּוֹסֵק מִמֶּנּוּ, לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן כִּי אִם שֶׁיָּשׁוּב אֶל מִנְהָגוֹ לָבֹא אֵלָיו וְשֶׁלֹּא יַפְסִיק שָׂרָיו מִלְּבַקְּרוֹ. וְאַנְשֵׁי הַמְּדִינָה כֻלָּם לֹא הָיוּ מִתְחַנְּנִים כִּי אִם, בְּעֵת שֶׁיֵּלְכוּ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁיִּשְׁלַח עִמָּם הַמֶּלֶךְ מִי שֶׁיַּצִּילֵם מִן הַלִּסְטִים וְהַחַיּוֹת וּפִגְעֵי הַדֶּרֶךְ, וִהְיוּ בוֹטְחִים בַּמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנָם בָּזֶה, וְשֶׁיַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם בַּהֲלִיכָתָם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם בִּהְיוֹתָם בָּעִיר, וְהָיָה מִתְפָּאֵר כָּל אֶחָד מֵהֶם עַל חֲבֵרוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ יַשְׁגִּיחַ עָלָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיַּשְׁגִּיחַ עַל זוּלָתוֹ, בְּדֶרֶךְ הַקָּשָּׁתוֹ, כִּי הוּא מְרוֹמַם הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ. וְהָיָה הָאָדָם הַזֶּה הַנָּכְרִי, מְעַט מַה שֶּׁהָיָה זוֹכֵר הֲלִיכַת הַדֶּרֶךְ, וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ מִי שֶׁיְּלַוֶּה אוֹתוֹ. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ עֵת הֲלִיכָתוֹ, אָמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר: תֵּדַע כִּי אַתָּה מֵת בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה הַמְסֻכָּן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְךָ מִי שֶׁיְּלַוֶּה אוֹתְךָ. אָמַר לָהֶם: וּמִי הוּא הַמְלַוֶּה אֶתְכֶם? אָמְרוּ לוֹ: הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּקַּשְׁנוּ מִמֶּנּוּ וְשָׁאַלְנוּ מֵאִתּוֹ לְלַוּוֹתֵנוּ מִיּוֹם הֱיוֹתֵנוּ בָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא רְאִינוּךָ אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ שׁוֹאֵל עַל זֶה מֵעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: מְשֻׁגָּעִים, וּמִי שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְעֵת הַבִּטְחָה, הֲלֹא כָל שֶׁכֵּן שֶׁיְּקַוֵּהוּ בְעֵת הַמָּגוֹר, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִפְתַּח פִּיו בָּזֶה? וְהוּא שֶׁעוֹנֵהוּ בְעֵת הַשַּׁלְוָה, הֲלֹא רָאוּי לוֹ שֶׁיַּעֲנֵהוּ יוֹתֵר בְּעֵת הַצָּרָה? וְאִם אַתֶּם טוֹעֲנִים שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עֲלֵיכֶם בַּעֲבוּר שֶׁאַתֶּם מְרוֹמְמִים אוֹתוֹ, הֲיֵשׁ בָּכֶם מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי אֲנִי, וּמִי שֶׁמְּרוֹמֵם אוֹתוֹ כָמוֹנִי וְסָבַל מִן הַצַּעַר בַּעֲבוּר שִׁמּוּר מִצְוֹתָיו מַה שֶּׁסָּבַלְתִּי, וְנִזְהָר מִן הַטֻּמְאָה בְעֵת זִכְרוֹן שְׁמוֹ מַה שֶּׁנִּזְהַרְתִּי, אוֹ מִי שֶׁחָלַק כָּבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְתוֹרָתוֹ מַה שֶּׁחָלַקְתִּי, וְכָל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי – בְּמִצְוָתוֹ וּבְלִמּוּדוֹ? וְאַתֶּם מְרוֹמְמִים אוֹתוֹ מֵהַקָּשָׁה וּסְבָרָא, וְאֵינוֹ מְאַבֵּד שְׂכַרְכֶם, וְאֵיךְ יַעַזְבֵנִי בַהֲלִיכָתִי, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הוֹצֵאתִי הַדָּבָר בְּפִי, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אַתֶּם, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַחְתִּי בְצִדְקוֹ. וְזֶה הַדִּמְיוֹן אָמְנָם הוּא לְמִי שֶׁהִתְעַקֵּשׁ וְלֹא קִבֵּל דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. וְאִם לֹא, הִנֵּה תְּפִלּוֹתֵינוּ כֻלָּם מְלֵאוֹת מִזֵּכֶר העולם הבא, וְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ שֶׁקִּבְּלוּ מֵהַנְּבִיאִים מְלֵאִים מֵהַגְבָּלַת גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי לָךְ. וּכְבָר סִפַּרְתִּי לְךָ מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הֶחָסִיד בִּזְמַנֵּנוּ זֶה, וְהֵיאַךְ אַתָּה סָבוּר שֶׁהָיָה בִזְמַן הַהַצְלָחָה הַהוּא, וּבַמָּקוֹם הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ הָעָם הָהֵם, שֶׁשָּׁרְשָׁם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְהֵם סְגֻלָּתָם, מֻטְבָּעִים עַל הַצְּנִיעוּת, אֲנָשִׁים וְנָשִׂים, אֵין עַוְלָה בִלְשׁוֹנוֹתָם, וְהֶחָסִיד בֵּינֵיהֶם מִתְהַלֵּךְ וְאֵין נַפְשׁוֹ מִתְלַכְלֶכֶת בְּדִבְרֵי נְבָלָה שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָם מֵהֶם, וְאֵין נִתְלֵית בְּגוּפוֹ וּבִבְגָדָיו טֻמְאַת זִיבוּת וְנִדּוּת וּשְׁרָצִים וּמֵתִים וְצָרַעַת וְזוּלַת זֶה, בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ דְּבֵקִים בַּקְּדֻשָּׁה וּבַטָּהֳרָה וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהָיָה שׁוֹכֵן בְּעִיר הַשְּׁכִינָה, וְאֵינֶנּוּ פּוֹגֵעַ כִּי אִם כִּתּוֹת עַל מַדְרֵגוֹת הַקְּדֻשָּׁה, מִכֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וּנְזִירִים וַחֲבֵרִים וּנְבִיאִים וַחֲכָמִים וְשׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים, אוֹ יִרְאֶה הָמוֹן חוֹגֵג בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה בְ'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה', וְאֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ כִּי אִם שִׁיר ה' וְלֹא רוֹאֶה כִּי אִם מְלֶאכֶת ה', וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה כֹהֵן אוֹ לֵוִי יִחְיֶה מִלֶּחֶם ה' וְעוֹמֵד בְּבֵית ה' מִנְּעוּרָיו כִּשְׁמוּאֵל, וְאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לְבַקָּשַׁת הַמִּחְיָה וּמִתְעַסֵּק בַּעֲבוֹדַת ה' כָּל יָמָיו, מָה אַתָּה סָבוּר בְּמַעֲשֵׂהוּ וּבִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְתִקּוּן מַעֲשָׂיו? 21. The Rabbi: I can explain this better to thee by a parable. A man visited the king. The latter accorded him his most intimate friendship, and permitted him to enter his presence whenever he wished. He became so familiar with the king that he invited him to his house and table. The king not only consented, but sent his noblest veziers to him and did to him what he had done to no one else. Whenever he had neglected something, or had done something wrong, and the king kept aloof from him, he only entreated him to return to his former custom, and not to forbid his veziers to come and see him. The other inhabitants of the country only craved the king's protection when they undertook a journey, against robbers, wild beasts, and the terrors of the road. They were confident that the king would assist and take care of them during their journey, although he had never done so as long as they remained at home. Each of them boasted that the king cared for him more than for anybody else, thinking he had honoured the king more than anybody else. The stranger, however, thought little of his departure, nor did he ask for a guard. When the hour arrived he was told that he would perish in the dangers of the journey since he had no one to take care of him. 'Who gave you companions?' asked he. 'The king' said they, 'whom we have petitioned for assistance ever since we have been in this city;' but we have not seen thee do likewise.' 'You fools,' answered he; 'is a person who called on him in the hour of safety not more entitled to expect his assistance in the hour of danger, though he did not open his mouth? Will he refuse his assistance to a man in the time of need after having responded to him during his prosperity? If you boast that he takes care of you because you have shown him honour, has anyone of you done so much in this respect, took so much trouble in the execution of his commands, in keeping aloof from dishonour, in respecting his name and code as I did? Whatever I did, I did at his command and instruction. As to you, you honour him according to your own conception and fancy, yet he fails you not. How can he, now, leave me, if I am in need, during my journey, because, trusting his justice, I did not speak to him of it as you have done.' This parable is only meant for those who depart from the right course, and do not accept the words of the Sages. But apart from this, our prayers are full of allusions of the world to come, and the utterances of the Sages, which are handed down from the Prophets, are studded with descriptions of Paradise and Gehinnōm, as explained before. Now I have sketched out to thee the conduct of a religious person in the present time, and thou canst imagine what it was like in that happy time and that divine place amidst the people whose roots were Abraham, Isaac and Jacob. They represent the essence of the latter, men and women distinguished by virtue, suffering nothing unbecoming to pass their lips. The godly man moves about among them, but his soul is not polluted by the improper words which he may hear, nor does any impurity adhere to his garment or dress from issue, or vermin, or corpses, or leprosy, etc., because they all live in holiness and purity. This is in a greater measure the case in the land of the Shekhinah, where he only meets people who occupy the degree of holiness, as Priest, Levites, Nazirites, Sages, Prophets, Judges and Overseers. Or he sees 'a multitude that kept holiday with the voice of joy and praise' (Psalms 42:5), on the 'three festivals in the year.' He only hears the 'Song of the Lord,' only sees the 'Work of the Lord,' particularly if he is a priest or Levite who lives on the bread of the Lord and, like Samuel, lives in the 'House of the Lord' from his infancy. He need not seek any livelihood, as his whole life is devoted to the 'Service of the Lord.' How does his work and the purity and excellence of his soul appear to thee?
(כב) אָמַר הַכּוּזָרִי: זֹאת מַדְרֵגַת הַתַּכְלִית, אֵין אַחֲרֶיהָ כִּי אִם מַדְרֵגַת הַמַּלְאָכִים. וּבְדִין מְקַוִּים לַנְּבוּאָה בִכְמוֹת הַקִּבּוּל הַזֶּה, כָּל שֶׁכֵּן עִם הִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וּכְמוֹ זֹאת תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה שֶׁאֵין צָרִיךְ עִמָּהּ לִפְרֹשׂ וּלְהִנָּזֵר. וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ עַתָּה שֶׁתְּבָאֶר לִי קְצָת בֵּאוּר בְּמַה שֶּׁאֶצְלְךָ בַקָּרָאִים, כִּי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִשְׁתַּדְּלִים בַּעֲבוֹדָה יוֹתֵר מֵהָרַבָּנִים, וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתָם יוֹתֵר מַכְרִיעוֹת וְיוֹתֵר מְפִיקוֹת לִפְשָׁט הַתּוֹרָה. 22. Al Khazari: This is the highest degree, above which there is none but the angelic one. Such a mode of life entitles man to the prophetic afflatus, particularly there where the Shekhinah dwells. A religion of this kind can do without ascetic or monastic retirement. Now I request thee to give me an outline of the doctrine of the Karaites. For I see that they are much more zealous believers than the Rabbanites, and their arguments are, as I perceive, more striking and in harmony with the Tōrāh.
(כג) אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא הִקְדַּמְתִּי לְךָ בִדְבָרַי, כִּי הַהִתְחַכְּמוּת וְהַסְּבָרָה בַתּוֹרָה אֵינֶנּוּ מֵבִיא אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים. וְאִם לֹא, הַמַּשְׁנִים וְאַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת וּבַעֲלֵי הָרוּחֲנִיּוֹת וְהַנִּגְזָרִים בֶּהָרִים וְשׂוֹרְפֵי בְנֵיהֶם בָּאֵשׁ, מִשְׁתַּדְּלִים לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים, וּכְבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין מִתְקָרְבִים אֶל הָאֱלֹהִים כִּי אִם בְּמִצְוֹת הָאֱלֹהִים עַצְמָם, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שִׁעוּרָם וּמִשְׁקָלָם וּזְמַנָּם וּמְקוֹמוֹתָם וּמַה שֶּׁהוּא תָלוּי בְּאֵלֶּה הַקַּבָּלוֹת, אֲשֶׁר בְּהַשְׁלָמָתָם יִהְיֶה הָרָצוֹן וְהַדְּבִיקָה בָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן אֲשֶׁר אָמַר בְּכָל מְלָאכָה מִמֶּנּוּ: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרוֹן, וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת, וַיַּעַשׂ יְרִיעוֹת, וּבְכָל אַחַת מֵהֶם: 'כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה' רוֹצֶה לוֹמַר: בְּלֹא תוֹסֶפֶת וּמִגְרַעַת, וְאֵין בִּדְבַר מֵהַמְּלָאכוֹת הָהֵם מַה שֶּׁהוּא מַסְכִּים לְדַעְתֵּנוּ וְלִסְבָרָתֵנוּ, וְחָתַם בָּהּ בְּאָמְרוֹ: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אוֹתָם מֹשֶׁה. וְהָיָה סָמוּךְ לְהַשְׁלָמָתוֹ חוּל הַשְּׁכִינָה מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁלְמוּ שְׁנֵי הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר הֵם עַמּוּדֵי הַתּוֹרָה, הָאֶחָד מֵהֶם שֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹרָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְהַשֵּׁנִי שֶׁתִּהְיֶה מְקֻבֶּלֶת בְּלֵב נֶאֱמָן מֵהַקָּהָל. וְהַמִּשְׁכָּן הָיָה מִמִּצְוַת הָאֱלֹהִים וְהָיָה מַעֲשֵׂהוּ מִכָּל הַקָּהָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, בְּתַכְלִית הַחֵפֶץ וְהָרָצוֹן, וְהִתְחַיֵּב הַשְׁלָמַת הַתּוֹלָדָה שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וּכְבָר דִּמִּיתִי לְךָ בִיצִירַת הַצֶּמַח וְהַחַיִּים, וְאָמַרְתִּי כִּי הַצּוּרָה אֲשֶׁר בָּהּ יִהְיֶה עֶצֶם צֶמַח מִבִּלְתִּי צֶמַח וְחַי מִבִּלְתִּי חַי, אֵינֶנָּה מִן הַטְּבָעִים אַךְ מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ, קוֹרְאִים אוֹתוֹ הַחֲכָמִים 'טֶבַע', וֶאֱמֶת הוּא כִּי הַטְּבָעִים מִזְדַּמְּנִים לְקִבּוּל הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כְּפִי עֶרְכָּם מֵהַחֹם וְהַקֹּר וְהַלַּחוּת וְהַיֹּבֶשׁ, וְיִהְיֶה זֶה תָּמָר וְזֶה גֶפֶן וְזֶה סוּס וְזֶה אֲרִי. וְהָעֲרָכִים הָהֵם אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְשַׁעֵר אוֹתָם, וְאִלּוּ הָיִינוּ יְכוֹלִים לְשַׁעֵר אוֹתָם, הָיִינוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּם וְחָלָב, דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְשִׁכְבַת זֶרַע מִלַּחֻיּוֹת שֶׁנְּשַׁעֵר מִזְגֵיהֶם, עַד שֶׁנּוּכַל לִבְרֹא חַיִּים שֶׁיָּחוּל הָרוּחַ בָּהֶם, אוֹ שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיַּעֲמֹד מְקוֹם הַלֶּחֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מִן הַמְּזוֹנוֹת, בְּשַׁעֲרֵנוּ הַחֹם וְהַלַּחוּת וְהַקּוֹר וְהַיֹּבֶשׁ, כָּל שֶׁכֵּן אִם נֵדַע הָעֲרָכִים הַגַּלְגַּלִּיִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם הָעוֹזְרִים, עַל דַּעַת הַחוֹזִים, בְּכָל מַה שֶּׁרוֹצִים לְהַרְאוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּכְבָר רָאִינוּ חֶרְפַּת כָּל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל בְּדָבָר מֵהַדְּרָכִים הָאֵלֶּה מִבַּעֲלֵי הַכִּמִּיָּה וּבַעֲלֵי הָרוּחֲנִיּוֹת. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי מִמַּה שֶּׁיְּכוֹלִים עָלָיו הָאֲנָשִׁים מִבְּרִיאַת בַּעֲלֵי חַיִּים: בַּעֲשׂוֹת הַדְּבוֹרִים מִבְּשַׂר הַבָּקָר, וְהַיַּתּוּשִׁין מֵהַיַּיִן, כִּי זֶה אֵינֶנּוּ מִשִּׁעוּרָם וְחָכְמָתָם, אֲבָל הוּא מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁמְּצָאוּם, כַּאֲשֶׁר מָצְאוּ הַמִּשְׁגָּל יִהְיֶה מִמֶּנּוּ הַוָּלָד, וְאֵין לָאָדָם בָּהּ יוֹתֵר מֵהַנָּחַת הַזֶּרַע בָּאֲדָמָה שֶׁהִיא מְזֻמֶּנֶת לְקִבּוּלוֹ וּלְהַצְלָחָתוֹ בָהּ, וְשִׁעוּר הָעֲרָכִים שֶׁרְאוּיָה לָהֶם הַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית אֵינֶנּוּ כִּי אִם לְיוֹצְרָהּ יִתְבָּרַךְ. וְכֵן שִׁעוּר הָאֻמָּה הַחַיָּה הָרְאוּיָה לָחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בֵינָהּ, אֵינֶנּוּ כִּי אִם לֵאלֹהִים לְבַדּוֹ, וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ הַשִּׁעוּר וְהָעֵרֶךְ מִמֶּנּוּ, וְאַל יִתְחַכֵּם אָדָם עַל דְּבָרוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'. וְאֵיךְ אַתָּה רוֹאֶה הַתַּחְבּוּלָה שֶׁנִּתְדַּמֶּה לַאֲבוֹתֵינוּ לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם וְלֹא נִתְחַכֵּם אֲנַחְנוּ בַתּוֹרָה? 23. The Rabbi: Did we not state before that speculation, reasoning and fiction on the Law do not lead to the pleasure of God? Otherwise dualists, materialists, worshippers of spirits, anchorites, and those who burn their children are all endeavouring to come near to God? We have, however, said, that one cannot approach God except by His commands. For he knows their comprehensiveness, division, times, and places, and consequences in the fulfilment of which the pleasure of God and the connexion with the Divine Influence are to be gained. Thus it was in the building of the Tabernacle. With every item it is said: 'And Bezaleel made the ark . . ., the lid . . ., the carpets . . .,' and concerning each of them is stated: 'Just as the Lord had commanded Moses.' This means neither too much nor too little, although our speculation cannot bear on works of this kind. Finally it is said: 'And Moses saw the whole work, and behold they had performed it just as the Lord had commanded, thus they worked, and Moses blessed them' (Exodus 39:43). The completion of the Tabernacle was followed by the descent of the Shekhinah, the two conditions which form the pillars of the Law having been fulfilled, viz., firstly, that the Law originated with God; secondly, that the people conformed with it in a pure mind. God commanded the building of the Tabernacle, and the whole people obeyed--as it is said 'Of every man that giveth it willingly with his heart, shall ye take My offering' (Exodus 25:2)--with the greatest zeal and enthusiasm. The result was equally perfect, viz. the appearance of the Shekhinah, as it is said: 'And I will dwell in their midst.' I gave thee the example of the creation of the plant and animal, and told thee that the form which distinguishes one plant from another and one animal from another is not a natural force [but a work of God, called nature by philosophers. As a matter of fact the powers of nature] are capable of favouring such a development according to the proportion of heat and cold, moisture and dryness. One thing would, then, become a plant, another a vine, this a horse, that a lion. We are unable to determine these proportions, and could we do it, we might produce blood or milk, etc. from liquids mixed by our own calculations. We might, eventually, create living beings, endowed with the spirit of life. Or we might produce a substitute for bread from ingredients which have no nourishing powers, simply by mixing the right proportions of heat and cold, moisture and dryness, and particularly if we knew the spherical constellations and their influences which, in the opinion of astrologers, assist to bring forth of anything that is desired in this world. We have seen, however, that all alchymists and necromancers who have tried those things, have been put to shame. Do not raise the objection that these people are able to produce animals and living beings, as bees from flesh and gnats from wine. These are not the consequences of their calculations and agency, but of experiments. It was found that cohabitation was followed by the birth of a child; man, however, does but plant the seed in the soil prepared to receive and develop it. The calculation of proportions which give the human form belongs exclusively to the Creator. In the same manner is the determination of the living people worthy to form the seat of the Divine Influence God's alone. This calculating and weighing, must be learnt from Him, but we should not reason about His word, as it is written: 'There is no wisdom nor understanding nor counsel against the Lord' (Proverbs 21:30). What dost thou think we should adopt in order to become like our fathers, to imitate them, and not to speculate about the Law?
(כד) אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין דֶּרֶךְ לָזֶה אֶלָּא בְהַעְתָּקַת דִּבְרֵיהֶם וְסֶמֶךְ מַעֲשֵׂיהֶם, אִם יִמָּצֵא מִי שֶׁיֵּאָמֵן בָּזֶה, מֵרַבִּים אַחֲרֵי רַבִּים, שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל כַּמּוּתָם הַהַסְכָּמָה, מִקַּבָּלַת הַתּוֹרָה וְתוֹלְדוֹתֶיהָ וּפֵרוּשֶׁיהָ מִמֹּשֶׁה, בְּרוּרָה בַלְּבָבוֹת אוֹ בַסְּפָרִים. 24. Al Khazari: We can only accomplish this through the medium of their traditional teachings, by the support of their deeds, and by endeavouring to find one who is regarded as an authority by one generation, and capable of handing down the history of another. The latter generation, however, cannot, on account of the multitude of its individuals, be suspected of having made a general agreement to carry the Law with its branches and interpretations unaltered from Moses downward either in their memories or in a volume.
(כה) אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר אִם יִמָּצֵא חִלּוּף בְּסֵפֶר אֶחָד אוֹ בִשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה.
(כו) אָמַר הַכּוּזָרִי: יְעַיְּנוּ בְרֹב הַסְּפָרִים, כִּי הָרַבִּים לֹא יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַכָּזָב, וְיַנִּיחוּ הַיְחִידִים, וְכֵן יֵעָשֶׂה בַּמַּעְתִּיקִים כְּשֶׁיַּחְלְקוּ הַמִּעוּט יָשׁוּבוּ לְדַעַת הָרֹב. 26. Al Khazari: What wouldst thou think if difference were found in one or two copies?
(כז) אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר בְּאוֹת שֶׁתִּמָּצֵא בַסְּפָרִים בְּחִלּוּף הַהַקָּשָׁה, כְּמוֹ 'צָדוּ צְעָדֵינוּ' הֲתִרְאֶה שֶׁהוּא 'צָרוּ' וַ'אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי' יְשִׁיבוּהוּ 'נַפְשׁוֹ', וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה שֶׁלֹּא נוּכַל לְסָפְרָם. 27. The Rabbi: [One must study several copies,] the majority of which cannot be faulty. The minority can, then, be neglected. The same process applies to traditions. If the minority differs, we turn to the majority.
(כח) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם תִּשְׁלֹט הַהַקָּשָׁה עַל אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, תְּשַׁנֶּה הַסְּפָרִים כֻּלָּם: בָּאוֹתִיּוֹת תְּחִלָּה, וְאַחַר כֵּן בַּמִּלּוֹת, וְאַחַר כֵּן בַּחִבּוּרִים, וְאַחַר כֵּן בַּנִּקּוּד, וְאַחַר כֵּן בַּטְּעָמִים, וְיִשְׁתַּנּוּ הָעִנְיָנִים, וְכַמָּה פְּסוּקִים יָכוֹל הָאָדָם לְהַעְתִּיק עִנְיָנֵיהֶם אֶל הָפְכָּם בְּהַעְתָּקַת אֶחָד מֵאֵלֶּה הַמָּסוֹרוֹת, כָּל שֶׁכֵּן כֻּלָּם. 28. Al Khazari: Now, what is thy opinion if in the manuscripts a letter were found which is in contrast to common sense, e.g. ṣādū (Lamentations 4:18), where we should expect ṣārū, and nafshī (Psalms 24:4), where we should read nafshō?
(כט) אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵיךְ תַּחֲשֹׁב שֶׁהִנִּיחַ מֹשֶׁה סֵפֶר תּוֹרָתוֹ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 29. The Rabbi: Common sense would in these and other cases alter in all volumes, first the letters, then the words, then the construction, then the vowels and accents, and consequently also the sense. There are many verses to which the reader can give an opposite meaning by altering the place of any of these appositives.
(ל) אָמַר הַכּוּזָרִי: מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהָיָה סֵפֶר פָּשׁוּט, מֵאֵין נִקּוּד וּטְעָמִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים סִפְרֵי הַתּוֹרָה הַיּוֹם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם בֶּהָמוֹן, כְּמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ עַל הַמַּצָּה בַּפֶּסַח וּשְׁאָר תּוֹרוֹתָיו שֶׁהֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁמִּתְיַשֶּׁבֶת בְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל אֲמִתַּת יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּמַּעֲשִׂים הָהֵם הַמַּתְמִידִים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַסְכִּים עֲלֵיהֶם בְּשָׁנָה מֵהַשָּׁנִים מִבִּלְתִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲלֵיהֶם מוֹחֶה. 30. Al Khazari: In which form did Moses leave his book to the Israelites in thy opinion?
(לא) אָמַר הֶחָבֵר: מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהָיָה שָׁמוּר בַּלְּבָבוֹת בַּפַּתְחָא וְהַקָּמֵץ וְהַשֶּׁבֶר וְהַנְּטִיָּה וְהַשְּׁוָא וְהַטְּעָמִים. בְּלֵב הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי צָרְכָּם לַעֲבוֹדָה וּלְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְלֵב הַמְּלָכִים מִפְּנֵי שֶׁנִּצְטַוּוּ: 'וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָל־יְמֵי חַיָּיו', וּבְלֵב הַשּׁוֹפְטִים מִפְּנֵי צָרְכָּם אֲלֵיהֶם בַּדַּיָּנִים, וּבְלֵב הַסַּנְהֶדְרִין מִפְּנֵי צָרְכָּם אֲלֵיהֶם בְּמַה שֶּׁכָּתוּב: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, וּבְלֵב הַחֲסִידִים כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, וּבְלֵב אַנְשֵׁי הַחֹנֶף לְהִתְגַּדֵּר בָּהֶם. וְשָׂמוּ שִׁבְעַת הַמְּלָכִים וְהַטְּעָמִים אוֹתוֹת לַתְּכוּנוֹת הָהֵם אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּם בְּקַבָּלָה מִמֹּשֶׁה. וּמַה תַּחֲשֹׁב עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר תִּקְּנוּ הַמִּקְרָא בִּפְסוּקִים תְּחִלָּה, אַחַר כֵּן בְּנִקּוּד, וְאַחַר כֵּן בִּטְעָמִים, וְאַחַר כֵּן בַּמָּסֹרֶת עַל שְׁמִירַת הַמָּלֵא וְהֶחָסֵר, עַד אֲשֶׁר מָנוּ אוֹתִיּוֹתֶיהָ וּבֵרְרוּ כִּי וָו דְּגָחוֹן חֲצִי הַתּוֹרָה, וּשְׁמִירַת כָּל נָכְרִי מִקָּמֵץ וּפַתָּח וְצֵירֵי וּסְגוֹל יוֹצֵא מִן הַהַקָּשָׁה. הֲתִרְאֶה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם בָּזֶה לָרִיק וּלְבַטָּלָה, אוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת בִּדְבַר חוֹבָה. 31. The Rabbi: Undoubtedly without either vowels or accents, just as our scrolls are written. There was as little agreement possible among the people on this point, as on the unleavened bread, or Passover, or other laws which were given as a 'remembrance of the delivery from Egypt.' These laws confirm in the minds of the Israelites the historical truth of the exodus from Egypt by means of the recurring ceremonies, which could not possibly be the result of common agreement without causing contradiction. There is, therefore, no doubt that the Book was preserved in memory with all its vowels, divisions of syllables and accents: by the priests, because they required them for the Temple service, and in order to teach the people; by the kings, because they were commanded: 'And it shall be with him and he shall read therein all the days of his life' (Deuteronomy 17:19). The judges had to know it to enable them to give judgment; the members of the Sanhedrion, because they were warned: 'Keep therefore and do them, for this is your wisdom and understanding' (Deuteronomy 4:6); the pious, in order to receive reward; and, finally, the hypocrites, to acquire a good name. The seven vowels and accents were appointed as signs for forms which were regarded as Mosaic tradition. Now, how have we to judge those persons who first divided the text into verses, equipped it with vowel signs, accents, and masoretic signs, concerning full or defective orthography; and counted the letters with such accuracy that they found out that the gimel of gāḥōn (Leviticus 11:42) stood right in the middle of the Tōrāh, and kept a record of all irregular vowels? Dost thou consider this work either superfluous or idle, or dutiful zeal?
(לב) אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל, הִשְׁתַּדְּלוּת בִּדְבַר חוֹבָה, עִם שְׁמִירַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה דֶרֶךְ לְשַׁנּוֹתָהּ, עִם הַחָכְמָה הַמֻּפְלָאָה, כִּי נִרְאֶה מִקְּבִיעוּת הַנִּקּוּד וְהַטְּעָמִים סֵדֶר שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶלָּא מֵחָכְמָה נֶעֱזֶרֶת, אֵינֶנָּה מֵעֵרֶךְ חָכְמָתֵנוּ בְּשׁוּם פָּנִים, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה מְקֻבָּל אֵצֶל הֶהָמוֹן אֶלָּא מֵרַבִּים רְצוּיִים אוֹ מִיָּחִיד רָצוּי, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיְּקַבֵּל הֶהָמוֹן מִיָּחִיד אֶלָּא אִם יִהְיֶה נָבִיא אוֹ נֶעֱזָר בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כִּי הֶחָכָם שֶׁאֵינֶנּוּ נֶעֱזָר, טוֹעֵן מִי שֶׁהוּא קָרוֹב לוֹ בְחָכְמָתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כְמַעֲשֵׂהוּ. 32. Al Khazari: The latter no doubt. It was to serve as a fence round the law in order to leave no room for alterations. Moreover, it is a great science. The system of vowel signs and accents reveals an order which could only emanate from divinely-instilled notions, quite out of proportion to our knowledge. It can only have been received from a community of favoured ones or a single individual of the same stamp. In the latter case it must have been a prophet, or a person assisted by the Divine Influence. For a scholar who lacks this assistance can be challenged by another scholar to adopt his views in preference.
(לג) אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן, הַקַּבָּלָה – אֲנַחְנוּ וְהַקָּרָאִים חַיָּבִין בָּהּ, וְכָל מִי שֶׁיּוֹדֶה כִּי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַנִּמְצֵאת, הַנִּקְרֵאת עַל הַתְּכוּנָה הַזֹּאת, הִיא תּוֹרַת מֹשֶׁה. 33. The Rabbi: The acknowledgment of tradition is therefore incumbent upon us as well as upon the Karaites, as upon anyone who admits that the Tōrāh, in its present shape and as it is read, is the Tōrāh of Moses.
(לד) אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן אוֹמְרִים הַקָּרָאִים, אֲבָל אַחַר שֶׁמָּצְאוּ הַתּוֹרָה שְׁלֵמָה אֵינָם צְרִיכִים אֶל הַקַּבָּלָה. 34. Al Khazari: This is exactly what the Karaites say. But as they have the complete Tōrāh, they consider the tradition superfluous.
(לה) אָמַר הֶחָבֵר: וְהִנֵּה זֶה סֵפֶר מֹשֶׁה הַפָּשׁוּט הֻצְרַכְנוּ בְמִלּוֹתָיו וּבַדִּבּוּר בּוֹ אֶל כַּמָּה כִּתּוֹת מִן הַקַּבָּלָה, מִן הַנִּקּוּד, וּמִטַּעַם, וּמִפָּסוּק, וּמִמָּסֹרֶת; עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אָנוּ צְרִיכִים בְּעִנְיָנָיו, כִּי הָעִנְיָן רָחָב מִן הַמִּלּוֹת. הֲתִרְאֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, עַל הַדִּמְיוֹן, לֹא נִסְתַּפֵּק הָעָם אִם רָצָה לוֹמַר: חָדְשֵׁי הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם, אוֹ חָדְשֵׁי הַכַּשְׂדִּים שֶׁהָיוּ עִם אַבְרָהָם בְּאוּר כַּשְׂדִּים, אוֹ רָצָה חָדְשֵׁי הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ חָדְשֵׁי הַיָּרֵחַ, אוֹ שְׁנֵי הַיָּרֵחַ בְּתַחְבּוּלוֹת יַסְכִּימֵם עִם שְׁנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר בְּחָכְמַת הָעִבּוּר. הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּשִׁיבוּנִי הַקָּרָאִים תְּשׁוּבָה מַסְפֶּקֶת עַל זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וְאָשׁוּב לְדַעְתָּם, כִּי רְצוֹנִי לְהִשְׁתַּדֵּל וְשֶׁיְּשִׁיבוּנִי תְשׁוּבָה מַסְפֶּקֶת כַּאֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵם עַל מַה שֶּׁיַּתִּיר הָחַי לֶאֱכֹל, וּמָה עִנְיַן הַזְּבִיחָה, וְשֶׁמָּא הִיא נְחִירָה אוֹ הֶרֶג כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן, וְלָמָּה נֶאֶסְרוּ זִבְחֵי גוֹיִם, וּמַה הוּא שֶׁיֵּשׁ בֵּין זָבְחוֹ וְהֶפְשֵׁטוֹ וּשְׁאָר מְלַאכְתּוֹ, וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּבָאֵר לִי הַחֵלֶב הָאָסוּר, וְהוּא דָבֵק עִם הַמֻּתָּר בַּמֵּעַיִם וְהַקֵּיבָה, וְזוּלַת זֶה מִנִּקּוּר הַבָּשָׂר, וְשֶׁיִּמְסֹר אֵלַי הַגָּדֵר שֶׁבֵּין הַמֻּתָּר וְהָאָסוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חִלּוּף בּוֹ עִם חֲבֵרוֹ, וְכֵן הָאַלְיָה הָאֲסוּרָה אֶצְלָם, הֲיֶשׁ לָהּ גָּדֵר? וְשֶׁמָּא הָאֶחָד יָסִיר קְצָת הַזָּנָב וְאֶחָד יָסִיר הַכַּף כְּמוֹ שֶׁהוּא. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּבָאֵר לִי הָעוֹף הַטָּהוֹר מִן הַטָּמֵא, זוּלַת הַמְפֻרְסָמִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: בֶּן־יוֹנָה אוֹ תוֹר, וּמֵאַיִן הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵין הַתַּרְנְגֹלֶת וְהָאַוָּז וְהַקּוֹרֵא וְאַלְבְּרַכִיָּה מֵהַטְּמֵאִים. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיִּתֶּן לִי גְבוּל 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אִם הוּא בֵיתוֹ אוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ רְשׁוּתוֹ, אִם יִהְיוּ לוֹ חֲצֵרִים רַבִּים, אוֹ מְבוֹאוֹ, אוֹ שְׁכוּנָתוֹ, אוֹ מְדִינָתוֹ, אוֹ מִגְרַשׁ עִירוֹ, אַחַר שֶׁתֵּבַת 'מָקוֹם' סוֹבֶלֶת זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיַּרְאֶה לִי גֶדֶר הַמְּלָאכָה הָאֲסוּרָה בַשַּׁבָּת, וּמַה הוּא הַמּוֹנֵעַ מֵהַקֻּלְמוֹס וְהַקֶּסֶת לְהַגִּיהַּ הַתּוֹרָה, וְהַמַּתִּיר לוֹ לְטַלְטֵל הַסֵּפֶר הַגָּדוֹל וְהַשֻּׁלְחָן וּשְׁאָר הַמַּאֲכָלִים וּסְעֻדַּת הָאוֹרְחִים, וְלִטְרֹחַ בְּכָל מַה שֶּׁיִּטְרַח הָאָדָם לְאוֹרְחָיו, וְהֵם בִּמְנוּחָה וְהוּא בִּיגִיעָה, וְיוֹתֵר מִזֶּה עֲבָדָיו וְנָשָׁיו, וּכְבָר נֶאֱמַר: לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְלָמָּה נֶאֶסְרָה רְכִיבַת בַּהֲמוֹת הַגּוֹיִים בַּשַּׁבָּת, וְלָמָּה זֶה נֶאֶסְרָה הַסְּחוֹרָה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיָּדִין בֵּין שְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִין מִסֵּדֶר 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' וְ'כִי תֵצֵא'. וְהַפָּשׁוּט שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא סָתוּם, כָּל שֶׁכֵּן הַסָּתוּם, כִּי לֹא הָיוּ סוֹמְכִים אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁאֶרְאֶה דִינָיו וּמִשְׁפָּטָיו בְּכָל הַיְּרֻשּׁוֹת מִפַּרְשַׁת בְּנוֹת צְלָפְחָד, אוֹ אֵיכוּת הַמִּילָה וְהַצִּיצִית וְהַסֻּכָּה. וִיבָאֵר לִי מֵאַיִן הוּא חַיָּב בִּתְפִלָּה לָאֵל. וּמֵאַיִן הוּא מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בֵּית מוֹעֵד לְכָל חַי וּגְמוּל וְעֹנֶשׁ אַחַר הַמִּיתָה. וְאֵיךְ הֵם דָּנִין בַּמִּצְוֹת הַדּוֹחוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כַּמִּילָה עִם הַשַּׁבָּת וְהַפֶּסַח עִם הַשַּׁבָּת, מִי נִדְחָה מִפְּנֵי מִי, וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּר כְּלָלָיו כָּל שֶׁכֵּן פְּרָטָיו. הֲשָׁמַעְתָּ, מֶלֶךְ כּוּזָר, עַל חִבּוּר לַקָּרָאִים בְּדָבָר מִמַּה שֶּׁזָּכַרְתִּי לְךָ, בְּסֶמֶךְ אוֹ בְּקַבָּלָה, שֶׁאֵין בּוֹ בֵינֵיהֶם מַחֲלֹקֶת, מִמָּסֹרֶת אוֹ מִנִּקּוּד אוֹ מִטְּעָמִים אוֹ מֵאִסּוּר וְהֶתֵּר אוֹ מִדִּינִין. 35. The Rabbi: Far from it. If the consonantic text of the Mosaic Book requires so many traditional classes of vowel signs, accents, divisions of sentences and masoretic signs for the correct pronunciation of words, how much more is this the case for the comprehension of the same? The meaning of a word is more comprehensive than its pronunciation. When God revealed the verse: 'This month shall be unto you the beginning of months' (Exodus 12:2), there was no doubt whether He meant the calendar of the Copts--or rather the Egyptians--among whom they lived, or that of the Chaldæans who were Abraham's people in Ur-Kasdim; or solar [or lunar months], or lunar years, which are made to agree with solar years, as is done in embolismic years. I wish the Karaites could give me a satisfactory answer to questions of this kind. I would not hesitate to adopt their view, as it pleases me to be enlightened. I further wish to be instructed on the question as to what makes an animal lawful for food; whether 'slaughtering' means cutting its throat or any other mode of killing; why killing by gentiles makes the flesh unlawful; what is the difference between slaughtering, skinning, and the rest of it. I should desire an explanation of the forbidden fat, seeing that it lies in the stomach and entrails close to the lawful fat, as well as of the rules of cleansing the meat. Let them draw me the line between the fat which is lawful and that which is not, inasmuch as there is no difference visible. Let them explain to me where the tail of the sheep, which they declare unlawful, ends. One of them may possibly forbid the end of the tail alone, another the whole hind part. I desire an explanation of the lawful and unlawful birds, excepting the common ones, such as the pigeon and turtle dove. How do they know that the hen, goose, duck, and partridge are not unclean birds? I further desire an explanation of the words: 'Let no man go out of his place [on the seventh day]' (Exodus 16:29). Does this refer to the house or precincts, estate--where he can have many houses--territory, district, or country. For the word place can refer to all of these. I should, further, like to know where the prohibition of work on the Sabbath commences? Why pens and writing material are not admissible in the correction of a scroll of the Law (on this day), but lifting a heavy book, or a table, or eatables, entertaining guests and all cares of hospitality should be permitted, although the guests would be resting, and the host be kept employed? This applies even more to women and servants, as it is written: 'That thy manservant and thy maidservant rest as well as thou' (Deuteronomy 5:14). Wherefore it is forbidden to ride [on the Sabbath] horses belonging to gentiles, or to trade. Then, again, I wish to see a Karaite give judgment between two parties according to the chapters (Exodus 21) and (Deuteronomy 21:10, sqq). For that which appears plain in the Tōrāh, is yet obscure, and much more so are the obscure passages, because the oral supplement was relied upon. I should wish to hear the deductions he draws from the case of the daughters of Zelophehād to questions of inheritance in general. I want to know the details of circumcision, fringes and tabernacle; why it is incumbent on him to say prayers; whence he derives his belief in reward and punishment in the world after death; how to deal with laws which interfere with each other, as circumcision or Paschal lamb with Sabbath, which must yield to which, and many other matters which cannot be enumerated in general, much less in detail. Hast thou ever heard, O King of the Khazars, that the Karaites possess a book which contains a fixed tradition on one of the subjects just mentioned, and which allows no differences on readings, vowel signs, accents, or lawful or unlawful matters, or decisions?
(לו) אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא רָאִיתִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי, אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִשְׁתַּדְּלִים. 36. Al Khazari: I have neither seen anything of the kind, nor heard about it. I see, nevertheless, that they are very zealous.
(לז) אָמַר הֶחָבֵר: זֶה מִמַּה שֶּׁאָמַרְתִּי לְךָ מֵהַהִתְחַכְּמוּת וְהַסְּבָרָא. וְהַמִּתְחַכְּמִים בָּעֲבוֹדָה לִמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם יוֹתֵר מִשְׁתַּדְּלִים מֵעוֹשֵׂי מְלֶאכֶת ה' הַמְצֻוִּים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁאֵלֶּה בִמְנוּחָה בְּמַה שֶּׁקִּבְּלוּ מִמְּלֶאכֶת ה', וּבָטְחָה נַפְשָׁם כַּהוֹלֵךְ בָּעִיר, שֶׁלֹּא הִזְדַּמְּנוּ לְמַחֲלֹקֶת חוֹלֵק, וְאֵלֶּה כַּהוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה יִּפְגַּע, וְהוּא מִזְדַּמֵּן בִּשְׁלָחִים חָלוּץ לַמִּלְחָמָה וּמְלֻמָּד בָּהּ. וְאַל יַשִּׁיאֲךָ מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה מֵהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְאַל יְעַצֶּלְךָ מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה מֵרִפְיוֹן הַמְקֻבָּלִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָרַבָּנִים, כִּי אֵלֶּה בִּקְּשׁוּ מִבְצָרִים לְהִבָּצֵר בָּהֶם, וְאֵלֶּה שׁוֹכְנִים עַל עַרְשׂוֹתָם בְּעִיר קְדוּמָה וּבְצוּרָה. 37. The Rabbi: This, as I have already told thee, belongs in the province of speculative theory. Those who speculate on the ways of glorifying God for the purpose of His worship, are much more zealous than those who practise the service of God exactly as it is commanded. The latter are at ease with their tradition, and their soul is calm like one who lives in a town, and they fear not any hostile opposition. The former, however, is like a straggler in the desert, who does not know what may happen. He must provide himself with arms and prepare for battle like one expert in warfare. Be not, therefore, astonished to see them so energetic, and do not lose courage if thou seest the followers of tradition, I mean the Rabbanites, falter. The former look for a fortress where they can entrench themselves, whilst the latter lie down on their couches in a place well fortified of old.
(לח) אָמַר הַכּוּזָרִי: כָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּדִין הוּא, כִּי הַתּוֹרָה הִזְהִירָה עַל תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, וּכְפִי סְבָרָתָם יִרְבּוּ הַתּוֹרוֹת כְּפִי סְבָרַת כָּל אֶחָד מֵהֶם, וְעוֹד: כִּי הָאֶחָד לֹא יַעֲמֹד עַל תּוֹרָה אֶחָת, כִּי בְכָל יוֹם תִּתְחַדֵּשׁ לוֹ דַעַת וְיוֹסִיף דַּעְתּוֹ, וְיִפְגַּע מִי שֶׁיְּשִׁיבֵהוּ בִטְעָנָה וְצָרִיךְ שֶׁיֶּעְתַּק בְּהַעְתָּקַת דַּעְתּוֹ. וְאִם נִמְצָאֵם מַסְכִּימִים נֵדַע כִּי הֵם מְקֻבָּלִים מֵאֶחָד אוֹ מֵרַבִּים שֶׁקְּדָמוּם, וּמִן הַדִּין שֶׁנִּכְפֹּר עֲלֵיהֶם הַהַסְכָּמָה, וְנֹאמַר לָהֶם: אֵיךְ הִסְכַּמְתֶּם בְּמִצְוָה פְּלוֹנִית וְהַדַּעַת מַכְרַעַת בְּדִבְרֵי הָאֵל אֶל פָּנִים רַבִּים? וְאִם אָמְרוּ: כֵּן הָיְתָה דַעַת עָנָן אוֹ בִנְיָמִין אוֹ שָׁאוּל אוֹ זוּלָתָם – חִיְּבוּ עַצְמָם טַעֲנַת הַקַּבָּלָה מִמִּי שֶׁהוּא יוֹתֵר קַדְמוֹן וְיוֹתֵר רָאוּי לְהַאֲמִין, רְצוֹנִי לוֹמַר: רַבּוֹתֵינוּ, כִּי הֵם רַבִּים וְאֵלֶּה יְחִידִים, וְדַעַת הַחֲכָמִים סְמוּכָה עַל הַקַּבָּלָה מֵהַנְּבִיאִים, וְאֵלֶּה סְבָרָא גְרִידָא בִלְבָד, וְהַחֲכָמִים מַסְכִּימִים וְאֵלֶּה חוֹלְקִים וְהַחֲכָמִים דִּבְרֵיהֶם מִן הַמָּקוֹר אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ דָנִים מִסְּבָרָתָם גְּרִידָא מִן הַדִּין הָיָה לְקַבְּלָם, וְאֵלֶּה אֵינָם כֵּן. וּמִי יִתֵּן שֶׁיַּשְׁמִיעוּנִי תְּשׁוּבָתָם בִּשְׁאֵלַת 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה', וַאֲנִי רוֹאֶה חַכְמֵיהֶם הוֹלְכִים אַחֲרֵי הָרַבָּנִים בְּעִבּוּר אֲדָר בַּאֲדָר, וְהֵם מַקְשִׁים לָהֶם בִּרְאִיַּת יֶרַח תִּשְׁרִי, אֵיךְ צַמְתֶּם צוֹם כִּפּוּר בְּתִשְׁעָה בְתִשְׁרִי, הֲלֹא יֵבוֹשׁוּ, וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים אִם הַחֹדֶשׁ הַהוּא אֱלוּל אוֹ תִשְׁרִי כְּשֶׁיְּעַבְּרוּ אוֹ אִם הוּא תִשְׁרִי אוֹ מַרְחֶשְׁוָן כְּשֶׁאֵינָן מְעַבְּרִין, וַהֲלֹא הָיוּ אוֹמְרִים: 'אֲנַחְנוּ הַטּוֹבְעִים וּמַה נִּפְחַד מֵהַבְּלִילָה', אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע אִם הַחֹדֶשׁ תִּשְׁרִי אוֹ מַרְחֶשְׁוָן אוֹ אֱלוּל, וְאֵיךְ נַקְשֶׁה לְמִי שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם וְנִלְמַד מֵהֶם, הֲתָצוּמוּ בַתְּשִׁיעִי אוֹ בֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ. 38. Al Khazari: All thou sayest is convincing, because the Law enjoins that there shall be 'one Tōrāh and one statute.' Should Karaite methods prevail there would be as many different codes as opinions. Not one individual would remain constant to one code. For every day he forms new opinions, increases his knowledge, or meets with someone who refutes him with some argument and converts him to his views. But whenever we find them agreeing, we know that they follow the tradition of one or many of their ancestors. In such a case we should not believe their views, and say: 'How is it that you agree concerning this regulation, whilst reason allows the word of God to be interpreted in various ways?' If the answer be that this was the opinion of Anan, or Benjamin, Saul,, or others, then they admit the authority of tradition received from people who lived before them, and of the best tradition, viz. that of the Sages. For they were many, whilst those Karaite teachers were but single individuals. The view of the Rabbis is based on the tradition of the Prophets; the other, however, on speculation alone. The Sages are in concord, the Karaites in discord. The sayings of the Sages originate with 'the place which God shall choose,' and we must therefore accept even their individual opinions. The Karaites have nothing of the kind. I wish I knew their answer regarding the calculation of the new moon I see that their authorities follow Rabbanite practice in the intercalation of Adar. Nevertheless they taunt the Rabbanites, when the Tishri new moon appears, with the question: 'How could it happen that you [once] kept the fast of the day of Atonement on the ninth of Tishri?' Are they not ashamed not to know, when intercalating, whether the month is Ellul or Tishri; or Tishri or Marḥeshwān, if they do not intercalate? They ought rather to say: 'I am drowning, but fear not the wet!' We do not know whether the month is Tishri, Marḥeshwān, or Ellul. How can we criticise those in whose steps we follow, and whose teachings we adopt, and ask: Do you fast on the ninth or tenth of Tishri?
(לט) אָמַר הֶחָבֵר: תּוֹרָתֵנוּ קְשׁוּרָה בַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי אוֹ מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם, בְּמַעֲמַד שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְכֹהֲנִים וְסַנְהֶדְרִים, וַאֲנַחְנוּ מְצֻוִּים שֶּׁנִּשְׁמַע מֵהַשּׁוֹפֵט הַמְמֻנֶּה בְכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אוֹ אֶל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה וגו' וְסָמַךְ לוֹ אָמְרוֹ: 'וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ', 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר', 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא', חִבֵּר הַמְרוֹת הַכֹּהֵן וְהַשּׁוֹפֵט לַגְּדוֹלָה שֶׁבָּעֲבֵרוֹת, בְּאָמְרוֹ: 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל' וְסָמַךְ לוֹ 'וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ', בְּעוֹד שֶׁהַסֵּדֶר נִשְׁאָר מֵהָעֲבוֹדָה וְהַסַּנְהֶדְרִין וּשְׁאָר הַכִּתּוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלַם הַסֵּדֶר וְיִדְבַּק בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּלִי סָפֵק, בֵּין בִּנְבוּאָה בֵּין בְּאֹמֶץ וְהוֹדָעָה, כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּבַיִת שֵׁנִי, וְלֹא יִתָּכֵן לַעֲבוֹר עַל כְּמוֹתָם הַהַסְכָּמָה מִדַּעְתָּם. וּבָזֶה נִתְחַיַּבְנוּ בְמִצְוַת מְגִלָּה וּפוּרִים וּמִצְוַת חֲנֻכָּה, וְיָכֹלְנוּ לוֹמַר: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה', וּ'לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה', וְ'לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל' וְ'לִקְרֹא', וְ'עַל נְטִילַת יָדַיִם', וְ'עַל מִצְוַת עֵרוּב', וְזוּלַת זֶה. וְאִלּוּ הָיוּ חֻקֵּינוּ יוֹצְאִים אַחַר הַגָּלוּת לֹא הָיוּ נִקְרָאִים 'מִצְוֹת', וְלֹא הָיִינוּ חַיָּבִים לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, אַךְ הָיוּ אוֹמְרִים בָּהֶם שֶׁהֵם 'תַּקָּנָה' אוֹ 'מִנְהָג'. וְרֹב מִצְוֹתֵינוּ סְמוּכוֹת אֶל מֹשֶׁה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינָי. וְכֵן רָאוּי, שֶׁהָיָה עַם שֶׁלֹּא הֻצְרְכוּ לִטְרֹחַ בִּמְזוֹנוֹת אַרְבָּעִים שָׁנָה וְלֹא בִלְבוּשׁ וְלֹא בְדִירָה, וְהֵם כַּאֲשֶׁר הָיוּ מִן הָרֹב וּמֹשֶׁה נִמְצָא עִמָּם וְהַשְּׁכִינָה אֵינֶנָּה זָזָה מֵהֶם, וְהוּא כְבָר צִוָּה אוֹתָם בִּכְלָלֵי הַמִּצְוֹת, הֲיַעֲלֶה בַדַּעַת שֶׁלֹּא יִשְׁאֲלוּ עַל פְּרָטֵיהֶם עִם הַשָּׁעוֹת וְיַעְתִּיקוּ פֵּרוּשֵׁיהֶם וּמַחְלְקוֹתָם, וּכְבָר אָנוּ רוֹאִים, 'וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי־הָאֱלֹהִים וְאֶת־תּוֹרוֹתָיו', וְהוּא כְבָר אָמַר לָהֶם בָּאַחֲרוֹנָה: 'כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם'. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַכְזִיב הַפָּסוּק הַזֶּה יִרְאֶה עִנְיַן הַקָּרָאִים, וּמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַאֲמִין בּוֹ יִרְאֶה חָכְמַת הַמִּשְׁנָה וְהַגְּמָרָא, וְהֵם מְעַט מֵהַרְבֵּה מֵהַחָכְמוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וְהָאֱלֹהִיּוֹת וְהַמּוּסָרִיּוֹת וְהַגַּלְגַּלִּיּוֹת, וְיִרְאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת רָאוּי לָהֶם לְהִתְפָּאֵר עַל כָּל הָעַמִּים בְּחָכְמָתָם. וּקְצָת מִצְוֹתֵינוּ – מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' עִם הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים. וּכְבָר הִתְמִידָה הַנְּבוּאָה בְּבַיִת שֵׁנִי קָרוֹב לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וּכְבָר שִׁבַּח יִרְמְיָהוּ עַד מְאֹד בִּנְבוּאָתוֹ אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי וַחֲסִידוּתָם וְחָכְמָתָם וְיִרְאָתָם, וְאִם לֹא נִסְמֹךְ עַל אֵלֶּה עַל מִי נִסְמֹךְ? וּכְבָר אָנוּ רוֹאִים מַה שֶּׁנִּקְבַּע אַחֲרֵי מֹשֶׁה וְהָיְתָה מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת בְּזוּלַת הַמִּזְבֵּחַ, וְעָשָׂה הֶחָג שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים וּמַה שֶּׁכָּתַב דָּוִד וּשְׁמוּאֵל מִסֵּדֶר הַמְשׁוֹרְרִים בַּבַּיִת, וְהָיוּ לְמִצְוֹת תְּמִידוֹת, וּמַה שֶּׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה בַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶׁהִנִּיחַ מִמַּה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר, וּמַה שֶּׁהֶעֱמִיד עֶזְרָא בְּבַיִת שֵׁנִי עַל קְהָלוֹ לָתֵת שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל, וּמַה שֶּׁהֶעֱמִידּוּ בִמְקוֹם הָאָרוֹן תְּכוּנָה שֶּׁתָּלוּ לְפָנֶיהָ הַפָּרֹכֶת, בַּעֲבוּר שֶׁיָּדְעוּ כִּי הָאָרוֹן גָּנוּז לְשָׁם. 39. The Rabbi: Our law is linked to the 'ordination given to Moses on Sinai,' or sprung 'from the place which the Lord shall choose' (Isaiah 2:3), 'for from Zion goes forth the Law, and the word of God from Jerusalem.' Its mediators were the Judges, Overseers, Priests, and the members of the Synhedrion. It is incumbent upon us to obey the Judge appointed for the time being, as it is written: 'Or to the judge who will be in those days . . . and thou shalt inquire, and they shall tell thee the sentence of judgment, and thou shalt do according to the word which they tell thee . . . from the place which the Lord shall choose . . . and thou shall take heed to do according to all they teach thee' (Deuteronomy 17:9, sqq). Further: 'The man who doeth presumptuously not to listen to the priest . . . this man shall die, and thou shalt remove the evil from thy midst.' Disobedience to the Priest or Judge is placed on a par with the gravest transgressions, in the words: 'Thou shalt remove the evil from thy midst.' This concludes with the words: 'And all the people shall hear and fear, and do no more presumptuously.' This refers to the time when the order of the Temple service and the Synhedrion, and the sections [of the Levites], who completed the organization, were still intact, and the Divine Influence was undeniably among them either in the form of prophecy or inspiration, as was the case during the time of the second Temple. Among these persons no agreement or convention was possible. In a similar manner arose the duty of reading the Book of Esther on Purim, and the ordination of Ḥanuccah, and we can say: 'He who has commanded us to read the Megillāh' and 'to kindle the light of Ḥanuccah,' or 'to complete' or 'to read' the Hallēl, 'to wash the hands,' 'the ordination of the Erūb,' and the like. Had our traditional customs arisen after the exile, they could not have been called by this name, nor would they require a blessing, but there would be a regulation or rather a custom. The bulk of our laws, however, derives its origin from Moses, as an 'ordination given to Moses from Sinai.' This also explains how a people obtained during forty years sufficient food and clothing, in spite of their large number. Moses was with them, and the Shekhinah did not forsake them, giving them general as well as special laws. Is it not absurd to assume that they refrained from inquiring occasionally into the details, and handing down their explanations and subdivisions? Take the verse: 'And I will make known the laws of God and His statutes' (Exodus 18:16), which is supplemented by the other: 'For this is your wisdom and understanding in the eyes of the nations, which shall hear all these laws, and they will say, surely this great nation is a wise and understanding people' (Deuteronomy 4:6). He who wishes to gainsay this verse may look at the Karaites; but he who desires to confirm it, let him behold the branches of knowledge embodied in the Talmud, which form only a small portion of the natural, metaphysical, mathematical, and astronomical studies [in which the Sages indulged]. He will, then, see that they deserve praise above all nations for their learning. Some of our laws originate, in certain circumstances mentioned before, 'from the place which the Lord shall choose.' Prophecy lasted about forty years of the second Temple. Jeremiah, in his prophetic speeches, commended the people of the second Temple for their piety, learning, and fear of God (Jeremiah 29:10m sqq.). If we did not rely on men like these, on whom should we rely? We see that prescriptions given after Moses' death became law. Thus Solomon hallowed: 'The middle of the court' (I Kings 8:64 sqq.), slaughtered sacrifices on a place other than the altar, and celebrated 'the feast seven days and seven days.' David and Samuel appointed the order of the Temple choir, which became a fixed law. Solomon added to the sanctuary built in the desert, and omitted from it. Ezra imposed the tax of one-third of a shekel on the community of the second Temple (Nehemiah 10:33). A stone paving was put in the place of the Ark, hiding it behind a curtain, because they knew that the Ark had been buried there.
(מ) אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵיךְ יִתָּכֵן זֶה עִם 'לֹא תוֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ'. 40. Al Khazari: How could this be made to agree with the verse: 'Thou shalt not add thereto, nor diminish from it?' (Deuteronomy 13:1).
(מא) אָמַר הֶחָבֵר: לֹא נֶאֱמַר זֶה אֶלָּא לֶהָמוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחַדְּשׁוּ מִשִּׂכְלָם וְיִתְחַכְּמוּ מִדַּעְתָּם וְיִקְבְּעוּ לְעַצְמָם תּוֹרוֹת מֵהַקָּשָׁתָם כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַקָּרָאִים, וּמַזְהִיר לִשְׁמֹעַ מִן הַנְּבִיאִים אַחֲרֵי מֹשֶׁה וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּנָּבִיא: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וגו', וְאָמַר בַּכֹּהֲנִים וּבַשּׁוֹפְטִים שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים. וְהָיָה מַאֲמָרוֹ: לֹא תוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, עַל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם עַל יְדֵי מֹשֶׁה וְעַל יְדֵי נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ, עַל הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים בַּנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁנִּקְבְּצוּ עָלָיו הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים מִן 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', מִפְּנֵי שֶׁהֵם נֶעֱזָרִים בַּשְּׁכִינָה, וְלֹא יִתָּכֵן לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיַּסְכִּימוּ בְדָבָר שֶׁחוֹלֵק עַל הַתּוֹרָה, בַּעֲבוּר רֻבָּם. וְלֹא תַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַטָּעוּת לְחָכְמָתָם הָרְחָבָה הַיְרוּשָׁה וְהַטִּבְעִית הַקְּנוּיָה, כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ, כִּי הַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ מְצֻוִּים לָדַעַת כָּל הַחָכְמוֹת, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמְּעַט שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מֵהֶם הַנְּבוּאָה אוֹ מַה שֶּׁעוֹמֵד בִּמְקוֹמָהּ מִבַּת־קוֹל וְזוּלַת זֶה. וֶאֱמֹר, שֶׁלֹּא נַחֲלֹק עִם הַקָּרָאִים בְּמַה שֶּׁהֵם טוֹעֲנִים עָלֵינוּ מִן הַמּוּבָן מִמִּלַּת 'מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' וְ'עַד מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' שֶׁהוּא מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְאַחַר כֵּן נֹאמַר שֶׁאֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשּׁוֹפְטִים אוֹ הַמְּלָכִים, הָרְצוּיִים עִם דַּעַת הַסַּנְהֶדְרִין וְכָל הַחֲכָמִים, רָאָה כִּי הַכַּוָּנָה מִן הַמִּסְפָּר הַהוּא לָשׂוּם חֲמִשִּׁים יוֹם בֵּין בִּכּוּרֵי קְצִיר שְׂעוֹרִים וּבִכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וּשְׁמִירַת שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵם שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, וְנָתַן לָנוּ דִמְיוֹן בִּתְחִלַּת יוֹם מֵהַשָּׁבוּעַ, לוֹמַר: אִם תִּהְיֶה הַהַתְחָלָה 'מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה' מִיּוֹם רִאשׁוֹן – תַּגִּיעוּ עַד יוֹם הָרִאשׁוֹן, לְהַקִּישׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם תִּהְיֶה הַהַתְחָלָה מִיּוֹם שֵׁנִי – נַגִּיעַ עַד יוֹם שֵׁנִי. וְ'הָחֵל חֶרְמֵשׁ' מֻנָּח אֵלֵינוּ, בְּכָל עֵת שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי – נַתְחִיל בּוֹ וְנִסְפֹּר מִמֶּנּוּ. וְקָבְעוּ אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח וְלֹא יִהְיֶה בָזֶה סְתִירָה לַתּוֹרָה, וְהִתְחַיַּבְנוּ לְקַבְּלוֹ לְ'תוֹרָה', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ' עִם הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים. וְשֶׁמָּא הָיָה זֶה בִנְבוּאָה מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְיָכוֹל לִהְיוֹת, וְנִהְיֶה נְקִיִּים מִבִּלְבּוּל הַמְבַלְבְּלִים. 41. The Rabbi: This was only said to the masses, that they should not conjecture and theorise, and contrive laws according to their own conception, as the Karaites do. They were recommended to listen to the post-Mosaic prophets, the priests and judges, as it is written: 'I will raise them up a prophet . . . and he shall speak unto them all that I shall command him' (Deuteronomy 18:18). With regard to the priests and judges it is said that their decisions are binding. The words: 'You shall not add,' etc., refer to 'that which I commanded you through Moses' and any 'prophet from among thy brethren' who fulfils the conditions of a prophet. They further refer to regulations laid down in common by priests and judges 'from the place which thy Lord shall choose.' For they have divine assistance, and would never, on account of their large number, concur in anything which contradicts the Law. Much less likelihood was there of erroneous views, because they had inherited vast learning, for the reception of which they were naturally endowed. The members of the Synhedrion, as is known by tradition, had to possess a thorough acquaintance with all branches of science Prophecy had scarcely ceased, or rather the Bath Qōl, which took its place. Now, suppose we allow the Karaite interpretation of the sentence 'From the morrow of the Sabbath till the morrow of the Sabbath' (Leviticus 23:11, Leviticus 23:15, Leviticus 23:16) to refer to the Sunday. But we reply that one of the judges, priests, or pious kings, in agreement with the Synhedrion and all Sages, found that this period was fixed with the intention of creating an interval of fifty days between 'the first fruits of the harvest of barley and the harvest of wheat,' and to observe 'seven weeks,' which are 'seven complete Sabbaths.' The first day of the week is only mentioned for argument's sake in the following manner: should the day of 'putting the sickle to the corn' be a Sunday, you count till Sunday. From this we conclude that should the beginning be on a Monday, we count till Monday. The date of putting the sickle, from which we count, is left for us to fix. This was fixed for the second day of Passover, which does not contradict the Tōrāh, since it originated with 'the place which the Lord shall choose' on the conditions discussed before. Perhaps this was done under the influence of divine inspiration. It was quite possible, and it saves us from the confusion of those who endeavour to cause confusion.
(מב) אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר פָּסַקְתָּ הֶחָבֵר בַּכְּלָלוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לְהַכְחִישָׁם מֵחֲלָקִים הָיוּ בְלִבִּי מִטַּעֲנוֹת הַקָּרָאִים, הָיִיתִי סָבוּר שֶׁאַשְׁתִּיקְךָ בָּהֶם. 42. Al Khazari: With these broad and irrefutable declarations thou hast cut off, O Rabbi, some minor points which I had in my mind to urge on behalf of the Karaite interpretation, by which I hoped to silence thee.
(מג) אָמַר הֶחָבֵר: כְּשֶׁיִּתְבָּרְרוּ הַכְּלָלוֹת אַל תִּתֵּן לִבְּךָ לַחֲלָקִים, כִּי הַרְבֵּה שֶׁיִּכָּנֵס בָּהֶם הַטָּעוּת, וְעוֹד – שֶׁאֵין לָהֶם תַּכְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִסְתַּבְּכִים וְלֹא יִמָּלְטוּ הַמְדַבְּרִים מִבִּלְבּוּלָם. וְזֶה כְּמִי שֶׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ צֶדֶק הַבּוֹרֵא, וְשֶׁחָכְמָתוֹ כוֹלֶלֶת – אֵינֶנּוּ מַבִּיט לְמַה שֶּׁהוּא נִרְאֶה בָעוֹלָם מִן הָעָוֶל, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: אִם־עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ. וּכְמִי שֶׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ בְמוֹפֵת עֲמִידַת הַנֶּפֶשׁ אַחַר כְּלוֹת הַגּוּף, וְשֶׁאֵינָהּ גַּשְׁמִית אֲבָל עֶצֶם נִפְרָד מֵהַגּוּף כַּמַּלְאָכִים – אֵינֶנּוּ מַבִּיט אֶל מַה שֶּׁתַּקְשֵׁהוּ הַמַּחֲשָׁבָה מֵהֶעְדֵּר פְּעֻלּוֹת הַנֶּפֶשׁ בְּעֵת הַשֵּׁנָה, וְעֵת הֶחֳלִי, שֶׁהוּא מְאַבֵּד הַמַּחֲשָׁבָה, וּמַה שֶּׁהִיא הוֹלֶכֶת אַחַר מֶזֶג הַגּוּף, וְזוּלַת זֶה מִן הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמְבַלְבְּלוֹת. 43. The Rabbi: If the general principles are obvious to thee do not mind minor details. The latter are often subject to error, and owing to their wide ramification, know no bounds, and lead astray those who regard them from different points of view. A person who is convinced of the justice of the Creator and His all-embracing wisdom will pay no attention to apparent cases of injustice on earth, as it is written: 'If thou seest the oppression of the poor and violent perverting of judgment and justice in a province, marvel not at the matter' (Ecclesiastes 5:1). Whoever is convinced of the duration of the soul after the destruction of the body, as well as of its incorporeal nature and of its being as far removed from corporeality as the angels are, will pay no attention to the idea that the activity of the soul is stopped during sleep or illness which submerges the mental powers, that it is subject to the vicissitudes of the body, and similar disquieting ideas.
(מד) אָמַר הַכּוּזָרִי: עִם כָּל זֶה אֵין מַסְפִּיק לִי עַד שֶׁאֶשְׂבַּע מִדַּבֵּר עִמְּךָ עַל הַחֲלָקִים, וְאִם יֵשׁ לִתְפֹּשׂ עָלַי בָּזֶה, אַחַר אֲשֶׁר הוֹדֵיתִי בַכְּלָלִים אֲשֶׁר הֲבִיאוֹתָם. 44. Al Khazari: Yet I am not satisfied as long as I leave those details undiscussed, though I have admitted those general principles.
(מה) אָמַר הֶחָבֵר: אֱמֹר מַה שֶּׁתִּרְצֶה. 45. The Rabbi: Say what thou wilt.
(מו) אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲלֹא עֹנֶשׁ הַנֵּזֶק מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, בְּמַה שֶּׁאָמַר 'עַיִן תַּחַת עַיִן', וְ'כַאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ'. 46. Al Khazari: Does not our Tōrāh teach retaliation, viz. 'eye for eye, tooth for tooth, as he hath caused a blemish in man, so shall be done to him' (Leviticus 24:20)?
(מז) אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא נֶאֱמַר בּוֹ אַחַר כֵּן: 'וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ', הֲלֹא זֶה הַכֹּפֶר, וַהֲלֹא לֹא הָיָה אוֹמֵר: מִי שֶׁהִכָּה סוּסְךָ – הַכֵּה סוּסוֹ, אֲבָל אוֹמֵר: קַח סוּסוֹ, כִּי אֵין לְךָ תּוֹעֶלֶת בְּהַכּוֹת סוּסוֹ, וְכֵן מִי שֶׁכָּרַת יָדְךָ אֵין אוֹמְרִים לְךָ: קַח יָדוֹ, כִּי אֵין לְךָ תוֹעֶלֶת בִּכְרֹת אֶת יָדוֹ. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה נִכְנָס בַּדִּינִין הָאֵלֶּה מַה שֶּׁסּוֹתֵר אוֹתוֹ הַשֵּׂכֶל, מִ'פֶּצַע תַּחַת פָּצַע' וְ'חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה', אֵיךְ נוּכַל לְשַׁעֵר זֶה, שֶׁמָּא יָמוּת אֶחָד מֵהֶם מִפֶּצַע וְלֹא יָמוּת הָאַחֵר מִכְּמוֹתוֹ, וְאֵיךְ נוּכַל לְשַׁעֵר כְּמוֹתוֹ, וְאֵיךְ נִקַּח עֵין מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא עַיִן אַחַת כֹּפֶר עֵין מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֵינַיִם, וְיִשָּׁאֵר הָאֶחָד סוֹמֵא וְהַשֵּׁנִי בְעַיִן אַחַת, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: 'כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ'. וּמַה צָּרְכִּי לְדַבֵּר עִמְּךָ עַל אֵלֶּה הַחֲלָקִים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִקְדַּמְתִּי לְךָ צֹרֶךְ הַקַּבָּלָה עִם אֲמִתַּת הַמְקֻבָּל מֵהֶם וּגְדֻלָּתָם וְחָכְמָתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם. 47. The Rabbi: And is it not said immediately afterwards: 'And he that killeth a beast shall make it good, life for life'? (Leviticus 24:18-21). Is this not the principle of ransom? It is not said: 'If anyone kills thy horse, kill his horse,' but 'take his horse, for what use is it to thee to kill his horse?' Likewise: If anyone has cut off thy hand, take the value of his hand; for cutting off his hand profits thee not. The sentence: 'Wound for wound and stripe for stripe' (Exodus 21:25), embodies ideas antagonistic to common sense. How can we determine such a thing? One person may die from a wound, whilst another person may recover from the same. How can we gauge whether it is the same? How can we take away the eye of a one-eyed person in order to do justice to a person with two eyes, when the former would be totally blind, the latter still have one eye? The Tōrāh teaches: As he hath caused a blemish in man, so shall be done to him. What further need is there to discuss these details, when we have just set forth the necessity of tradition, the truthfulness, loftiness, and religious zeal of traditionists?
(מח) אָמַר הַכּוּזָרִי: עִם כָּל זֶה טוֹב הוּא בְעֵינַי לָדַעַת לָמָּה צִוָּה הַשֵּׁם הַשְּׁמִירָה מִן הַטֻּמְאוֹת. 48. Al Khazari: For all that, I am surprised that you observe the regulations of religious purity.
(מט) אָמַר הֶחָבֵר: הַטֻּמְאָה וְהַקְּדֻשָּׁה שְׁנֵי עִנְיָנִים זֶה כְנֶגֶד זֶה, לֹא יִמָּצֵא הָאֶחָד אֶלָּא בְהִמָּצֵא הַשֵּׁנִי, וּמָקוֹם שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה אֵין טֻמְאָה, כִּי עִנְיַן הַטֻּמְאָה אֵינֶנּוּ כִּי אִם דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בְּדָבָר מִדִּבְרֵי הַקְּדֻשָּׁה מִמַּה שֶּׁהוּא מְקֻדָּשׁ לֵאלֹהִים, כְּמוֹ: הַכֹּהֲנִים וּמַאֲכָלָם וּמַלְבּוּשָׁם וְהַתְּרוּמוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹת וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וְכֵן עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה: דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בִּדְבָרִים רַבִּים יְדוּעִים וּמְפֻרְסָמִים, וְרֹב מֵהֶם תְּלוּיִים בְּמַעֲמַד הַשְּׁכִינָה, וּכְבָר חָסַרְנוּ אוֹתָהּ. וּמַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ הַיּוֹם מֵאִסּוּר שְׁכִיבַת הַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת, אֵינוֹ מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה אֲבָל הִיא מִצְוָה גְרִידָא מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְכֵן מַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ מֵהַרְחָקַת הָאֲכִילָה עִמָּהּ וּלְהִשָּׁמֵר מִקּוּרְבָתָהּ, אֵין זֶה כִּי אִם מְנִיעוֹת וּסְיָגוֹת שֶׁלֹּא יִתְגַּלְגֵּל הָעִנְיָן לִשְׁכַּב עִמָּהּ. אֲבָל חוֹבוֹת הַטֻּמְאָה בָּטְלוּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בְאֶרֶץ טְמֵאָה וְאַוִּיר טָמֵא. וְכָל שֶׁכֵּן מַה שֶּׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ מֵהַקְּבָרוֹת וְהַשְּׁרָצִים וְהַמְּצֹרָעִים וְהַזָּבִים וְהַמֵּתִים וְזוּלַת זֶה. וְכֵן אֲסוּרָה עָלֵינוּ הַנְּבֵלָה וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָתָהּ אֲבָל מִצְוָה גְרִידָא בְאִסּוּר הַנְּבֵלָה, וּתְנַאי הַטֻּמְאָה תּוֹסֶפֶת. וְלוּלֵא שֶׁאָמְרוּ: עֶזְרָא תִקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין, לֹא הָיִינוּ חַיָּבִין בָּהּ חוֹבַת הַתּוֹרָה אַךְ חִיּוּב טָהֳרָה וּנְקִיּוּת. וְאִם הֵם מְקַבְּלִים אוֹתָהּ עַל עַצְמָם לְעִנְיַן הַנְּקִיּוּת, אֵין גְּנַאי בָּזֶה מִבִּלְתִּי שֶׁיְּקַבְּלוּהָ לְ'תוֹרָה', וְאִם לֹא – כְּבָר הֵם מִתְחַכְּמִים מִסִּכְלוּת מֵהֶם וּמְשַׁנִּים הַתּוֹרָה וְגוֹרְמִים לְמִינוּת, רְצוֹנִי לוֹמַר: חִלּוּק הַדֵּעוֹת, אֲשֶׁר הוּא שֹׁרֶשׁ הַפְסָדַת הָאֻמָּה וִיצִיאָתָהּ מִ'תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד', כִּי כָּל אֲשֶׁר נָקֵל בּוֹ אֲנַחְנוּ עַל עַצְמֵנוּ מֵהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשַּׁבָּתוֹת בְּבָתֵּינוּ בְּעֵרוּב, וְאִם הוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ נָאֶה, יֵקַל אֵצֶל מַה שֶּׁתְּסַבֵּב דַּעְתָּם מֵהַמַּחֲלֹקֶת וְהַכַּפְרָנוּת עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּבַיִת אֶחָד עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּעֶשֶׂר דֵּעוֹת. וְאִם לֹא הָיוּ הַמִּצְוֹת אֶצְלֵנוּ קְשׁוּרוֹת בִּגְבוּלִים שֶׁלֹּא יַעַבְרוּם, לֹא הָיָה מֻבְטָח מֵהִכָּנֵס בָּהּ מַה שֶּׁאֵין מִמֶּנָּה, וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה קְצָת מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהּ, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא לוֹקֵחַ בְּהֶקֵּשׁוֹ וְטַעְמוֹ. וְיֵקַל בְּעֵינֵי הַקָּרָאִים הֲנָאַת עֲבוֹדָה זָרָה מִכֶּסֶף וְזָהָב וּקְטֹרֶת וָיָיִן, וְעַל הָאֱמֶת – הַמָּוֶת מִבַּלְעֲדֵי זֶה טוֹב. וְיִקְשֶׁה בְעֵינָיו שֶׁיֵּהָנֶה מֵהַחֲזִיר אֲפִלּוּ בִרְפוּאָה, וְעַל הָאֱמֶת – הוּא מֵהָעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת, חַיָּב בָּהֶם מַלְקוּת. וְכֵן יֵקַל עַל הַנָּזִיר אֲכִילַת הַצִּמּוּקִים וְהָעֲנָבִים יוֹתֵר מֵהַשִּׁכְּרוּת מִשְּׁכַר הַדְּבַשׁ אוֹ שְׁכַר הַתַּפּוּחִים, וְהָאֱמֶת הֵפֶךְ זֶה, כִּי הָאִסּוּר אֵינוֹ אֶלָּא בְמַה שֶּׁיָּצָא מֵהַגֶּפֶן בִּלְבָד, וְאֵין הַכַּוָּנָה אִסּוּר הַשִּׁכְּרוּת כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה בַּמַּחֲשָׁבָה, אֲבָל הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וּנְבִיאָיו וּבְחוּרָיו. וְלֹא יִתָּכֵן לְהַחֲזִיק בַּסְּכָלִים אַנְשֵׁי הַקַּבָּלָה אוֹ אַנְשֵׁי הַסְּבָרָא בָּזֶה, כִּי מִלַּת שֵׁכָר גְּלוּיָה וִידוּעָה, וְקִבְּלוּ שֶׁיַּיִן וְשֵׁכָר הָאָמוּר בַּכֹּהֲנִים כּוֹלֵל כָּל מִינֵי שֵׁכָר וְשֶׁיַּיִן וְשֵׁכָר הָאָמוּר בַּנָּזִיר אֵינֶנּוּ כִּי אִם מֵעֲסִיס הַיָּיִן. וְלַמִּצְוֹת גְּבוּלִים מְדֻקְדָּקִים עֲלֵיהֶם בְּחָכְמָה וְאִם לֹא יֵרָאוּ בְמַעֲשִׂים נָאִים, וְהַזָּרִיז יִרְחַק מֵהֶם מִבְּלִי שֶׁיֶּאֱסֹר אוֹתָם, כְּמוֹ בְּשַׂר כֹּס כֹּס, אֲשֶׁר הוּא מֻתָּר בַּעֲבוּר שֶׁאֵינוֹ בָטוּח מִמּוֹת הַבְּהֵמָה הַהִיא, וְלָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר כִּי תֵרָפֵא וְהֻתְּרָה. וְהַטְּרֵפָה שֶׁנִּרְאֵית בְּרִיאָה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֳלִי מֵמִית מִבְּלִי סָפֵק, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּחְיֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא שֶׁתֵּרָפֵא, וְנֶאֶסְרָה, וְעִם הַסְּבָרָא וְהַהִתְחַכְּמוּת יָשׁוּבוּ הַדִּינִין הָאֵלּוּ בְהֵפֶךְ. עַל כֵּן לֹא תְהַלֵךְ אַחַר סְבָרָתְךָ וְהַקָּשָׁתְךָ בְּתוֹלְדוֹת הַמִּצְוֹת, פֶּן תִּפֹּל בִּסְפֵקוֹת יְבִיאוּךָ לְמִינוּת, וְלֹא תַסְכִּים דַּעְתְּךָ עִם חֲבֵרֶיךָ בְּדָבָר מֵהֶם, כִּי לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם סְבָרָא וְהַקָּשָׁה. אָמְנָם צָרִיךְ שֶׁתְּעַיֵּן בַּשָּׁרָשִׁים מִן הַמְקֻבָּל וְהַכָּתוּב וְהַהַקָּשׁוֹת הַנּוֹהֲגוֹת עַל הַסֵּדֶר הַמְקֻבָּל לְהָשִׁיב הַתּוֹלָדוֹת אֶל הָאָבוֹת, וּמַה שֶּׁיּוֹצִיאֲךָ אֵלָיו, הַאֲמֵן בּוֹ, וְאִם יִהְיֶה רָחוֹק אֵצֶל סְבָרָתְךָ וּמַחֲשַׁבְתְּךָ, כַּאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה וְהַסְּבָרָא הֶעְדֵּר הָרֵקוּת, וְהַהַקָּשׁוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת מְחַיְּבוֹת זֶה. וְכַאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַסְּבָרָא שֶׁיָּכוֹל לְהִתְחַלֵּק הַגּוּף לְאֵין תַּכְלִית, וְהַהַקָּשָׁה הַשִּׂכְלִית מְחַיֶּבֶת זֶה. וְכַאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהָאָרֶץ כַּדּוּרִית, וְשֶׁהִיא חֵלֶק אֶחָד מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ מֵעִגּוּל הַשֶּׁמֶשׁ, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּמוֹפְתֵי הַתְּכוּנָה, מִמַּה שֶּׁתַּרְחִיקֵהוּ הַמַּחֲשָׁבָה. כִּי כָל מַה שֶּׁהִתִּירוּ חֲכָמִים לֹא הָיָה לִסְבָרָתָם וְלֹא בְמַה שֶּׁנִּרְאָה לְדַעְתָּם, אַךְ בְּתוֹלְדוֹת הַחָכְמָה הַיְרוּשָׁה וְהַמְקֻבֶּלֶת אֶצְלָם, וְכָל מַה שֶּׁאָסְרוּ כֵן. וּמִי שֶׁנִּלְאֶה מֵהַשִּׂיג חָכְמָתָם וְלָקַח דִּבְרֵיהֶם כְּטַעְמוֹ וּסְבָרָתוֹ, יִהְיוּ נָכְרִים בְּעֵינָיו כַּאֲשֶׁר הֵם דִּבְרֵי הַטִּבְעִיִּים וְהַגַּלְגַּלִּיִּים נָכְרִים בְּעֵינֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְהֵם כְּשֶׁמְּדַקְדְּקִין בִּגְבוּלֵי הַדִּינִין וְיוֹרוּ הַהֶתֵּר וְהָאִסּוּר בַּאֲמִתַּת הַדִּין, מַרְאִים לְךָ מַה שֶּׁאֵינוֹ נָאֶה מֵהַגְּבוּלִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר הֵם מְגַנִּים אֲכִילַת בְּשַׂר כֹּס כֹּס, וְהוֹצָאַת מָמוֹן בְּתַחְבּוּלַת הַדִּינִים וְהַתָּרַת הַהֲלִיכָה בַשַּׁבָּת בְּתַחְבּוּלוֹת מִן הָעֵרוּב, וְהַתָּרַת הַנָּשִׁים בְּתַחְבּוּלוֹת שֶׁהַנִּשּׂוּאִים מֻתָּרִים בָּהֶם, וְהַתָּרַת הַשְּׁבוּעוֹת וְהַנְּדָרִים בְּמִינֵי הָעָרְמוֹת, אֲשֶׁר הֵם עוֹבְרִים אֵצֶל הָעִיּוּן הַדִּינִי מִבִּלְתִּי הַהִשְׁתַּדְּלָה הַתּוֹרִיָּה. וּשְׁנֵי הָעִנְיָנִים צָרִיךְ אֲלֵיהֶם. כִּי אִם תְּיַחֵד הָעִיּוּן הַדִּינִי, יַעַבְרוּ בִגְבוּלָיו מִינִים מֵהַתַּחְבּוּלוֹת, לֹא יִתָּכֵן לְקָשְׁרָם, וְאִם תַּעֲזֹב הַגְּבוּלִים שֶׁל דִּינִים אֲשֶׁר הֵם סְיָג הַתּוֹרָה וְתִסְמֹךְ עַל הַהִשְׁתַּדְּלָה, יִהְיֶה סִבָּה לְמִינוּת וְיֹאבַד הַכֹּל. 49. The Rabbi: Impurity and holiness are contradictory ideas; one cannot be thought of without the other. Without holiness we should not know the signification of impurity. Impurity means that the approach to holy objects, hallowed by God, is forbidden to the person so affected. Such would be priests, their food, clothing, offering, sacrifices, the holy House, etc. In the same way the ideas of holiness include something which forbids the person connected with it to approach many ordinary objects. This chiefly depends on the vicinity of the Shekhinah, which we now lack entirely. The prohibition which still holds good, of cohabiting with a woman in her period or after confinement has nothing to do with impurity, but is an independent divine law. The practice we observe to keep aloof from them as much as possible is but a restriction and hedge to prevent cohabitation. The regulations of impurity proper ceased to exist for us, because we live in 'an unclean land and in unclean air,' especially as we move about among graves, vermin, lepers, persons affected with issue, corpses, etc. To touch carrion is not forbidden on account of its impurity, but it forms a special law connected with the prohibition of eating the same to which impurity is accessory. If Ezra had not ordained a bath for certain contaminated persons, this would not be a regulation but simply a matter of cleanliness. If these persons would conceive this regulation in the sense of cleanliness, it would lose nothing, as long as it is not taken for a religious law. Otherwise they might draw conclusions from their own folly, try to improve upon the law and cause heterodoxy, I mean the splitting of opinions, which is the beginning of the corruption of a religion. They would soon be outside the pale of 'one law and one regulation.' Whatever we might allow ourselves in matters of touching even repulsive things, is out of proportion to their (the Karaites) schismatic views, which might cause us to find in one house ten persons with as many different opinions. Were our laws not fixed and confined in unbreakable rules, they would not be secure from the intrusion of strange elements and the loss of some component parts, because argument and taste would become guiding principles. The Karaite would have no compunction in using the implements of idolatry, such as gold, silver, frankincense and wine. Indeed, death is better than this. On the other hand, he would abstain from using parts of the pig, even for purposes of medicine, although this is in reality one of the lighter transgressions, and only punished with 'forty stripes.' In the same way he would allow the Nazirite to eat raisins and grapes rather than be intoxicated with mead and cider. But the opposite is true. This prohibition only refers to the products of the vine, but there was no intention of prohibiting intoxication altogether, as one might surmise. This is one of the secrets known only to God, his prophets and the pious. One must not, however, charge traditionists or those who draw their own conclusions, with ignorance in this matter, because the word shēkhār is common property. They have a tradition that the 'wine and strong drink' (Leviticus 10:8), mentioned in connexion with the priests includes all kinds of intoxication, whilst the same words in the case of the Nazirite only refer to the juice of grapes. Every law has certain limits fixed with scientific accuracy, though in practice they may appear illogical. He who is zealous tries to avoid them, without, however, making them unlawful, as e.g. the flesh of an animal in peril of death, which is lawful. For it is uncertain whether this animal will die, because some one might assert that it will recover, and then be permitted. A diseased animal which externally looks in good health is unlawful, if it suffers internally from an incurable illness, with which it can neither live nor recover. Those who judge according to their own taste and reasoning may arrive in these matters at an opposite conclusion. Follow not, therefore, thy own taste and opinion in religious questions, lest they throw thee into doubts, which lead to heresy. Nor wilt thou be in harmony with one of thy friends on any point. Every individual has his own taste and opinion. It is only necessary to examine the roots of the traditional and written laws with the inferences codified for practice, in order to trace the branches back to the roots. Where they lead thee, there put thy faith, though thy mind and feeling shrink from it. Common view and assumption deny the non-existence of the vacuum, whilst logical conclusion rejects its existence. Appearance denies the infinite divisibility of a body, whilst logic makes it an axiom. Appearance denies that the earth is a globe and the one hundred and sixtieth part of the sun disc. There are also other matters which astronomy establishes against mere appearances. Whatever the Sages declared lawful they did neither in obedience to their own taste or inclination, but to the results of the inherited knowledge, handed down to them. The same was the case with what they declared unlawful. He who is unable to grasp their wisdom, but judges their speech according to his own conception, will misinterpret them in the same way as people do with the words of natural philosophers and astronomers. Whenever they settle the limits of the code, and explain what is lawful or unlawful in strictly juridical deduction, they indicate apparently unseemly points. They consider it revolting to eat the flesh of a dangerously sick animal, or to gain money by means of legal trickery, or to travel on the Sabbath with the assistance of the Erūb, or to render certain marriages lawful in a cunning manner, or to undo oaths and vows by circumvention, which may be permitted according to the paragraph of the law, but is devoid of any religious feeling. Both, however, are necessary together, for, if one is guided by the legal deduction alone, more relaxation would crop up than could be controlled. If, on the other hand, one would neglect the legalized lines which form the fence round the law, and would only rely on religious zeal, it would become a source of schism, and destroy everything.
(נ) אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּוָן שֶׁהַדָּבָר כֵּן. אֲנִי מוֹדֶה לָרַבָּנִי שֶׁמְּקַבֵּץ אֵלֶּה שְׁנֵי הַפָּנִים, בְּיִתְרוֹנוֹ עַל הַקָּרָאִים בַּנִּרְאֶה וּבַנִּסְתָּר, וְיִהְיֶה עִם זֶה טוֹב לֵב בְּתוֹרָתוֹ, בַּעֲבוּר שֶׁהִיא מְקֻבֶּלֶת מֵחֲכָמִים מְאֻמָּתִים שֶׁחָכְמָתָם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, כִּי הַקָּרָאִי, וְאִם תַּגִּיעַ הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ מַה שֶּׁתַּגִּיעַ, לֹא יִיטַב לִבּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ סְבָרָא וְהַקָּשָׁה, וְלֹא יִבְטַח שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, הוּא הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, וְיֵדַע כִּי בָעַמִּים הַרְבֵּה אֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים יוֹתֵר מֵהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ. אֲבָל נִשְׁאַר לִי לִשְׁאֹל אוֹתְךָ בָּעֵרוּב וְהוּא קַלּוּת בְּמִצְוַת הַשַּׁבָּת, אֵיךְ יַתִּיר מַה שֶּׁאֲסָרוֹ הַבּוֹרֵא בַּתַּחְבּוּלָה הַהִיא הַנִּקְלָה וְהַפְּחוּתָה. 50. Al Khazari: If this be so, I willingly admit that the Rabbanite who unites these two points of view is superior to the Karaite both in theory and practice. He would also perform his religious duties cheerfully, because they are handed down to him by trustworthy authorities who derived their knowledge from God. However far a Karaite's zeal may lead him, his heart will never be satisfied, because he knows that his zeal is but based on speculation and reasoning. He will never be sure whether his practice is God-pleasing. He is also aware that there are among the gentiles some who are even more zealous than he. Now I wish to ask thee concerning the Erūb, which is one of the licences of the law of Sabbath. How can we make lawful a thing which God has forbidden by means so paltry and artificial?
(נא) אָמַר הֶחָבֵר: חָס וְשָׁלוֹם שֶׁיַּסְכִּימוּ הֲמוֹן חֲסִידִים וַחֲכָמִים עַל מַה שֶּׁיַּתִּיר קֶשֶׁר מִקִּשְׁרֵי הַתּוֹרָה, אַךְ הֵם מְזָרְזִים וְאוֹמְרִים: 'עֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה'. וּמִן הַסְּיָגוֹת שֶׁסִּיְּגוּ, שֶׁאָסְרוּ הַהוֹצָאָה וְהַהַכְנָסָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְהֵפֶךְ, מַה שֶּׁלֹּא אָסְרָה זֶה הַתּוֹרָה, וְאַחַר כֵּן גִּלְגְּלוּ בַסְּיָג הַהוּא גִלְגּוּל לְהַרְוָחָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵחָשֵׁב הִשְׁתַּדְּלוּתָם כַּתּוֹרָה, וְשֶׁיִּהְיֶה רֶוַח לִבְנֵי אָדָם בְּהִשְׁתַּמְּשָׁם וְלֹא יַגִּיעוּ אֶל הָרֶוַח הַהוּא אֶלָּא בִרְשׁוּת, וְהָרְשׁוּת הוּא עֲשׂוֹת הָעֵרוּב, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַכָּרָה בֵין הַמֻּתָּר לְגַמְרֵי וּבֵין הַסְּיָג וּבֵין הָאָסוּר. 51. The Rabbi: Heaven forbid that all those pious men and Sages should concur in untying one of the knots of the divine law. Their intention was to make it tighter and therefore they said: Build a fence round the law. Part of this is the Rabbinic prohibition of carrying things out of private to public ground or vice versa, a prohibition not of Mosaic origin. In constructing this fence they introduced this licence, to prevent their religious zeal ranking with the Tōrāh, and at the same time to give people some liberty in moving about. This liberty was gained in a perfectly lawful way and takes the form of the Erūb, which marks a line between what is entirely legal, the fence itself, and the secluded part inside the latter.
(נב) אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִסְפִּיק לִי זֶה. אֲבָל לֹא חָזְקָה אֶצְלִי מְלֶאכֶת הָעֵרוּב עַד שֶׁתִּהְיֶה מְחַבֶּרֶת בֵּין שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת. 52. Al Khazari: This is enough for me. Yet I cannot believe that an Erūb is strong enough to restore a connexion between two areas.
(נג) אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן לֹא חָזְקָה אֶצְלְךָ הַמִּצְוָה כֻלָּהּ. הֶחָזָק בְּעֵינֶיךָ הַתָּרַת הַנְּכָסִים וְהַמָּמוֹן וְהַבְּעָלִים וְהָעֲבָדִים בִּלְקִיחַת הַקִּנְיָן וְהַצַּוָּאָה, וְהַתָּרַת הָאִשָּׁה וְאִסּוּרָהּ אַחַר שֶׁהָיְתָה מֻתֶּרֶת בְּאָמְרוֹ: 'תְּהֵא לִי מְקֻדֶּשֶׁת', וְהַתָּרָתָהּ אַחַר שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה בְּאָמְרוֹ: 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵט', וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִמַּה שֶּׁהַשְׁלָמָתָם תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים אוֹ בְדָבָר מִן הַדְּבָרִים, וְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְהַבַּיִת הַתְּלוּיָה בְמַאֲמַר הַכֹּהֵן 'טָמֵא' אוֹ 'טָהוֹר'. וְכָל הַמִּשְׁכָּנָה לֹא חָלָה הַקְּדֻשָּׁה עָלֶיהָ אֶלָּא בַהֲקָמַת מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וְהַמְּשִׁיחָה בְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְכֵן הַכֹּהֲנִים לֹא חָלָה הַקְּדֻשָּׁה עֲלֵיהֶם אֶלָּא בַמִּלּוּאִים וּבַתְּנוּפָה, וְהַלְוִיִּם בַּטָּהֳרָה וְהַתְּנוּפָה, וְטַהֵר הַטְּמֵאִים בְּמֵי נִדָּה שֶׁבּוֹ אֵפֶר הַפָּרָה וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְעֵץ אֶרֶז, וְחִטּוּי הַבַּיִת בִּשְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת וְהַמְּלָאכָה הַהִיא. וְכִפּוּר הָעֲוֹנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְטָהֳרַת מִקְדָּשׁ מֵהַטֻּמְאוֹת בִּשְׂעִיר עֲזָאזֵל עִם הַמַּעֲשִׂים הַתְּלוּיִם בּוֹ, וּבִרְכַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְשֹׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו וּבֶאֱמֹר: 'יְבָרֶכְךָ ה'. וְהָיָה חָל עִם כָּל מַעֲשֶׂה מֵהַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כִּי מַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה כַּהֲוָיוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, כֻּלָּם מְשֹׁעָרוֹת מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְאֵין שִׁעוּרָם בִּיכֹלֶת בָּשָׂר וָדָם, כַּאֲשֶׁר תִּרְאֶה הַהֲוָיוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, מִשְׁתַּעֲרוֹת וּמִתְאַזְּנוֹת וְנֶעֱרָכוֹת בְּהִמָּזְגָם מִן הַטְּבָעִים הָאַרְבָּעָה, וּבִמְעַט דָּבָר יִשְׁלְמוּ וְיִתָּכְנוּ וְתָחוּל בָּהֶם הַצּוּרָה אֲשֶׁר הִיא רְאוּיָה לָהֶם מֵחַיִּים וּצְמָחִים וְיִהְיֶה לְכָל מֶזֶג הַצּוּרָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לוֹ, וּבִמְעַט דָּבָר יִפָּסֵד. הֲלֹא תִרְאֶה הַבֵּיצָה שֶׁיַּפְסִידָהּ מִקְרֶה מְעַט מֵחֹם גָּדוֹל אוֹ קֹר אוֹ תְנוּעָה, וְלֹא תְקַבֵּל צוּרַת הָאֶפְרֹחַ, וְיַשְׁלִימֶנָּה חִמּוּם הַתַּרְנְגֹלֶת אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וְתָחוּל בּוֹ הַצּוּרָה עַל הַשְּׁלֵמוּת. וּמִי זֶה אֲשֶׁר יוּכַל לְשַׁעֵר הַמַּעֲשִׂים עַד שֶׁיָּחוּל בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כִּי אִם הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ. וּכְמוֹ זֶה טָעוּ בַעֲלֵי הַכִּמִּיָּה וְהָרוּחָנִיִּים. הַכִּמִּיִּים חָשְׁבוּ שֶׁיְּשַׁעֲרוּ הָאֵשׁ הַטִּבְעִית בְּמִשְׁקְלֵיהֶם עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מַה שֶּׁיִּרְצוּ וְתַהֲפֹךְ לָהֶם הָעֲצָמִים, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֵשׁ הַחֹם הַטִּבְעִי בַחַיִּים אֲשֶׁר יַהֲפֹךְ הַמָּזוֹן לְדָם וּבָשָׂר וְעֶצֶם וּשְׁאָר הָאֲבָרִים; וְטוֹרְחִים לִמְצֹא כָּאֵשׁ הַזֹּאת. וְהִתְעוּ אוֹתָם נִסְיוֹנוֹת שֶׁמָּצְאוּ אוֹתָם בְּמִקְרֶה לֹא מִשִּׁעוּרָם, כַּאֲשֶׁר נִמְצָא הָאָדָם נִהְיָה מֵהַנָּחַת הַשִּׁכְבַת זֶרַע בָּרֶחֶם. וְהָרוּחָנִיִּים כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ מֵאָדָם עַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁהָיָה נַעֲשֶׂה לָהֶם בַּקָּרְבָּנוֹת, מֵהֵרָאוֹת הָאוֹתוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, חָשְׁבוּ כִּי הַהַתְחָלָה אָמְנָם הִיא מֵהַמֶּחְקָר וְהַחִפּוּשׂ, וְשֶׁהַנְּבִיאִים אָמְנָם הָיוּ חֲכָמִים מְחֻכָּמִים וּמַשִּׂיגִים הַפְּלָאוֹת הָהֵם בְּהַקָּשָׁתָם וְקִוּוּ שֶׁיְּשַׁעֲרוּ הֵם גַּם כֵּן קָרְבָּנוֹת בְּעִתִּים יְדוּעִים וּמַבָּטִים כּוֹכָבִיִּים, כְּפִי מַה שֶּׁהֵבִיאָה אֵלָיו סְבָרָתָם עִם מַעֲשִׂים וּקְטֹרֶת, עַד שֶׁעוֹשִׂין סְפָרִים לַכּוֹכָבִים וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁזִּכְרוֹ אָסוּר. וְזוּלַת אֵלֶּה – בַּעֲלֵי הַשֵּׁמוֹת, כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ עַל נָבִיא שֶׁדִּבֵּר בְּכֹה וְכֹה וְנַעֲשָׂה לוֹ הַפֶּלֶא שֶׁנַּעֲשָׂה, חָשְׁבוּ כִּי הַדִּבּוּר הַהוּא הוּא סִבָּה בַפֶּלֶא הַהוּא וְחָתְרוּ זֶה לָרִיק. אֵין הָעוֹשֶׂה כַמֻּטְבָּע. הַמַּעֲשִׂים הַתּוֹרִיִּים דּוֹמִים לַטִּבְעִיִּים, אֵינְךָ יוֹדֵעַ תְּנוּעוֹתָם וְתַחְשְׁבֵם תֹּהוּ, עַד שֶׁתִּרְאֶה הַתּוֹלָדוֹת וּתְרוֹמֵם מַנְהִיגָם וּמְנִיעָם וּתְיַחֵד לוֹ הַיְכֹלֶת. כַּאֲשֶׁר אִם לֹא הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ מֵעוֹלָם 'מִשְׁגָּל' וְלֹא יְדַעְתּוֹ וְלֹא יָדַעְתָּ הַתּוֹלָדָה מִמֶּנּוּ, וְתִרְאֶה עַצְמְךָ נִזְקָק אֶל הַכָּעוּר שֶׁבְּאֶבְרֵי הָאִשָּׁה, וְאַתָּה יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּקִרְבָתָהּ מֵהַפְּחִיתוּת, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּכְּנִיעוּת אֶל הָאִשָּׁה מֵהַגְּרִיעוּת, הָיִיתָ נִפְלָא וְאוֹמֵר: אֵין הַתְּנוּעוֹת הָאֵלֶּה אֶלָּא תֹהוּ וְשִׁגָּעוֹן, עַד שֶׁתִּרְאֶה 'דִמְיוֹנְךָ' נוֹלַד מִן הָאִשָּׁה יַפְלִיא אוֹתְךָ הַדָּבָר וְתַחֲשֹׁב כִּי אַתָּה עָזַרְתָּ הַיְצִירָה, וְשֶׁהַיּוֹצֵר כִּוֵּן בָּזֶה יִשּׁוּב הָעוֹלָם. וְכֵן הֵם הַמַּעֲשִׂים הַתּוֹרִיִּים הַמְשֹׁעָרִים מֵאֵת הָאֱלֹהִים. תִּשְׁחַט הַכֶּבֶשׂ עַל הַדִּמְיוֹן, וְתִתְלַכְלֵךְ בְּדָמוֹ וְהַפְשָׁטָתוֹ וּבִרְחִיצַת מֵעָיו וַהֲדָחָתוֹ וְנִתּוּחוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וַעֲרִיכַת עֵצָיו וַהֲקָדַת אִשּׁוֹ וּמַעֲרַכְתּוֹ, וְאִלּוּ לֹא הָיָה בְמִצְוַת אֱלֹהִים, הָיִיתָ לוֹעֵג לַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, וְהָיִיתָ חוֹשֵׁב כִּי הֵם מַרְחִיקִים מִן הָאֱלֹהִים לֹא מְקָרְבִים, עַד שֶׁכַּאֲשֶׁר יִשְׁלַם כָּרָאוּי וְתִרְאֶה הָאֵשׁ הַשָּׁמַיְמִית אוֹ תִמְצָא בְעַצְמְךָ רוּחַ אַחֶרֶת לֹא הָיִיתָ רָגִיל בָּהּ, אוֹ חֲלוֹמוֹת אֲמִתִּיּוֹת אוֹ 'גְדוֹלוֹת' תֵּדַע כִּי הֵם תּוֹלְדוֹת מַה שֶּׁהִקְדַּמְתָּ, וְהַדָּבָר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בּוֹ דָבַקְתָּ, אֵלָיו הִגַּעְתָּ. וְאַל יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ אִם תָּמוּת אַחֲרֵי אֲשֶׁר דָּבַקְתָּ בּוֹ, כִּי אֵין מוּתְךָ כִּי אִם כְּלוֹת הַגּוּף בִּלְבָד, אֲבָל הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִגִּיעָה אֶל הַמַּעֲלָה הַהִיא אֵין לָהּ יְרִידָה מִמֶּנָּה וְלֹא רֹחַק מִן הַמַּדְרֵגָה הַהִיא. וְנִתְבָּאֵר מִזֶּה כִּי אֵין קוּרְבָה אֶל הָאֱלֹהִים אֶלָּא בְמִצְוֹת הָאֱלֹהִים. וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מִצְוֹת אֱלֹהִים אֶלָּא מִדֶּרֶךְ נְבוּאָה לֹא בְהַקָּשָׁה וְלֹא בִסְבָרָא, וְאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵין הַדְּבָרִים הָהֵם קוּרְבָה אֶלָּא בַקַּבָּלָה הַנֶּאֱמָנָה. וַאֲשֶׁר מָסְרוּ לָנוּ הַמִּצְוֹת הָהֵם, לֹא הָיוּ יְחִידִים אֲבָל הָיוּ רַבִּים וַחֲכָמִים וּגְדוֹלִים שֶׁהִגִּיעוּ הַנְּבִיאִים, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ כִּי אִם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר הָיוּ נוֹשְׂאִים הַתּוֹרָה, וְלֹא פָּסְקוּ מִמֹּשֶׁה. 53. The Rabbi: In this case the whole law is inefficient in thy opinion. Dost thou consider the release of money, property, persons, and slaves valid by assuring the right of property or last will? Likewise the divorce of a woman, or a second marriage, after having been single, by means of the formula: 'Write, sign and hand her the letter of divorce;' or her singleness after having been married? All these matters depend upon a ceremony or a formula and are laid down in the Third Book of Moses. The leprosy of a garment or house [officially] depends upon the declaration of 'clean' or 'unclean' by a priest. The holy character of the Tabernacle was subject to its being erected by Moses and anointed with the anointing oil. The consecration of the priests depended upon the initiatory sacrifices and wave offerings; that of the Levites upon purifying and wave offerings. Unclean persons were purified by means of 'water of separation' (Numbers 19) to which were added ashes of the red heifer, hyssop, and scarlet. The redemption of a house required two birds (Leviticus 14:49). All these ceremonies, the remission of sins on the Day of Atonement, the cleansing of the sanctuary from impurities by means of the he-goat of Azāzēl, with all accompanying ceremonies; the blessing of Israel through Aaron's uplifted hands and the reciting of the verse: 'the Lord bless thee'; upon every one of these ceremonies the Divine Influence rested. Religious ceremonies are, like the work of nature, entirely determined by God, but beyond the power of man. Formations of nature, are, as thou canst see, composed of accurately measured proportions of the four elements. A trifle renders them perfect and gives them their proper animal or plant form. Every mixture receives the shape beseeming it, but can also lose it through a trifle. The egg may be spoiled by the slight accident of too much heat or cold, or a movement, and become unable to receive the form of a chicken which otherwise the hen achieves by sitting on it three weeks. Who, then, can weigh actions upon which the Divine Influence rest, save God alone? This is the error committed by alchymists and necromancers. The former thought, indeed, that they could weigh the elementary fire on their scales, and produce what they wished, and thus alter the nature of materials, as is done in living beings by natural heat which transforms food into blood, flesh, bone and other organs. They toil to discover a fire of the same kind, but are misled by accidental results of their experiments, not based on calculation, just in the same manner as the discovery was made that from the planting of seed within the womb man arises. When those necromancers heard that the appearance of the Divinity from Adam down to the children of Israel was gained by sacrifices, they thought it was the result of meditation and research; that the prophets were but deeply learned persons who accomplished these wonders by means of calculation. Then they, on their part, were anxious to fix sacrifices to be offered up at certain times and astrological opportunities, accompanied by ceremonies and burning of incense which their calculations prescribed. They even composed astrological books and other matters the mention of which is forbidden. Beside these, the adepts of magic formulas, having heard that a prophet had been spoken to in this or that manner, or had experienced a miracle, imagined that the words were the cause of the miracle. They, therefore endeavoured to accomplish a similar feat. The artificial is not like the natural. Religious deeds are, however, like nature. Being ignorant of their designs one thinks it but play till the results becomes apparent. Then one praises their guide and mover, and professes belief in him. Suppose thou hast heard nothing of cohabitation and its consequences, but thou feelest thyself attracted by the lowest of female organs. If thou considerest the degradation of a woman's surrender, or the ignominy of surrendering to a woman, thou wouldst say wonderingly: this is as vain as it is absurd. But when thou seest a being like thyself born of a woman, then dost thou marvel and notice that thou art one of the preservers of mankind created by God to inhabit the earth. It is the same with religious actions fixed by God. Thou slaughterest a lamb and smearest thyself with its blood, in skinning it, cleaning its entrails, washing, dismembering it and sprinking its blood. Then thou arrangest the wood, kindlest the fire, placing the body on it. If this were not done in consequence of a divine command, thou wouldst think little of all these actions and believe that they estrange thee from God rather than bring thee near to Him. But as soon as the whole is properly accomplished, and thou seest the divine fire, or dost notice in thyself a new spirit, unknown before, or seest true visions and great apparitions, thou art aware that this is the fruit of the preceding actions, as well as of the great influence with which thou hast come in contact. When arrived at this goal care not that thou must die. Thy death is but the decay of thy body, whilst the soul having reached this step, cannot descend from it nor be removed. This will shew thee that the approach to God is only possible through the medium of God's command, and there is no road to the knowledge of the commands of God except by way of prophesy, but not by means of speculation and reasoning. There is, however, no other connexion between us and these commands except truthful tradition. Those who have handed down these laws to us were not a few sporadic individuals, but a multitude of learned and lofty men nearly approaching the prophets. And if the bearers of the Law had only been the priests, Levites and the Seventy Elders, the chain beginning with Moses himself would never have been interrupted.
(נד) אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא רָאִיתִי אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אֶלָּא שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ הַתּוֹרָה וְלֹא יָדְעוּ מִצְוַת הַסֻּכָּה עַד שֶׁמְּצָאוּהָ כְתוּבָה וְכֵן מִצְוַת לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, וְנֶאֱמַר בָּהֶם: 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב בַּתּוֹרָה', וְזֶה רְאָיָה עַל אָבְדַן הַתּוֹרָה. 54. Al Khazari: I only know that the people of the second Temple forgot the Tōrāh, and were ignorant of the law of Succāh till they found it written. A similar thing happened with the law that 'an Ammonite shall not enter the congregation of God' (Deut. xxiii. 3). With regard to these two points it is said: 'They found written.' (Neh. viii., 4; xiii. 1). This proves that they had lost the knowledge of the law.
(נה) אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן אֲנַחְנוּ הַיּוֹם חֲכָמִים וְיוֹדְעִים יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּפִי מַחֲשַׁבְתֵּנוּ. 55. The Rabbi: If this be so we are to-day more learned and erudite than they, since we think we know the Tōrāh.
(נו) אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן אֲנִי אוֹמֵר. 56. Al Khazari: That is what I say.
(נז) אָמַר הֶחָבֵר: אִם הָיִינוּ הַיּוֹם מְצֻוִּים לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת הֶהָיִינוּ יוֹדְעִים אֵיךְ נִשְׁחָטֵם, וּלְאֵיזֶה צַד, וְקִבּוּל דָּמוֹ וְהֶפְשֵׁטוֹ וְנִתּוּחוֹ, וּלְכַמָּה נְתָחִים יִנָּתֵחַ, וְאֵיךְ יֻקְרַב וְאֵיךְ יִזָּרֵק הַדָּם וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ, וְהַשִּׁיר הָרָאוּי לוֹמַר עָלָיו. וּמַה שֶּׁהַכֹּהֲנִים חַיָּבִים בּוֹ מִקְּדֻשָּׁה וְטָהֳרָה וּמְשִׁיחָה וּבְגָדִים וּתְכוּנוֹת, וְאֵיךְ אוֹכְלִין הַכֹּהֲנִים הַקֳּדָשִׁים, וּזְמַנֵּיהֶם וּמְקוֹמוֹתָם, וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּרוֹ. 57. The Rabbi: Should we be commanded to bring a sacrifice, would we know how and where to slaughter it, catch its blood, skin and dismember it, and into how many pieces, how to offer it up, how to sprinkle the blood, what to do with its meal and wine offering; with what songs to accompany it; what duties of holiness, purity, anointment, clothing, and demeanour the priests had to observe; how, when and where they should eat the holy meat, and other matters which it would lead us too far to commemorate?
(נח) אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא נֵדַע זֶה אֶלָּא מִכֹּהֵן אוֹ נָבִיא. 58. Al Khazari: We cannot know this without a priest or prophet.
(נט) אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא רָאִיתָ אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אֵיךְ בָּנוּ הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁעֲזָרָם הָאֱלֹהִים עַל בִּנְיַן הַבַּיִת, וְאַחַר כֵּן בִּנְיַן הַחוֹמָה, הֲתַחֲשֹׁב שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים מִבְּלִי סֵדֶר כְּפִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן. 59. The Rabbi: See how the people of the second Temple were engaged many years in the construction of the altar, till God assisted them to build the Temple and the walls. Dost thou think that they brought offerings in a haphazard fashion?
(ס) אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּהְיֶה עוֹלָה אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְהִיא מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ שִׂכְלִית, עַד שֶׁיִּשְׁלְמוּ כָּל חֲלָקֶיהָ בִּרְשׁוּת הַבּוֹרֵא וּבְמִצְוָתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁכְּבָר יָדְעוּ מִצְוַת יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמַה שֶּׁהוּא גָדוֹל מֵהַסֻּכָּה, וְכֻלָּם צְרִיכוֹת לְחָכְמָה מֻפְלָאָה וּמְלַמֵּד מְזֻמָּן. 60. Al Khazari: 'A burnt offering' cannot be 'an offering made by fire a sweet savour' (Lev. i. 9)--being a law not dependent on reasoning--except if all its details are arranged on the authority and command of God. The people were also well acquainted with the regulations of the Day of Atonement, which are more important than the regulations of the Succāh. All these things required the detailed instruction of a teacher.
(סא) אָמַר הֶחָבֵר: וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵלֶּה הַדִּקְדּוּקִים בַּתּוֹרָה, הֲיֵעָלֵם מִמֶּנּוּ עֲשׂוֹת הַסֻּכָּה וּמִצְוַת לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. 61. The Rabbi: Should a person versed in these minute regulations of the Tōrāh have been ignorant of the way how to construct a hut, or of the law concerning the Ammonites?
(סב) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן מַה נֹּאמַר בְּ'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב בַּתּוֹרָה'. 62. Al Khazari: What can I say, then, about 'they found written '?
(סג) אָמַר הֶחָבֵר: הַטַּעַם הַבָּרוּר הוּא שֶׁכּוֹתֵב הַמִּקְרָא לֹא הִרְגִּישׁ לַנִּסְתָּרוֹת אֲבָל כָּתַב הַמְפֻרְסָמוֹת הַגְּלוּיוֹת וְלֹא הֶעְתִּיק מִיהוֹשֻׁעַ מֵחָכְמָתוֹ שֶׁקִּבֵּל מֵאֱלֹהִים וּמִמֹּשֶׁה דָבָר, אֲבָל זָכַר יוֹם עֲמִידַת הַיַּרְדֵּן וְיוֹם עֲמִידַת הַשֶּׁמֶשׁ וְיוֹם הַמִּילָה בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם אֵצֶל הֶהָמוֹן, וְכֵן מִסִּפּוּרֵי שִׁמְשׁוֹן וּדְבוֹרָה וְגִדְעוֹן וּשְׁמוּאֵל וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה לֹא זָכַר מֵחָכְמָתָם וְלֹא מִמַּה שֶּׁהָיָה לָהֶם מֵהַמַּעֲשִׂים בַּתּוֹרָה דָבָר, אֲבָל זָכַר מִדִּבְרֵי שְׁלֹמֹה סְעֻדּוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת וְעָשְׁרוֹ הַגָּדוֹל, וְלֹא זָכַר מִכָּל חָכְמוֹתָיו הַנִּפְלָאוֹת חוּץ מֵ'אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת' בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה הַדָּבָר בְּמַעֲמַד הֶהָמוֹן, אֲבָל חָכְמָתוֹ עִם מַלְכַּת שְׁבָא וְזוּלָתָם לֹא זָכַר, כִּי לֹא הָיְתָה כַוָּנַת הַכּוֹתֵב לִזְכֹּר כִּי אִם הַדָּבָר הַמְפֻרְסָם בֶּהָמוֹן אֲשֶׁר נִשְּׂאוּהוּ כָּל הָעָם, אַךְ הַדְּבָרִים הַמְיֻחָדִים אֲשֶׁר הָיוּ מְנַשְּׂאִים אוֹתָם הַיְחִידִים, כֻּלָּם אָבְדוּ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא הַמְּעַט מֵהֶם, וְהַמְּלִיצוֹת הַצַּחוֹת מֵהַנְּבוּאָה שֶׁעָרְבוּ לִבְנֵי אָדָם לְשָׁמְרָם לְיִקְרַת עִנְיָנֵיהֶם וְצַחוּת דִּבְרֵיהֶם, וְכֵן לֹא כָתַב מִדִּבְרֵי עֶזְרָא וּנְחֶמְיָה אֶלָּא הַמְפֻרְסָם בֶּהָמוֹן, וְהָיָה יוֹם עֲשׂוֹת הַסֻּכָּה יוֹם מְפֻרְסָם, בְּמַה שֶּׁחָרְדוּ הָעָם וְעָלוּ לֶהָרִים בַּעֲבוּר עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבוֹת. וּמַה שֶּׁאָמַר: 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁשָּׁמְעוּ עַם הָאָרֶץ וְהֶהָמוֹן וְחָרְדוּ לַעֲשׂוֹת הַסֻּכּוֹת, אֲבָל הַיְחִידִים לֹא אָבְדָה מֵהֶם מִצְוָה קַלָּה כָּל שֶׁכֵּן גְּדוֹלָה, וְכִוֵּן הַכּוֹתֵב לְהַגְדִּיל עִנְיַן הַיּוֹם הַהוּא, כַּאֲשֶׁר כִּוֵּן בַּיּוֹם שֶׁגֵּרְשׁוּ הָעַמּוֹנִיּוֹת וְהַמּוֹאֲבִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יוֹם מַעֲשֶׂה גָדוֹל לְגָרֵשׁ הָעָם אֶת נְשֵׁיהֶם, אִמּוֹת בְּנֵיהֶם וְהוּא דָבָר קָשֶׁה עַד מְאֹד, וְאֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁאֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת תְּקַבֵּל כָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת לֵאלֹהֶיהָ, זוּלָתִי הַסְּגֻלָּה הַזֹּאת. וְעַל פִּרְסוּם הַמַּעֲמָד הַזֶּה אָמַר 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב' רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי כַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַקּוֹרֵא אֶל עַם הָאָרֶץ אֶל 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי' חָרְדוּ הָעָם וְהָיְתָה חֲרָדָה גְדוֹלָה בַיּוֹם הַהוּא. 63. The Rabbi: The compiler of the Holy Writ did not pay so much attention to hidden matters as to those generally known. He, therefore, mentions nothing of the wisdom Joshua had received from God and from Moses, but only the days when he stood at the Jordan, the day when the sun stood still, and the day of the circumcision, since these matters concerned the whole people. The tales of Samson, Deborah, Gideon, Samuel, David and Solomon contain nothing about their own learning and religious practices. In the history of Solomon we find an account of his luxurious table, great wealth, but of his great wisdom nothing except the case of the two women (1 Kings iii. 16), because this took place in public. The wisdom he displayed in his intercourse with the Queen of Sheba and elsewhere is not mentioned, because it was not the author's intention to relate anything that did not concern or interest the whole people. Special records referring to special individuals only, are lost with the exception of a few, besides the magnificent prophetic speeches which everyone took a delight in learning by heart on account of their lofty contents and noble language. Even of the history of Ezra and Nehemiah nothing is related except that which concerned the whole people. The day of the building of the tabernacles was a public affair, because on that day the people set out to ascend the mountains and gather olive, myrtle and palm branches. The words: 'they found written,' mean that the whole people gave attention to them and commenced to build their tabernacles. The erudite were not unacquainted with the details of the law, and still less with the general tenor of it. The author's intention was to single out this day, as well as the other one on which the Ammonite and Moabite wives were divorced. This was a remarkable day, when men had to divorce their wives and the mothers of their children, a grave and painful matter. I do not believe that any other people than the chosen would give a similar proof of their obedience to their Lord. It is on account of this public affair that the words: 'they found written,' were said. It means that, when the public Reader read the words: 'An Ammonite or Moabite shall not enter . . .' the people was moved, and a great perturbation arose on that day.
(סד) אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתָּבִיא לִי טַעַם מֵאֵיכוּת הַקַּבָּלָה, הַמּוֹרֶה עַל אֲמִתָּתָהּ. 64. Al Khazari: Give me an example of the manner of tradition which proves its verity.
(סה) אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הַנְּבוּאָה הִתְמִידָה עִם אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אַרְבָּעִים שָׁנָה, מֵהַזְּקֵנִים הַנֶּעֱזָרִים בְּכֹחַ הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן, שֶׁהַנְּבוּאָה הַנִּקְנֵית נִסְתַּלְּקָה בְהִסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה, וְלֹא הָיוּ מְקַוִּים לָהּ אֶלָּא בְעֵת מֻפְלָא וּבַעֲבוּר כֹּחַ גָּדוֹל, כְּמוֹ אַבְרָהָם וּמֹשֶׁה וְהַמָּשִׁיחַ שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַוִּים וְאֵלִיָּהוּ וְהַדּוֹמִים לָהֶם, אֲשֶׁר הֵם בְּעַצְמָם מָעוֹן לַשְּׁכִינָה, וּבְהִמָּצְאָם יִקְנוּ הַנִּמְצָאִים מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה. וְנִשְׁאַר לָעָם בְּשׁוּבָם אֶל הַבַּיִת חַגַּי וּזְכַרְיָה וְעֶזְרָא וְזוּלָתָם. וְאַחַר הָאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הֲמוֹן הַחֲכָמִים הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וְלֹא יִסָּפְרוּ מֵרֹב, וְהֵם שֶׁעָלוּ עִם זְרֻבָּבֶל סָמְכוּ קַבָּלָתָם אֶל הַנְּבִיאִים, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ: 'וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'. וְאַחֲרֵיהֶם דּוֹר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִי שֶׁהָיוּ בְסִיעָתוֹ מִתַּלְמִידִים וַחֲבֵרִים. וְאַחֲרָיו אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ מְפֻרְסָם, וּמִתַּלְמִידָיו צָדוֹק וּבַיְתוֹס שֶׁהָיוּ שֹׁרֶשׁ לַכּוֹפְרִים, וּבָהֶם נִקְרְאוּ הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים. וְאַחֲרָיו יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְיוֹסֵף בֶּן־יוֹחָנָן וְחַבְרֵיהֶם, וּבוֹ אָמְרוּ: מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר בָּטְלוּ הָאַשְׁכּוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֵין־אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל', מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדְעוּ לוֹ עָוֹן מִנְּעוּרָיו עַד יוֹם מוֹתוֹ. אַחֲרָיו יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־פְּרַחְיָה, דְּבָרוֹ מְפֻרְסָם, וְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי הָיָה מִתַּלְמִידָיו וְנִתַּי הָאַרְבֵּלִי הָיָה בְדוֹרוֹ. וְאַחֲרָיו יְהוּדָה בֶן־טָבַי וְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח וְחַבְרֵיהֶם. וּבִימֵיהֶם הִתְחִילָה דַּעַת הַקָּרָאִים, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁאֵרַע לַחֲכָמִים עִם יַנַּי הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה כֹהֵן וְהָיְתָה אִמּוֹ חֲשׁוּדָה שֶׁהִיא חֲלָלָה, וְרָמַז אֵלָיו אֶחָד מִן הַחֲכָמִים שֶׁאָמַר לוֹ: 'יַנַּי הַמֶּלֶךְ, רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת וְהַנַּח כֶּתֶר כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן'. וִיעָצוּהוּ חֲבֵרָיו לְהַבְאִישׁ בַּחֲכָמִים וּלְכַלּוֹתָם וּלְהַגְלוֹתָם וְלַהֲמִיתָם. וְאָמַר לָהֶם: 'כַּאֲשֶׁר נְאַבֵּד הַחֲכָמִים מִמִּי נִלְמַד הַתּוֹרָה'. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כָּל הָרוֹצֶה יָבֹא וְיִלְמַד, וְאַל תַּרְגִּישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֶאֱמִין לָהֶם וְשָׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְהִגְלָה הַחֲכָמִים, וּבִכְלָלָם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, וְהָיָה חֲתָנוֹ, וְנִתְקַלְקָלה הָרַבָּנוּת זְמָן מֻעָט, וְטָרְחוּ לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה בְשִׁקּוּל דַּעְתָּם וְהַקָּשׁוֹתָם, וְנִלְאוּ וְלֹא יָכֹלוּ, עַד שֶׁהוּשַׁב שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתַלְמִידָיו מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְשָׁבָה הַקַּבָּלָה לְאֵיתָנָהּ. וּכְבָר הִשְׁרִישׁוּ הַקָּרָאִים שֹׁרֶשׁ עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ דוֹחִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתְחַכְּמִים בְּטַעֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה שֶׁעוֹשִׂין הַיּוֹם. אֲבָל הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים הֵם הַמִּינִים שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם בִּתְפִלָּתֵנוּ, וְאָמְנָם יֵשׁוּ וַחֲבֵרָיו הֵם הַמְשֻׁעְמָדִים הַנִּכְנָסִים בְּתוֹרַת הַמַּעְמוּדִית הַטְּבוּלִים בַּיַּרְדֵּן. אַךְ הַקָּרָאִים הֵם מִשְׁתַּדְּלִים בַּשָּׁרָשִׁים מִתְחַכְּמִים בַּתּוֹלָדוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ הַהֶפְסֵד גַּם אֶל הַשָּׁרָשִׁים רַק מִסִּכְלוּתָם, לֹא בְכַוָּנָה מֵהֶם. וְאַחֲרָיו הָיָה שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וּמִתַּלְמִידֵיהֶם הִלֵּל וְשַׁמַּי. וְהָיָה מֵעִנְיַן הִלֵּל מַה שֶּׁהוּא מְפֻרְסָם מֵחָכְמָתוֹ וְעַנְוְתָנוּתוֹ, וְהוּא מִזֶּרַע דָּוִד, וְחָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, הָיוּ לוֹ כַּמָּה אֲלָפִים תַּלְמִידִים, וּבַמֻּבְחָרִים מֵהֶם אָמְרוּ: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לְהַלֵּל הַזָּקֵן, שְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם, וּשְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים לְעַבֵּר הַשָּׁנִים, וְעֶשְׂרִים בֵּינוֹנִים, גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם יוֹנָתָן בֶּן־עֻזִּיאֵל, קָטֹן שֶׁבָּהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד וַהֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת וְכָל מִדּוֹת חֲכָמִים וְכָל מִדּוֹת סוֹפְרִים וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁלֹּא לְמָדוֹ, וְאָמְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין מִיָּמָיו, וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא, וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא יָשֵׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין, וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם אֶלָּא יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְלֹא פָּתַח אָדָם לְתַלְמִידָיו אֶלָּא הוּא, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, וְלֹא אָמַר: הִגִּיעַ עֵת לַעֲמֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּלְמִידוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו. וְזֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי חָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה כְּרַבּוֹ, וְהָיָה בְּבַיִת שֵׁנִי. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן־הוֹרְקְנוֹס שֶׁיֶּשׁ לוֹ 'פִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר' הַמְפֻרְסָמִים בַּתְּכוּנָה וּמִדּוֹת הַגַּלְגַּלִּים וְהָאָרֶץ וְכָל דָּבָר מֻפְלָא בְחָכְמָת הַכּוֹכָבִים. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהוּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁל 'הֵיכָלוֹת' וְ'הַכָּרַת פָּנִים' וּ'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה', כִּי יָדַע סוֹדוֹתֵיהֶם עַד שֶׁהָיָה רָאוּי לְמַדְרֵגָה קְרוֹבָה מֵהַנְּבוּאָה, וְהוּא הָאוֹמֵר: 'פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ יְיָ צְבָאוֹת', וּשְׁאָר הָעִנְיָן. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאֵרְעוּ לוֹ עִם רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַדְּבָרִים הַיְדוּעִים, וְרַבִּי יוֹסֵף וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: 'אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם'. וּבְאֵלֶּה הַדּוֹרוֹת זוּלָתִי אֵלּוּ הַמְפֻרְסָמִים וְזוּלַת הֲמוֹן הַחֲכָמִים וְזוּלַת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁהָיְתָה תוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, לֹא פָּסְקוּ הַשִּׁבְעִים סַנְהֶדְרִין וְחָכְמָתָם, עַל פִּיהֶם הָיוּ מְמַנִּים הַמְמֻנֶּה וּמַעֲבִירִין הַמָּעֳבָר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַאי: 'כָּךְ מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה'. וְנִמְשָׁכִים אַחַר הַשִּׁבְעִים מֵאוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ כְמוֹתָם, וְנִמְשָׁכִים אַחַר הַמֵּאוֹת אֲלָפִים, אַחַר שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לְהוֹצִיא שִׁבְעִים שְׁלֵמִים אֶלָּא מִמֵּאוֹת שֶׁהֵם לְמַטָּה מֵהֶם, וְכֵן עַל הַהַדְרָגָה. וְאַחֲרֵי אֵלֶּה רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יוֹסֵף הַגְּלִילִי וְחַבְרֵיהֶם, וְכֻלָּם אַחַר הַחֻרְבָּן. וְהִגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֶל גְּבוּל קָרוֹב מֵהַנְּבוּאָה עַד שֶׁהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעוֹלַם הָרוּחָנִיִּים, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ עָלָיו: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. אֶחָד הֵצִיץ וָמֵת, אֶחָד הֵצִיץ וְנִפְגַּע, אֶחָד הֵצִיץ וְקִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, אֶחָד בָּא בְשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם, וּמַנּוּ? – רַבִּי עֲקִיבָא. וְהָיָה הַמֵּת, מִי שֶׁלֹּא סָבַל רְאִיַּת הָעוֹלָם הַהוּא עַד שֶׁנִּתְּקָה הַרְכָּבָתוֹ. וְהַשֵּׁנִי נִפְגַּע וְנִטְרְפָה דַּעְתּוֹ, הַטֵּרוּף הָאֱלֹהִי, וְלֹא הוֹעִילוּ בוֹ בְנֵי אָדָם. וְהַשְּׁלִישִׁי הִפְסִיד הַמַּעֲשִׂים מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁקִיף עַל הַשְּׂכָלִים, אָמַר: אֵלֶּה הַמַּעֲשִׂים הֵם כֵּלִים וּמִשְׁתַּמְּשִׁים מַגִּיעִים אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הָרוּחָנִית, וַאֲנִי כְבָר הִגַּעְתִּי אֵלֶיהָ וְלֹא אַרְגִּישׁ עַל מַעֲשֵׂה הַתּוֹרָה. וְנִפְסַד וְהִפְסִיד, וְתָעָה וְהִתְעָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת מִבְּלִי נֵזֶק שֶׁהִשִּׂיגוֹ, וּכְבָר נֶאֱמַר עָלָיו: 'רָאוּי הוּא שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה אֶלָּא שֶׁאֵין הַשָּׁעָה רְאוּיָה לְכָךְ'. וְהוּא מֵעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת, וְהוּא אֲשֶׁר בְּשָׁעָה שֶׁהֲרָגוּהוּ הָיָה שׁוֹאֵל לְתַלְמִידָיו אִם הוּא עֵת קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרֹא אוֹתָהּ, אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' – אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ, עַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי – לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! וְהָיָה מַאֲרִיךְ בְּ'אֶחָד' עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. 65. The Rabbi: Prophecy lasted about forty years during the second Temple among those elders who had the assistance of the Shekhinah from the first Temple. Individually acquired prophecy had ceased with the removal of the Shekhinah, and only appeared in extraordinary times or on account of great force, as that of Abraham, Moses, the expected Messiah, Elijah and their equals. In them the Shekhinah found a worthy abode, and their very existence helped their contemporaries to gain the degree. of prophecy. The people, after their return, still had Haggai, Zechariah, Ezra and others. Forty years later these prophets were succeeded by an assembly of Sages, called the Men of the Great Synode. They were too numerous to be counted. They had returned with Zerubbabel and inherited their tradition from the Prophets, as it is said: 'The prophets handed [the law] down to the Men of the Great Synode' (Aboth, I. i.). The next generation was that of the High Priest Simon the Just and his disciples and friends. He was followed by Antigonos of Sōchō of great fame. His disciples were Ṣādōk and Boethos who were the originators of the sects called after them Saddōcaeans and Boethosians. The next was Jōsē b. Jō‘ēzer 'the most pious among the priests,' 33 and Josef b. Jōḥānān and their friends. With regard to the former it was said: 'At the death of Jōsē b. Jō‘ēzer the grapes ceased' as it is said: 'No grapes to eat;' (Mic. vii. 1), for no sin of his was know from his youth to his death. He was followed by Joshua b. Peraḥyāh whose history is known. Among his disciples was Jesus the Nazarene, and Nittāi of Arbela was his contemporary. After him came Judah b. Tabbāi and Simon b. Shētaḥ, with the friends of both. At this period arose the doctrine of the Karaites in consequence of an incident between the Sages and King Jannai who was a priest. His mother was under suspicion of being a 'profane' woman. One of the Sages alluded to this, saying to him: 'Be satisfied, O king Jannai, with the royal crown, but leave the priestly crown to the seed of Aaron.' His friends prejudiced him against the Sages, advising him to browbeat, expel, and scatter or kill them. He replied: 'If I destroy the Sages what will become of our Law?' 'There is the written law,' they replied, whoever wishes to study it may come and do so; take no heed of the oral law.' He followed their advice and expelled the Sages and among them Simon b. Shētaḥ, his son-in-law. Rabbanism was laid low for some time. The other party tried to establish a law built on their own conception, but failed, till Simon b. Shētaḥ returned with his disciples from Alexandria, and restored tradition to its former condition. Karaism had, however, taken root among people who rejected the oral law, and called all kinds of proofs to their aid, as we see to-day. As regards the Sādōcaeans and Boēthosians, they are the sectarians who are anathemised in our prayer. The followers of Jesus are the Baptists who adopted the doctrine of baptism, being baptized in the Jordan. The Karaites turned their attention to the fundamental principles, deducing the special laws from them by means of arguments. The damage often extended to the roots, through their ignorance rather than intention. The next generation was that of Shema‘yāh and Abtaliōn, whose disciples were Hillēl and Shammāi. Hillēl was famous for his learning and gentleness. He was a descendant of David and lived a hundred and twenty years. He had thousands of pupils. The following was said about the most select of these: Hillēl the elder had eighty disciples. Thirty were worthy of association with the Shekhinah; thirty were fit to declare embolismic years, and twenty stood between the two former groups. The greatest of them was Jōnāthān b. Uzzi‘ēl, the least of them was Joḥānān b. Zakkāi, who left unstudied no verse in the Bible, nor Mishnāh, Talmud, Halākhā, Agādā, explanatory rules of the Sages and Scribes, nor any word of the law code. It was said concerning him, that he never held a profane conversation, was always the last and first in the house of study, never slept there even for a few minutes, never walked four yards without a word of Tōrāh or phylacteries, never sat idle, but studied deeply. No one lectured to his pupils but he, said nothing but what he had heard from the mouth of his teacher, and never said that it was time to leave the house of study. This was also characteristic of his disciple R. Eliezer. R. Jōḥānān b. Zakkāi lived a hundred and twenty years like his master, and saw the second Temple. Among his disciples was R. Eliezer b. Hyrcanos, the author of the 'Chapters of R. Eliezer,' a famous work on astronomy, calculation of the spheres and earth and other profound astronomical subjects. His pupil was R. Ishmael b. Elisha, the High Priest. He is the author of the works entitled 'Hēkhālōth', 'Hakhārath Panim,' and the 'Ma‘asē Merkābāh,' because he was initiated in the secrets of this science, being worthy of a degree near prophecy. He is responsible for the following utterance: 'Once I entered [the Holy of Holiest] in order to burn the incense, and I saw Akhterīēl Yāh, the Lord of Hosts,' etc. Another pupil of his was the famous R. Joshua between whom and Rabbān Gamaliēl occurred the well known affair; further R. Jōsē, and R. Elāzar b. Arākh. Of the last named it was said: 'If all Sages of Israel were placed on one scale and Elāzar b. Arākh on the other, he would outweigh them ' Beside those famous men and many Sages, priests and Levites whose calling was the study of the law, there flourished undisturbed in the same period the seventy learned members of the Synhedrion on whose authority officials were appointed or deposed. With reference to this it is told: R. Simon b. Joḥāi said: 'I heard from the mouth of the seventy elders on the day when R. Eliezer b. Azariāh was appointed President of the Academy.' These seventy had a hundred followers, the latter -thousands; for, seventy such accomplished men can best be selected from hundreds standing beneath them and so on by degrees. In the next generation after the destruction of the Temple, there lived R. Akībāh and R. Tarfōn and R. Jōsē of Galilee with their friends. R. Akībāh reached a degree so near prophecy that he held intercourse with the spiritual world, as it is said: Four persons entered paradise; one of them peeped in and died, the other did the same and was hurt; the third did likewise and cut the plants down, and only one entered in peace and left in peace. This was R. Akībāh. The one who died was unable to bear the glance of the higher world, and his body collapsed. The second lost his mind and whispered divine frenzy without benefiting mankind. The third fell into bad ways, because he ascended above human intelligence and said: 'Human actions are but instruments which lead up to spiritual heights. Having reached these I care not for religious ceremonies. He was corrupt and corrupted others, erred and caused others to err.' R. Akībāh conversed with both worlds without harm, and it was said of him: He was as worthy of associating with the Shekhinah as Moses, but the period was not propitious. He was one of the ten martyrs, and during his torture enquired of his pupils, whether the time of reading the Shema‘ had arrived. They answered: 'O our master; even now?' 'All my days,' he answered, 'I endeavoured to practise the words: "with all thy heart and all thy soul--even if it costs thee thy life"; now, when the opportunity has arisen, I will make them true.' He protracted the ēḥād till his soul fled
(סו) אָמַר הַכּוּזָרִי: כָּזֶה יִחְיֶה הַחַיִּים הָעֲרֵבִים, וְיָמוּת הַמִּיתָה הָעֲרֵבָה, וְאַחַר כֵּן יִחְיֶה הַחַיִּים הַתְּמִידִיִּים בְּתַעֲנוּג מַתְמִיד. 66. Al Khazari: In this way one may spend a happy life, and die a happy! death, and then live an eternal life in never-ceasing bliss.
(סז) אָמַר הֶחָבֵר: וְאַחֲרֵיהֶם בְּדוֹר אַחֵר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וְרַבִּי חֲנִינָה בֶּן תְּרַדְיוֹן וְחַבְרֵיהֶם. וְאַחֲרֵי אֵלֶּה רַבִּי, וְהוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וְהוּא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, וְעִמּוֹ רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְזוּלָתָם רַבִּים וְהֵם הָאַחֲרוֹנִים מִבַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, הַנִּקְרָאִים תַּנָּאִים, וְאֵין אַחֲרֵיהֶם אֶלָּא הָאֲמוֹרָאִים, וְהֵם בַּעֲלֵי הַגְּמָרָא. וְחִבֵּר רַבִּי הַמִּשְׁנָה בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים לַשְּׁטָרוֹת, וְהוּא שְׁנַת מֵאָה וַחֲמִשִּׁים לְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי, אַחַר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה לְהֶפְסֵק הַנְּבוּאָה, נִתְגַּלְגֵּל בָּהּ כָּל מַה שֶּׁזָּכַרְנוּ. אֵלֶּה רְמָזִים מְעַט מֵהַרְבֵּה מִדִּבְרֵיהֶם וּמִמַּעֲשֵׂיהֶם. וְהִשְׁתַּדְּלוּ בַמִּשְׁנָה כְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם בַּתּוֹרָה, מֵחַבְּרָם אוֹתָהּ וְסִדּוּרָהּ וּמִסְפַּר סְדָרֶיהָ וּפְרָקֶיהָ וְהִלְכוֹתֶיהָ, וְהִזָּהֲרָם בַּשְּׁמוּעוֹת, מַה שֶּׁהוּא רָחוֹק מֵהַדַּעַת שֶׁיִּהְיֶה דָבָר מֻסְכָּם עָלָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל בָּהּ מִצַּחוּת הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית, מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִגְזָר מִלְּשׁוֹן הַמִּקְרָא, הַרְבֵּה, אֲבָל קִצּוּר דְּבָרֶיהָ וְיֹפִי חִבּוּרָהּ וְנוֹי עֶרְכָּהּ וְכִלּוּל אָפְנֵי הָעִנְיָנִים עִם הַפְּסָק, בְּלִי סָפֵק בָּעִנְיָן, שֶׁיִּרְאֶה הַמְעַיֵּן בְּעֵין הָאֱמֶת כִּי בָשָׂר וָדָם יִקְצַר מֵחַבֵּר כְּמוֹתָהּ אֶלָּא בְעֵזֶר אֱלֹהִי. וְאֵין שׂוֹנֵא אוֹתָהּ אֶלָּא מִי שֶׁאֵינוֹ מְבִינָהּ וְלֹא מִתְעַסֵּק בְּלִמּוּדָהּ וּקְרִיאָתָהּ, וְיִשְׁמַע מִדִּבְרֵי הַחֲכָמִים הַשִּׂיחוֹת וְהַדְּרָשׁוֹת, וְיִגְזֹר עֲלֵיהֶם בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה וּבְחִסָּרוֹן, כַּאֲשֶׁר גּוֹזֵר עַל הָאָדָם בְּחִסָּרוֹן, מִי שֶׁיִּפְגָּעֶנּוּ מִבְּלִי מִבְחָן וְאֹרֶךְ חֶבְרָה. וּמִדִּמְיוֹנֵי סְמִיכָתָם עַל הַנְּבוּאָה, מַה שֶּׁאָמְרוּ: אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי רַבִּי מַיַּאשָׁה שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא שֶׁקִּבֵּל מֵהַזּוּגוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מֵהַנְּבִיאִים הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינָי. וּמֵהִזָּהֲרָם מִקַּבָּלַת הַיְחִידִים, מַה שֶּׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם לִבְנוֹ שֶׁצִּוָּהוּ בְעֵת מוֹתוֹ: 'בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר לָךְ'. אָמַר לוֹ: 'וְאַתָּה לָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ?' אָמַר לוֹ: 'אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּים וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי רַבִּים, אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָם, אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי יָחִיד – מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ דִּבְרֵי יָחִיד וְלֶאֱחֹז דִּבְרֵי רַבִּים'. אֵלֶּה מְעַט מֵהַרְבֵּה כְּטִפָּה מִן הַיָּם מִן הָרְאָיוֹת עַל מַעֲלַת שְׁמוּעוֹת הַמִּשְׁנָה. אֲבָל שְׁמוּעוֹת הַגְּמָרָא וְהַמְּקַבְּלִים אוֹתוֹ, יֶאֶרְכוּ הַדְּבָרִים בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם וּבְדִבְרֵיהֶם וּבְמִשְׁלֵיהֶם, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מַה שֶּׁאֵינוֹ הַיּוֹם מְשֻׁבָּח, כְּבָר הָיָה בַּדּוֹרוֹת הָהֵם נָהוּג וּמְשֻׁבָּח. 67. The Rabbi: In the next generation lived R. Mēīr, R. Judah, R. Simon b. Azzāi, and R. Ḥananyāh b. Teradiōn and their friends. They were followed by Rabbi, viz. R. Judāh Hannāsi, 'our Teacher.' His contemporaries were R. Nāthān, R. Joshua b. Korḥāh, and many others who were the last teachers of the Mishnāh, also called Tannāim. They were followed by the Amōrāim, who are the authorities of the Talmud. The Mishnāh was compiled in the year 530, according the era of the 'Documents,' which corresponds to the year 150 after the destruction of the Temple, and 530 years after the termination of prophecy. In the Mishnāh were reproduced those sayings and doings which--few out of many--we have quoted. They treated the Mishnāh with the same care as the Tōrāh, arranging it in sections, chapters and paragraphs. Its traditions are so reliable that no suspicion of invention could be upheld. Besides this the Mishnāh contains a large amount of pure Hebrew which is not borrowed from the Bible. It is greatly distinguished by terseness of language, beauty of style, excellence of composition, and the comprehensive employment of homonyms, applied in a lucid way, leaving neither doubt nor obscurity. This is so striking that every one who looks at it with genuine scrutiny must be aware that mortal man is incapable of composing such a work without divine assistance. Only he who is hostile to it, who does not know it, and never endeavoured to read and study it, hearing some general and allegorical utterances of the Sages deems them senseless and defective, just as one who judges a person after meeting him, without having conversed with him for any length of time. The following saying of R. Nahum the Scribe will show how the Sages based their learning on that of the prophets: 'I have heard from R. Mayyāshā, who learnt from the "pairs," who had it from the prophets as an ordination given to Moses from Sinai.' They were careful not to hand down the teachings of single individuals, as is shown by the following saying uttered on the deathbed of one of them, to his son: 'My son, retract thy opinion on four subjects which I have taught thee.' 'Wherefore,' asked the son, 'didst thou not retract thine?' 'I learnt,' answered the father, 'from many who, in their turn, had learnt from many. I kept to my tradition, and they to theirs. Thou, however, didst learn only from one person. It is better to neglect the teachings of a single individual, and to accept that of the majority.' These are a few sayings, like a drop from the sea, showing the excellence of the traditions of the Mishnāh. To give thee a sketch of the traditions and traditionists of the Talmud, and its methods, sentences and aphorisms, would lead us too far. And if there is in it many a thing which is considered less attractive to-day, it was yet held proper in those days.
(סח) אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן אֲנִי רוֹאֶה בְחֶלְקֵי דִבְרֵיהֶם מַה שֶּׁסּוֹתֵר מַה שֶּׁאַתָּה מְסַפֵּר מִכְּלָלוֹתֵיהֶם, מֵהוֹצָאָתָם פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה אֶל פָּנִים שֶׁמְּרַחֶקֶת אוֹתָם הַהַקָּשָׁה, וְתָעִיד הַנֶּפֶשׁ כִּי לֹא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בַפָּסוּק הַהוּא מַה שֶּׁזָּכְרוּ, פַּעַם בַּדִּינִין פַּעַם בַּדְּרָשׁוֹת, וְכֵן מַה שֶּׁיֶשׁ לָהֶם מֵהַגָּדוֹת וּמַעֲשִׂים רַבִּים מִמַּה שֶּׁמַּרְחִיק אוֹתָם הַשֵּׂכֶל. 68. Al Khazari: Indeed, several details in their sayings appear to me inferior to their general principles. They employ verses of the Tōrāh in a manner without regard to common sense. One can only say that the application of such verses once for legal deductions, another time for homiletic purposes, does not tally with their real meaning. Their Agadās and tales are often against reason.
(סט) אָמַר הֶחָבֵר: הֲרָאִיתָ מַה שֶּׁיֶשׁ לָהֶם מֵהַדַּיְּקוּת וְהַדִּקְדּוּק בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה וְהַבָּרָיְתָא, וּמַה שֶּׁמַּגִּיעִים בָּהּ מִן הַמֶּחְקָר וְהַבֵּרוּר מִבְּלִי יִתּוּר וְחִסּוּר בְּמִלָּה כָּל שֶׁכֵּן בְּעִנְיָן. 69. The Rabbi: Didst thou notice how strictly and minutely the comments on the Mishnāh and Boraithā are given? They speak with a thoroughness and lucidity which do equal justice both to the words and meaning of them.
(ע) אָמַר הַכּוּזָרִי: רָאִיתִי מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל חָכְמַת הַנִּצָּחוֹן, אֲבָל הוּא הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר אֵין לְהָשִׁיב עָלָיו. 70. Al Khazari: I am well aware to what perfection they brought the art of dialectics, but this is an argument which cannot be refuted.
(עא) אָמַר הֶחָבֵר: הַנַּחֲשֹׁב עַל מִי שֶׁיְּדַקְדֵּק הַדִּקְדּוּק הַהוּא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהַפָּסוּק מַה שֶּׁנֵּדָעֵהוּ. 71. The Rabbi: May we assume that he who proceeds with so much thoroughness should not know as much of the contents of a verse as we know?
(עב) אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה אִי אֶפְשָׁר, אַךְ הַדָּבָר עַל אֶחָד מִשְּׁנֵי פָנִים, שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע דַּרְכֵי פֵרוּשָׁם לַתּוֹרָה, אוֹ שֶׁמְּפָרְשֵׁי הַהֲלָכָה אֵינָם מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָה. וְאֵלֶּה הַפָּנִים הַשְּׁנִיִּים אִי אֶפְשָׁר; וּמְעַט הוּא שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם פָּסוּק שֶׁמַּסְכִּים לַהַקָּשָׁה וְלַנִּרְאֶה מֵהַמִּלּוֹת, כַּאֲשֶׁר אֵין אֲנַחְנוּ רוֹאִים לָהֶם כְּלָל פֵּרוּשׁ הַהֲלָכָה אֶלָּא בְתַכְלִית הַהַסְכָּמָה לַהַקָּשָׁה. 72. Al Khazari: This is most unlikely. Two cases are possible. Either we are ignorant of their method of interpreting the Tōrāh, or the interpreters of the Rabbinic law are not identical with those of the Holy Writ. The latter point of view is absurd. It is seldom that we see them give a verse a rational and literal rendition, but, on the other hand, we never find them interpret a halākhā except on the lines of strict logic.
(עג) אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל נֹאמַר אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. יָכוֹל שֶׁהָיָה לָהֶם סוֹדוֹת נַעֲלָמוֹת מִמֶּנּוּ בְדֶרֶךְ פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה, הָיוּ אֶצְלָם בְּקַבָּלָה בְּהַנְהָגַת 'שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת', אוֹ שֶׁיִּהְיֶה הֲבָאָתָם לַפְּסוּקִים עַל דֶּרֶךְ 'אַסְמַכְתָּא', שֶׁהֵם שָׂמִים אוֹתָהּ כְּסִמָּן לְקַבָּלָתָם, כַּאֲשֶׁר שָׂמוּ פָסוּק: 'וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר', סִמָּן לְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ. 'וַיְצַו' אֵלּוּ הַדִּינִין, 'ה'' בִּרְכַת הַשֵּׁם, 'אֱלֹהִים' זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, 'עַל־הָאָדָם' זוֹ שְׁפִיכַת דָּמִים, 'לֵאמֹר' זוֹ גִלּוּי עֲרָיוֹת, 'מִכָּל־עֵץ־הַגָּן' זֶה גָזֵל, 'אָכֹל תֹּאכֵל' זֶה אֵבֶר מִן הֶחָי. כַּמָּה רָחוֹק בֵּין אֵלּוּ הָעִנְיָנִים וּבֵין הַפָּסוּק הַזֶּה, אַךְ אֵצֶל הָעָם קַבָּלָה מִשֶּׁבַע הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, סוֹמְכִין אוֹתָהּ בַּפָּסוּק הַזֶּה בְסִמָּן שֶׁמֵּקֵל עֲלֵיהֶם זִכְרָם. וְשֶׁמָּא שְׁנֵי הַפָּנִים יַחְדָּו יֵשׁ לָהֶם בְּפֵרוּשׁ הַפְּסוּקִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם פָּנִים אֲחֵרִים נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ, וּמִן הַדִּין שֶׁנִּסְמֹךְ עֲלֵיהֶם, מֵאַחַר שֶׁנִּתְבָּרְרָה חָכְמָתָם וַחֲסִידוּתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם וַהֲמוֹנָם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן בּוֹ שׁוּם הַסְכָּמָה, וְאֵין לַחֲשֹׁד לְדִבְרֵיהֶם אֲבָל נַחֲשֹׁד הֲבָנָתֵנוּ, כַּאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה בַתּוֹרָה וּמַה שֶּׁנִּכְלַל בָּהּ, מִמַּה שֶּׁלֹּא יִתְיַשֵּׁב בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְאֵין חֶשֶׁד אֶצְלֵנוּ בְדָבָר מִמֶּנּוּ אֲבָל נִתְלֶה הַקִּצּוּר בְּנַפְשֵׁנוּ. אַךְ הַהַגָּדוֹת, מֵהֶם שֶׁנּוֹהֲגִים מֵהֶם דֶּרֶךְ הַצָּעָה וְהַקְדָּמָה לְעִנְיָן שֶׁרוֹצִים לְנַחֲצוֹ וּלְאַמְּצוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: כְּשֶׁיָּרַד רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לְמִצְרַיִם, לְנַחֵץ הָאֱמוּנָה שֶׁיְצִיאַת מִצְרַיִם הָיְתָה בְכַוָּנָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, לֹא בְמִקְרִים וְלֹא בְמִצּוּעִים מִתַּחְבּוּלוֹת בְּנֵי אָדָם וּבְרוּחֲנִיּוּת כּוֹכָבִים וּמַלְאָכִים וְשֵׁדִים, וְכָל אֲשֶׁר יַעֲבֹר בְּלֵב־מְחַשֵּׁב, אֲבָל בִּדְבַר הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ, וְאָמְרוּ עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁהֵם אוֹמְרִים 'כְּבַיָּכוֹל', רְצוֹנָם לוֹמַר: אִם הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת כָּךְ הָיָה כָּךְ וְכָךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה נִמְצָא בַגְּמָרָא וְלֹא יִמָּצֵא כִּי אִם בִּקְצָת הַסִּדּוּרִים, אַךְ בְּעֵת שֶׁתִּמְצָא כָמוֹהוּ אֶל הָעִנְיָן הַזֶּה הוּא נוֹטֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר מִיכָיְהוּ לְאַחְאָב: 'רָאִיתִי אֶת יְיָ יוֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ וְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם' וְגו' 'וַיֹּאמֶר יְיָ מִי יְפַתֶּה אֶת־אַחְאָב וְיַעַל' וְגו' 'וַיֵּצֵא הָרוּחַ' וגו' וּשְׁאָר הָעִנְיָן, וְלֹא הָיָה בְעִקָּר יוֹתֵר מֵאָמְרוֹ: 'הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה', וְזוּלַת זֶה הַקְדָּמָה וְהַצָּעָה הֲלָצִית מְנַחֶצֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי הוּא אֱמֶת. וּמֵהֶם סִפּוּרִים מִמַּרְאוֹת רוּחֲנִיּוֹת רָאוּם, וְאֵין זֹאת פְּלִיאָה עַל הַחֲסִידִים הָהֵם שֶׁיִּרְאוּ צוּרוֹת, מֵהֶם דִּמְיוֹנוֹת בַּעֲבוּר גֹּדֶל מַחְשְׁבוֹתָם וְזַכּוּת דֵּעוֹתָם, וּמֵהֶם צוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מֶמֶשׁ אֲמִתִּי מִחוּץ כַּאֲשֶׁר רָאוּ אוֹתָם הַנְּבִיאִים, וְכֵן בַּת קוֹל שֶׁלֹּא פָסְקָה מֵהֶם בְּבַיִת שֵׁנִי, וְהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת הֶחָזוֹן וְהַדִּבּוּר. וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק אֶצְלְךָ מַה שֶּׁאָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל: 'שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה' וְזוּלַת זֶה, שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר מִמַּעֲמַד מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ מַה שֶּׁיָּשִׂים זֶה בְּאֶפְשָׁר, וְכַאֲשֶׁר יָבֹא בַקַּבָּלָה הַנֶּאֱמָנָה מֵהַדִּין לְקַבְּלוֹ. וְנֹאמַר בְּמַה שֶּׁאָמַר: 'אוֹי לִי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי', כַּאֲשֶׁר נֹאמַר בְּ'וַיִּנָּחֶם יְיָ', 'וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ'. וּמֵהֶם מַה שֶּׁהֵם מְשָׁלִים מוּבָאִים עַל סוֹדוֹת הַחָכְמוֹת נִמְנַע גְּלוֹתָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לֶהָמוֹן תּוֹעֶלֶת מֵהֶם, וְהֵם מֻנָּחִים לַחְקֹר וּלְחַפֵּשׂ לִיחִידִים, כְּשֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם מִי שֶׁהוּא רָאוּי לָהֶם אֶחָד בְּדוֹר אוֹ בְדוֹרוֹת. וּמֵהֶם מַה שֶּׁנִּרְאִים כְּשֶׁקֶר וְיִתְבָּאֵר עִנְיָנָם עִם מְעַט עִיּוּן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'שִׁבְעָה דְבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם הָעוֹלָם; גַּן עֵדֶן וְתוֹרָה וְצַדִּיקִים וְיִשְׂרָאֵל וְכִסֵּא הַכָּבוֹד וִירוּשָׁלַיִם וּמָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד', דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמְרוּ הַחֲכָמִים: 'תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה סוֹף הַמַּעֲשֶׂה', וְכַאֲשֶׁר הָיְתָה כַּוָּנַת הַחָכְמָה בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם – הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא גוּף הַחָכְמָה וְנוֹשְׂאֶיהָ הֵם הַצַּדִּיקִים, וּבֵינֵיהֶם כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַצַּדִּיקִים בֶּאֱמֶת לֹא יִהְיוּ כִּי אִם מֵהַסְּגֻלָּה וְהֵם יִשְׂרָאֵל, וְאֵין רָאוּי לָהֶם כִּי אִם הַסְּגֻלָּה מֵהַמְּקוֹמוֹת וְהִיא יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא יְחַבְּרֵם כִּי אִם הֶחָשׁוּב שֶׁבַּבְּרוּאִים וְהוּא הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרִיתָם וַהֲלִיכָתָם אֶל גַּן עֵדֶן, הָיָה בְדִין שֶׁיּוּשְׂמוּ אֵלֶּה בְרוּאִים בְּכֹחַ קֹדֶם הָעוֹלָם. וּמֵהַנִּרְאִים עוֹד שֶׁקֶר מַה שֶּׁאָמְרוּ: 'עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת: פִּי הָאָרֶץ וּפִי הַבְּאֵר וּפִי הָאָתוֹן וְכו'', לְהָפִיק בֵּין הַתּוֹרָה וְהַטֶּבַע, כִּי הַטֶּבַע אוֹמֵר בְּמִנְהָג, וְהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת בְּשִׁנּוּי הַמִּנְהָג, וְהַהֲפָקָה בֵינֵיהֶם כִּי הַמִּנְהָגִים שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ הֵם בְּטֶבַע, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בְחֵפֶץ הַקַּדְמוֹן מֻתְנֶה בָהֶם וּמֻסְכָּם עֲלֵיהֶם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וַאֲנִי מוֹדֶה לְךָ, מֶלֶךְ כּוּזָר, שֶׁבַּגְּמָרָא דְבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַטְעִימְךָ בָהֶם טְעָמִים מַסְפִּיקִים וְלֹא לַהֲבִיאָם בְּקֶשֶׁר עִנְיָן, וְהֵם שֶׁהִכְנִיסוּ אוֹתָם הַתַּלְמִידִים בַּגְּמָרָא מֵהִשְׁתַּדְּלָם, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אֶצְלָם שֶׁ'שִּׂיחַת הַחֲכָמִים צְרִיכָה תַלְמוּד', וּמַה שֶּׁהָיוּ נִזְהָרִים לֵאמֹר רַק מַה שֶּׁשָּׁמְעוּ מֵרַבּוֹתֵיהֶם, עִם הִשְׁתַּדְּלוּתָם שֶׁיְּחַבְּרוּ כָּל מַה שֶׁשָּׁמְעוּ מֵהֶם, וְהָיוּ נִזְהָרִים שֶׁיֹּאמְרוּ אוֹתָם בְּמִלּוֹתָם בְּעַצְמָם, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מְבִינִים עִנְיָנוֹ, וַיֹּאמְרוּ 'כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְנוּ וְקִבַּלְנוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה לְרַבּוֹתֵיהֶם בַּמַּאֲמָר הַהוּא עִנְיָנִים נֶעֶלְמוּ מֵהַתַּלְמִידִים, וְהִגִּיעַ הַדָּבָר אֵלֵינוּ וְהֵקַלְנוּ בוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ עִנְיָנוֹ. אַךְ כָּל זֶה בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ בַמֻּתָּר וּבָאָסוּר, עַל כֵּן לֹא נַרְגִּישׁ אֵלָיו וְלֹא יִפְחַת הַחִבּוּר עִם הַפָּנִים אֲשֶׁר זְכַרְתִּים. 73. The Rabbi: Let us rather assume two other possibilities. Either they employ secret methods of interpretation which we are unable to discern, and which were handed down to them, together with the method of the 'Thirteen Rules of Interpretation,' or they use Biblical verses as a kind of fulcrum of interpretation in a method called Asmakhtā, and make them a sort of hall mark of tradition. An instance is given in the following verse: 'And the Lord God commanded the man, saying, Of every tree of the garden thou mayest freely eat' (Genesis 2:16 sq.). It forms the basis of the 'seven Noahide laws' in the following manner: ['He] commanded' refers to jurisdiction. 'The Lord' refers to prohibition of blasphemy. 'God' refers to prohibition of idolatry. 'The man' refers to prohibition of murder. 'Saying' refers to prohibition of incest. 'Of every tree of the garden,' prohibition of rape. 'Thou mayest surely eat,' a prohibition of flesh from the living animal. There is a wide difference between these injunctions and the verse. The people, however, accepted these seven laws as tradition, connecting them with the verse as aid to memory. It is also possible that they applied both methods of interpreting verses, or others which are now lost to us. Considering the well-known wisdom, piety, zeal, and number of the Sages which excludes a common plan, it is our duty to follow them. If we feel any doubt, it is not due to their words, but to our own intelligence. This also applies to the Tōrāh and its contents. We must ascribe the defective understanding of it to ourselves. As to the Agādās, many serve as basis and introduction for explanations and inunctions. For instance: the saying, 'When the Lord descended to Egypt,' etc. is designed to confirm the belief that the delivery from Egypt was a deliberate act of God, and not an accident, nor achieved with the assistance of human plotting, spirits, stars, and angels, jinn, or any other fanciful creation of the mind. It was done by God's providence alone. Statements of this kind are introduced by the word kibejākhōl, which means: If this could be so and so, it would be so and so. Although this is not to be found in the Talmud, but only in a few other works, it is to be so understood wherever it is found. This is also the meaning of the words of Micaiah, when he said to Ahab: I saw the Lord sitting on his throne . . . host of heaven. And the Lord said, who shall persuade Ahab. . . . And there came forth a spirit,' etc. (I Kings 22:19 sqq.) As a matter of fact all that he intended conveying was: Behold, the Lord has put a lying spirit in the mouth of all these prophets. Verses of this kind serve as a fulcrum and induction, rendering a subject eloquent, apposite, and showing that it is based on truth. To the same category belong tales of visions of spirits, a matter which is not strange in such pious men. Some of the visions they saw were the consequence of their lofty thoughts and pure minds, others were really apparent, as was the case with those seen by the prophets. Such is the nature of the Bāth Qōl, often heard during the time of the second Temple, and regarded as ranking next to prophecy and the Divine voice. Do not consider strange what R. Ishmael said: 'I heard a voice cooing like a dove, etc.' For the histories of Moses and Elijah prove that such a thing is possible, and when a true account is given, it must be accepted as such. In a similar sense we must take the words: 'Woe unto me that I have destroyed my house' (Genesis 6:6), which is of the same character as: 'And it repented the Lord, . . . and it grieved Him at His heart.' Other Rabbinic sayings are parables employed to express mysterious teachings which were not to be made public. For they are of no use to the masses, and were only handed over to a few select persons for research and investigation, if a proper person suitable--one in an age, or in several--could be found. Other sayings appear senseless on the face of them, but that they have their meaning, becomes apparent after but a little reflection. The following is an instance: Seven things were created prior to the world: Paradise, the Tōrāh, the just, Israel, the throne of glory, Jerusalem, and the Messiah, the son of David.' This is similar to the saying of some philosophers: 'The primary thought includes the final deed.' It was the object of divine wisdom in the creation of the world to create the Tōrāh, which was the essence of wisdom, and whose bearers are the just, among whom stands the throne of glory and the truly righteous, who are the most select, viz. Israel, and the proper place for them was Jerusalem, and only the best of men, viz. the Messiah, son of David, could be associated with them, and they all entered Paradise. Figuratively speaking, one must assume that they were created prior to the world. Seemingly against common sense is also the saying: Ten things were created in the twilight, viz. the opening of the earth, the opening of the spring, the mouth of the she ass, etc., as otherwise the Tōrāh were out of harmony with nature. Nature claims to pursue its regular course, whilst the Tōrāh claims to alter this regular course. The solution is that ordinary natural phenomena are altered within natural limits, since they had been primarily fixed by the divine will, and clearly laid down from the six days of creation. I will not deny, O King of the Khazars, that there are matters in the Talmud of which I am unable to give thee a satisfactory explanation, nor even bring them in connexion with the whole. These things stand in the Talmud through the conscientiousness of the disciples, who followed the principle that 'even the commonplace talk of the Sages requires study.' They took care to reproduce only that which they had heard from their teachers, striving at the same time to understand everything they had heard from their masters. In this they went so far as to render it in the same words, although they may not have grasped its meaning. In this case they said: 'Thus have we been taught and have heard.' Occasionally the teacher concealed from his pupils the reasons which prompted him to make certain statements. But the matter came down to us in this form, and we think little of it, because we do not know its purport. For the whole of this relates to topics which do not touch on lawful or unlawful matters. Let us not therefore trouble about it, and the book will lose nothing if we consider the points discussed here.
(עד) אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הֱטִיבוֹתָ לִבִּי וְחִזַּקְתָּ אֱמוּנָתִי בַקַּבָּלָה. וּרְצוֹנִי עַתָּה שֶׁתַּרְאֶה לִי טַעַם מֵחָכְמוֹתָם אַחַר שֶׁתּוֹסִיף לִי בֵאוּר בִּשְׁמוֹת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, וְתַרְחִיב לִי בָעִנְיָן מְעַט בְּעֶזְרַת אֱלֹהִים. 74. Al Khazari: Thou hast pleased me greatly, and strengthened my belief in tradition. Now I should like to learn something of the scientific pursuits of the Sages. But previously give me a discourse on the names of God. On this subject thou canst speak at greater length.