Siman 96צ״ו
1 א

צו. דין הלכות יין נסך וטהרת הכלים שנתנו בהן יין נסך

2 ב

יין שנתנסך לעבודה זרה אסור בהנאה ואפי׳ להתרפאות ממנו אפילו במקום סכנה אסור. והשותה ממנו כל שהוא לוקה לפי שאסורו משום תקרובת עבודה זרה שאין לו שעור וסתם יין הגוי אסור בהנאה מדבריה׳ והשותה ממנו רבעית מכין אותו מכת מרדות ואפי׳ יין שנגע בו הגוי דינו כסתם יין לפי שמחשבת גוי תמיד לעבודה זרה ושמא נסך ואסור בהנאה.

3 ג

כתב הר״מ מה שהמניק׳ גויה נותנת לתינוק יין נסך ושאר אסורין אין למחות בידה דקטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו אבל אסור לומר לגוים להאכילו ולהשקותו דבר אסור.

4 ד

עוד כתב ישראל משוך בערלה דבר פשוט הוא דאין מגעו יין נסך דנסוך אינו תלוי בערלה כי אם בעובד עבוד׳ זרה דמשומד אע״ג שנמול מגעו יין נסך. אבל ישראל המשוך בערלה שהוא ואבותיו ואבות אבותיו הוחזקו בכשרות לא אע״פ שנמשכה ערלתו לבו לשמים. ואפילו משומד לערלות מותר כדאיתא פרק הערל כ״ש מי שמצטער על שנמשכה ערלתו ולא נמול עד עכשו ע״כ.

5 ה

והב״ה ז״ל כתב יין של גוי בזמן הזה אסור בשתיה ומותר בהנאה ויכול ישראל ליקחנו מן הגוי בחובו.

6 ו

ישראל שהיה נושה בגוי והלך הגוי ומכר יין נסך והביא לו הדמים מותר ואם אמ׳ לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור ייני ומכרו והביא לו דמיו אסו׳ לפי שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו בחובו ואפי׳ היה סתם יינם. וכתב הר״ז ז״ל כשאין לו לאותו הגוי דבר אחר שיוכל לגבות ממנו חובו שאז נראה שרוצה בקיומו אבל אם יש לו מותר ועוד אמרו הגאונים ז״ל דוקא הני מילי דאסור כשהוא יכול לכופו ולנגשו מיד וממתין לו עד שימכור אבל אם לאו הכי שרי דעל כרחיה ממתין ליה.

7 ז

עוד כתוב בתשובת הגאונים דגוי בזמן הזה אינו עושה יין נסך. וכן פרש״י ז״ל פרק שני דיבמות דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן על זה סומכין ליקח יינם נסך בחובו׳.

8 ח

והר״ש כתב יהודי שנתנו לו יין בחובו אם קבלה אסור בהנאה ואם הניחו ברשותו ומוכרו הישראל ברשות הגוי מותר בדמיו. וכן נמי דעת הר״מ נ״ע שמותר ליקח יין בחובו מפני שהוא כמציל מידו.

9 ט

ובעל התרומה ז״ל כתב עוד ויין של ישראל שנגע בו גוי מותר בהנאה למוכרו והמחמיר שלא ליקחנו מן הגוי בחובו מכל מקום אם נגע ביינו של ישראל מוכרו לאותו גוי שנסכו מאי טעמא שקל מיניה דמי מה שהזיק לו כדאמר רב אשי וכן נכון לעשות.

10 י

כתב הר״מ קלור דיין נסך אסור בהנאה כי כך המסקנה בתוספות שאפי׳ סתם יינן אסור בהנאה וכל יינו של ישראל שנתנסך מות׳ בהנאה גם ליקח יין בחובו מתיר ר״ת ז״ל זרק כלי או אבן לתוך היין מותר אף בשתיה ואפי׳ נתכוון לנסך שכל שבזב טהור אינו יין נסך ואם נגע שלא בכונה או תינוק גוי שנגע ביין לא אסרו אלא בשתיה.

11 יא

וגוי שנגע ביין של ישראל לאנסו ולהפסידו מות׳ למכור היין לאותו גוי שאסרו שכיון שנתכוון זה הגוי להפסידו ולהזיקו אין זה כ״א דמי הנזק לא דמי היין.

12 יב

ויין שהחמיץ עד שאי אפשר לשתותו כגון שמשליכין ממנו על גבי קרקע ומעלה נפיחה אין בו תורת יין ואינו נאסר במגע גוי. ויש נותנין לחומץ שעור אחר והוא שנשתהא י״ב חדשים משהחמיץ. וחומץ של גוים אסור בהנאה לפי שתחלתו יין נסך.

13 יג

וכל מגע גוי שאינו עובד עבודה זרה אינו נאסר אלא בשתיה ואם נגע שלא בכוונה מותר אף בשתיה. והישמעאלים אינן עובדים עבודה זרה הם אבל הנוצרים עובדי עבוד׳ זרה הם.

14 יד

ואין היין נעשה יין נסך אלא אם כן היה יין ראוי ליקרב על גבי המזבח אבל יין מבושל או אם נתערב בו מעט שאור או דבש אינו מתנסך לפי דעת קצת הגאונים.

15 טו

וכן מי תותים וכיוצא בו מותר לשתות עם הגוי ואפילו הוא שלהם ובלבד שיראה אותו מוציאו מן החבית שלא יוכל הגוי לערב בו יין שאין לחוש שיערב בתוך החבית לפי שאינו מתקיים אחר שערב בו יין. כתב הר״ף ז״ל אסור לשתות משקה בבית הגוים ודוקא בעיר שהוא דר אבל אם הלך בבית הגוים בשביל צרכיו ואמר לו הגוי פלוני שתה יכול הגוי לרמותו משו׳ דאם לא ישתה יחזיר לו הגוי איבה. ושאר משקין כגון הני שאמרנו אף ע״פ שאין בהן כל כך אקרובי דעתא כמו השכר מכל מקום אסור לשתות בבית הגוי כיון דלא מצינו התר בשום מקום. מיהו נראה באותן מיראיי״ש ופרבייט״ש שיש לאוסרן לפי שחשובין יותר משכר ומשכרין ואיכא למיחש משום אקרובי דעתא.

16 טז

ואם הביא הגוי דורון לישראל מאלו המשקין בשני כדין או בשני דרדורין ולא ראה הישראל בשעה שהוציאם מן החבית יש להזהר מאד שמא ערב בהם יין כדי להגדיל כיון שמראהו מראה יין ופעמים שהיין זיל יות׳ מהמשקה. אמנם כשרואה ישראל כשהוציאו מן החבית אין לחוש דודאי דחבי׳ לא מערב כדי שלא יתקלקל הנשאר בחבית.

17 יז

והבוסר שקורין אגרא״ץ מותר ויש מחמירין בו לפי שאין אנו בקיאין בבוסר כי לפעמים עושין בוסר מענבים שהן מבושלין שהמשקה היוצא מהן יין ממש. וכן דעת ר״ת וה״ר יצחק ז״ל. וכן נמי דעת הר״ף שכתב ונראה לאסו׳ מגע גוי בבוסר לא שנא גדול ולא שנא קטן. וכן הלכה לאסור מגע גוי בבוסר. ועל היין המעורב בתבשיל או במורייס אם נגע הגוי בתבשיל מותר בדיעבד. מיהו במורייס אין להתיר כי רוב פעמי׳ שהיין צף למעלה בלא שום תערובת. מיהו אותו חרדל שהוא עב הרבה נרא׳ להתיר בדיעבד אך לכתחלה יש להזהר מאד עכ״ל הר״ף ז״ל. והקונדיטון הוא הנקרא פומינ״ט בלעז אין בו משו׳ יין נסך שהרי יש בו דבש.

18 יח

וכתב רב האיי ז״ל יין שהעלה רתיחה על האור נקרא יין מבושל לענין יין נסך. ויש לומר שאין להתירו בבשול עד שיתעבה מעט וישתנה מראיתו וממשו.

19 יט

מאימתי יאסר יין הגוים משידרך ויתחיל לימשך ואע״פ שלא ירד לבור לפיכך אין דורכין עם הנכרי בגת שמא יגע ביד ואפילו היה כפות. ואין לוקחין גת דרוכה אף ע״פ שהיין מעורב עם החרצנים והזגים. ובקצת מקומות בצרפת לוקחין מן הגוי׳ גת דרוכה בזמן שעדין הכל מעורב והוא שלא יהיה ברזא בגיגית כלל או אם יש לה שתהיה חתומה יפה יפה מתחלתה שלא נמשך יין ממנה כלל חוץ לגיגית וסומכין על שטת הגמרא בגת פקוקה ומלאה.

20 כ

וכתב הר״ף ונראה דאסור לדרוך ענבי׳ על ידי גוי דגזרינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה וכן כתב ר׳ יהודה ז״ל. וכדתנן אין דורכין עם הנכרי דמשמע כלל אפי׳ קוד׳ המשכה אבל כשדרך הגוי אין היין אסור בדיעבד. ובצרפת נהגו לדרך גגיות על ידי גוי ומנהג שטות הוא ואף על פי שאנו לוקחין יין מן הגגיות מן הגוים אף על פי שהן דרוכות היינו משום דתנינן לקולא עד כאן.

21 כא

וכתב בעל התרומה ז״ל גגיות מלאות עשבים דרוכים ובעוטים ושוהין בבית הגוי שבוע או יותר ויש מקומות הרבה שישראל קונה. אחרי כן אין שם נסך ואינו חושש שמא המשיך הגוי ממנו היין ונסך כל מה שבגגית ונאסר כל מה שנשאר שם. אמנם בירושלמי אמר אם העלים עינו ממנו אסור. ודוחק לומר הירושלמי מיירי דאינה מלאה ולשם אם משך ממנה אין נכר אבל מלאה הגגית שאם נמשך ממנה קצת נכר החסרון אין לחוש שמא לאחר שהמשיך חזר ומלאה. והמחמיר טוב הדבר לתת בגד על פי הגיגית ועושה חותם מיד שבצר הענבים ודרכן עכ״ל וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל.

22 כב

וכתב שאם לקח הגוי מעט יין צלול מן הזגים והחרצנים ואחר כך החזירו הרי כבר נתבטל בששים. וירא שמי׳ מכסה הגיגית בבגד וכורך חבל סביבה וחותם החבל בקשרו ונותן אפר סביב וחותם על גביו ודבר זה טוב שלא יתן בו הגוי מים ואם יש ברזא בגיגית צריך לחתמה אם לא כן שידוע ונכר כשמסירין אותה משו׳ דדרך הברזא הויא המשכה כמו בסל עכ״ל. ועוד כתב גיגית מלאה ענבים דרוכות שהמשיכו ממנה יין אסור שיבא הגוי וישפוך בגיגית ענבי׳ מפני שכלם נוגעין זה בזה ואם משליך יסייע בו ישראל או ישפוך מרחוק ואם לא עשה כן אסור.

23 כג

וכן משהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פר״ש משהתחיל לימשך אפי׳ בתוך הגת עצמה מקצה אל קצה נעשה יין נסך אם נגע בו הגוי והוא שיגע באותו יין הנמשך אבל אם נגע באותו שלא נמשך עדין לא נאסר כלל. ואפילו כשיגע בנמשך לא נאסר רק אותו הנמשך אבל החרצני׳ ומה שמעורב עמהם מן המשקה אין לו תורת יין ויוציא כל הנמשך והשאר מותר. וכן נעשה מעשה על פי חכמי לוני״ל ז״ל.

24 כד

ואם שולי הגת מלאים חרצנים והגת פקוקה כיון שלא נסתלק החרצן לצד אחד כדרך שעושין הדורכין אין שם המשכה כלל. וזה שעושין הדורכין שמשימין סל או קערה גדולה בתוך הכלי שדורכין ודוחקין בו ביד או ברגל להמשיך היין הצלול לתוכו זה ודאי נקרא המשכה ואם נגע בו הגוי אסרו והשאר מותר ואפילו נגע הגוי בשאר.

25 כה

ובעל התרומה ז״ל מפקפק אם נגע הגוי בשאר אחר שהתחיל לימשך. וכתב וצ״ע וז״ל גיגית שיש בה ענבי׳ דרוכין והמשיכו ממנה יין אז אסור גוי להביא ענבים בסלים ולשפכן בגיגית לפי שהאשכולות דבוקות זו לזו והוי כמו אזיל ממנה. וצריך לסייע לו ישראל לשפכן ואם לא סייע אסור אם לא זרק מרחוק ולדעת המתירין מגע הגוי בשאר החרצנים אם חזר היין הנמשך ונתערב עם החרצני׳ אסר הכל אלא אם כן יש בו כדי בטול דבשלא במינו חשבינן ובטל בששים.

26 כו

וקצת רבני צרפת ז״ל פסקו שלא נקרא התחיל לימשך ליאסר במגע גוי אם לא ירד לבור ואז נאס׳ אף מה שבגת אם יגע בו הגוי אבל אם לא התחיל לירד לבור אפילו נמשך בגת מקצה אל קצה לא יאסר במגע גוי אפילו נגע במה שנמשך.

27 כז

כתב הרב רבי יצחק ז״ל גיגית של ענבים דרוכין מותר להניח ליגע בהם לכתחלה. וכתב בעל התרו׳ גיגית שהיא דרוכ׳ ועדין לא המשיכו יינה ורוצה ישראל או גוי לנסות אם טוב הוא אם לאו יקח יין וענבי׳ יחד שלא תחשב המשכה ותאסר הגיגית אם נגע בהן אחרי כן הגוי. אמנם יכול להיות אפי׳ ליקח בכוס יין צלול שאינו נחשב המשכה בשביל ההוא פורת׳ וגם לא נתכון לכך כי אם לנסותו. ואותו שבכוס מקרי יין כיון שהוא צלול אם נגע בו הגוי נאסר. ואותו יין שבכוס שנאסר במגע גוי אם החזירו לגיגית דרוכה הכל מותר ואפילו נמשך מן הגיגית מותר מטעם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וחרצנים שאינו מינו מקרו לרבא דאמר בתר שמא אזלינן והכל מין במינו הוי מותר בששים מ״מ לפר״ת ז״ל עכ״ל.

28 כח

וכתב הראב״ד אמרו הצרפתים שאם נגע הגוי בתוך הגת בענבים או אפילו בפסולת הענבים שמשליכין מקום מגעו והשאר מותר ובלבד שלא יגע במקום משקה. וזה תמה אם יש משקה טופח במקום מגעו וטופח על מנת להטפיח על פני כל הגת הוי חבור כדהוי לענין טהרות ואם היה נגוב אפילו מקום מגעו נמי מותר.

29 כט

נכרי שדרך היין ולא נגע בו אפילו הישראל עומד על גביו אסור בשתיה. ויש אומרים גם כן שלא יסבב הגוי קורת בית הבד לסחוט הענבים לפי שזה כנוגע ממש אחר שהיין נסחט ויורד על ידו. ובעל התרומ׳ מתיר והוא שישראל מסייע לו.

30 ל

גוי הדורס ענבים בחבית אף ע״פ שהיין צף על ידיו אינו עושה יין נסך. ועל זה פשט המנהג שהגוים עושי׳ המשואו׳ ודורסין אותן בתוך השלמאש ואע״פ שהיין צף על ידיהם.

31 לא

היה אוכל מן הסלים והותיר זורקן לגת אע״פ שהיין מנתז על הענבי׳ אינו עושה יין נסך. החרצנים והזגים של גוים אסורין בהנאה כל י״ב חדש ואחר י״ב חדש מותרין אף באכילה שכבר יבשו ולא נשאר בהן לחות. וכן שמרי יין שיבשו לאחר י״ב חדשים מותרין לפי שהן כעפר.

32 לב

כתב הרב רבי יצחק ז״ל ועיסה יש מקומות שמחמצין אותה בשמרי יין ומיבשין אותן שמרים בתנור תחלה יש מתירין הפח כמו דורדיא דארמאי היינו שמרים דשרו לבתר תריסר ירחי שתא לפי שנתיבשו הרבה וכל שכן כשנתיבשו בתנור אבל ר״ת אוסר דהת׳ היינו טעמ׳ דהוו שמרים שנתמדו במים ונסחטו אותן קרי דורדיא אבל שמרים קמאי שלא היה בהם מים מעולם אין מועיל ליבשם בתנור ולא יובש של י״ב חדש. וכן כתב בתוספתא שמרי יין של גוים שיבשו אסורין בהנאה. וכן דעת הר״מ שכתב ומאן דשרי ירה יירה כבן סורר ומורה. ועל המחמיר רוח חן יערה מאת הבורא. מיהו בירושלמי קאמר שמרים של עבודה זרה לאחר שנתיבשו מותרין.

33 לג

בזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן חתיכת דג שאין בה סימן ובשר וגבנה. המתארח אצל בעל בית בכל מקום ובכל זמן והביא לפניו יין או בשר וגבנה וחתיכת דג אינו צריך לשאול עליו ואף ע״פ שאין מכירא ובלבד שידע שהוא יהודי. ואם הוחזק שאינו מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהן.

34 לד

מגע גוי אוסר היין בין שיגע ביין בידו בין בשאר אבריו שדרכן לנסך בהן אבל פשט ידו לחבית ותפש את ידו קוד׳ שיוציאנ׳ ולא ינידנה ופתחו החבית למטה עד שיצא כל היין וירד למטה מידו לא נאסר היין.

35 לה

אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אע״פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין או שנטל כלי של יין והגביהו ויצק היין בין בכלי על גבי קרקע ואף ע״ג דאזיל לאבוד והטעם משום דזמנין דמזלפי קמי עבודה זרה. ואף ע״פ שלא שכשכו נאסר כל היין אף בהנאה וכן כל זמן שיבא מכחו נאסר בין מה שנשאר בכלי בין מה שיצא לחוץ. ויש אומרים שאינו נאסר בהנאה רק אותו שיצא מן הכלי בהטיה ראשונה.

36 לו

וכח כחו כגון הסיטו אסור בשתיה. מיהו אם שפיך ליה על גבי טיט או צואה או באשפה שרי דלא שייך בהכי נסוך כלל. הגביה הכלי ולא נגע ביין ולא שכשך מותר. נכרי שהיה אוחז כלי בקרקע וישראל צק לתוכו יין היין מות׳ ואם נדנד הגוי הכלי נאסר היין.

37 לז

כלי סתום מותר הגוי לטלטלו ממקום למקום ואע״פ שהיין מנדנד בתוכו. וכן מותר להעביר נאד של יין ממקו׳ למקום והוא אוחז פי הנאד בידו בין שהנאד מלא או חסר ואע״פ שהיין מתנדנד. אבל כלי פתוח של יין מלא אסו׳ להעבירו חוששין שמא יגע בו. ואם היה חסר מותר אלא אם כן שכשכו.

38 לח

גוי שנגע ביין שלא בכונה כגון שנפל על נאד של יין או הושיט ידו וכסבור [של יין ובשכר] שהיא של שמן מותר היין בהנאה. בא היין מכח של גוי בלא כונה ולא נגע בו כגון שהגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר ויהיה סבור שהוא שכר או שמן מותר היין אפי׳ בשתיה. ואם נכנס בבית לבקש יין ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין אסרו שאין זה נוגע אלא בכונה ביין שנתכון ליין.

39 לט

החבית שנסדק לארכה וקדם הגוי וחבקה כדי שלא יתפרדו החרשי׳ מות׳ בהנאה. נסדקה לרחבה ותפש בסדק העליון כדי שלא יפול מותר אף בשתיה שאין היין על כחו של גוי.

40 מ

וחביות שלנו שנשברו בהן ב׳ או שלשה מן החשוקי׳ הנקראי׳ צלקלי״ש והיין יוצא מן הדוגא״ש או מן השולין מות׳ לומ׳ לגוי להדקו בחבלים בחשוקים אבל לא יתחוב הגוי נעורת או בגד במקו׳ שהיין יוצא ממנו. ואם בא הישראל ונתן הנעורת או הבגד על המקום שהיין יוצא ממנו מות׳ לגוי לתחוב אותו שם בסכין או בעץ שכל כך לא גזרו. וכתב ה״ר יצחק ז״ל אך סביב השולים שקורין גבל״א דמפסיק חור השולים מותר. והר״ף ז״ל כתב וגם באמצע יש מתירין בדיעבד לפי שהנסרי׳ נפתחו׳ מבחוץ ומהודקות מבפני׳.

41 מא

גוי שנפל לבור והעלוהו משם מת או שמדד הבור בקנה או שהתיז זבוב או הצרעה מעליו בקנה או שהיה מטפח על פי החבית מרותחת כדי שתנוח הרתיחה או שנטל חבית וזרקה בחמתו בכל אלה היין מותר בהנאה ואם נפל לבור והעלוהו משם חי אסור אף בהנא׳.

42 מב

חבית שהיה נקב בצדה ונשמט הפקק מן הנקב והניח הגוי אצבעו בנקב כדי שלא יצא היין כל היין שמראש החבית עד הנקב אסור בהנאה ושתחת הנקב מותר אף בשתיה ויש מחמירין לאסור היין שתחת הנקב בשתיה לפי שהיין שלמטה הוי יין ביין שאסור בשתיה ומות׳ בהנאה בר מדמי ההוא חמרא ויש אומרים שאם היה קנה בנקב שהיין מקלח ממנו היין שעד הנקב מותר בהנאה כיון שלא נגע בפנים שאף על פי שכל היין יצא דרך הקנה מכל מקום אין שלמעלה עקור לצאת ואין מתנדנד רק אותו שכנגד הקנ׳. ואם הוציא הברזא מן הקנה ולא החזירה אין לחוש לאסור מה שבחבית והוא שלא תהיה הברזא ארוכה שלא תצא חוץ לנקב הקנה ולא נדנד היין בהוציאו אותה.

43 מג

כתב הראב״ד שאם נגע גוי בקלוח היוצא מן המרזב ונגע בקלוח המקלח בחוץ מאי דלהדי ברזא דהיינו קלוח מתוקן שעמד במרזב אסור ונאסר מתורת נצוק דמאי דבראי ואסור בשתיה וכל היין האחר שבתוך הקנקן הוי נצוק בר נצוק ומותר אפילו בשתיה. ואם החזיר השופתא בברזא והשופת׳ קצרה שאינה עוברת חוץ למרזב מבפנים חלל החבית שישכשך בה יין שבחבית מותר אי נמי שנגע גוי בפי המרזב בידו אם יש בקנקן קיתון של מים לבטל אותו מעט יין שבתוך המרזב הנאסר במגע הגוי הוי כל היין שבחבית מותר בשתיה שהרי שני נצוק הן ואין חבורן אלא חבו׳ נצוק דהוא תערובת עכ״ל.

44 מד

המערה יין לתוך כלי של גוים שיש בו יין של גוים נאסר כל היין שבכלי העליון שהנצוק מחברו עם היין שבכלי התחתון לפיכך המודד יין לגוי לתוך כלי שבידו נופץ נפיצה או יזרוק זריקה שלא יהיה ניצוק ויאסר היין שבכלי העליון אבל המערה יין למשפך והמשפך מקלח לכלי האסור היין שבמשפך אסור משום נצוק והיין שבכלי העליון מותר שהוא בר נצוק והיין שנפל בכלי האסור משום נצוק אם יש בו עכבת יין או שהוא טופח אסור בשתיה ואם הוא נגוב או שאינו טופח מותר.

45 מה

כתב ה״ר יצחק ז״ל גוי המריק מכלי אל כלי אם סבור שהוא יין אסור בשתיה ולראשונים בהנאה ודוקא מה שיצא לחוץ אבל מה שבפנים מותר דפסק ר״ת דנצוק אינו חבור ולמאן דאמר חבור אין חבור ע״י קטיפה.

46 מו

והר״ף כתב לענין נצוק בדבר מועט נוהגין להתיר. וצ״ע בס״ג. ומנהגנו לאסור כל נצוק לגמרי. ובנצוק בר נצוק השוו רוב הפוסקים ופשט המנהג להתיר. ובאסור נצוק עצמו הוא כלל בידינו ואפילו מפי רבנו ז״ל שאסור קל הוא וקלוש ואין להחמיר עליו ולהוסיף בו אלא להקל בו בכל ענין ולקבל בו כל דברי מקל. וכן כתב הר״ז בתשובה שאלה וז״ל כך שמעתי כל שיש לך להקל בערוב ובנצוק הקל.

47 מז

וכתב החכם ר׳ משה ברב יצחק ז״ל סברא דנפשיה דאין נצוק חבור אפי׳ לרב הונא אלא בנקב רחב כשפופרת הנוד דהוא שתי אצבעות חוזרות בו כדאיתא התם במסכת חגיגה. גוי שמצץ מן היין שבחבית במינקת אסר כל היין שבחבית לפי שכשיפסוק יחזור היין שעולה במציצתו ויפול בחבית.

48 מח

נכרי שמעביר כדי יין עם ישראל ממקום למקום והוא הולך אחריו לשמרם אפילו הפליג מהם כדי הלוך מיל מותרות לפי שאימתו עליהן ואומ׳ עתה יצא לפנינו ויראה אותנו. ואם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויסתמו אותו וינגב היין כלו אסור בשתיה.

49 מט

וכן המניח נכרי בחנותו של יין אע״פ שיוצא כל היום ונכנס היין מותר ואם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויסתום וינגב היין כלו אסור בשתיה.

50 נ

וכן המניח יינו בקרון או בספינה עם הגוים ונכנס ויצא בעיר לעשות צרכיו מותר ואם הודיעם שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויסתם וינגב אסור בשתיה. וכל זה בחביות סתומות אבל בפתוחות כיון שהודיע שהוא מפליג אפי׳ לא שהה אסור.

51 נא

ישראל שהיה אוכל עם הנכרי והניח יין פתוח על השלחן ויין פתוח על הדולבקי שעל השלחן אסור ושעל הדולבקי מות׳ ואם אמ׳ לו מזוג ושתה אף כל היין פתוח שבבית אסו׳.

52 נב

היה שותה עם הנכרי ושמע תפלה בבית הכנסת ויצא אף היין הפתוח מותר לפי שהנכרי יחשב מהרה יבא בזכרו היין וימצא אותי נוגע ביין. ולפי׳ לא יזוז ממקומו ולא נאסר אלא אותו שלפניו.

53 נג

ישראל וגוי שהיו דרין בחצר אחד ויצאו שניהם בבהלה לקראת חתן או לראות הספד וחזר הגוי וסגר הדלת אחריו ואחר כך בא הישראל כל היין שבבית הישראל ואפי׳ הפתוח בהתרו עומד שלא סגר הגוי אלא על דעת שכבר בא הישראל ונכנס ולא נשאר אדם בחוץ.

54 נד

יין של ישראל ושל גוי בבית אחד והיו החביות פתחו׳ ונכנס הגוי לבית ויסגור בעדו נאסר כל היין ואם יש בדלת חלון שיוכל לראות העומד בפתח לפנים כל החביות שכנגד החלון מותרות ושמן הצדדין אסורות.

55 נה

וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וברח הגוי ונחבא בין החביות הפתוחות היין מותר שהוא אומר שמא ישראל נחבא בזה גם כן ויראה אותי אם אגע ביין.

56 נו

אוצר של יין שהיו חביותיו פתוחות ויש לגוי חביות אחרות באותו פונדק ונמצא הגוי עומד בין החביות הפתוחות של ישראל אם יהיה נתפש עליו כנגב היין מות׳ בשתיה שמפחדו ויראתו אין לו פנאי לנסך ואם אינו נתפש עליו כגנב אלא שהוא בוטח שיש לו טענה לומר למה נכנס כגון לבקש תרנגולת או דבר אחר היין אסו׳ אף בהנאה לפי שאין בזה נתפש כגנב.

57 נז

ובין כך ובין כך תינוק הנמצא בין החביות היין מותר.

58 נח

גדוד שנכנס במדינה דרך שלום כל החביות הפתוחות בחנויות אסורות והסתמות מותרות ובשעת המלחמה אם פשט הגדוד במדינה ועברו בין פתוחות בין סתומות מותרות לפי שאין להם פנאי לנסך.

59 נט

גוי שנמצא עומד בצד בור של יין אם יש לו מלוה על היין אסור לפי שלבו גס בו ושולח ידו ומנסך ואם אין לו מלוה עליו מותר אף בשתיה.

60 ס

זונה גויה במסבה של ישראל היין מותר לפי שאימתן עליה אבל זונה ישראלית במסבה של גוים היין שלפניה בכליה אסור שאין אימתה עליהם ונוגעין ביין שלא מדעתה.

61 סא

גוי הנמצא בבית הגת אם יש בו לחלוחית יין כדי שיכלול בו הכף והכף אל כף שניה צריך להדיח כל בית הגת ולנגב ואם לאו מדיח בלבד.

62 סב

הלוקח בית או השוכר בחצרו של גוי אם היה הישראל דר באותה חצר אף על גב שהפתח פתוח היין מותר לפי שהגוי מפחד תמיד אם יבא הישראל לביתו פתאום וימצאנו בביתו ואם היה דר בחצר אחרת צריך שיסגור הבית ויהיה מפתח וחותם בידו יצא ולא סגר או סגר והניח המפתח ביד הגוי היין אסו׳ בשתיה ואם אמר אחוז לי הפתח זה עד שאבא מותר שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.

63 סג

נכרי ששכר ישראל לדרוך יינו בטהרה כדי שיקחו ממנו ישראלים והיה היין בבית הגוי אם היה זה הישראל השומר דר בחצר אף על פי שיוצא ונכנס והפתח פתוח היין מותר ואם אינו דר בחצר אף ע״פ שהפתח סגור ומפתח וחותם בידו היין אסור שכיון שהיין של גוי וברשותו לא יפחד לזייף ולהכנס לבית ויאמר ויהי מה אם ידע כי לא יקח ממני ואפילו מכרו הגוי לישראל כל זמן שלא יוכל הישראל להוציאו מרשות הגוי אם לא יתן המעות הרי הוא של גוי ואסור.

64 סד

ובעל התרומה והר״מ כתבו שאם קנה הנכרי יין כשר מישראל וחתמו הישראל חותם בתוך חותם כגון שמלא כל החבית חשוקים ועשה לו שולים כפולים אף על פי שהגוי מוליכו לימכר ומתאכסן בעיר שכלה גוים גם הפתח נעול היין מותר אף בשתיה שכיון שטרח לקנות מן הישראל והחתימו לא טרח ומזייף דביתא דמשכר של נכרי בחצר אחרת אסו׳ אף על פי שיש מפתח וחותם היינו דוקא כשעשה הגוי היין מדמיו ודרכו ישראל אבל קנה הישראל יין עשוי לא טרח ומזייף. ועוד התיר רבנו יעקב אפי׳ היה היין מכרמי הנכרי בחותם בתוך חותם ואומר כי הבריתא של המטהר יינו של נכרי שאסור אם אין דר ישראל בחצר מיירי בחותם אחד או מפתח אחד אבל חותם בתוך חותם שרי בפר׳ אין מעמידין חזינן דאיכא חלוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם.

65 סה

ואם הגוי המוליך היין נתאכסן בעיר שכלה גוים והיה פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר אפי׳ בחותם אחד דמירתת מישראלים העוברים כמו הרוכלים.

66 סו

כתב בעל התרומה ז״ל המוליך יינו ממקו׳ למקום אף על פי שלן בעיר שכלה גוים מותר בחותם אחד או במפתח אחד אבל אם מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור והיכא דהוא שלם צריך שיכיר חותמו לאחר שהובא או סגי שישלח לישראל חברו ענין החותם איך הוא עשוי וזה יודיע לגוי תחלה שהוא שולח לישראל חברו ענין החותם ואז מירתת הגוי מלזייף. ואמנם יש ששולחים יינם בלא חברת חותם וגם אין שולחין ליש׳ חבריהם היאך עשוי אין לאוסרו בשביל כך בראיה ברורה כאשר פרשתי במקומה. ויש חוששין אפי׳ על ידי חותם על המגופה ועל הברזית ואפי׳ בהכרת חותם פן ינעוץ הגוי מסמר או ראש הסכין בין הנסרים ויוציא מעט יין והתלמוד דשרי היינו בחביותיהם של חרס דליכא למיחש להכי. אמנם אין לחוש לזה עכ״ל בעל התרומה ז״ל.

67 סז

היה זה היין טהור של גוי ברה״ר או בבית הפתוח לרשות הרבי׳ וישראל הולכים ושבים שם מותר שעדין לא נכנס ברשות הגוי.

68 סח

ואשפה וחלון ודקל אף על פי שאין בו פרות הרי הן כרשות הרבים וחבית יין שם וגוי הנמצא שם אינו אוסרה ובית הפתוח שם כפתח לרשות הרבים.

69 סט

בית החלוקה בפסיפס גוי בצד זה וישראל בצד זה ואף ע״פ שיד הגוי מגעת לחלק הישראל אין חוששין משום יין נסך.

70 ע

מותר לישראל להפקיד יין ביד גוי בכלי סתום והוא שיהיה בו שני סימנין והוא הנקרא חותם בתוך חותם כיצד חתם פי החבית בכלי מהודק כדרך שחותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם אחד היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם. וכן אם צר פי הנאד הרי זה חותם אחד הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם. וכך כל שנוי שישנה מדברים שהן דרך כל אדם הרי זה חותם אחד והטיחה או הקשירה הרי זה חותם שני.

71 עא

שני קשרים משונים הרי הן כשני חתימות. שני אותיות הרי הן כשני חותמות. וכן כתב הרשב״א ז״ל. ואם הפקיד ביד הגוי בחותם אחד אסור בשתיה ומותר בהנאה אם יחד לו קרן זוית.

72 עב

יין מבושל או שכר או יין שערבו עם דברים אחרים כגון דבש וכן החומץ והגבנה וחלב וכל שאסורן מדבריהם שהפקידן ביד גוי צריך שני חותמות. ויש מחמירין בכל כלי שמכניסו לקיום שהפקידו ביד גוי צריך חותם בתוך חותם. וכל הנך חותם בתוך חותם דאמרינן דמהנו הני מילי במפקיד אצל נכרי דאיהו גופיה דחתמיה הדר עילויהו ומכיר חותמו וההוא גוי מרתת ולא מזייף.

73 עג

כתב הרשב״א ז״ל המשלח בשני חותמות או בחותם אחד לפי מה שהוא הדבר המשלח כמו שבארנו וחזר על חותמיו ולא הכירן חוששין שמא זייף כדאמר בשחזר הוא ועמד ולא הכירו אבל אינו צריך לחזור לראות אם יכירנו אם לאו חזקה לא טרח ולא זייף ע״כ. אבל מאן דמשדר חמרא לחבריה על ידי גוי לא מהני ליה חותם בתוך חותם דההו׳ גוי מצי פתח ליה והדר חתים ליה כמה דבעי וישראל חבריה כי אתי האי חמרא לידיה לא משתמודע מדי דהא לא ידע היכי הוה חתים הלכך לית תקנתא אלא לחתמו באותיות ובכל דבר שאין הגוי יכול לזייף.

74 עד

כשמביאין כלים שמכניסין לקיום לאומן גוי ועשו בתוכו סימן מטיט או מסיד או מאפר שאם יכניס הגוי בו יין שהיה הסימן נמחק ויכיר הישראל שנשתמש בו הגוי יכשירנו במלוי וערוי. וה״מ בכלי קטן שאפשר להשתמש בו לפי שעה עד כאן.

75 עה

וכתב הרב ר׳ יצחק ז״ל השולח חביות רקנים ביד אומן לתקן אף ע״פ שהן בבית האומן זמן מרובה אין רגילין להשתמש בהן מפני שהם גדולים.

76 עו

וכל יין שנאסר בשתיה ומותר בהנאה מצד נגיעה של גוי לא נאסר אלא במגע גוי העובד ע״ז אבל במגע גוי שאינו עובד ע״ז כגון ישמעאל מותר אף בשתיה כל זמן שיהיה מותר בהנאה במגע העובד עבודה זרה. וכל יין שנאסר מפני חשש חלוף וזיוף כל הגוים שוין בו.

77 עז

יש דברים שאין בהן אסור נסך כלל אבל אסרו אותן להסתפק מהן ואלו הן לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד ישראל שמא יבא ליצוק היין לתוך המים. ולא יוליך הגוי ענבים לגת שמא ידרוך או יגע ולא יסייע לישראל בשעה שמריק היין מכלי לכלי שמא יניח הכלי בידי הגוי ויהיה כלו מכחו של גוי ואם עשה אחת מכל אלה היין מותר אף בשתיה. ויש מחמירין במזג המים לתוך היין משום לך לך אמרין לנזירא ואוסרין אותו בשתיה אבל אם הגוי זרק מים לתוך היין שלא ברצונו למזוג מותר לדברי הכל.

78 עח

ויין מזוג יש בו משום יין נסך.

79 עט

והולכת ענבים לגת כתב הראב״ד שאינו אסור אלא כשאין ישראל מסייע אבל בסיוע הישראל מותר לכתחלה דכחו של גוי בסיוע הישראל מותר אבל לא משום גזרה שמא שדי עליה ואתי כוליה מכח הגוי דגבי ענבים לא שייך האי גזרה וכן דעת בעל התרומה ז״ל.

80 פ

והוא הדין לשפוך המים בגיגית או בגת על החרצנים לעשות התמדים בכל תמד שבעולם ואפילו בתמדים ראשונים שמותר הגוי לשפכן ואפילו בלא סיוע ישראל וליכא משום כחו ולאו קרוב הוא שיגע ביין שהחרצנים צפין על פני כל הגת ולא דמי ליין שמזג הגוי דהתם קרוב הוא שיגע ביין אבל בהא אין דעתם שיוציא מן היין עד אחר זמן. וכן התיר הראב״ד ז״ל כתוב בתשובה שאלה.

81 פא

והראבד ז״ל כתב שאם אותו התמד הוא כענין רמא תלתא ואתו ארבעה או שהוסיף היין על מדת המים יש לו דין יין שמזגו הגוי אבל תמדים אחרוני׳ שאפי׳ מדת המים אינן יוצאין מן החרצנים מקילין בהן ומותר והרי הוא מביא ראיה לדבריו.

82 פב

ומותר שיריח הגוי בחבית יין שלנו או ישראל בחבית יין נסך שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש.

83 פג

בכל מקום שאמרנו ביין אסור בהנאה אם עבר ומכרו דמיו אסורין. לפיכך גוי ששכר ישראל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. ובאר זה בגמרא משום קנסא הוא הלכך נראה לומר שאינו אלא לדידיה אבל לאחרים שרי הלכך בדיעבד טוב שיטול השכר ויתננו לעניי׳ משיניחנו לגוי ודעת הרמב״ם ז״ל נרא׳ שאוסר בין לו בין לאחרים.

84 פד

וכן השוכר חמור להביא עליו יין או ששכר הספינה להביא עליה יין ששכרן אסור אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח ואם כסות או כלים ישרפם ויקבור אפרם כדי שלא ליהנותבו.

85 פה

שכר לגוי חמור לרכוב עליו והניח עליו כוס של יין שכרו מותר.

86 פו

השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ומצא אחת מהן יין נסך שכרו כלו אסור. אמר לו העבר לי חבית בפרוטה וחבית בפרוטה שכר חבית יין נסך אסור והשאר מות׳.

87 פז

אומנין ישראל ששלח להם גוי חבית יין בשכרן עד שלא יכנס ברשותם יכולין לומר תן לנו את דמיה.

88 פח

כתב הר״מ אסור לישראל לשכור מכתפו לגוי לשים בו יין נסך כמו שכר בהמה להביא עליה יין ואין חלוק בזמן הזה לימי חכמי התלמוד אם לא ליקח יין מחובו שמותר מפני שמציל מידו.

89 פט

כתב הראב״ד ז״ל אין הגוי יכול להוצי׳ החרצנים מן הכובא להריקה עד שיפסלו החרצנים והיין שבהן מלשתו׳ דהתם ודאי טיט מוגבל הוא.

90 צ

גר וגוי שהיו שותפין ובאו לחלוק אין הגר יכול לומר לגוי טול אתה יין נסך ואני פרות לפי שרוצה בקיומו כדי שיטול כנגדו. אבל בירושת הגר התירו לו לומר כן שלא יחזור לסורו ואם משבא לידו אסור.

91 צא

ישראל שמכר יין לגוי פסק דמים עד שלא מכר דמיו מותרין שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא שבשעת מכירה מותר היה. מדד עד שלא פסק הדמים דמיו אסורין שאף על פי שמשך עדין לא סמכת דעתו ליקח כיון שלא פסק והיין נאסר בנגיעתו ונמצא כמוכר סתם יינן. ואם מדד לכליו של גוי או לכלי שביד גוי צריך ליקח הדמים תחלה ואחר כך ימדוד ואם מדד תחלה אף על פי שפסק דמיו אסורין שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינן ויש אומרי׳ שהדמים מותרין כשמדד לכליו של גוי דקיימא כן יין ביין ימכר. והוא שלא יגע בו הגוי קודם שיתן הדמים. ויש אומרים דכיון דקיימא לן דמשיכה בגוי קונה כיון שפסק ומדד ומשכו קנאו ונתחייב בדמים ואינו נעשה יין נסך עד שיגע בו. הלכך כל זמן שיפרענו הגוי אפילו אחר שנה הדמים מותרין שדמי יין כשר הוא ובלבד שיזהר שלא יגע בו הגוי עד אחר שיקנה אותו בכליו או שימשוך אותו כדי שלא יאסר בהנאה קודם שיתחייב הדמים.

92 צב

כתב הר״מ למזוג יין נסך לגוים אסור ואם ימחו בידם ולא יקבלו מוטב שהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכמה פעמים נתמהתי איך פשט בהתר. ומיין שלנו מותר למזוג להם ולמה לא.

93 צג

ואסור לקנות יין נסך להשקות פועליו גוים אבל נותן הוא להם מעות שיקנו הם לעצמם או יאמר להם לכו ושתו מן החנוני ואני פורע. וכן מי שמזמן אוהביו גוים לשתות רשאי לומר לעבדו או לשפחתו לכו וקנו יין לאלה הגוים שכיון שהוא אומ׳ לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו ויש מחמירין שלא לשלוח שם שלוחו שאם עשה כן הוי כמו שנטל ונתן ביד דאסור.

94 צד

כתב הראב״ד ז״ל נראה שאסו׳ לתת יין בכלי ביד גוי המכריז להראותו ולהטעימו שהרי מכיון שנגע בו נעשה יין נסך וכשמכריז ומראהו נהנה ישראל מיין נסך ועוד דרוצה בקיומו עד שישלים להכריזו בכל העיר ורוצה בקיומו ביין נסך אסור עד כאן לשונו. ויין נסך ממש שנתערב ביין כשר אוסר בכל שהוא בהנאה.

95 צה

נתערב חבית של יין נסך בחביות של התר כלן אסורות בשתיה וימכרו כלן לגוים ויוליך דמי אותה חבית לים המלח. וסתם יין שנתערב ביין כשר מותר בהנאה מלבד דמי אותו היין וימכר כלו לגוי ויוליך הנאת אותו היין לים המלח ולא יתן האסו׳ לגוי במתנה שכל אסור הנאה כשם שאסור למוכרו כך אסור ליתנו במתנה. וכן לא ישליך דמי האסור לים המלח וישאיר האחרי׳ בידו שאין זה כמו הקדש שיאמר זה מחולל על דבר זה ויצא לחולין. ומה שהתירו ביין לימכר כלי לגוים ולהוליך הנאת אותו האסור לים המלח מה שלא התירו כן בשאר אסורי הנאה לפי שבשא׳ אסורין יש לחוש שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל מה שאין כן ביין.

96 צו

מים שנתערבו ביין בנותן טעם מפני שהם מין בשאינו מינו. ואם נפל היין האסור לתוך המים מצלצול קטן מעט מעט ראשון ראשון בטל.

97 צז

בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה ואחר כך נפל לתוכו יין נסך רואין את היין של התר כאלו אינו והמי׳ שנפלו משערין בהם עם יין נסך אם ראויין ליבטל טעמו מותר ואם לאו אסור. באי זה טעם אמרו יש אומרים בששים כשאר אסורין ויש אומרים דכל שנתערב בתוך ששה חלקי מים מותר כלל גדול אמרו בכל הטעמים נותן טעם לפגם מותר וכל שנתערב יין בתוך ששה חלקי מים המים נפגמים בטעם היין ולפיכך אם נתערב בכדי שעור זה הכל מותר אפילו בשתיה ויש מי שאומרים שאין דברי׳ אלו אמורים אלא כשנפל קיתון של מים לתוך יין כשר תחלה קודם שיתערב יין נסך שם אבל אם נפל יין נסך לתוך יין כשר מיד נאסר הכל ונעשה יין נסך ואף על פי שנפל מים לסוף אינן בטלין עד שיהיו המים כל כך שיש בהן לבטל עד כל היין ויש מי שאומר דבין נפל שם קיתון של מים תחלה בין נפל לבסוף וכן פסק הרשב״א ז״ל. ושמעינן מינה דהני תמרים שלנו או אפילו היין השני שקורין טראשבל״ק לא יאסר בניצוק שלו אם הוציאו ממנו בכלי אסור או אפילו נגע הגוי בקלוח שבחוץ דכל היכא דאיכא מיא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו והמים רבים עליו ומבטלין אותו. ועל זה נהגו לתת מים בגת או בחבית שאם יוציאו מן היין בכלי אסור שאסור הכל משום נצוק שיהיו המים מבטלי׳ היין שבכלי על הדרך שבארנו ולא יאסר היין שבכלי העליון משום נצוק אבל מה שערה לתוך הכלי אסור.

98 צח

יין נסך שנפל על ענבים ידיחם והם מותרות באכילה ואם היו מבוקעות בין שהיה ישן בין שהיה חדש אם נתן טעם בענבים אסרן אפילו בהנאה ולא מותרות אפילו באכילה נפל על גבי תאנים מותרות לפי שהיין פוגם טעם התאנים.

99 צט

נפל על גבי חטים אסרן באכילה ומותרות בהנאה ואין לבדקן בנותן טעם לפי שהן שואבות והיין נבלע בהן. ולא ימכרם לגוי שמא יחזור וימכרם לישראל אלא כיצד יעשה עושה מהן פת למכור לגוים שלא בפני ישראל. ועכשו שאנו אוכלין מפת הגוים אסור למוכרו אלא בחתיכה שאין לוקחין כיוצא בהן.

100 ק

יין שהחמיץ שנפל לתוך חומץ שכר אוסר בכל שהוא שהוא מין במינו ששניהם חומץ הם. ויין שנתערב עם החומץ בין שנפל חומץ בתוך יין בין שנפל יין בתוך חומץ משערי׳ אותו בנותן טעם.

101 קא

אין אדם רשאי לטמא טהרותיו של חברו על כן ארז״ל שאם אמר אדם לחברו אני ראיתי שנגע גוי ביינך אינו נאמן לאסרו עליו ואינו אסור כי אם לאותו שראהו אמנם אם האוסר נאמן עליו והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו טוב הדבר שיאמין בו ולא ישתה ממנו כך מצאתי.

102 קב

ומי שהניח יינו ביד שומר והשומר אומר לבעל היין נתנסך יינך כתב הרב רבי יצחק שהוא נאמן. ואם איש אחר אומר הרשות ביד בעל הבית לומר לו איני מאמינך. והר״ף כתב ואפי׳ מהימן ליה כבתרי כך פר״ת בשם רבי קלונימוס איש רומי. וגם היה אומ׳ ר׳ יחיאל בשם רבנו יהודה ז״ל שמלמדין בעל הבית לומר איני מאמינך ודוקא הכחשה דבעל הבית מהניא אבל אם בעל הבית שותק שתיקתו אוסרת לכל ואינה מועילה הכחשה דאדם אחר להתיר אפילו לעצמו. ואמר רבינו אלחנן דוקא בדבר שהיה יכול לידע ואפילו במקום שיש לו לידע אם שותק לפי שעה ואחר כך מכחישו ואומ׳ כי מה ששתק לפי שהיה מחשב אם הוא אמתלא הויא שתיקה כהודאה עד כאן. ואם שתק נאמן ואמ׳ רבינו חננאל דוקא בדב׳ שיכול לידע ומה שאמרנו שאינו נאמן במכחישו בעל הבית היינו בדבר שאינו יכול להוכיח דבורו אבל אם אמר לו בא וראה עדין הגוי נוגע בו נאמן.

103 קג

כתב הר״ף ז״ל בדינין שלו אומ׳ ר״י שאותו דיו צלול שלוקחין מן הגוי אסור לכתוב ממנו משום שהיין הוי בעי׳ ואסור בהנאה אבל ר״ת מתיר משום כך דאפילו יינם עתה אין אסור בהנאה ולכך שרי. ומכל מקום נכון להחמיר שלא ליקח הימנו משום שלפעמים נותן קולמוסו בפיו והדיו עליו שנעשה מיינם.

104 קד

שכר של גוים אסור מפני שמערבין בו שמרי יין ומן האוצר שרי. והר״מ ז״ל כתב ונראה דמאוצר שרי היינו כשעושה הגוי השכר לשנה או לחצי שנה אבל בחבית אינו קרוי אוצר שאינו עושה כי אם לזמן מועט. ותדע כי עקר תערובת השמרים הוי מתחלת עשיית השכר כשנותנין אותו בחבית אבל כשעושין שכר מרובה אין נותנין לתוכו שמרים שלא יוכל להתקיי׳ ומתקלקל על ידיהם ושמא היינו דוקא בשכר של תמרים אבל בשכר שלנו אין רגילות לערב בו יין ע״כ.

105 קה

ומי תותים וכל דבר שהוא יקר יותר מיין אין קונין אותו מן הגוי אלא אם כן רואהו ישראל נמשך מן החבית:

106 קו

נודות הגוים והקנקני׳ שנתנו בהם יינם וכל כלי שמכניסו לקיום ואע״פ שאין להכניס בהם לקיו׳ וכן אם שהה היין בהן אסור ליתן בהן יין עד שיישנן י״ב חדש או שיחזירם לאור עד שיתרפה שעליהן שיוחמו או שיתן לתוכן מים ג׳ ימים מעת לעת ויחליף המים בכל יום משלשה ימים כל מעת לעת. ואם נתן בהן יין קודם שיטהרם באחת מכל אלה היין אסור בשתיה. וכן פסק ה״ר שמואל בר מרדכי ז״ל וכן נמי כתב הרשב״א ז״ל וז״ל כל הכלים שנשתמש בהן ישראל יין עד שלא הכשירו אסור בשתיה ומותר בהנאה. ונראה לי שאם נתן לתוכן קיתון של מים רואין כל שיש במי׳ כדי לבטל קליפת הקנקן לפי שעור אחד בששה מותר אפילו בשתיה שאפילו תחשוב הקליפות כיין הרי הוא מתבטל בתוך ששה חלקי מים על הדרך שבארנו שהיין נותן טעם לפגם בששה חלקי מים וכל שכן שטעם היין הנבלע בקלפות אלו נותנים טעם לפגם בתוך שעור מים בזה ה״ר אברהם בר יצחק ז״ל פסק כמו כן שאפילו בדיעבד היין אסור בשתיה והביא ראיה מהירושלמי ועוד כתב שנרא׳ בעיניו שאם עשה מלוי וערוי ביין בדיעבד היין אסור בשתיה אע״פ שהיין השלישי נאסר מכח הקנקן עכ״ל.

107 קז

ואטפי מעת לעת ליכא קפדא ובלבד שישנה וישלש המים אבל לא סגי בשהיית המים ג׳ ימים לפי שהמים באים בכלי להפיג טעם היין ושערו חכמים שמעת לעת מפיגין קצת ומה שנשאר שם מפיגין השניי׳ והשלישי׳. ואם שנה המים פעם או שתים ביום לא הפסיד ובלבד שיעשה כן ג׳ ימים. ואם מלא וערה בסרוגין כגון שמלא וערה יום אח׳ והפסיק יום או יומים לא עשה כלום ואף על פי שהשלים למלאת ולעלות שני ימים אחר כן לפי שצריך שיבאו המים זו אחר זו בעוד שהכלי רך ורפוי כדי שיבאו בתוכו ויפיגו טעמם.

108 קח

וכתב ה״ר משה בר יהודה שכל כלי שצריך להטות על צדו כשמערה ממנו היין אין זה מכניסו לקיום מפני הנענוע לא יתקיים בו היין ולא צריך מלוי וערוי. ולזאת הסברא אותן הגדולים והדורק״ש ושמאל״ש ובקבוק שאין להם ברזא למטה בשוליהן אינן צריכין מלוי וערוי.

109 קט

ויש שמצריכין מלוי וערוי לכל כלי שישהו בו יין שלשה ימים.

110 קי

ודעת הראב״ד שכל כלי סתום מכל צדדיו מתקיים בו כל היין שאין האויר שולט בו וצריך מלוי וערוי ושאינו סתום מכל צדדיו אלא שמסירין ממנו כסויו תמיד כגון הברוק״ש הגדולים אי אפשר שיתקיי׳ בו היין ואין צריך מלוי וערוי ולפירוש זה כל בקבוק ואפילו הוא קטן צריך מלוי וערוי.

111 קיא

כתב ה״ר יצחק ז״ל אותן היושטא״ש והקנד״ש של גוים ר״ת התיר בסוף ימיו ואומ׳ דוקא להם שהיו נואדותיהם של עור בעי ערוי או הגעלה אף על גב דאין מכניסן לקיו׳ לפי שהמה זפת צריך לעור יותר מלכלי עץ ויותר דבוקה הזפת על כן יבלע טובא. אבל קאנד״ש ויושטא״ש של עץ זפתן אינה דבוקה כל כך כמו בעור ומותרות בשכשוך ואף ע״פ כן לא היה עושה מעשה להתירן בשכשוך אלא בדיעבד אם נתן בהם יין כשר. אבל הני בקבוקים של גוים שהן של עץ בעו הגעלה או מלוי וערוי משום דמכניסן לקיום אפי׳ אינן זפותין דזמנין דמשהו בהו גוים יינן יום או יומים עד כאן. וכן כתב הבעל התרומה ז״ל ואותן של מתכות שיש בהן משקה טפח ונגע בהן גוי אסורין אם לא בערוי או בהגעלה דומיא דנודות יין שאין מכניסן לקיו׳ דבעו ערוי. ומיהו אם יש הפסד גדול כמו שמשך בהן הרבה יין אין לאסור אם שכשכן במים תחלה או אם היו יבשין כשמשך היין תחלה דשמא נודות דוקא שהן מעור בלעי טפי ובעו ערוי אמנם לכתחלה בעי ערוי או הגעלה וסגי בשכשוך דזמנין דנשר הזפת במקומות היין ויש מקומות מלאות יין לא סגו בהדחה ובנגוב עכ״ל.

112 קיב

וכן ה״ר משה התיר בגושטא״ש וקאנד״ש שהן מזופפות דלא הוי דבר שמכניסו לקיום ובעו לכתחלה ערוי או הגעלה כמו שכתבנו.

113 קיג

וחביות של גוים אף על גב דעבדי קינסא אסור אלא מותר לכפותו על גבי האש ולעשות אש גדולה שתהא היד סולדת בו בדפני החביות מבחוץ ודיו בכך. ומותר לתת לתוכן ציר או מוריס ושכר ואין צריך לכלום. ויש לדקדק מזה שאסו׳ לתת שאר משקין בלתי הכשר כמו היין. ואחר שנתן לתוכן ציר או מוריס נותן לתוכן יין שהמלח שורף הכל. ומכאן התירו קצת להכשיר הכלים במים רותחין ומלח הרבה בתוכן שהוא כמו ציר ושורף אבל צריך לזה אדם זריז שירתיח המים במלח כדי שיותך המלח ויהיו המים מלוחים הרבה ויוליך ויביא ומנענע הכלי מכל צדדיו אבל בהגעלה לבד במים רותחין קשה מאד בעיני הראב״ד ז״ל לפי שאי אפשר להביא המים הרותחין בכל צדי הכלי וקודם שיוכל להגיעו בכל צדדיו כבר נתפשרו המי׳ במקצת.

114 קיד

ויש שהורו לערות מכלי ראשון על כל דף ודף שקורין דוג״א קודם שיתקנם לעשות מהם כלי שלם. וכל זה אינו רק בכלי עץ אבל בכלי חרס כתב הראב״ד ז״ל שאין הגעלה מועלת בהן שאין כלי חרס יוצא מדי דופיו לעולם. ויש מתירין לפי שאין זה רק לפכח טעם היין ולהפיגו. והרותחין מפכחין טעמו בכל כלי אפילו בכלי חרס.

115 קטו

והר״ש ז״ל כתב בספ׳ האורה וכל הכלים אם שכשכן במים רותחין מותרין וכן הורה רבנו יצחק הלוי ז״ל. וכתב הראב״ד ז״ל דוקא כלי שמכניסו לקיום שעמד ברשות הגוי בעי מלוי וערוי אבל אם ברשות ישראל נאסר יין בכלי גדול משום מגע גוי או משום ערוב ולא נשתהא היין בו אחר שנאסר זמן מרוב׳ לא מצריכין ליה לההו׳ מנא מלוי וערוי דלפי שעה לא גזרו רבנן אלא במנא דעמד ברשות הגוי דלמא מחלף באידך זמן מרובה.

116 קטז

וכלים חדשים שאינן מזופתין שלקחן מן הגוי נותן לתוכן יין ואינו חושש שמא נתן בהן הגוי יין נסך. ואם פיו מזופתין מרתיחן ואע״פ שהן חדשי׳.

117 קיז

יש מגדולי החכמי׳ שהורו שבליעת היין אפי׳ בכלים שמכניסן לקיום מועטת ואינה נכנסת ביותר מכדי קליפה ולפיכ׳ אם העביר עליהן מלקט ורהטני או קלפם בקרדום הוכשרו וכן פסק הראשב״א ז״ל בשם רבו. וכל כלי שאי׳ מכניסו לקיום כגון המשפך וכלי שחושף בו הגת אם היה מתחלה של ישראל משכשכו במים ודיו. ואם היה מתחלה של גוי צריך הדחה.

118 קיח

וכתב הראב״ד ז״ל בכל מקום שאמרו בו שכשוך צריך לשכשכו להעביר היין הנקרש בו ונתיבש שם.

119 קיט

וכל כוס שישתה בו הגוי אסור לשתות בו אלא אם כן הדיחו ג׳ פעמים שילכו ממנו כל צחצוחי יין שבו. ורש״י ז״ל לא הצריך כל זה אלא בשל חרס לבד.

120 קכ

וכלי חרס השועין באבר אם הם לבנים או אדומים או שחורים אף על פי שנשתמשו בהן ביין נסך מותרין אבל הירוקין אסורין לפי שהן בולעי׳ ואם יצא בהן מקום מגולה בחרס שאינו מצופה באבר כולן אסורין והוא שכנסו בהן לקיום אבל אם לא כנסו בהן לקיום אפילו הן של חרס מדיחן והן מותרין. כתב הר״ף ז״ל בדינין שלו הני מאני דקוניא פירוש המהותכין בעופרת אם יש בו יין ונגע בו הגוי סגי בשכשוך והא דקאמר הני מאני דקוניא דצריכין מלוי וערוי או הגעלה היינו דוקא כשמהותכין מזכוכית אבל בעופרת סגי בשכשוך אבל פרש״י ז״ל מאני דקוניא המהותכין מעופרת ואם כן צריך לדידיה הגעלה. ונוכל לומר דלכתחלה אין להתיר בשכשוך לחוד כפר״ש אבל בדיעבד אם שכשכוהו ונתנו בו יין מותר כפר״ת ע״כ. ויש אומרים שכל כלי חרס שנשתמש בהן הגוי פעם ראשונה ושניה אף על פי שאין מכניסן לקיום אסור להשתמש בהן אם לא במלוי וערוי או ישון י״ב חדשים ואם היה של עץ צריך נגוב ואם שכשכו או הדיחו אינו אוסר הכלי העליון משום נצוק וכן המנהג לעשות כשמודדים לכליו של גוי ובשל עץ או של אבן שדרך בה הגוי או גת של אבן שזפתה הגוי אף על פי שלא דרך בה מדיחה באפר ד׳ פעמים וזהו הנקרא נגוב ואחר כך דורך בהן. ואם היה בהן לחות מקדי׳ האפר למים ואם לאו מקדים המים לאפר.

121 קכא

וגת אבן זפותה שדרך בה הגוי ושל עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה צרי׳ לקלוף הזפת או לישנה י״ב חדש או מלוי וערוי שלשה ימים כמו קנקנים. ויש אומרים דהיכא דדרך בה הגוי בלא זפתה בעו נגוב וזה לא באר הר״מ במז״ל או אפשר דלא מהני ביה נגוב אלא מלוי וערוי או ישון או הסק. ולפי זה לא נכון להקל באלה הטינלא״ש והקורנודא״ש שדורכין בהן הגוים לדרוך בהן אחר כך בלתי נגוב. וגת של חרס לא ידרוך בה אע״פ שקלף הזפת עד שתתרפה הזפת או ישנה י״ב חדש או יתן לתוכה מים ג׳ ימים מעת לעת. משמרת היין של גוים של שער מדיחה ושל מים מדיחה במים ואפר ד׳ פעמי׳ ומנגבה ומשמר בה ושל שש מישנה י״ב חדש ואם היו בה קשרים מתירן וכן כלי חלף והוצין וכיוצא בהן מן הקפיפות שדורכין בהן היין אם היו תפורין בחבלים מדיחן ואם היו ארוגין זה בזה בסבוך קשה מדיחן באפר ומים ארבע פעמים ומנגבן קודם שישתמש בהן ואם היו תפורין בפשתן מישנן י״ב חדש ואם היו קשורין מתירן.

122 קכב

וכתב הראב״ד ז״ל דה״ה כלי היין שלנו שצריך להתיר החגורות שקורין צילקלי״ש דכל זה דומיא דקשרין ואותו המלט אין ראוי להחזירו עד י״ב חדש או עד שיגרר הדורדיא הנדבקת בו שהיא אסורה עד י״ב חדש ואין מלוי וערוי מועיל בה לפי שהוא יין קרוש או יין מעורב עם העפרורית ואין הכשר מועיל עצמו.

123 קכג

וכן הכלי עצמו מצריך חייב לגרר מעל דפנו כל אות׳ הדורדיא הנדבקת בו מפני שאין הכשר דמלוי והערוי מועיל בה כי אם ישון. וכן יש לחוש שמא תחת אותה הדורדיא נכנס היין ונבלע הרבה וצריך לקלוף כדי שיכנסו שם המים במלוי וערוי. ואיכא מאן דאמר דלהכשר מלוי וערוי לא צריך קליפת זפת ולא התרת שום קשר ולא נאמר׳ התרת קשרים כי אם לנגוב או לישן אבל לא למלוי וערוי והוא דכבולעו כך פולטו וכשם שנכנס היין כך יכנסו המי׳.

124 קכד

כל הגת שדרך בהן הנכרי הדפין והעדשי׳ והלולבין מדיחן העקולין של נסרים ושל בצבוץ מנגבן ושל שיפא ושל גמי מישנן י״ב חדש או מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים או מניחן תחת הצמר שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין י״ב שעות ואחר כך משתמש בהן.

125 קכה

כתב הראב״ד ז״ל וזהו ההכשר אינו ראוי לכלי שהיה לו בית קבול לפי שאין המים רצין עליו ושוטפין אותו ונראה שיועיל להכשיר הדוגא״ש של כלי היין אם פרקו. והר״ש ז״ל כתב זה בכל הכלים וכתב שהמים הרודפין העוברין עליו מפליטין הבלוע בדפני הכלי.

126 קכו

יש מחמירין להצריך הדחה בכל כלי היין טופח להטפיח אם נגע בו גוי ויש מחמירין עוד אפי׳ יהיה נגוב. אבל בדיעבד אם הוציאו עליו יין מותר שלא החמירו בנצוק אלא כשהוא בא לתוך היין האסור.

127 קכז

כל כלים שאין מכניסין בהן לקיום אם נתנו בהן יין נסך סגי ליה בשפשוף או בהדחה ואם היו יבשין ברוח או בשמש יש מתירין לתת בתוכן יין כשר. והראב״ד ז״ל אוסר מפני שהיין נקרש בתוכו בהתיבשו וביין הכשר הבא עליו נמוח לפיכך אין נראה לעשות כן לכתחלה אלא בשל עץ אם שפשפו בעפר ובדיעבד אם הוציא עליהם ובין תחלת תשמישן על ידי גוים ובין תחלת תשמישן על ידי ישראל ואפי׳ אין מכניסן לקיום אבל במכניסן לקיום אפילו בדיעבד ואפילו היו נגובין אסור.

128 קכח

המשפך שמדד בו יין לנכרי אם יש בו עכבת יין אסור עד אחר שידיחנו וינגב.

129 קכט

כתב הרב ר׳ יצחק ז״ל גיגיות גדולות אם רגילין לדרוך בהן ודרך בהן גוי תחלה יש להן דין גת להצריך נגוב דאין לומ׳ דוקא בגת צריך נגוב לפי שנכנס שם היין בדוחק ובכובד על ידי דוחק כובד הקורה לא היא דבגת שלהם לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה להם קורא כי אם בבית הבד כדאמרינן מהו לדרוך עם הנכרי בגת והוא מנסך ברגל ואפי׳ הכי מצריך נגוב וה״ה בגיגיות בדולות שלנו. אבל אם לא דרך בהן וכבר עבר י״ב חדש אינן צריכין נגוב ואם דרך בהן הישראל בדיעבד היה מתיר ר״ת מטעם דאסור הנגוב בטל בששים.

130 קל

סל וגרגותני אם הם של גוים לא סגי בנגוב אלא מניחן תחת מעיין שמימיו רודפין או תחת הצנור שמימיו מקלחין. אבל הם של ישראל ונגע בהן גוי סגי בהדחה.

131 קלא

כל כלי חרס חדשים רש״י מצריך לתת בהם מים שלשה פעמים כדי שיהא הכלי בלוע ממים אבל ר״ת מתיר אותן אפילו של גוי בהדחה ג׳ פעמים ובכך מותרין. נשלמו הלכות יין נסך ת״ל.