Siman 98צ״ח
1 א

צח. דין לאי זה מהן מברך בלמ״ד ולאי זה מהן בעל

2 ב

כתב הרמב״ם ז״ל על כל מצות עשה בין מצוה שהיא חובה בין שאינה חובה מברך עליה קודם עשייתה. וכן כל מצות עשה מדברי סופרים בין שהיא חובה כגון על מקרא מגילה והדלקת נר שבת ונר חנוכה בין שאינה חובה כגון ערוב ונטילת ידים מברך עליה קודם העשיה אקב״ו לעשות.

3 ג

העושה מצוה ולא ברך עליה אם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר עשייתה ואם דבר שעבר אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או לבש תפילין או שישב בסוכה ולא ברך תחלה חוזר ומברך אחר כן כל זמן שעשיתו קיימת וכן כל כיוצא בזה. אבל אם שחט בלא ברכה או כסה הדם בלא ברכה וכיוצא באלו שכבר נגמרה עשייתן אינו מברך. והגר אינו מברך על הטבילה עד אחר הטבילה לפי שעדיין אינו יכול לומ׳ אקב״ו שעדין לא נתקדש עד שיטבול ולפיכ׳ מברך אחר שיטבול.

4 ד

כל מצוה שעשייתה גמר חיובה כגון מעקה מברך בשעת עשיה ושאין עשייתה גמר חיובה שיש אחר עשייתה צווי אחר כגון העוש׳ סוכה או לולב או שופר תפילי׳ או ציצית או מזוזה אינו מברך עליהן בשעת עשיה אלא בשעה שעושה הצווי האחרון כגון בסוכה בשעה שישב בה בלולב בשעה שינענע וכן בשופר בשעה שישמע השופר בציצית כשיתעטף בתפלין בשעת לבישתן במזוזה בשעת קביעה.

5 ה

כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב וכיוצא בהן או שאינה תדירה שדומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן וכן העושה ציצית או תפלין ומזוזה או מעקה לעצמו מברך עליהן בשעת העשיה שהחיינו ואם לא ברך שהחיינו בשעת העשיה בסוכה ולולב וכיוצא בהן מברך בשעה שיוצא בהן ידי חובתו אחר ברכה הקבועה להן.

6 ו

היו לפניו מצות הרבה מברך על כל אחת בפני עצמה.

7 ז

כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשו׳ עשה אותה לאחרי׳ מברך על העשיה כיצד לבש תפילין מברך להניח. נתעטף בציצית מברך להתעטף. ישב בסוכה מברך לישב בסוכה. וכן הוא מברך להדליק נר שבת ולגמור ההלל. קבע מזוזה לעצמו מברך לקבוע מזוזה. עשה מעקה לגגו מברך לעשות. הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש תרומ׳. מל את בנו מברך לימול את הבן אבל קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה. מל בן חברו מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו.

8 ח

עשה המצוה לו ולאחרי׳ כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשיה לפיכך מברך על מצו׳ ערוב.

9 ט

היתה חובה ונתכוון להוציא לעצמו ולהוציא אחרים מברך לעשות לפיכך מברך לשמוע קול שופר.

10 י

והמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשיה. לפיכך נטל הלולב מברך על נטילת לולב דמדאגבהיה נפק ביה אבל אם ברך קודם שיטול מברך ליטול את הלולב כגון לישב בסוכה. אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ומדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים וכן הוא מברך על בעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הבעור.

11 יא

וכל דבר שהו׳ מנהג אף על פי שיהיה מנהג נביאים אין מברכין עליו.

12 יב

וכן כל דבר שיסתפק לך אם הוא טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה. שלעולם צריך אדם להיות נזהר שלא יעשה ברכה לבטלה. ורבינו תם ז״ל עושה כלל אחר אי זו ברכה עושין בעל ואי זו בל׳. שכל מצוה שלא נגמרה מיד אלא שנשארה עשייתה קיימת כגון ציצית ותפילין והלל וכיוצא בהן מברך בל׳ וכל שעשייתה נגמרת מיד כגון מילה ושחיטה וערוב ופדיון הבן וטבילה מברך בעל ולפי זה הכלל מברכין על תקיעת שופר. נשלמו כלל הברכות ת״ל: