Siman 88פ״ח
1 א

פח. דין הלכות נדרים ושבועות וסדר התרתן

2 ב

אסור לעבור על שבועת בטוי כדכתיב לא יחל דברו. וה״ה על הנדר. ואמרו רז״ל דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חטין בלבד. ואם הנשבע תלמיד חכם מותר ואם עם הארץ צריך שאלה לחכם.

3 ג

הנשבע וחזר תוך כדי דבור מותר.

4 ד

נדרי אונסין כגון שהדירו חברו לאכול אצלו וחלק.

5 ה

נדרי שגגות כגון קונם על ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ושכח ואכל ושתה.

6 ו

נדרי זרוזין כגון מוכר חפץ לחברו שאמר הקונה קונם ככר זה עלי אם אנו מוסיף לך עוד על השקל. והמוכר אומר קונם ככר זה עלי אם אני פוחת לך מן הסלע.

7 ז

נדרי הבאי דבר שאינו יכול להתקיים כגון קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ונדרי הבאי מותרין. שבועות הבאי אסורין.

8 ח

ועוד יש חלוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינה שבועה. ונדר חל על נדר ואין שבועה חלה על שבועה.

9 ט

נדרים חלים על דבר מצוה ועל דבר רשות שבועה אינה חלה אלא על דבר רשות והר״ף ז״ל כתב ופירשו בשבועות דבר מצוה כגון דאמר מצות סוכה קונם עלי אסור לישב בה עד שיתירו לו. אבל שבועה אינה חלה על דבר מצוה שאם אמ׳ שבועה שלא אשב בסוכה של מצוה מותר לישב בלא התר אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה מ״מ אינה חלה דלבסוף הזכיר שבועה והוי כאלו אמר שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספת דשבועות ולפנים פי׳ דלענין תענית ויום טוב קאמר וצ״ע.

10 י

נדרים אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן. וגם בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור. והר״ף ז״ל כתב ואפילו קונם שינה עלי צ״ע בנדרים דמשמע דצריך בשאלה מדרבנן. מה שאמר שהנדרים חלים על דבר מצוה זהו שמתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר שני וחמשי סתם ואמר אלו הייתי יודע שהיה יום טוב חל בהם לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמרינן לקמן. גם בימים הכתובים במגלת תענית. והר״ף ז״ל כתב מיהו מדקאמר במסכת נדרים פותחין לו לאדם בכבוד שבתות וימים טובים משמע דצריך הפרה ואפילו אין מתירין לו כי אם שבתות ויום טוב בטל נדרו אפילו בשאר הימים דכיון שהותר מקצתו הותר כלו ע״כ.

11 יא

תקיעת כף יש שמחמירין לומר שאינה בשאלה. ונראה שאין להחמי׳ בה יותר משבועה. והנשבע בשמים וכוכבים וכן בכתובים או בנביאים אין זו שבועה ומתירין לו כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות.

12 יב

והנשבע בתורה וכן הנודר בתורה אם אמר במה שכתוב בה הרי שבועה ואם אמר סתם לתלמיד חכם אין צריך התרה ולעם הארץ צריך התרה. ואם נטלה בידו הרי זה נדר ושבועה.

13 יג

השומע קטנים נשבעין יאמר להם יעמדו בשבועתם אם הוא דבר קל. ואם הוא דבר חמור כגון ענוי נפש גוערין להם ומותירין להם. ונדרי זרוזין מותרין מיהו מן אותם ארבע נדרים שהתירו חכמים אסור לעשותם לכתחלה.

14 יד

ומי שנדר ונשבע ונחם יבא לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות במקום שאין חכם ומתירין לו וה״ה במקום שיש. בני אדם שתלו נדריהן או שבועתם זה בזה שאומר אני הותר הראשון הותרו כלם. הותר אחד מן האחרונים הימנו ולמטה הותרו שלפניו לא הותרו.

15 טו

ואם נדר או נשבע מכמה בני אדם כאחד או מכמה מינים שאמר שלא יאכל מכמה מינין הותר אחד מהם הותרו כלם.

16 טז

ההתפסה צריך שידור בדבר הנדור בקונם בהקדש בקרבן וכיוצא בהן אבל בבשר חזיר או בשאר אסורין אין זה נדר.

17 יז

והאומר לחברו מודרני ממך מופר שני ממך אינו אסור אלא אם כן אמר שאינו אוכל לך. והנודר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אבל אם אמר יין זה יהא נאסר עלי בשר זה אסור עלי ונתערב במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. והמודר הנאה מחברו מותר לפרוע לו חוב ואפי׳ על המשכון וללמדו ספר תלמוד אבל לא מקרא אבל לבנו אפילו מקרא. ואם היה למודר הנאה מרחץ שהשכיר או משכן לאחרי׳ ואין לו בו תפיסת יד מותר הנודר ליהנות ממנו ואם יש לו בו תפיסת יד אסור. ואם נתן לאחר סעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלו׳ המודר הנאה ממני ויאכל אסור. ולא עוד אלא אפילו אמר ויבא סתמא אסור דמוכחא מילתא שאין זה מתנה.

18 יח

וכל מי שנדר או נשבע מפני דבר אחד שהוא סבור שמות׳ בו ונמצא שאינו כן מותר בו והנודר מכמה דברים ונמצא שבאחד מהן נדר בטעות ואמר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר בלשון זה אלא הייתי אומר בלשון אחר לאסור כל הדברים האחרים הותרו כל הדברים. ואם אמר הייתי אומ׳ בלשוני הראשון והייתי אומ׳ חוץ מדבר פלוני אותו דבר מותר והאחרים אסורי׳.

19 יט

והנדרי׳ הולכין אחר כונת בני אדם ולא אחר הדבו׳ כגון היה מסרב לחברו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טפת צונן שאיני טועם מותר ליכנס ולטעום טפת צונן.

20 כ

והמדיר את חברו אם לא יתן דבר אחר או יטול יכול להתיר שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי ממך.

21 כא

כלל גדול בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הדרי׳ באותו מקום.

22 כב

והנודר שלא יאכל היום מותר לכשתחשך מן הדין ומיהו צריך שאלה לחכם גזרה אטו יום אחד. וצ״ע בספר גדול. וכן בנדרים נדר יום אחד אסו׳ מעת לעת וכן הדין משבת וחדש אך שבת לשעבר וחדש להבא. וכן ר״ה.

23 כג

ושני׳ שהיו מודרין זה מזה מחזירין אבדה זה לזה ובמקום שנוטלי׳ שכר יחזיר שכר השבת אבדה להקדש. ואם היו שותפין בחצר ויש בה דין חלוקה אסורין ואם אין בה דין חלוקה מותרין. ואסור להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה לאחד מן השותפין נכנס בחצר שיכול לומר לו בחלק המותר לי אני נכנס כרבי אליעזר בן יעקב. המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה החנוני נותן לזה ונוטל מזה. ואם היו מהלכין בדרך ויש עמהם אחר נותן לאחר לשם מתנה. ואם אין שם אחר מניח על גבי הסלע ואומר הריני מפקיר לכל מי שירצה.

24 כד

והנודר על דעת רבים אם אמר פלוני ופלוני אין לו התרה רק לדבר מצוה בלא רשותם ועל דעת יחיד יש לו התרה ואפילו בלא רשותו של יחיד. וסדר התרה שיתחרט מן הנדר מעקרו שלא היה חפץ הנדר מעולם. והר״ף ז״ל כתב אבל אם היה יודע בנדר עד עתה אך מכאן ולהבא מתחרט אין זו חרטה מועלת להתיר כדאמרינן בנדרים בעובדא דרב נחמן ורב אדא בר אהבה. על כן נכון שלא להתיר נדר על ידי חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה זו וגם פעמים שהנודר אומר שמתחרט מעקרו אך אינו מתחרט מכאן ולהבא. אך אם יש לו פתח נכון יש לנו להתיר שפותחין לו ואומ׳ אדעתא דהני מי נדרת ע״כ. ואז מתירין לו וגם פותחי׳ לו אם באו בני אדם ויפייסוך לא היית נודר וכיוצ׳ בו אך אין פותחין לו בדבר אסור כלומר שאסור לדור כגון הבוטה ידקר בחרב וכיוצא בו.

25 כה

והר״ף ז״ל כתב וכן על דעת רבים סתמא יש לו התרה ואם היה בפני רבים שהם שלשה אפילו לא אמר כי אם על דעת רבים סתמא אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותן שהוא בפניהם קאמר וכן היה מעשה בר״ת באדם אחד שנדר בבית הכנסת ואמר על דעת רבים ולא רצה שיתירו לו מטעמא דפרשי׳. כך נמצא כתו׳ מכתב ידו של רבי יעקב מקינון ע״כ.

26 כו

ועומד אדם בראש השנה ואומר כל הנדרי שאדור בשנה זו יהיו בטלים ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן הבטול או אפילו זכור בשעת הנדר מן הבטול או בשעת הבטול התנה ובשעת הנדר שכח מה שהתנה ואומ׳ על דעת ראשונה אני עושה בטל נדרו ואם לא אמר אין נדרו בטל דאביי ורבא לא פליגי אהדדי. והר״ף כתב דה״ה ליום הכפורים דאקרי ראש השנה ולכך נהגו לומר כל נדרי. וכי מועיל בטול נדרים זה היינו בנדרי׳ שבינו לבין עצמו דלא שייכי כי אם לעצמו אבל לגבי נדר שנדר לחברו אין מועיל בטול כלל.

27 כז

כתב הר״מ נ״ע אדם שקבל עליו שבועה או נדר או חרם סתם שלא פרש בו זמן הנדר והשבועה והחרם קיימין עליו לעולם אם לא שיתירו לו וכן נמי דעת הר״ף ז״ל. והביא ראיה מפרק דנדרים דאמר נזירות אית ליה קיצבא נדרים לית להו קצבה מסתמא הוי לעולם. עוד כתב הר״מ נ״ע שכל אדם יכול לאסור ספרו על חברו שלא ילמוד בתוכו.

28 כח

עוד כתב רב האיי פסק מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו בתפלין צריך לקיים שבועתו ואין יכולין להתיר לו אפילו לדבר מצוה. והגיה עליו הר״ף מיהו התוספות פסקו כל דבר מצוה מתירין אפילו על דעת רבים ובלא דבר מצוה מתירין רק שלא יהא על דעת רבים.

29 כט

עוד כתב ואם נדר אדם לגרש אשתו יגרשנה ואחר יחזור ויקחנה בשביל שכבר עברו ימים רבים שלא למדו ספר נדרים בישיבה החמירו בנדרים ובשבועות וה״מ באשת איש ישראל אבל באשת כהן שאינו יכול להחזירה לשם היה מודה רב האיי שיש לו התרה.

30 ל

דרשו ז״ל לעולם ידבק אדם בשלשה דברים בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים. ואמרו ז״ל שבידו להפר נדרי אשתו ובתו משתגיע לעונת נדרים ועונת נדרים היא מי״א שנה ויום אחד אם יודעת לשם מי נדרה ואם אינה יודעת לשם מי נדרה אין נדריה כלום. ונדרי אשתו משתכנס לחופה עד שיגרשנה.

31 לא

ונערה המאורשה אביה ובעלה מפירים נדריה. ואין אחד מהם מפר לבדו מת הבעל נתרוקן רשות לאב ומפר האב לבדו. מת האב לא נתרוקן רשות לבעל. מיהו בעוד ששניהם חיים אם הפר הבעל ולא הפר האב ועברה על נדריה אינה לוקה.

32 לב

ואלו נדרים שהן מפירין נדרי ענוי נפש ונדרים שבינו לבתו ונדרים שבינו לאשתו. אך נדרי ענוי נפש מפר לעולם ונדרים שבינו לבתו אין מפר אלא בעודה תחתיו ומפירין אותן אף על פי שלא חלו. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע בנדרים דהתם משמע דאמר דאינו מתיר עד שיחול הנדר ושמא גבי בעל שאני. וצ״ע נמי במסכת שבועו׳ ע״כ. כגון שאמרה הרי עלי שלא לאכול בשר אם אלך בשלום במקום פלוני.

33 לג

ואינו מפר אלא אם כן שמע ונדרים אחרים אינו מפר. ואם נדרה מדברים שהיא משועבדת לבעלה אין צריך להפר ומפר לה כל היום עד חשכה ואם הפר האב ולא שמע הארוס ולמחר שמע אינו יכול להפר ואם לא שמע ונתאלמנה או נתגרשה בו ביום ונתקדשה לאחר אביה ובעלה האחרון מפירין לה נדריה. ואם שמע וגרשה מבעיא לן אי גרושין כשתיקה או כהודאה ולא אפשיטא ולכאורה יש להחמיר.

34 לד

ונשאלין על ההקם ביום השמועה ואין נשאלין על ההפר. וצריך להפר ביום השמועה והמקים בלבו מקי׳ והמפר בלבו אינו מופר. ונדר שהופר מקצתו הופר כלו.

35 לה

ובעל וכן אב שאמרו בלשון התרה לא אמרו ולא כלום. ואם אמר לה טלי ואכלי צריך שיבטל בלבו אך בכל לשון שישמע לשון בטול הנדר מעקרו הרי זה מופר.

36 לו

שמע שנדרה ואמר שתקתי שלא הייתי יודע שהיתי יכול לבטל או שלא הייתי יודע שזה יפר:

37 לז

כתב הר״מ נ״ע אשה שנדרה שלא תלך לשורר ושלא לשמוע קול שיר בעלה מפר לה בו ביום לפי שהבעל מפר נדרי אשתו כיון שיש בהן ענוי וזה קרוי ענוי נפש כדאיתא פ״ק דמועד קטן עושה אשה תכשיטין במועד אמר ליה כגון מאן אמר ליה כגון אמך אמר ליה האלהים אפילו אמא דאמך היינו דאמרי אינשי בת שתין כבת שב לקל טבלא ריהטא וכשם שאם נדרה שלא להתקשט בבגדי צבעונין שהבעל מפר לה בנדרים ואלו הן נדרי ענוי נפש שלא להתקשט בבגדי צבעונין וכו׳:

38 לח

סדר התרת נדרים ושבועות מלשון הר״מ כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק בהם או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה ואומ׳ לפניהם אני נשבעתי על כך ונחמתי ואלו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שארע לי כך וכך לא הייתי נשב׳ ואלו היה דעתי בשעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע. והחכם או הגדול מהשלשה אומר לו כבר נחמת והוא אומ׳ הן וחוזר ואומר שרי לך או מותר לך או מחול לך וכיוצא בזה. אבל אם אמ׳ מופר לך או נעקרה שבועתך וכן כל כיוצא בזה לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב אבל החכם לא אומר רק לשון התרה ומחילה.

39 לט

הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ומתירין בלילה ומעומד שאין ההתר הזה דין. לפיכך נשאלין לנדרים ולשבועות בשבת אם היו צורך שבת כגון שהתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום ואפילו היה לו פנאי להתיר נדרו או שבועתו מע״ש הרי זה מתי׳ בשבת הואיל והוא לצורך השבת. מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו ונחם הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחלה שנשבע שלא יתיר ואחר כך ישאל על הראשונה עכ״ל: