עז. דין הלכות חליצה
מצות עשה לחלוץ יבמתו שנאמר וחלצה נעלו מעל רגלו.
דין מנעל מלשון הר״ף ז״ל: צריך שיהא של עור בהמה טהורה. ומעור קשה מפרה או מתיש דומיא דסנדל שלהם שהיה מעור קשה כדאמרינן שהיה מעור שלוק וכולי תפור מעור ותפור מבחוץ ולא מבפנים ורצועות תפורות במנעל מעור בהמה טהורה הכל הרצועה והתפירה עצמה ומחוברת באזנים וקרסים נואגי״ץ בלעז והלולאות הכל מעור בהמה טהורה.
וטוב שלא יהיו הלולאות מן האוזן עצמה כעין שרגילין לעשות נקבי׳ בתוך אזני המנעל. אלא צריך שיהיו הלולאות רצועה קטנה מחוברת בראשי האזנים.
וצריך שיהא המנעל של ימין לכתחלה וברגל של ימין גם בדיעבד וברגלו יחף.
וצריך שיהיו אזניה קצרות שלא יגיעו זו לזו כדי שיהיו הקרסים והלולאות שבהם תוחבין אל הקרסים על שוקיו ממש ולא על האזנים משום מעל דמעל. מכאן נראה שאין הלולאות מן האזנים עצמן וכל שכן דבעינן שיהיו האזנים על שוקיו ולא על סנדל דאז הוא מעל דמעל.
וכשקושר צריך שני קשרים זה על גב זה וצריך שיהיה לו עקב בולט קצת ושפה תפורה ושנאצי. וכל המנעל שחור וכן הקרסים והלולאות. אבל הרצועות לבנות. ושלא יהא שום לשון תחת הקרסים ולא בין האזנים. דאם כן הוי נמי מעל דמעל. והפנתא שקורין אינפיני״א לא תגע רק על האזנים ולא תחת האזני׳ כלל.
וצריך ד׳ קרסים או ב׳ לכל הפחות. ושיתפרנו תפירות תכופות. וכשיבא לקצור הרצועות שהאחת באזן מכאן והאחת באזן מכאן יכרכם סביב האזנים ויקשרם על השוק ממש מבחוץ ולא על האזנים: תם דין מנעל והרצועות והקשרים והקרסים:
דין סדר חליצה אל הר״ר יצחק ז״ל
יבררו שלשה דיינין בתחלה ויוסיפו עליהם עוד שנים להשלים לחמשה. ולא יהיו קרובים זה לזה לא ליבם ולא ליבמה. וכן לא יהיו הדיינים גרים מאב. ויאמרו הדיינים נלך למקום פלוני לחלוץ דכתיב השערה. וילכו וישבו שם. והיבם והיבמה יעמדו לכתחלה כענין בעלי דינין אבל בדיעבד אם ישבו.
וישאלו אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל ואם יש לו אח. ואם זהו אחיו של מת מאביו. ואם היה בעולמו. ואם זאת היא אשתו של מת ואפילו קרוב ואפילו אשה נאמנין.
ויחקרו אם היבם בן שלשה עשר שנים ויום אחד. ואם היבמה בת שנים עשר שנים ויום אחד. ואם הוחזקה בשנים אפילו על ידי נשים סגי בכך. והר״ף ז״ל כתב כדאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה ומחזקין לה בודאי ע״כ.
ויחקרו אם יש לה סימנין כגון שתי שערות שבערוה או השערות שלמעלה באיש שערות בכל מקום חוץ מן הזקן. באשה הדדין שוכבין או מוטין וזו בדיקה של נערה יכולה להיות על פי נשים כגון דהוחזקה גדולה בנשים.
ואם אין סימנין עד עשרים לאיש ונולדו לו סימני סריס אינו חולץ ואינו מיבם. ואם לא נולדו לו סימני סריס עד רוב שנותיו ממתינין לו. וכן האשה אם לא הביאה שתי שערות והיתה בת עשרים שנה ונולדו בה סימני אלונית דינה שאינה זקוקה ליבם.
ואחר כך שואלין אם אכלה האשה כי שמא הרוק מחמת אכילה ובעינן וירקה מעצמה. ולכך בעינן שתחלוץ קודם אכילה. וצריך שלא תרוק דם לבד אבל אם דם ורוק מעורבין יחד אין לחוש.
ואחר כך אומרי׳ בית דין ליבם אם אתה חפץ ליבם או לחלוץ ונותנין לו עצה הגונה. ואם ירצה לחלוץ מביאין לו המנעל. וצריך שיהא מעור קשה מבהמה טהורה.
וצריך שיהיו בו רצועות מחוברות וגם קשרי שקורין נושש. ולולאות להכניס הקשרים. וצריך לכתחלה שיהא המנעל שלו ושל ימין. וצריך ליתנו ברגל ימין. אבל של שמאל פסול אפילו הוא אטר.
וצריך ליתנו ברגלו יחף ולא על גבי בתי שוקים דכתיב מעל ולא מעל דמעל. ומהאי טעמא צריך שלא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה. וצריך לקשור הרצועות ויכניס הקשרים בלולאות למהוי חליצה אליסתא.
ותאמר האשה מאין יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ולא תפסיק בין לא לאבה שלא יהא משמע אבה יבמי. וכן לא יפסוק היבם בין לא ובין חפצתי. ויעמוד היבם אצל כותל או אצל עמוד כדי שידחוק רגלו בארץ.
ואחר כך תתיר האשה הרצועות והקשרים מן הלולאות הכל ביד הימנית ולא תהא שמאל מסייעתה בירושלמי. והיכן שאין לה יד חולצת בשיניה ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד או מוטה אבל מיושב לא.
ואחר כך רוקקת האשה רוק גדול הנראה לחמשה דיינין משעה שיצא מפיה עד שיגיע הרוק לפני היבם. ואם היא ארוכה והיבם גוץ וקלטו הרוק קודם שיגיע לפני פניו של איש צריכה לרוק פעם אחרת.
ואחר כך קוראה בלשון הקודש ככה יעשה לאיש וכו׳ עד בית חלוץ הנעל. והדיינין אומרים שלשה פעמים חלוץ הנעל והעומדים שם אומרים כמו כן.
וצריך שיתכוונו שניהם להתיר אך מותר להטעותו ולומר לו על מנת שאתן לך מאתים זוז והיא לא תתן. והיכא דאין יכולין להטעותו אומרים לו אם לא תשמע לעצתינו נשים חרם בינינו להבדל ממך עד שתחלוץ. אך היבמה צריכה ללכת אחרי היבם להתירה. ואם יש לו אשה אחרת מנדין אותו להדיא עד שיחלוץ. וכן אם אינו רוצה לחלוץ ולא ליבם מנדין אותו בהדיא. וכן אם הוא מאותן שכופין להוציא. ואם היתה היבמה אסור מצוה או אסור קדושה חולצת ולא מתיבמת. ואסור ערוה פטור לגמרי עכ״ל ה״ר יצחק ז״ל.
כתב בעל התרומה אמר רבי יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. אלה הדברים חסרים לזכרון משפט אם חלה או ברח או נפלה לפני יבם קטן אם נזונת לאחר שלשה חדשים וממון שומרת יבם למי פלוגתא דאביי ורבא הוא דידו כידה פרק הכותב והחולץ והגאוני׳ פשקו כאביי משום דלרבא קשיא מתה.
ואם חלצה פסולה. היא צריכה לחזר על כל האחים למאן דאמ׳ יש זיקא דוקא כדאיתא פרק החולץ. ולמאן דאמר אין זיקא חלצה פסולה מהו והלכה כדברי כמי. תניא בספרי ועלתה יבמתו צריכין שילכו בגובה של עיר לחלוץ.
וצריכה להמתין שלש חדשי׳ לאחר מיתת הבעל קודם שתנשא. והיכא שמת היבם לאחר שלש חדשים למיתת הבעל אחיו אפילו הכי צריכה להמתין שלש חדשים ליארס לאחר מיתת היבם כך פסק ה״ר יעקב לה״ר יוסף ברבי אהרן בתשובה אחת. ולא כייפין לחלוץ דחליצה מעושית פסולה אלא מכל מקום מטעינן ליה. הלכך לא כייפין ליבם כיון דמצות חליצה קודמת. ומצוה בגדול לא רצה הולכין אחר קטן ממנו לא רצה הולכין עד שמגיעין אצל קטן שבכולם.
ואם האיש בעיר אחת והיבמה בעיר אחרת משפט שהיבמה הולכת אצל היבם. כדאיתא פרק הבורר.
וצריכין להיות חמשה דיינין. ושליח בית דין צריך לשנויי סנדלא ברגלא דימינא דיבם. תיתי יבמה קמייהו ומקרו לה יבמה בלשון הקודש מאין יבמי וכו׳ ותעשה כל המעשה כמו שכתוב למעלה ומצוה למיתב תמן חמשה.
וכל דכתיב בגט חליצה לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא וחתמין תלתא דאמר ליה מר ברבי יהודה גאון לספריה לא תכתוב אלא במותב תלתא. וצריך לסרגולי מגלתא ולשרטוטי דהלכתא כרבי יעקב דאמר שתים כותבין בלא שרטוט שלש אין כותבין. עד כאן לשון הר״י נשלמו דיני חליצה: