Siman 92צ״ב
1 א

צב. דין הלכות ערלה

2 ב

הערלה היא שכל פירות שיעשה כל אילן מאכל בג׳ שנים משהיה נטוע אסורין בהנאה. וספקן בחוצה לארץ מותר.

3 ג

ומאמתי מונין לערלה משעת נטיעה וראש השנ׳ שלה בא׳ בתשרי ואין מונין לה מר״ה לר״ה אלא הנוטע מ״ד יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ב׳ שבתות ללקיטת הנטיעה ול׳ יום לחשב שנה ופירות נטיעה זו אסורין עד ט״ו בשבט של ד׳ שהוא ראש השנה לאילן ואם נתעברה השנה נתעברה אף לערלה נטעו פחות ממ״ד יום לפני ראש השנה מונה ג׳ שנים מר״ה נטע מר״ח תשרי עד ט״ו בשבט מונה ג׳ שנים לערלה מיום ליום.

4 ד

והנוטע אילן מאכל לסייג ולקורות פטור מן הערלה נמלך עליו למאכל או שנטעה למאכל ונמלך עליו לסיוג ולקורות חייב בערלה. נטעו מקצתו למאכל ומקצתו לסיג ולקורות את אשר למאכל חייב ואת אשר לסייג פטו׳ והרב׳ תלוי בדעת הנוטע. הנוטע לרבים בתוך שדהו בחוצה לארץ פטור. והנוטע ברשות הרבים והנוטע בספינה והעולה מאיליו ברשות היחיד ונכרי שנטע בין לעצמו בין לאחר והגזלן שנטע הכל חייבין בערלה.

5 ה

כתב הר״מ נ״ע ספק ערלה מותרת ודאי ערלה אסורה אף בשל גוים. וכתב בעל התרומה שישראל שיש לו כרם או פרדס של ערלה ויש לגוי שותפות בה מותר לו לומר לגוי אתה תעדור ותנכש שלשה שנים ערלה ותאכל כל הפירות ואני או שלוחי נעשה כן בג׳ שנים הבאים אחרי כן אף על גב דבשבת כי האי גונא אסור אבל אם ישראל בשאר דשלש שלש שנים תזרע תזמור גם אתה לבדך ואני אוכל הפירות חלפי אותן שלש שנים ראשונים נראה דאסור. אבל אם הגוי נוטל בפירות שליש או רביע גם בשלש שנים שאחר זה מותר. עד כאן.

6 ו

העולה מאליו ביערים פטור ואפילו הנוטע במקום שאין ישוב פטור אם לא יעשה כדי שיטפלו בהן להביאן לישוב. הנוטע למצוה כגון אתרוג ללולב וזית למנורה חייב בערלה.

7 ז

הקדיש ואחר כך נטע פטור נטע ואחר כך הקדיש חייב.

8 ח

הנוטע בעציץ ואף על פי שאינו נקוב הרי הוא כארץ לאילן וחייב בערלה. ואילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה וגם שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה.

9 ט

ואחד הנוטע גרעינה או יחור מן האילן או שעקר האילן ממקום זה ונטעו במקו׳ אחר חייב בערלה. ומונה משעת נטיעתו. זעזע האילן ואחר כך מלא סביבותיו בעפר אם יכול לחיו׳ אם לא מלא סביבותיו פטור מן הערלה ואם לאו הרי הוא כמו שנטעו מעיקרו.

10 י

עקרו כלו עם גבשושית עפר אשר שרשיו בה וחזר ונטעו עם אותה הגבשושית אם יכול לחיות באותה גבשושית בלא נטיעה פטור ואם לאו חייב. אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לה משעת הקציצה.

11 יא

אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכי׳ חייב והוא שעקר הבד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר אבל אם מתחבר בד החד מן האילן והבריכ׳ לארץ או הרכיבו באילן אחר ועקר הבד מעור׳ באילן הזקן פטור ואם עשה פירות הילד הזה שהרכיב ואחר כך נפסקה עקרו שהיה מעורה בזקן מונה משעה שנפסק ואותן הפירות מותרין שהרי גדלו בהתר ואם הוסיפו אחר שנפסק מאתי׳ אסורים.

12 יב

ילדה שסבבה בזקנה והיו פרות בילדה אפילו הוסיפו מאתים אסורין שאין גדולי התר מעלין העקר האסו׳ אילן שהבריך ממנו בד אחד בארץ ואחר כך עקר האילן כלו והוא חי מן הבד שהבריך בארץ מונין לאילן ולמה שצמח מן ההברכה משעקר כאלו עתה נטעו.

13 יג

המבריך בד אחד מעורה באילן וחזר והבריך פעם שני ושלישי ממה שצמח אותו הבד ואפילו הם מאה כל זמן שלא יפסק העקר הראשון מן האילן הזקן הכל פטור מן הערלה. ואם נפסק העקר הראשון מונה לכל משעה שנפסק.

14 יד

אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב.

15 טו

ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה לפי שנראית כנטיע׳ בת שנתה. במה דברים אמורים בנטיעה אחת או בשנים כנגד שנים ואחת יוצאה זנב אבל אם היה הכרם כלו פחות מטפח מונין לו כמו שמונין בשאר אילנות לפי שיש לו קול.

16 טז

כל שחייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור מן הערלה אין לו רבעי שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להשם.

17 יז

וכל פרות שיוצא בשנה הרביעית צריכין פדיון. ואין דין נטע רביעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פרות שנה רביעית בלא פדיון כלל. והורו מקצת הגאונים שכרם לבדו צריך פדיון בחוצה לארץ.

18 יח

כיצד פודין פרות נטע רביעי אוספין כל הפרות ומניחין אותם במקום אחד ואח׳ כך מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון נטע רבעי ופודהו על פי שלשה כפי שוויו על מנת שיוצא יציאת השומרים והחמרים והפועלים. ומניח המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל הוא על מעות אלו משער כך וכך סלים בסלע או בדינר או בפשוט לפי מה שיהיו שם פרות ועל פי אשר יעריכו אותן השלשה. ואי אפשר לפדותן במחובר.

19 יט

ובזמן הזה פודין כל הפרות אפילו על פרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין על פרוט׳ זו ומשליך אותה לים המלח או שוחק ומטילה לנהר שלא יהנה אדם ממנה לפי שהיא קדש שכבר חל עליה קדושת הפירות או מחללין הפרות על פרות אחרים בשוה פרוטה ואומר כל הפרות האלו מחוללין על אלו הפרות ושורף אותן ואוכל כל פרות הנטיעה.

20 כ

ויש אומרים אחר הברכ׳ רבון העולמי׳ גלוי לפניך שבזמן שבית המקדש קיים היו פרות רבעי להקדש ועכשו שאין בית המקדש קיים יהי רצון מלפניך שתהא פרוטה זו להקדש ויצאו פרות אלו לחולין.

21 כא

והבה״ג ז״ל כתב שצריך לפדות הפרות בארבעה זוזים וסמך על לשון אחד שמצינו במסכת ערכים זיל שקיל ארבעה זוזין דוקא בודאי אפילו בפחות מכן מחולל דהלכה כשמואל דאמר הקדש שוה אלף זוז שחללו על שוה פרוטה מחולל ואף על פי ששמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא זהו בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אפילו לכתחלה מותר.

22 כב

ואין פודין פרות נטיעה רק פרות של שנה רביעית אבל כל שלשה שנים ערלים לא יאכל ואין בו שום התר אכילה ואפילו העצים אסורין בהנאה. ופרות נטיעה שנטעה מ״ד יום לפני ראש השנה שבארנו שעלתה לו שנה אסורין ברביעי עד ט״ו בשבט של שנה רביעית ואם נתעברה השנה נתעברה אף לרבעי. נטעה פחות ממ״ד יום לפני ראש השנה הרי הוא נטע רביעי מר״ה של שנה רבעית ועד סופה. נטעה מראש חדש תשרי עד ט״ו בשבט מונה לרבעי מיום ליום.

23 כג

נטיעה שנטעה ג׳ שני׳ לסייג ולקורות ומכאן ואילך נמלך עליה למאכל אין לה רביעי לפי שאין לה ערלה שכל שאין לה ערלה אין לה רביעי.

24 כד

הענבי׳ ששדפן קדים החרצנים והזגים והתמד שלהן וקלפי למון והנץ שלו וקלפי אגוזים וגרעיניהן אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלת כלן אסורות הצלף האביונות שלו חייבות בערלה והקפריסין מותרות.

25 כה

כתב ה״ר יונה ז״ל הערלה נוהגת בחוצה לארץ ואסורה בהנאה. וכל שאסור בהנאה אסור לתתו לגוי במתנה מדאצטרי׳ למשרי בנבלה. והנותן ערלה או חמץ בפסח או בשר בחלב לנכרי או לכלב שמזונותיו עליו לוקה ומצות ערלה וכלאי הכרם בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ לשרוף אותן באש. ואם יש לגוי אילן של ערלה אסור לישראל ללקוט ממנו לצורך הגוי אפי׳ בחנם לפי שהישראל נהנה ממה שמחזיק לו הגוי טובה. וגם אסור הישראל להשקות לנכרי מיינו של נכרי בין בשכר בין בחנם.

26 כו

ישראל וגוי שהיו שותפין בנטיעה והתנו בתחלת השתוף שיהיה הגוי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלשה שנים אחרים של התר כנגדן מותר והוא שלא יבא לחשבון כמה פרות אכל הגוי באותן השנים כדי שיהיה ישראל אוכל פרות כנגדן שהרי זה כמחליף פרות ערלה ואסור. טעם המצוה הזאת לכבד השם מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואתו ולא נאכל מהם עד שנביא מהן כל פרי השנה האחת הלולי׳ לה׳ והנה אין הפרי בתוך שלש ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן פריו בתוך שלש לא טעם טוב ולא ריח טוב כי ברוב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית ולכך נמתין לכלם ולא נטעי׳ מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לשם ושם יאכלוהו ויהללו את ה׳. ומצוה זו דומה למצות בכורים.