Siman 99צ״ט
1 א

צט. דין עונה אמן

2 ב

כתב הר״ש באסור והתר שלו. עונין אמן אחר ישראל מברך אע״ג שאינו שומע בברכה כגון מי שאומ׳ ברכותיו בלחש כיון דידע דמברך הוא אי ענה אמן בתריה שפיר דמי אבל מצוה מן המובח׳ מאן דברך בצבור׳ שיגביה קולו כדי שישמעו כלן ויענו אחריו אמן ואם הוא מחויב בברכה וסומ׳ על אחר ועל אותו שסומך אינו שומע ברכותיו אלא מעט והוא עונ׳ אחריו אמן ופוט׳ עצמו בכך כגון הני אמרי׳ יהי בניו יתומים שזה אמן יתומה עכ״ל.

3 ג

ובתשובת שאלה מצאתי בענין אחר. וששאלתם מאחר ששנינו העונה אמן אחר ברכ׳ שאין בה הזכרת השם זהו אמן יתומה מהו לענו׳ אמן אחר הרחמן שבברכת המזון ועל אמנים שבקדיש אני שמעתי מבית מדרשו של ר׳ יעקב העונה אמן יתומה זהו העונה אמן שלא שמע שום ברכה אלא שמע אחרים שעונין אמן. וכן משמע מדאמר במסכת סוכה כיון שהגיע לעני׳ אמן סלה מניף בסודרי׳ והיו יודעים שהגיע לענו׳ אמן. ופריך עלה בירושלמי והתניא העונ׳ אמן יתומ׳ וכו׳ ההיא בברכה דלא מחייב לברכה כגון ברכות של שמנה עשרה שכבר התפללו כל אחד בצבור לעצמו אלמא דהיינו אמן יתומה שלא שמע כגון אלו שלא שמעו הברכה אלא שמניף בסודר היה מודיעם.

4 ד

ואני ראיתי בתשובת הגאונים שמותר לענות אמן אחר הרחמן תוס׳. וכן הוא מפורש בה״ג וכן עקר שלא לחנם תקנו רז״ל שבבבל לומר אמן ביתגדל. ועוד מצינו בירמיה הנביא שאמר אמן אחר בקשה שנאמר אמן כן יעשה ה׳. ואמר רבי יוסי בר׳ חנינא אמן יש בו אמנת דברים כלומ׳ שיבקש מאת ה׳ שיתקיימו דבריו וכשם שירמיה אמר אמן אחר דברי חנניה כך אנו אומרים אמן אחר תחנה כגון הרחמן שבברכת המזון ויהא שלמא שבקדיש.