Kol Bo 72

עב. הלכות לולב וארבע מינין שבו

כפות תמרים האמורים בתורה הן חליות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא שיהיה כמו שרביט והוא שנקרא לולב. פרי עץ האמור בתורה הוא האתרוג. וענף עץ עבות הוא ההדס שעליו חופין את עצו כגון שהיו ג׳ עלין או יתר על כן בגבעול אחד אבל אם שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה. וכתב הראב״ד ז״ל שצריך להיות כן כל השעור או רובו ואם אינו כן פסול ע״כ.

ערבי נחל האמור בתורה אינו כל דבר הגדל מן הנחל אלא מין ידוע הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך ופיו חלק וקנה שלו אדום וזהו הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל על הנחל ולכך נקרא ערבי נחל ואפי׳ היה גדל במדבר או בהרים כשר. ויש מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום וזה נקרא צפצפה והיא פסולה ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלו חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטני׳ עד מאד כמו פי מגל קטן וזה כשר וכל הדברי׳ האלו מפי השמועה למדו ממשה רבנו ע״ה נתפרשו.

ד׳ מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראי׳ לולב. ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאין אחר הדומה לו.

מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכי׳ לו ואח״כ נוטל האגוד׳ הזאת בימינו והאתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדלתן שיהיו עקריהן למטה וראשיהן למעלה ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יוצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו אבל אם לא היו לו אלא מין אחד או שחסר מין אח׳ לא יטול עד שימצא השאר. וכתב הראב״ד דה״מ בברכה אבל מ״מ הנמצא אצלו נוטל לזכר המצוה שלא תשתכח כדאמרי׳ בלולב היבש ע״כ. כמה נוטל מהן לולב אח׳ ואתרוג אחד ושני בדי ערבה וג׳ בדי הדס ואם מה להוסיף בהדס עד שיהיה אגודה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול. והראב״ד ז״ל כתב וז״ל לעולם לא שמעתי פסלות בזה ולא אסור תוספת וגרוע אפילו לרבי יהודה דאמר לולב צריך אגד דהא אמ׳ רבא מאי טעמא דר׳ יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה מוסיף מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעקרא דדקלא ליכא מוסיף אע״ג דאיכא טפי מלולב אחד וכל שכן לרבנן דאמרי אין צריך אגד דאמרי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי עכ״ל. ושאלו אל הרמב״ם ז״ל מאיזה טעם מוסיפין בהדס ואין מוסיפי׳ בערב׳ ובשאר מיני׳ והשיב להם הערבה אני רואה בה שאין מוסיפי׳ על ב׳ בדין כמו שאין מוסיפין על לולב אחד ואתרוג אחד וזולתנו אח׳ מן הגאוני׳ מתיר תוספת הערב׳ כמו תוספת ההדס ואנחנו לא נתחזק אצלנו דבריהם לפי שתוספת ההדס מצאנוהו כתוב רצוננו לומ׳ הושענא וכל מה שלא נמצא התרו בבאור כתוב לחכמי׳ נשאיר אותו כמו שהוא בלי תוספ׳ ומגרעת לפי שאין הפרש אצלנו בין התוספת על הדבר ובין החסרון ואם לא נעש׳ אלא שני בדי ערבה קיימנו מצוה מן המובחר ר״ל לפי שאין חשש תוספת וחסרון זו היא דעתנו ומי שירצה לעשו׳ כמו הדעת האחרת יעשה ע״כ.

ומוכח בגמרא שלשה בדי הדס כנגד ענף עץ עבות. ושני בדי ערבה כנגד ערבי נחל ומעוט ערבי שנים. ולולב אחד דכתיב כפות תמרים כפת כתיב. ואתרוג אחד דכתיב פרי דמשמע אחד. וכתוב בספר האשכול יש נהגו לתת ס״ח בדי הדס כנגד לולב ויש נהגו ס״ט כנגד הדס.

ובה״ג אוסר להוסיף האגודה בהדס שוטה ומביא ראיה מדאמר הדס שוטה לסכה וענף עץ עבות ללולב מכלל דהדס שוטה ללולב כלל כלל לא. מיהו המנהג עכשו לעשות זה. וגם קצת הגאונים מתירין ואומר כיון דמינא דהתם הוא לא מקרי תוספ׳ דהא סיב ועיקרא דדיקלא אף על גב דלאו לולב ננהו כיון דמינא דלולב הוא שרי למיגד בהו לולב. ואפילו למאן דאמר לולב צריך אגד וכ״ש לדידן דקיימא לן לולב אין צריך אגד דשרי וה״ה להדס שוטה. וכן דעת הראב״ד ז״ל. ויש אוגדין ההדס כשר תחלה עם הלולב ואח״כ מוסיפי׳ עליו ומעבין אותו לנוי. ואוגדי׳ על הכל יחד. ויש לו לאגוד הלולב בחוט או במשיח׳ או בכל מין שירצה הואיל ואין אגודתו מעכבת. וכתב הר״י שאם הותר אגודו אוגדו באגודה של ירק. והר״ף ז״ל פירש כמו שאוגדין הירק שכורכין האגודה סביב ותוחב חוט האגודה בתוכו בלא שום קשר. ודוקא שהותר אגדו ביום טוב דאז אינו יכול לעשות קשר אבל בחול המועד אוגדו בקשר גמו׳ דהוי הדור המצוה טפי ע״כ. אגד הלולב עם ההדס ועם הערבה והבדיל בין הלולב לשאר המינין במטלית וכיוצא בו הרי זה חוצץ. הבדיל ביניהן בעלי ההדס אינו חוצץ.

כמה שעור אורך כל מין ומין לולב אין פחות מד׳ טפחים. ואם היה ארוך כל שהוא כשר ומדידתו משדרו בלבד לא מראש העלין. והדס וערבה אין פחות משלשה ואם היו ארוכין כל שהן כשרין ואפי׳ אין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשר והוא שיהיו בראש הבד. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל דדוקא יבשו עליו האחרים מלבד אלה הג׳ שנשארו הוא שכשר אבל אם נשרו שאר העלין מלבד אלה הג׳ הלחין אפי׳ הן בראש הבד פסול. וכתב עוד דכל ג׳ טפחים של הדס בעיא עבות. ומדברי הריא״ף ז״ל נראה דלא בעיא עבות בראש כל אחד אלא ברוב׳ סגי בין שיהיה בראשו או בסופו. ובמעוט פסול אע״פ שהוא עבות בג׳ בדי עלין לחין. והבעל עשרת הדברות כתב דבג׳ בדי עלין לחין סגי לעכוב.

ואם אגד הלולב צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס ומן הערבה טפח או יותר. ופי׳ הריא״ג זל דלא תימא דדוקא כי לית ליה להדס ולערב׳ אלא שלשה טפחים הוא דבעינן הכי דאפילו ארוכין הדס וערבה כל שהן צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מהן טפח או יותר כדי לנענעו בו.

משיגביה ד׳ מינין אלו בין כאחד בין בזה אחר זה יצא. וכתב הראב״ד ז״ל י״א שאם נטלן אחד אחד שמברך על כל אחד ואחד לעצמו מאחר שאינן אגודי׳ יחד שתהא ברכ׳ הלולב פוטרן. ואם נטלן שניהן בידו אחת כתב ה״ר שלמיה דלא יצא כדאמרי׳ בגמ׳ דלא אגדינן אתרוג עמהן משום דכתיב כפות תמרים ולא כתיב וכפות דמשמע הנך לחוד והאי לחוד. ואם נטל הלולב וברך עליו ואח״כ הניחו ונטל האתרוג יצא דהא קיימא לן דאין מעכבין זה את זה היכא דאיתנהו גביה ואדם גדע שאין לו ידים נוטלן בזרועותיו שהרי אין כתו׳ ולקחת׳ ביד כיבמה גדמת שחולצת בשניה דמי כתיב וחלצה ביד.

עשה לאגוד׳ זו גימין של כסף או של זהב ונטלה יצא שלקיח׳ על ידי דבר אחר שמה לקיחה והוא שיהי׳ דרך כבוד והדור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ. ומברכין על הלולב ולא על שאר המינין לפי שבמינו גבוה מכלן פי׳ והוא עקר ושאר המיני טפלי׳ לו ומברך על העקר ופוטר את הטפל. וי״א מאחר שהוא חשוב במינו מכלן כל האגדה נקראת על שמו והוי כמי שברך בפי׳ על כל אחד בשמו.

ומצוה כהלכתה שיגביה האגד׳ של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל דהכא תלתא מצוה והכי חדא מצוה אבל משיגביה ד׳ מינין אלו בין בימין בין בשמאל יצא והוא שיגביהם דרך גדלתם אבל שלא כדרך גדלתן לא יצא. והר״מ נ״ע כשהו׳ נוטל הלולב והאתרוג בידו הופך הכף של לולב והפטמה של אתרוג למטה עד לאחר שיברך כדי שתהא הברכ׳ עובר לעשיתה.

והאטר יד ימינו נוטל הלולב בשמאלו שהוא לו ימין ואתרוג בימין שהוא לו שמאל כדאמרינן גבי תפלין שהאטר מניחן בימין שהוא שמאל שלו. ובמקו׳ אחר מצאתי האטר נוטלו בשמאלו כדקיימא לן במנחו׳ לגבי ימין דעלמא והכא נמי נוטל בשמאלו שהוא ימין לכולי עלמ׳. ושולט בשתי ידיו נוטל בימין כשאר כל אדם לא בשמאל.

ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ומנענע שלשה פעמים בכל רוח ורוח כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ג׳ פעמים ראש הלולב וכן בעליה ובירידה. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל נהגי רבותינו על פי הירושלמי לנענע שלשה נענועין על כל דבר ודבר א״כ צריך ל״ו רוחות ל״ו נענועין הולכה והובאה של ד׳ רוחות והעלאה וירידה וזהו ו׳ פעמים שלשה נענועין והנענוע הולכה והובאה זהו ל״ו רוחות ל״ו נענועין ע״כ.

וגם כן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל בהודו לה׳ תחלה וסוף בהודו דתחלת המזמור ובהודו אחרון שבסוף. וכן נמי פי׳ הר״ף ז״ל. וי״מ וסוף כי לעול׳ חסדו שהוא סוף הפסוק. וכת׳ הר״ף ז״ל וטוב לעשות כדברי שניהם. ובאנא ה׳ הושיעה נא וכתב גאון ז״ל שנהגו לכוין כשהוא אומר הודו שיהיה מוליך ומביא וכשהוא אומר לה׳ מעלה ומוריד וכן נמי באנא ה׳ כשהו׳ אומר אנא שיהיה מוליך ומביא וכשהו׳ אומר ה׳ מעלה ומוריד. והר״ף כתב אין מנענעין בשם לא בהודו ולא באנא ע״כ. ובפעם השנית כשהוא כופל אנא ה׳ הושיעה נא מנענע גם כן אבל לא באנא ה׳ הצליחה נא כי הפסוק כך הוא אז ירננו עצי היער ואחר כך הודו לה׳ וכו׳ אמרו הושיענו. ובמקום שכופלין מאודך ולמטה כופלי׳ גם כן הודו שבסוף ומנענעים בו גם בפעם שניה.

וכתב גאון ז״ל כשמברכין על נטילת לולב מעומד וכן בכל מצוה שאין בה הנאה. ולהכי מברכין על הנטילה ולא על הנענוע לפי שהנטילה היא עקר המצוה כדכתיב ולקחתם לכם. ויש מן הגאונים שאמרו שאומ׳ זמן בי״ט שני על נטילת לולב כדרך שאומ׳ אותו על הכוס.

ויש מהן אומרים שלא לאמרו בי״ט שני אחר שלא מצינו עקר לברכה זו אפי׳ ביום ראשון לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוס׳ ואין חיוב לברכה זו אלא בשעת עשיה כמו שאמרו ז״ל העושה לולב לעצמו אינו דין שיסמוך על של צבור וכיון שאין ברכה זו בשעת עשיה אלא משום מנהג די לנו לברך בימים ראשונים בלבד. וה״ר יצחק ז״ל כתב ורוב בני אדם שמברכין שהחיינו בשעת נטילה לפי שהאחרי׳ מתקני׳ להם לולביהם בי״ט שני אין לברך שהחיינו. והר״ף ז״ל כתב ואע״ג דמברך שהחיינו גם ביום השני בקדוש משום ספק שאני לולב דעיקר שהחיינו דלולב בחול היא בשעת עשיה כדאמרינן העוש׳ לולב לעצמו וכו׳ הלכך אם ברך יום ראשון בשעת נטילה סגי ליה בברכת שהחיינו שבירך ביום ראשון בשעת נטילה. כך השיב רש״י ז״ל בתשוב׳ אחת במחזור ויטרי. מיהו ה״ר שמואל מאיבר״א ז״ל אומר בשם ר״י דעכשו שנהגו לברך שהחיינו בלולב בשעת נטילה אם כן צריך לברך אותה גם ביום טוב שני דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא דאף על גב דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו אף על פי שהוא חול היינו משום דמברך בשעת עשיה אבל ביום ראשון אם הוא חול ההיא שעתא לאו שעת עשיה היא ולאו שעת נטילה היא והברכה כתקנה או בשעת עשיה או בשעת נטילה. והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשיה שאם ברך אז שהחיינו דודאי לא יצא ויום טוב ראשון אם הוא נמי חול להאי דמיא והלכך מברכין שהחיינו אלולב בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני וכן עקר. עכ״ל הר״ף.

מצו׳ לולב להנטל ביום הראשון ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום משבעת ימי החג שנא׳ ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים. חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו נטל בשבת גזרה שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר. ולמה לא גזרו גזרה זו ביום ראשון מפני שהוא מן התורה ואפילו בגבולין נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה ששאר ימי החג אין אדם חייב ליטול את הלולב אלא במקדש משחרב בית המקדש התקינו שיהא לולב נטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש. בכל יום ויום מברכין עליו על נטילת לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש וכשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן. בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום ראשון שחל להיו׳ בשבת וכן בשאר מקומו׳ שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל אבל המקומות הרחוקי׳ שלא היו יודעין בקביעו׳ החדש לא היו נוטלין הלולב מספק. ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת אפי׳ ביום ראשון ואפי׳ בני ארץ ישראל שקדשו את החדש מפני הגבולי׳ הרחוקים שאינן יודעין בקביעות החדש כדי שיהו הכל שוין בדבר ולא יהו אלו נוטלין ואלו לא נוטלין הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו. ובזמן הזה שהכל עושין על פי החשבון נשאר הדבר כמות שהוא שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל אפילו ביום ראשון ואף על פי שהכל יודעין בקביעות החדש.

וכבר בארנו שעקר האסור בנטילת לולב בשבת גזרה שמא יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים. ויש שואלין למה גזרו ז״ל בשופר ולולב ומגלה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים יותר ממילה שהרי מילה דוחה שבת ולא חששו להעביר ארבע אמות. ויש לומר דכיון שהמילה אינה מוטלת רק על יחידים כגון האב או על בית דין לא חששו שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבי׳ כי האחרים שאין המילה מוטלת עליהן ימנעום מזה ויזהירום אבל שלשה אלו הם ענינים מוטלין על כל ההמון וכיון שכן אפש׳ שיתעו בו רבי׳ מעמי הארץ.

כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בלולב וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב. קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.

הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבת הלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ושעור זה אפילו עלה אחד בבד אחד. כיצד היתה מצותה בכל יום משבעה ימי׳ שהיו מביאין מורביות של ערבה וזוקפי׳ אותן על צדי המזבח וראשיהן כפופי׳ על גבי המזבח ובעת שהיו מביאין אותן תוקעין ומריעי׳ ותוקעין. חל יום השבת בתוך ימי החג אין זוקפין ערבה אלא אם כן חל יום שביעי שלו להיות בשבת שזוקפין אותה בשבת כדי לפרסם שהיא מצןה. כיצד היו מביאין אותה מע״ש למקדש ומניחין אותה בגגית של זהב כדי שלא יכמשו העלין ולמחר היו זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם ונוטלין ממנה כדרך שעושין בכל יום וערבה הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביו׳ שביעי בלבד נוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושין לוקחין בד אח׳ או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובטי׳ בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים היא.

והטעם אל המנהג שהחזקנו בו בשביעי יותר משאר הימים לפי שהיתה חביבה בו יותר במקדש וסדרו מתקני המועדו׳ שלא יארע השביעי בשבת כדי שלא תדחה ערבה. ועל כן אמרו ז״ל לא אד״ו הראש שאם יהיה ר״ה יום אחד יהיה יום שביעי של חג בשבת ותרחה ערבה. ואם תאמר אם עשו תקנה בשביל ערבה שלא יבא בשבת כל שכן שהיה להם לתקן בשביל שופר ולולב שלא תהא מצותן נדחית. ויש לומר דשאני שופר ולולב שיש להן תשלומין למחר שהרי אף בני ארץ ישראל עושין מר״ח שני ימים אבל שביעי של ערבה אין לו תשלומין לשמיני. ועוד יש לומר שאם יתקנו וידחו משום שופר ולולב פעמים שיבא מולד תשרי ביום ה׳ מי״ח שעות ולמעלה ותדחה ר״ה מאותו היום מפני מולד זקן ומיום ו׳ שלמחר משום דהוי יום פסול. ואם נדחהו משבת גם כן תצטרך לדחותו עד יום שני שהרי יום א׳ יום פסול ויראה הדבר כחובה שהרי תראה הלבנה בעליל זה ב׳ ימים או שלשה כשנעשה ר״ה שהוא ר״ח.

ואין מברכין על ערבה לפי שאינ׳ אלא מנהג כמו שבארנו ואין מברכין על המנהג. והשתא דמברכין אהלל בר״ח שאינו אלא מנהג כדאמרינן התם שמנהג אבותיהם י״א דשאני הלל דהוי רבים שהנהיגו אותו לרבים אבל ערבה נביאים הוא שהנהיגו לעצמן ואחרים למדו מהם. ויש אומרים דשאני הלל שכן היה המנהג לקראו בברכה. והרמב״ם ז״ל כתב בהלל גם כן שאין מברכין עליו בר״ח אפילו בצבור. והר״ת ז״ל כתב דמלתא דתליא במעשה כגון ערבה אין מברכין על המנהג ומלתא דתליא בקריאה כגון הלל מברכין על המנהג. בכל יום מקיפין את המזבח ולולביהן בידיהם פעם אחת ואומר אנא ה׳ הושיעה נא אנא ה׳ הצליחה נא וביום זה היו מקיפין אותו ז׳ פעמי׳. וכתב הר״ם טעם למה מסבבין את התיבה ז׳ פעמים כנגד ז׳ פעמים שסבבו יריחו ומביא ראיה מן המסורת ואסובבה ב׳ אקומה נא ואסובבה בעיר ואידך ואסובב׳ את מזבחך ה׳ כלומר כנגד מה שסבבתי את העיר יריחו שבע׳ פעמים כן אסובבה את מזבחך ה׳. וכבר נהגו כל ישראל בכל המקומות להניח תיב׳ באמצ׳ בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. ונהגו לומר הושענות כדרך שהיו אומרים אנא ה׳ הושיע׳ נא במקדש. ובז׳ של ערבה לוקחין כל אח׳ בד אחד או בדין הרב׳ של ערבה חוץ מערב׳ שבלולב והולכין סביב התיבה ז׳ פעמים ואומר הושענות וחובטים הערבה.

וביום שמיני אין נוטלין הלולב. ויש שואלין למה אינו נטל בשמיני ספק ז׳ בלא ברכה כמו שיושבין בסוכה. ויש לתרץ לפי שאינו מן התורה בגבולין אלא יום אחד והראב״ד ז״ל תרץ שאין נוטלין הלולב מספק בשמיני אחר שיש בו סרך אסור טלטול במקום מצוה מה שאין כן בסוכה שאין בישיבה אסור כלל.

כך היה המנהג בירושלם אדם יוצא מביתו שחרית ולולבו בידו ונכנס לבית הכנסת ולולבו בידו לבקר חולי׳ ולולבו בידו וכשנכנס לבי׳ המדרש משלחו לביתו ביד עבדו או ביד בנו.

מקבלת האשה לולב מיד בנה או מיד בעלה בזמן שהיו נוטלין אותו בשבת. פירוש וקמ״ל דאע״ג דאשה לא מחיבא ביה לא אמרי׳ שיהא אסור לטלטלו כעץ ואבן שאינו ראוי לטלטל אלא מקבלת אותו ולכתחלה מחזרת אותו למים דלא חשבינן החזרה כהשקאת זרעים ואף על גב דמועיל להעמיד לחותו אבל אין מוסיפין על המים שמא תוספת המים יוסיף לחדש בו לחותו. וביום טוב מוסיפין אבל אין מחלפין המי׳ שישפוך אלו ויתן אחרים תחתיהן ובחולו של מועד מחליפי׳. ובזמן הזה שאינו נטל בשבת אם שגג אדם והוציאו מן המים או שכחוהו ולא נתנוהו במים אין מחזירין אותו במים כיון שאינו ראוי אלא לאנשים ולא לנשים למצוה בשבת שהרי הוא כאבן לענין טלטול כ״מ.

ויש מדקדקין על עצמן לברך על הלולב קודם שיטלוהו משם דאמרינן מדאגבהיה נפק ביה ולא הוי מברך עובר לעשיתו אחר כך. וכתב הר״ז ז״ל על זה דמנהג בורות הוא שהרי תקנו ז״ל לשון על נטילת לולב דמדאגבהיה נפק ביה והוי כלשעבר משמע בבאור דעתם ז״ל שאין מברכין עליו עד אחר שהגביהו ומי שמברך קודם לכן אין דעת חכמי׳ מסכמת עמו גם אין הופכין אותו מימין לשמאל שהרי לא יועיל זה לכונתם שהרי אין לומר בשביל זה ההפוך שלא יצא בו. וגם אין להפכו מלמעלה למט׳ שאם יעשו כן לא יועילו לעשות כתקון חכמים שתקנו בלשון על ולהם היה ראוי לברך ליטול וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה לפיכך אין לשנות המנהג. והרמב״ם ז״ל כתב שאם יברך על הלולב קודם שיטלנו שמברך ליטול. ויש לדעת כי מה שרצו חכמים שיטלנו תחלה והוצרכו לתקן הברכה בלשון שעבר ולא חששו לברך עליו בלמד ויברך עליו קודם שיטלנו שתהא הברכה עובר לעשיתה ככל שאר מצו׳ לפי שחששו שמא יבא לברך לבטלה אם יברך קודם שיטלנו כגון שיקדמנו אחר ויטלנו לעצמו. ואין לומר שיטלנו הפוך מלמעלה למטה בשביל חששא זו ויברך קודם שיחזירנו כהלכתו שאין זה נוי למצוה אלא זלזול ולא מצינו למימר דאף על גב דאגבהיה לא נפק ביה כיון דלא אכוון לצאת מיד שהרי מצות לא צריכות כונה ומכל מקום כיון שעושה הנענוע אחר כן כפי המצוה עובר לעשיתן מקרי.

הדס שבלולב אסור להריח בו פירוש דכיון דקא מקצה ליה לא מריחא קא מקצה ליה. ויש כתבו שאם התנה עליו שיועיל לו תנאו כמו לנויי סכה לפי שאינו מבטלו ממצותו להריח בו אבל אתרוג מותר להריח בו שהרי לאכילה הוא עומד וכי קא מקצה למצוה מאכילה קא מקצי ליה לאו מריחא. והר״ף ז״ל כתב מיהו המריח בו מברך אשר נתן ריח טוב בפרות כדאמרינן בברכות. ועל כן טוב למנוע שלא להריח בו בשעת נטילה שרוב פעמי׳ אינו זכור מברכה זו ואסרו ליהנות בלא ברכה ואותן המריחין כשמברכין על הנטילה מנהג שטות בידם עכ״ל.

ואסור לאכול אתרוג כל יום שביעי מפני שהוקצה למקצת היום הוקצה לכלו ובשמיני מותר באכילה. ובזמן הזה שאנו עושין שני ימים אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני האתרוג אסור בשמיני כדרך שהיה אסור בשביעי בזמן שהיו עושין שני ימים מן הספק והוא ספק שביעי.

הפריש ז׳ אתרוגין לשבעה ימי׳ כל אחד ואחד יוצא בו ליומו ואוכלו למחר.

ארבעה מינין אלו שבלולב שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שהיה מאשרה הנעבדת אפי׳ שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול. היה אחד מהן של ע״ז לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא.

לולב היבש נקרא כשכופלין אותו והעלה שלו משתברת. ודעת הראב״ד ז״ל שכל זמן שהלך כל מראה ירוק שבו ונהפך ללבן הוא שנקרא יבש שפסול אלא אם כן היה שעת הדחק ודעתו ז״ל שאין מברכין עליו ועוד כתב שאם יבש רוב שדרו נפסל אבל אפילו יבשו כל העלין כשר. ובלבד שישתיירו מן הלחין בראשיהן ובלבד שתהיה התימת העליונה לחה. אבל דעת רב פלטוי ור״ת ז״ל שבשעת הדחק נוטלין לולב היבש על השעור שכתבה ומברכין. והראיה מאנשי כרכים שהיו מורישין לולביהן לבניהם וכן נראה דעת הר״ם ז״ל שכתב היה כמוש ולא גמר ליבש כשר ובשעת הדחק ובשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין והר״ף כתב לולב היבש פיר׳ בתוספות דהיינו כדי שיהא נפרך בצפורן כי ההיא דאזן בבור. וטעם פסול היבש מפרש בירושלמי על שם לא המתים יהללו יה. לולב שנקטם ראשו פסול פרש״י אף על פי שלא נקטם ראש השדרה או נקטמו רשאי העלין העליונים הנקראין תיומת. וכן דעת הבעל ההשלמה ז״ל והראב״ד ז״ל כת׳ דוקא כשנקטם ראש השדרה אבל ראש העלין כשר. ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלה משום חסרון ולא דדמי לאתרוג בהא.

נסדק או נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו שני׳ פסול. היה עקום מלפניו שהיה שדרו כגב בעל חטוטרת פסול. היה עקום לאחוריו כשר שזו היא בריתו. נעקם לאחד משני צדדיו פסול.

נפרדו עליו זה מזה ולא נתדלדלו כעלי החרות כשר. נפרצו והוא שיתדלדל משדרו של לולב כעלי חרות פסול. פירוש חרות מלשון חריות של דקל שמתקשה העץ ועליו נושרין. ויש מפרשים נפרצו שנתקו העלין מן השדרה אבל לא לגמרי. וכתב בעל ההשלמה ז״ל דאפילו נפרצו עליו פסול. והראב״ד כתב דלא מפסיל אלא בנפרצו רוב עליו וכן כל פסולי הלולב אינן אלא ברוב. בריית העלין שבלולב כך היא כשהן גדלין גדלין שני׳ שנים ודבוקים מגבן וגב שני העלין הדבוקין הוא הנקרא תיומת נחלקה התיומת פסולה היו עליו אחת אחת מתחלת בריתו ולא היה להן תיומת פסול. והתיומת פרש״י ז״ל שני העלין העליונים האמצעיים ששם השדרה כלה ואם נחלקו זה מזה פסול אבל בחלוקת שאר העלין אינו נפסל. ולדעת הרי״ף ז״ל נפסל ברוב ואם אין לו שני עלין רק שעלה בעלה אחד מתחלת בריתו פסול לדעת הר״ש ז״ל. כתב הר״ף דרך ב׳ עלין האמצעיות להיות מחוברות וכשנפרדו זו מזו הרי נחלקה התיומת ופסול אע״פ שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי הלולב שכל אחת ואח׳ כפולה אף על פי כן הוא פסול כיון דשתי עלין האמצעיות חלוקות זו מזו לפיכך אלו הלולבין המצויין בינינו רובן פסולין לפי שרובן אין שני העלין האמצעיות מחוברות יחד. ועוד פירש בקונטרי׳ פירוש אחר שנחלקה התיומת היינו דוקא עלה האמצעי שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלק לשנים. ולפיכך אלו הלולבין המצויין אצלנו רובן כשרי׳ כגון שעלה האמצעי שלם ומיהו יש מקצת׳ שעלה האמצעי נחלק בראשו ומ״מ יש להכשירו לפיכך הקונטריס דאמר נחלקה התיומת דפסול היינו דוקא שנחלק עד למטה מן העלין כדפירש בתוספת רבנו יהודה פרק הכונס. עכ״ל הר״ף ז״ל. ורבינו חננאל והרמב״ם ז״ל פירשו שכל העלין נקראו תיומת.

לולב שלא היו עליו זה על זה כדרך כל הלולבין אלא זה תחת זה אם ראשו של זה מגיע לעקרו של זה שלמעלה ממנו שנמצא שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר ואם אין ראשו של זה מגיע לעקרו של זה פסול. ולולבא דסליק כהוצא פסול.

הדס שנקטם ראשו כשר פירוש אפילו ונקטם העץ. נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד כשר. וכן נמי דעת ה״ר יצחק ז״ל היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקו׳ כשר ואם אדומות או שחורו׳ פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא מתקן. עבר ולקטן או שלקטן אחר לאכילה כשר. וכבר כתבנו למעלה דעת הבעל השלמה ז״ל בנשרו ובעבר ולקטן כתב שאם אין לו אלא זה נוטלו ואין מברך עלה. ובנקטם ראשו בעי שעלתה בו תמרה ואם לאו פסול.

ערבה שנקטם ראשה כשרה. הרי״ף גריס נטלה. נפרצו עליה פסולה. ויש שואלין מאי שנא לולב דנקטם ראשו פסול והדס וערבה כשרין. ואולי משו׳ דהדס וערבה דרכן להקטם במחובר לפיכך אין הקטימ׳ פוגמת אותן אבל הלולב אין דרך בכך וכיון שנקטם ראשו נטלה הדרתו.

אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול. פי׳ לפי שאין לו התר אכילה והתורה אמרה לכם. ושל דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי. של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלם לא יטול שמא יכשירוהו לטומאה פירוש במי׳ שבידיו מחמת הלולב שנטל מהמים ואסור לגרום קבלת טומאה לתרומה ואם נטל כשר.

כתב ה״ר יצחק ז״ל הלכה כרבי יהודה בשעור אתרוג קטן שהוא כביצה ואתרוג גדול אפילו צריך ליטלו בשתי ידיו כשר. אתרוג שנקב נקב מפולש במשהו פסול ושאינו מפולש אם היה כאסר או יתר פסול חסר כל שהוא פסול. וכתב הר״ף ז״ל אפילו בלא נקב.

נטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל יש אתרוגין שאין להם פטמה והן כשרין כלומר כשלא היתה להן מתחלת בריתן אבל אותן שהיתה להן ונפלה חסרין הן ופסולין וכן דעת הראב״ד ז״ל. נטל העץ שהוא תלוי מעקר האתרוג ונשאר מקומו גומא פסול. כתב ה״ר יצחק ז״ל אתרוג שנטלה פטמו פסול עוקצו כשר. פירש הרי״ף וה״ר יעקב בר יקר ז״ל פטמתו חוטמו ועוקצו הוא שקורין זנב. אבל רבינו יצחק הלוי ז״ל פירש פטמתו מה שנכנס מן הזנב בתוך האתרוג ועוקצו אותו שאינו נכנס לתוכו ואנו הולכין כדברי שניהם להחמיר.

נקב וחסר כל שהוא פסול פרש״י ז״ל דחדא מלתא היא דאלו נקב בלא חסרון כשר. ונקב נקב מפולש שיש בו חסרון קאי עכ״ל. והר״ף ז״ל כתב ונהגו העולם לפסול בחסרון כל שהוא אפילו בלא נקב. וצ״ע בסוכה. ע״כ.

עלתה חזזית עליו פירוש כמין אבעבועות אם בב׳ ובג׳ מקומות פסול משום דמחזי כמנומר. וכן כתב ה״ר יצחק אפילו במעטו. כתב הר״י והשתא יש חומרא גדולה דמאי קרי מעוטו ונראה למעוטו ר״ל מעוט פחות מחציו אבל הרביע והשליש לא ומפסיל ויש לדקדק שלא יהיה בו חזיז כלל. ומיהו לפירו׳ ה״ר דפי׳ חזיז אבעבועות דקות אם כן אין זה מענין גרב שיש באתרוגין שלנו אמר רבא ובחוטמו כל שהוא. פירש ה״ר בעובי גבהו שמשפע לצד ראשו ופסול משום דאותו מקום נראה לעינים יותר. וה״ר מלריאול״א כת׳ ומאד יש להסתפק דמאן לימא לן דאותו גרב לא מקרי חזיז ע״כ. ואם במקום אחד אם עלתה על רובו פסול ואם עלתה על דדו אפילו כל שהוא פסול.

נקלף החצון שלו שאינו מחסרו אלא ישאר ירוק כמו ברייתו אם נקלף כלו פסול. והר״ש ז״ל פסק להפך דבכולו כשר ובמקצתו פסול דה״ל כמנומר.

אתרוג שהוא תפוח פירוש שנתפח כגון שנפל עליו מים. סרוח פירוש שנתעפש ונרקב. כבוש שלוק שחור לבן מנומר ירוק ככרתי פסול.

גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול עשהו כמין בריתו אף על פי שעשאהו דפין דפין כשר.

התיום והבוסר כשר. פירוש מיום שנבראו שנים יחד דבוקין ומעורין זה בזה שאין אדם יכול להפרידן וכיון שכן פרי אחד קרינא ביה ואין בו משום תוספת. הבוסר כל זמן שאינו מבושל קורהו בוסר. ויש פוסלין אותן משום דלאו פרי הוא אם לא נגמר בשולו. וכן הירוק ככרתי לפי שלא נגמר בשולו.

מקום האתרוגין שלהן כעין שחרות מעוטה כשרין ואם היו שחורין ביותר כאדם כושי הרי זה פסול בכל מקום. כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגנבה בי״ט ראשון בלבד אבל בי״ט שני עם שאר הימים הכל כשר. פירוש י״ט שני קרי משני ימים ראשונים ואילך. ודעת ה״ר נתן ז״ל דכתב ושני ימים הראשונים דין אחד להם מכאן ואילך יוצא אף בשאול ע״כ.

וכתב הר״ם בכל הימים של סוכות לבד מיו׳ ראשון אם יש לו אתרוג חסר מותר לברך עליו ולצאת בו מתוך שיוצא בשאול וביבש יוצא נמי בחסר כדאמר ר׳ חנינא מטבל ביה ונפיק ואפילו ביום ראשון אם אין לו אחר אלא חסר מותר לברך עליו ולצאת בו. כדאיתא פ׳ לולב הגזול האחין והשותפין שיש להם אתרוגים בתפיסת היד ונטל מהן אתרוג וברך עליו יצא אף על פי שהאחד קטן יותר מחברו כי הם אינם מקפידין זה על זה. ומסיק התם דוקא אתרוג אבל פריש ורמון לא. ומה לו להזכיר אבל פריש ורמון היה לי לומר אבל חסר לא אלמא מכאן ראיה שיוצא אפילו בחסר. ועוד מביא ראיה ממסכת סוכה אנשי כרכים מורישין לולביהן לבניהן אע״פ שלולב יבש פסול משום דאין שעת הדחק ראיה. אלמא אע״פ שלולב יבש פסול בשעת הדחק יכול לצאת בו. וכן פירוש ה״ר יצחק בעל המנהל בשם רבו שיוצא באתרוג פסול ביו׳ ראשון אם אין לו אתרוג כשר וכן אמר ר״ת שכן דין כל הד׳ מינין לא מצא לולב אלא פסול יוצא בו וכן מכלם ע״כ.

והפסלות שהוא משום ע״ז או מפני שהוא אתרוג אסור באכילה בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול. הלכך לולב יבש וכל האחרי׳ כשרים בשאר הימים. אך הראב״ד ז״ל פוסלו אף בשאר הימים מטעם הירושלמי לא המתי׳ יהללויה. והטעם כמאן דליתיה דמי.

ונקטם ראשו גם כן יש שפוסלין אותו לעולם שאינו אלא כמקל בעלמא. מיהו דוקא כשנקטם ראשו עד קצת השדרה. והר״ם כתב ולולב שנשבר קצת מן הכף אם אין לו אחר אלא הוא יכול לצאת בו כיון שהוא שעת הדחק כדאיתא פרק לולב וערבה אנשי כרכים מורישין לולביהן לבניהם אף על פי שיבש פסול אין שעת הדחק ראיה.

ולולב גזול או גנוב ג״כ יש שפוסלין לעולם משום מצוה הבאה בעברה מיהו דוקא לגזלן וגנב עצמו אבל לאחרים בשאר הימים כשר. והטעם דלא קפדינן אלכם ויש מכשירין בשאר הימים אף לגזלן עצמו כדאמרינן בגמרא מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול.

ונפרצו עליו ונסדק אפי׳ בהימנק וכווץ ועקום דומה למגל בשאר הימים כשר. אבל חרות פסול לעולם שאין זה לולב כלל. וכן הדס שוטה פסול לעולם. אבל ענביו מרובין מעליו ושחורות ואדומות כשר. והצפצפה פסולה לעולם. וכן אתרוג הכושי הרבה וכן שגדלו בדפוס כמין בריה אחרת ראוי לומר שיפסלו לעולם. אבל נטלה פטמתו ובוכנתו ועלתה בו חזזית על רובו ונסדק ונקב וחסר ותפוח וסרוח ושלוק כולן כשרין בשאר הימים.

וכן אתרוג שנקבוהו עכברי׳ אף על גב דמאיס נפיק ביה בשאר הימים וליכא משום בזוי מצוה. ומיהו בעל הלכות ז״ל כתב דפסול משום דמאיס ואיכא הקריבהו נא לפחתך. אבל אם קלף והסיר נקור העכברים יוצא בו לכתחלה בשאר הימים. וכתב הראב״ד ז״ל דהא דאמר דאתרוג של ערלה פסול דוקא ביום ראשון דלא לכם הוא או מפני שאין לו התר אכילה או שאין בו מקצת ממון אבל בשאר הימים כשר.

אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חברו שישאלנו ממנו עד שיתננו לו במתנה. נתנו לו על מנת שיחזירו הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו לו שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירהו לא יצא שנמצא כגזול. ויש אומרים שאם נשרף או נאבד שאינו יכול להחזירו שמחזיר את דמיו ויצא כדאמרינן בגיטין על מנת שתתני לי אצטליתי שתתן לו את דמיה. והבעל עשרת הדברות ז״ל חולק על זה ואמר דשאני התם דשייך למימר מה לי הוא מה לי דמיה אבל בלולב דצריך למצות לא יהיב דעתיה לקבולה דמיה לא לולב גופיה. ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה אותו לאחרי׳ ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר.

ואחד לולב ואחד כל מין ומין מארבעה מינין אלו אם היה מהן שאול או גזול אין יוצאין בו ביום טוב ראשון.

שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהן יוצא בהן ידי חובתו ביום ראשון עד שיתן לו חלקו במתנה. האחים שקנו אתרוגין מתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידין בכך יצא ידי חובתו ואם היו מקפידין לא יצא עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש או שקנו אתרוג ולימון ופריש מתפיסת הבית אינו יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה ואף על פי שאם אכלו אין מקפידין עליו פירוש שאין להם להקפיד עליו שהרי יש לאח׳ כנגדו פריש או רמון מכל מקום לענין מצוה לא יצא אלא אם כן נתנו לו במתנה אבל אם קנו אתרוג לכל אחד הרי הוא כאלו נתנוהו לו במתנ׳ שעל מנת כן לקחוהו.

וכתב רבנו שמואל ז״ל כי על כן פשט המנהג שהקהל יוצאי׳ כל אחד באתרוג של חברו שהדבר ידוע שאין מקפידין ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו בבית הכנסת שיהיה המתנה לכל מי שירצה לצאת בו ובלבד שיחזירוהו לו.

והראב״ד ז״ל היה נוהג לקנות אתרוג אחד משלו לכל קהל מונפישליי״ר והיו יוצאין בו כל הקהל שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר וביומא דערבא היה מבקש לכל אחד ואחד עד כדי שיפרע דמי האתרוג וכל זה היה עוש׳ מפני מפקפקין לצאת בשל צבור לפי שהוא משותף לכלם ושמא יש באחד מהם מי שאין בדעתו להקנות חלקו לחברו כראוי גם יש בעיר כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו ואין יודעין להקנות כמו שאמרו ז״ל קטן מקנא קני אקנויי לא מקני ולפיכך היה קונהו משלו והיה מקנהו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה על מנת להחזירו לו ולבסוף היה נוטל את דמיו שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו או שיהיה רוחו גסה שלא ירצה לצאת אלא בשלו.

וה״ר יצחק ז״ל כת׳ כשהקהל קונין אתרוג יחד מקני׳ אותו לאחד מהן בקני׳ גמור והוא מקנהו לכל אחד במתנה על מנת להחזיר ע״כ. והר״ף ז״ל כתב באשכנז נוהגין לקנות לולב אחד בשם כל הקהל ממעו׳ הקהל וביום טוב נוטלו כל אחד ויוצא בו בלא שום הקנאה ושפיר קא עבדי משום דדעת כלם להקנות חלקם לאותו כי נוטלו שיצא בו. ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדנא דדעתא בלא שום תנאי כדאמרינן פרק האומר בקדושין ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג עד שיהא כלו שלו ומקנהו לחברו לצאת בו כדאיתא בפני׳ אבל על מנת מיהא בעינן באתרוג שהוא כלו שלו משום דליכא אומד דעתא כולי האי כמו באתרוג שקונין בשביל כל הקהל ושני חלוקין יש בו בתוספות פרק האומר לפי זה כשהאתרוג כלו שלו אפילו לא אמר על מנת אלא אמר אדעתא דלהחזיר סגי בהכי וחשיב כמו תנאי כפול כמו בההיא אדעתא למסק לארעא דישראל פרק האומר ע״כ.

ועוד כתב בתוספות משנ״ץ פר״ק דביצה כשחל שמחת תורה באחד בשבת מתירי׳ האתרוג כדין ספק שביעי ספק שמיני. מיהו שמעתי מרבו׳ מאיבר״א שהיו אוסרין אותו ואף על גב דאמרי׳ דאתרוג מותר בשמיני ספק תשיעי הני מילי כשחל בשאר ימים אבל כשחל באחד בשבת כיון דבשבת אסו׳ משו׳ שביעי ספק שמיני באחד בשבת נמי אסור שהוא יום טוב משו׳ דאין שבת מכינה ליום טוב מדי דהוה אביצה שנולדה בשבת דאסורה ביום טוב אף על גב דלא דיני ממש מכל מקום דומים קצת זה לזה ומהאי טעמא נמי אסורין לאכול מנויי הסוכה באחד בשבת שחל להיות אחר החג מיד כגון שחל יום טוב האחרון של חג בע״ש כיון דאסורין ביום טוב אסורי׳ בשבת הסמוך משו׳ הכנה דיום טוב ספק שמיני ספק תשיעי אסורה סוכה ונוייה משום מגו דאתקצי לבין השמשו׳ של שבת אתקצי נמי לכולי יומא. אבל ליכא לאסור נויי סוכה בשבת הסמוך לחג משום דאתקצי בין השמשות של שבת מחמת יום טוב שעבר הוא דהא יום טוב גופיה לא מתסר כי אם מטעם מגו דאתקצי ותרי מגו לא אשכחינן. ומשום סתירת אהל אין לאסור דהא לא שייך סתירת אהל בנויי סוכה מדלא אסר להו פרק כירה אלא משום בזויי מצוה והיינו בעוד שהמצוה קיימת ע״כ.

והמקבל לולבו של חברו על מנת להחזיר נראה לומ׳ לפי הגמר׳ שיכול להקנו׳ אותו לאח׳ ואחר לאח׳ עד כלם על מנת שיחזירוהו האחרון אל הראשון. וכל היום כשר לנטילת לולב ואין מברכין עליו רק פעם אח׳ ביום מה שאין כן בסוכה שמברכין עליה כל זמן שנכנס בה לאכילה ולשתיה ולתלמוד תורה. ואפי׳ המחמיר על עצמו שלא יאכל אפילו פרו׳ חוץ לסוכה יש לומר שמברך כיון ששבחוהו חכמים בחומרא זו. ור״ת כתב כל מצות סוכה שיקיים מסעודה לסעודה כגון שינה ושנון וטיול בה ברכת לישב שברך פוטרן לברך עליהן.

המשכים לצאת לדרך כתב ה״ר יצחק ז״ל וכבר עלה עמוד השחר מביאין לו לולב ומנענע וכו׳. ורבנו האיי גאון ז״ל כתב הנכנס לסוכת חברו לבקרו מנהג ידוע לברך שם בין סעד בין לא סעד ועכשו אין כן המנהג.

מי שהיה בא בדרך ולא היה בידו לולב כשיב׳ בביתו יטול על שלחנו אם אין שהות ביום אם ימתין עד אחרי אכלו. וזהו בשאר הימים שמצותו מדרבנן דיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואם ביום טוב ראשון היאך יבא בדרך אבל ביום טוב ראשון שמצותו קבועה מן התורה אם התחיל לאכול קודם שיטלנו מפסיק סעודתו ונוטלו אפילו יש שהות ביום לנטלו אחר סעודתו. וכן דעת הבעל ההשלמה ז״ל.

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסכות היתה שם שמחה יתרה שנאמר ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים. וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מחולו של מועד מתחילין לשמוח מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בנבלי׳ ובכנורו׳ ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שיודע לנגן בו ומי שיודע לנגן בפה מנגן ורוקדין ומספקי׳ ומטפחי׳ ומכרכרין ומפזזין כל אחד ואח׳ כמו שיודע ואו׳ דברי שירו׳ ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין שמחה זו עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה שהיו מרקדין ומספקין ומטפחי׳ ומנגנין ומשמחי׳ במקדש בימי חג הסוכו׳ וכל העם האנשים והנשים באין לראות ולשמוע שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצות ובאהבת האל שצוה בהם עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת וכו׳. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול הנכבד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה׳ שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳.

גרסי׳ בפ׳ התכלת כל מצוה שעשיתה היא גמר מצותה כגון מילה מברכין על עשיתה וכל מצוה שאין עשיתה גמר מצותה כגון תפלין וציצית אין מברכין על עשיתה. והוא הדין לשופר סוכה ולולב שאין עשיתן גמר מצותן אין מברכין עליהן בשעת עשיה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. מיהו הני מילי ברכת עשיית הדבר אין מברכין אבל שהחיינו מברכין בשעת עשיית סוכה ולולב וכן מבואר בגמרא. ואף על פי כן לא נהגו עכשו לברך אפי׳ שהחיינו בשעת העשיה אלא בשעת קיום המצוה כרב כהנא דאמרי׳ בגמרא דהוה מסדר לה אכסא דקדושא וכן עמא דבר לברך לישב בסוכה וזמן על כוס של קדוש בליל ראשון ובליל שני. ויש שואלין למה מברכין שהחיינו כלל בליל שני מי גרע ליל ראשון משעת עשיית הסוכה דאמרינן בגמרא ואם ברך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה לא יחזור ויברכנו על הכוס. ותרץ בעל ההשלמה ז״ל דאין גרע וגרע משום דכי בריך בליל ראשון נתכוון הוא שהיום הוא עקר מצותו ושמא אינו עד למחר ולכך צריך לברכו בליל שני. והטעם הזה הוא בלולב גם כן אלא שיש לעיין בסוכה נמי אף על פי שברך בשעת עשיה אמאי אינו מברך בשעת הקדוש דהכי איתא בגמרא שאינו מברך על הכוס ואמאי לבריך משום יום טוב כשאר ימים טובים ויש לומר דכיון שברך בשעת עשיה ועקר יום טוב אינו אלא מפני הסוכה ברכת הסוכה עולה ליום טוב ולסוכה. מיהו ודאי אם לא אכל בסוכה בליל ראשון מפני גשמים או אונס אחר ולא ברך שהחיינו בשעת העשייה מברך אותה בשעה שיקדש על הכוס בביתו כשאר ימים טובים וכשיחזור למחר או ביו׳ אחר ויתחיל לאכול בסוכה חוזר ומברך נמי שהחיינו בשביל הסוכה. וזה שאמרו ז״ל העושה סוכה או לולב לעצמו מברך שהחיינו בשעת עשיה דוקא כשהוא עושה אותן לעצמו אבל עשאן לאחרים אינו מברך וכן מבואר בגמרא. ויש שואלין אמאי לא אמרו כן בעושה שופר או מצה או מגילה. ולפי לשון הרמב״ם ז״ל אפשר לומר דה״ה לכלהו. אך הראב״ד ז״ל כתב דכל מצוה שיש בה הנאה כגון סוכה שמרחיב לבו וכן לולב מברך בעשייתה אך עשיית המצה הוא טורח וצער בעשייתה. וכן המגלה טורח בכתיבתה וכן עשיית השופר. ועוד שמפחידו זכירת הדין. וכן ציצית. וקש׳ עליו התוספת דגרסינן העושה ציצית או תפלין לעצמו מבר׳ שהחיינו. ויש כתבו שבסוכה אף על פי שברך על עשייתה מברך על הכוס דהאי מצוה באפי נפשה והאי מצוה באפי נפשה. וכן נראה מדפסק בגמ׳ והלכתא סוכה ואחר כך זמן בסתמא ולא באר אם לא ברך בשעת העשיה מיהו ר״ש ז״ל פירש על מי שלא ברך בשעת העשיה שמברך סוכה ואחר כך זמן. נשלמו פסקי סוכה ולולב מהרמב״ם ז״ל ושאר הגאונים ז״ל. תהלה לאל. וסדר התפלה כבר כתבנו כל הסדר בתפלת המועדות בסדר של פסח: