Siman 50נ׳
1 א

נ. דין סדר תפלת ערבי פסחים למנחה ולערבית ודין כל סדר הלילה

2 ב

למנחה הולכין לבית הכנסת ואומרי׳ אשרי ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין כמו בחול ואין אומרים תחנה. ואם הוא שבת מתפללין כמו בשאר שבתו׳ ואין אומרי׳ צדקתך כמו שכתוב למעלה.

3 ג

לערבית קורין קרית שמע בברכותיה ומתפללי׳ אבות וגבורות וקדושת השם ואו׳ אתה בחרתנו יעלה ויבא והשיאנו רצה ומודי׳ ושים שלום קדיש שלם ונפטרין לבתיהן. ואין מקדשין בבית הכנסת בלילי פסח הראשונים ואפילו במקומות שנהגו לקדש בשאר ימות השנה שהשאירו מנהג הקדמוני׳ במקומו ואף על פי שבטלה הסיבה שעליה היתה התקנה כמו שאנחנו עושין היום שאומ׳ ברוך ה׳ לעולם אח׳ השכיבנו ואע״פ שנראה הפסק בין גאולה לתפלה להשאיר מנהג היה על דבר ואע״פ שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה. וכן הדין בענין קדוש בבית הכנסת והטעם לפי שיש בזה פרסום גדול לשם ית׳ וקדוש שמו כשמברכין אותו במקהלות ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרי׳ שם הברכות בפני בקיאין ושאינן בקיאין ודומה למה שנהגו להדליק נרו׳ חנוכה בבית הכנסת לפרסו׳ הנס בפני כל העם ולסדר הברכות בפניהם גם שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית לברך שם. אבל בלילי פסחים לא נהגו לעולם לקדש בבית הכנסת לפי שאין שם אורחים שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב דרך גדולה וקביעות וחרות כדי שיזכור החרות ויתן הודאה לשם יתברך ולא יפחתו לא מחלקי הצדקה מד׳ כוסות של יין כנגד ארבע לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי הכתו׳ בפרשת וארא על גאולת מצרים. ובאור הדבר כך הוא שיש כאן ד׳ ענינים גדולים של גאולה שעל כל אחד לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית׳. הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל מעלינו עול העבודה אפילו נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומ׳ שיוציאנו מתחת העול הכבד והוא ית׳ הוציאנו מתחת ידו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם והממם דיינו והוא יתע׳ דכאם והממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאלה שלישית. ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו יתרון רק לגופו׳ לבד דיינו והוא יתעלה לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו תורתו הנכבדת וזהו לשון גאולה רביעית באמרו ולקחתי אתכם לי לעם. ולפיכך לא נהגו העולם לקדש בלילות אלו בבית הכנסת שאין שם לעולם שיצטרך אל הקדוש.

4 ד

ואם חל להיות בשבת פותח ויכלו אחר התפלה ואחריו אומר קדיש שלם ואחריו במה מדליקין כמו בשאר שבתו׳. קדיש ועל ישראל. ואין אומרי׳ ברכ׳ אחת מעין שבע לפי שכבר בארנו שנתקנה מפני המתאחרין לבא לבית הכנסת שלא ישארו שם יחידי׳ ובלילה הזה אין לחוש לכך לפי שהיא לילה משומרת מן המזיקין כמו שבארו ז״ל שלכך נקראת ליל שמורים.

5 ה

ואחר הקדיש ילכו איש לאהליו וימצא מטה מוצעת ונר דלוק ויין מזוג לעשות סדר הלילה דרך כבוד וחרות על דרך שאמרו רז״ל כמו שנבאר בע״ה. ויעשה סדרו כמצוה וכתורה וירבה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו כפי כחו:

6 ו

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט״ו בניסן שנאמר זכור היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שדרשו ז״ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואפילו החכמים והיודעים כל התורה מצוה עליהם לספר ביציאת מצרי׳ וכל המאריך בספור הזה הרי זה משובח. וצריך להודיע לבניו ואפילו לא ישאלוהו שנאמר והגדת לבנך. וצריך לעשות שנוי בלילה הזה כדי שיראו התינוקות וישאלו ויגיד להם הדבר על פי׳ השאלה אין לו בן אשתו שואלתו אין לו אשה שואל לחברו מה נשתנה ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.

7 ז

ומתחיל בגנות להשיב ומסיים בשבח. כיצד מתחיל לספר מתחלה היו אבותינו עובדי ע״ז ומסיי׳ שקרבנו השם לעבודתו והבדילנו מן התועים. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרי׳ ומסיי׳ בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו ביציאתנו לחרות ודברים אלו נקראו הגדה.

8 ח

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא משעבוד ממצרים שנאמר ואותנו הוציא משם. ועל דבר זה צוה בתורה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך כלומר כאלו אתה עצמך היית עבד ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בליל זה צריך להסב ולעמוד דרך חרות אפי׳ עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ואשה אצל בעלה אינה צריכה הסבה ואם אשה חשובה היא שדרכה להסב בשאר הימים צריכה.

9 ט

ובן אצל אביו ושמש אצל רבו צריכי׳ הסבה. וכן תלמיד אצל רבו שלמדהו אומנות אבל בתלמיד תורה אינו מסב אלא אם כן נטל רשו׳ מרבו ונתן לו. והר״ף ז״ל כתב תלמיד של תורה אינו מסב לפני רבו אפילו רבו שאינו מובהק מדלא מפליג תלמודא לחייב תלמיד רק לחייב תלמידא דשוליא דנגרי דהיינו של אומנו׳ ע״כ. ובן אצל אביו אף על פי שהוא רבו צריך הסבה ואין צריך רשות על זה לפי שדרך האב למחול כבודו לבנו. והסבת ימין או המסב על ערפו או על פניו אין זו הסבה ואפילו האטר יד ימינו מסב בשמאל שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. ויש אומרי׳ שאין לחוש לסכנה רק המסב על ערפו הנקרא פרקדן.

10 י

ואימתי צריך להסב בשעת אכילת כזית מצה ובשתית ד׳ כוסות אבל באכילת המרור אינו צריך להסב לפי שאכילת המרור זכר לשעבוד ואין לחוש לאכלו דרך חרות ובשאר אכילתו ההסבה רשות ואם הסב הרי זה משובח. וכל אחד בין אנשים בין נשים חייבין לשתות ד׳ כוסות של יין אין פוחתין מהן. ואע״פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בהן שאף הן היו באותו הנס וצריך לשתות מכל כוס וכוס מלא לוגמיו וזולת זה לא יצא הלכך אין יוצאין בכוס שאין בו אלא רביעית ואם היה כוס גדול שיש בו ב׳ רביעיות שותין בו שנים זה אחר זה ויוצאין שאחר ששתה מלא לוגמיו אפילו מכוס קטן שאינו מחזיק רק רביעית משקה לבניו ולבני ביתו הקטנים.

11 יא

ושעור כל כוס וכוס רביעית יין שהוא ביצה ומחצה. וצרי׳ למזוג אותן כדי שתהיה השתי׳ ערב׳ עליו הכל לפי השות׳ ולפי היין ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. היה היין חזק ושתה ד׳ כוסות הללו ממנו בלתי מזיגה יצא ידי ד׳ כוסות ולא יצא ידי חרות. שתה ד׳ כוסות מזוגין בבת אחת ידי חרות יצא ידי ד׳ כוסות לא יצא ואם שתה מכל כוס וכוס מהן רובו יצא. ומי שאין לו יין בלילי הפסח מקדש על הפת כמו שמקדש בשבת ועושה שאר הדברים על הסדר.

12 יב

כל כוס וכוס מד׳ כוסות הללו מברך עליו ברכה בפני עצמה. אבל אין מברכין עליהן אקב״ו לשתות ד׳ כוסות ואע״פ שיש להן סמך מן התורה לפי שהן מופסקין. כוס ראשון מברך עליו קדוש היום. כוס שני קורא עליו ההגדה ומתחילין לקרו׳ ההלל לפי שיש בו ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה וגם כדי להדר כוס זה שכל שאר הכוסות מהודרין או בקדוש או בברכת המזון או בהלל והלכך הוצרכנו להדר גם השני בקריאת קצת ההלל שאם תאמר כבר אמרנו עליו ההגדה אין זה רק ספור דברים בעלמ׳ וברכת אשר גאלנו לא נתקנה על הכוס כמו שנבאר בע״ה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל וברכת השיר.

13 יג

בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה והטעם כדי שלא ישתכר ואף על פי שכבר שתה בתוך הסעודה כבר בארנו דיין שבתוך המזון אינו משתכר. ואפשר לומ׳ שאף בין ראשון לשני לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר ומקריאת ההגדה והאי דנקט בין שלישי לרביעי ולא באר בין ראשון לשני משום דמלתא דלא שכיחא הוא להיות אדם שותה כל כך קוד׳ אכילה. וה״ר יונתן כת׳ דיין שלפני המזון אינו משתכר. מ״מ ראוי להזהר שלא לשתו׳ אם לא לצורך גדול בין ראשון לשני.

14 יד

החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט כתב ה״ר יצחק ז״ל ולסמוכי פירוש לעשותו עב זכר לטיט שהיה עב. וצריך לקהויי זכר לתפוח. והר״ף ז״ל כתב ובירושלמי קאמר אית דעבדי לה רכה זכר לדם ואומר ה״ר יחיאל דהא והא איתא בשעת עשיה עב וכך הוא מביאו על השלחן ובשעת טבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך. ע״כ.

15 טו

וכיצד עושה אותה לוקחין תמרים או גרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין ודומה לטיט בתבן ומביאין אותן על השלחן. ונהגו לתת בהן תפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך. ותמרים זכר לזאת קומתך דמתה לתמר ואגוזים זכר אל גינת אגוז ירדתי וענבים זכר לגפנים סמדר נתנה ריח. כת׳ הרי״ף ז״ל חרוסת של ליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקין מבעוד יום ובליל שבת יערבם ע״כ.

16 טז

אכילת מרור בלילה זה אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה ואף על פי שאין קרבן פסח.

17 יז

מרור האמור בתורה הם החזרת והעולשי׳ והתמכה והחרבינה והמרור כל אחד ממינין אלו נקרא מרור ואם אכל כזית מאחד מהן או בין כולן כזית יצא ובלבד שיהיו לחין. ויוצאין בקלח שלהן ואפילו הוא יבש ואם שלקן או בשלן או כבשן אין יוצאין בהן ולא צריך למהדר אמרריתא דמצוה בחזרת ומאי חזרת חסא דחס רחמנ׳ עלן ופרוקינן.

18 יח

וסדר מצות אלו בלילי ט״ו כך הוא אתאן מפרקא שטפין כסא ומזגין חמרא ומברכין עליו בפ״ה ואשר בחר בנו ושהחיינו. ושותה כל אחד כוסו בהסבת שמאל אנשים ונשים וטף כאשר בארנו. ואם חל להיו׳ בשבת פותח ויכלו כשאר שבתו׳ ובפ״ה ואשר בחר בנו וכולל שבת בתוכו ואומר ותתן לנו ה׳ אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה את יום השבת הזה ויום חג המצות הזה וחותם מקדש השבת ישראל והזמנים ושהחיינו ושותה כל אחד כוסו בהסבת שמאל. ואם חל להיות במוצאי שבת אומר בפ״ה ואשר בחר בנו ובורא מאורי האש המבדיל בין קדש לקדש ושהחיינו והסימן יקנה״ז פירוש יין קדוש נר הבדלה זמן.

19 יט

פעם אחת שכח ר׳ לעשות הבדלה במוצאי שבת בליל יום טוב של פסח עד שאכל ירקות והתחיל ההגדה עד גאל ישראל קודם שגמר ההגדה נזכר ולא רצה לחזור ולהבדיל עד שגמר ההגדה עד גאל ישראל דאכילת ירקות לא כלום היא.

20 כ

ובכל יום טוב אחר שבת צריך לומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת סמוך לחתימה לפי שחותמין בין קדש לקדש. ולעולם צריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה ויש אומרים שאין אומר ביום טוב אחר השבת בין יום השביעי לששת ימי המעשה לפי שבשאר שבתות אומר אותו מעין חתימה וביום טוב אחר השבת אינו כן. ויש אומרים שאין ראוי להניחו שאף על פי שאינו מעין חתימה מכל מקום מעין פתיחה בעינן והלכתא כמאן דבעי אף מעין חתימה ולפיכך או׳ במוצאי שבת ליום טוב בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת.

21 כא

ואם תאמר מפני מה אין מברכין על הבשמים במוצאי שבת ליום טוב ואי ביום טוב ליכא נשמה יתרה כשבת לברכי במוצאי שבת ליום טוב ואי ביום טוב נמי איתה לברכי במוצאי יום טוב. ויש לומר דביום טוב לא שייך ביה מאי דקרו רבנן נשמה יתרה דכיון דאיכא ביה טירחא כלל ובמוצאי שבת לחול מברכין על הבשמים להשיב הנפש הכואבת בצאתה מן המנוחה אל העצבון אבל כשנכנס יום טוב הנפש שמחה ונהנת משמחת יום טוב והרי הוא לה במקום בשמים.

22 כב

ואחר הקדוש נוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים. ומביאין סל ובו ירקות כגון כרפס וחזרת והזרוע צלי זכר לפסח וביצה מבושלת זכר לחגיגה וג׳ מצות. ואמרינן בירושלמי שהמנהג לקחת זרוע וביצה כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא. ונוטל מן הכרפס ומברך בורא פרי האדמ׳ ומטבל בחרוסת ומאכיל לכל בני החבורה.

23 כג

ואחר כך נוטל אחת מן המצות אשר בסל ומחלקה לשני׳ החצי האחד ישים בין שתי השלמו׳ והחצי האחר ישים תחת המפה ואוכל ממנה כזית אחר כל סעודתו זכר לפסח. והמנהג לחלקה קוד׳ שיקרא ההגדה כדי שיאמר עליהן הא לחמא עניא מה לעני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ויש אומרים שהוא כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה אנו מטמינין המצה ועדין לא אכלנו ויש אומרים כדי שלא יראו ויאכלו אותה תוך הסעודה בשוגג ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה ולפיכך מצניעין אותה.

24 כד

ואחר כך מוזגין לו כוס שני ומגביהין הסל בין כתפיו ואומר עליו ההגדה וקצת מהלל ואשר גאלנו ומברך בפ״ה ושותה כל אחד בהסבת שמאל. וכתב ה״ר אשר ז״ל ושמעתי כי באלמניי״א אחר אכילת הכרפס עוקרין השלחן ולוקחין המצות וכורכין אותן במפות ונושאין אותן על כתפיהם והולכים לפנות הבית ואחר כך חוזרין למקומם ואומרי׳ ההגדה.

25 כה

ונוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים. ואחר כך יקח שתי המצות יחד הפרוסה והשלמה ויברך על הפרוסה המוציא ועל השלמה אכילת מצה ומטבל בחרוסת ואוכל ומאכיל לכל בני החבורה. ואחר כך יקח מן החזרת ויברך על אכילת מרור ויטבול בחרוסת שיאכל בטבול זכר למקדש כהלל ומאכיל לכל בני החבורה.

26 כו

ואוכלין כל סעודתן ואחר כך יקח מן המצה אשר תחת המפה ויאכל כל אחד ממנה כזית זכר לפסח ואין מפטירי׳ אחריה כלום.

27 כז

ומוזגין כוס שלישי ויברך ברכת המזון. ואחר מוזגין כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ומתחיל שפוך חמתך וכו׳ ואחריו לא לנו וגומר ההלל ואחריו יהללוך. ואינו מברך עליו לגמור את ההלל לפי שאין קורין אותו בתורת חובה ועוד שאין אנו קורין אותו כלו ואף על פי שנזכר בו לשון גומר אינו ר״ל אלא שלא ידלג בו כר״ח. וכתב הר״ז ז״ל וז״ל וחתימה דהללא לא משום דבעי ברכה אחריו דהכא ליכא מדי דטעין ברכ׳ אחריו ואין טעון ברכה לפניו ואכן מדלא מברכינן לפניו לא הוה לן לברוכי לאחריו אלא לאו ש״מ דלא מהאי טעמא מברכין לאחריו אלא מפני שהחתימה הוא מטבע של הלל שכך חותמין בו בימי ההלל לפיכך אין משנין בו הלילה והלל זה שאנו אומר׳ בלילה לא בתורת הלל אנו קורין אותו אלא בתורת לומר שירה על הנס שכך שנינו רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ובסופיה שנינו לפיכך אנו חייבין.

28 כח

ואחר כך מברך בפ״ה ושותה כל אחד כוסו בהסבה. ואחר כך מברכין על הגפן ועל פרי הגפן ואין שותין אחר כך כלום אך אם יצמא ישתה מים. ואם ירצה לשתו׳ כוס ה׳ יאמר עליו הלל הגדול והוא מהודו לה׳ כי טוב עד על נהרו׳ בבל ואח״כ או׳ נשמת כל חי עד חי העולמים לפי שהוא שבח והודאה לשם על רוב ניסים ונפלאות שעשה עם אבותינו ועמנו. ויש מוסיפין אחר כך ואומרים פסח מצרים ומבית און שבת מדני וכו׳.

29 כט

והנה לך טעמי הדברי׳ שעושין בסדר על מה ועל מה. הנה בארנו שחייב כל אחד בד׳ כוסות והטעם כנגד ד׳ גאולות כמו שכתבנו. ומוזגין כוס ראשון ואם היו ידיו נקיות מקדש עליו ואין צריך ליטול ידיו תחלה משום דיין פרות אקרי והנוטל ידיו לפרות הרי זה מגסי הרוח. ואע״ג דבשאר שבתות וי״ט נוהגין להיות נוטלין הידים קודם הקדוש ואין אנו חוששים לגסות הרוח התם היינו טעמ׳ משום דאי חביבא ליה ריפתא מקדש על ריפתא ועוד שדעתו להתחיל מיד בסעודה מה שאין כן בלילי הפסח שהרי צריך לומר ההגדה וכל המאורע קודם שיאכל. ומברך על היין תחלה ואח״כ מקדש ומברך שהחיינו משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קוד׳ ושותי׳ כל אחד כוסו בהסבת שמאל. וכבר בארנו מי הם הצריכין הסבה.

30 ל

ואחר כך מביאין לפניו סל אשר בו שלש מצו׳ משומרו׳ וכרפס וחזרת וב׳ תבשילין אח׳ נלי ואח׳ מבושל הצלי זכר לפסח והמבושל זכר לחגיגה. ומנהגנו לעשות צלי מזרוע הבהמה זכר לזרוע נטויה ואין צולי׳ אותו בשפוד רק על הגחלי׳ והטעם לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון לפי שאין בו מוח שאם יצלהו בשפוד של עץ אח׳ שמא לחות העץ יבשלנו ויהיה מבושל ואסור וגם לא בשפוד של ברזל שמא חמימות הברזל יצלנו ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל ואין צולין אותו רק על הגחלי׳ שאם נחזר אחר שפוד של רמון יהיה טורח גדול. והמבושל עושין מביצה זכר לאבלות בית המקדש. ויש אומרי׳ מפני שהיא קלה לבשל.

31 לא

וכשחל י״ד בניסן בשבת אין משימים בסל ביצה לפי שאין חגיגה דוחה שבת. והר״ף ז״ל כתב וז״ל אמנם משטת רבנו יחיאל ב״ר יוסף מפרי״ש משמע דאין לחוש בזה כלל כיון דאינו אלא זכר ואדרבה המדקדק בזה נראה כעושה אותן קדשים ממש ונכון לעשות שני תבשילין בכל ענין גם כשחל י״ד להיות בשבת ע״כ.

32 לב

ואחר כך נוטל ידיו מפני טבול הכרפס ומברך על נטילת ידים לפי דעת הר״ש ז״ל שכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים דקיימא לן דידים שניות הן ושני פוסל התרומה וכל הפוסל לתרומה מטמא משקין להיות תחלה ומשום סרך תרומה נהגו כן אף בחולין. וכת׳ הר״ם נ״ע שאין מברך על זאת הנטילה כי כשקבעו הברכה היה בארץ ישראל שנזהרין בטומאה וטהרה אבל אנו שאין אנו נזהרין אין מברכין סוף דבר אין מברך על נטילה בליל הפסח כי אם באותה שנוטל קוד׳ ברכת המוציא ע״כ. והר״ש אומר שמברך על כולן וכן דעת רוב שאר פוסקין.

33 לג

ואחר כך יקח הכרפס ומברך ב״פ האדמה ויטבול בחרוסת ואינו מכרך על החרוסת כמו שאמרו במשנה שאין חרוסת מצוה ואינו אלא לזכר בעלמא. ועוד מפני שהוא טפל והכרפס עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפל. וה״ר יצחק כתב שבטבול ראשון אינו צריך רק חומץ בלבד. וכן דעת הר״ף ז״ל.

34 לד

וכתב הראב״ד ז״ל בתשובת שאלה וז״ל ברכת הכרפס ליכא כלל והלא אף ברכת היין בקדוש אינה כלום כשם שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן ועל כוס ראשון כיון שדעתו לשתות עוד ואף על פי שמברך לפני כוס שני בשביל הפסק ההגדה משום דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. אבל לאחריו לא מברך כלל כיון שדעתו לשתות עוד וכן הדי׳ נמי בכרפס שאינו מברך לאחריו כיון שדעתו לאכול אחר כן המרור שהוא ירק.

35 לה

ויש אומרים כי אחר שבא אחר הקדוש הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעוד׳ שטעונין ברכ׳ לפניהם ולא לאחריהם לפי שהקדוש תחלת הסעודה הוא. והר״ם כתב לאחר אכילת ירק מברך בורא נפשות רבות אבל אחר אכילת מרור לא יברך לפי שדברים הבאי׳ בתוך הסעודה שמחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. גם מזה הטעם אינו מברך על המרור בורא פרי האדמה ע״כ.

36 לו

ואחר כך יקח מצה אחת מבין ג׳ מצות אשר לפניו בסל ויחלק אותה לשתים חציה האחד יניח בין שתי השלמות כדי שיבצע ממנה כדרכו של עני וחציה האחר יניח תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם ואוכל ממנה באחרונה כזית זכר לפסח.

37 לז

ומוזגין לו כוס שני ואומר עליו ההגדה וההלל עד חלמיש למעינו מים כמו שעשו אבותינו במצרים על אכילת הפסח שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא ספור דברים. ויש נותנין טעם אח׳ לפי שזאת היא מצוה שאין לה קצבה שאפילו בדבור בעלמא בספור יציאת מצרים יוצאין אלא שכל המרבה הרי זה משובח.

38 לח

וגם לא מברכין על ההלל לפי שמפסיקין בו. ויש אומרים לפיכך אנו חייבין וכו׳ שאומרים לפני ההלל עולה לברכה שלפניו ורבינו האיי גאון ז״ל כתב שלפיכך אין אנו מברכין לפני הלל לפי שאין קריאה זו בתורת הלל כי אם בתורת שירה לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אבל לאחר שגמר כלו מברך לאחריו. וכן נמי דעת הר״ש ז״ל וז״ל הלכתא הלל בלילי הפסח אינו צריך ברכ׳ לפניו דאין אנו אומרים אותו על דעת קריאה אלא בתורת שירה שכך שנינו רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו וכו׳ ובסופה אמר דאמרינן לפיכך וכו׳ נמצא ששיר והודאה הוא לפיכ׳ אם בא אדם לברך לפניו משתקי׳ אותו.

39 לט

ומצאתי כתוב בשם ה״ר יצחק ב״ר אברהם ז״ל בליל פסח נראה לי לברך על ההלל בתחלת קריאתו. וכן משמע במסכת סופרים דאמר וגומרין ההלל כל שמונה ימים של חנוכה. בשלשה פרקים הראשונים אין משיבין ואין צריך לומר שאין שואלין בב׳ אחרונים שואלין מפני היראה ומפני הכבוד. ואלו הן ג׳ ראשונים. הללויה. בצאת. אהבתי. ב׳ אחרונים. הללו את ה׳ כל גוים. מן המצר. וצריך לברך בתחלתו ולקרותו בנעימה דהכי אמר ר׳ שמעון בן יהוצדק י״ח ימים ולילה אחת יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן ח׳ ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום ראשון של עצרת ויום ראשון של פסח ולילו. ובגולה כ״א יום וב׳ לילות. ומצוה מן המובחר לקרות ההלל בב׳ לילות של פסח ולברך עליהן ולומר בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדו. כשהוא אומר אותו בביתו אין צריך לברך שכבר ברך עליו ברבים ומאן דלא אמר ליה ברבים צריך לברך בביתו ועל זה טעו העולם לפי שהורגלו הראשונים לאומרו בבית הכנסת ולא היו מברכין בביתם. גם לבסוף לאחר סעודה כשמתחיל לא לנו צריך לחזור ולברך כמו כן לפי שהפסיק בסעודה. וכן משמע בירושלמי דברכות פרק קמא דאמר כל הברכות כולן פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה כגון של קרית שמע ותפלה שאין פותחין בברוך. היתיב רבי ירמיה והרי גאולה פירוש בליל פסח דמתחיל ברוך אשר גאלנו ואף על גב דסמוכה לקריאת ההלל. ומשני שניא היא דמדרבי יוחנן דאמ׳ הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא כדפי׳ ההיא במסכת סופרים. התיב רבי אליעזר ברבי יוסי והא סופה פירוש לאחר סעודה שאינה פותחת בברוך וחותמת בברוך ואינה סמוכה לחברתה שהרי הפסיקה הסעודה. ומשני אמר ליה שתים הנה אחת לבא לפני הסעודה ואחת לבא לאחר הסעודה. פירוש פעמים מברך לפני סעודה ולאחר סעודה. ובהלכות גדולות נמי אמר דלגמור הלל אין מברכי׳ בליל פסח מפני שחולקין אותו באמצע וכן שדר רב צמח הירושלמי התיבון הרי הבדלה דסמוכות ופותחות בברוך שניא היא דמר זבדא אמר רבי הוה מפזרן וחוזר ומכנסן על הכוס ומכאן הקשה רבי על פר״ת דאפילו אשר יצר לא הויא ברכה כמו ברכה הסמוכה לחברתה משום דברכה קצרה היא דהא ברכות הבדלה קצרות הן. אלא נראה כרש״י שהכל אינה באה אלא בשביל אסיפת העם. ואשר ברא פותחת בברוך משו׳ דכל שבעת ימי המשתה אומר אותה יחידה. היתיבון הרי נברך פירוש שאומר נברך שאכלנו משלו ושוב מתחיל הזן בברוך. ומשני שניא פירוש שאם שנים יושבין ואוכלין אין אומרים נברך. עכ״ל ה״ר יצחק בר אברהם ז״ל.

40 מ

והר״ף ז״ל כתב וזה לשונו. ולענין לברך את ההלל בליל הפסח אין לברך לא לכתחלה ולא לסוף כיון דמפסיק באמצע הסעודה וכן היו נוהגין ר״ת ורבנו יחיאל. והא דפריך בירושלמי וקרי גאולה דמשמע שמברכין בליל הפסח קוד׳ ההלל פסק רבנו יהודה והיינו לאדם שעושה הסדר בבית אחר ואינו אוכל כלל באמצע ההלל ואינו מפסיק כלל אבל אדם שעושה הסדר בביתו ומפסיק באמצע ההלל בסעודה אינו מברך עכ״ל.

41 מא

ובסדר רב עמרם ריש מתיבתא ז״ל כתב וזה לשונו לגמור הלל אין מברכי׳ בלילי פסחים ולמה לפי שחולקי׳ אותו באמצע וזהו ששנינו הרביעי גומר עליו הלל מפני משנה זו. עד היכן הוא אומר ב״ש אומר עד אם הבנים וב״ה אומר עד חלמיש למעינו מים. לפיכך הוצרך לומר רביעי גומר עליו את ההלל מפני שצריכין לסיים את ההלל כלו ולא ישייר כדרך שמשיירין בקריאת ראש חדש.

42 מב

גם הקדוש רבנו נתנאל אין מברך לגמור את ההלל לעולם אפילו בשעה שגומרין אותו דהכי אמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו רבא אקלע לההוא אתרא חזנהו דמדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהגא הוא. ואם איתא דמברכינן כשגומרים הלל לגמור היה לו להבין בתחלה כשמברכין לקרו׳ דמדלגי אלא שמע מינה דמברכין לקרות אף כשגומרין אותו.

43 מג

והר״ם היה נוהג גם כן לברך קודם קריאה לקר׳ ההלל לפי שאם היה מברך לגמור והיה מחסר תיבה אחת או אפילו אות אחת היה מברך ברכה לבטלה. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם לברך לגמור כיון שגומרין אותו. וכן לאחר אכילה אחר שפוך קודם שיאמר לא לנו אז הוא מברך פעם אחרת. כבר בארנו שאין מברכין על ההגדה מפני שאינו רק ספור דברים.

44 מד

וקוד׳ שיתחיל ההגד׳ מגביה הסל על כתפיו זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. ויש אומרי׳ שבשעת ההגבהה ההיא צריך ליטול הזרוע ולהסירו מן הסל שלא יראה כמגביה קדשים בחוץ. ויש אומרי׳ שאינו צריך ובלבד שלא יגביהנו לבדו כשיגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלין כדרך שמגביהין מצה ומרור. והר״ף ז״ל כתב והמדקדק בזה נראה כעושה קדשי׳ ממש. וכת׳ הר״ש ז״ל וז״ל ומה שנוהגי׳ להגביה הקערה ולהוציא ממנה התבשילין טעות הוא בידם דכי אמרינן בשר אינו צרי׳ להגביה הני מילי בשעה שאומ׳ בהגד׳ פסח שהיו אבותינו אוכלין דכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שבידו נראה כמקדיש קדשי׳ בחוץ כמו שהוא מגביה כשמגיע לומר מרור זה מצה זו אבל כשמגביה הקערה כדי שיכירו התינוקות וישאלו היאך נראה כמקדיש קדשים הלכך אינו צריך להוציאם מן הקערה בשעת הנפת הקערה. והגבהתה טעות הוא דאין כאן היכר לתינוק אלא מסלקה מלפניו כאלו אכל כבר דדמי לעקירת שלחן. וכי אמרינן מצה לפני כל אחד ואחד הני מילי לדידהו שהיה מנהגם להסב על המטות והיה שלחן לפני כל אחד ואחד ולפיכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואח׳ על שלחנו אבל לדידן לא צריך רק לפני מי שאומר ההגדה והוא יחלק לכולן. עכ״ל ה״ר שלמה.

45 מה

ואומר ההגדה ומתחיל הא לחמא עניא וכו׳. ויש לועזים הא לחמא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והטף. ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא אחר השאלה שילעזו אף התשובה כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה. ואומר כל ההגדה וכל המאריך לספר במעשה שהיה הרי זה משובח.

46 מו

וכל מי שלא אמר שלשה דברי׳ אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכשמגיע למצה זו מגביה מצה אחת מן הקערה ומראה לכל בני החבורה וכן יעשה מן המרור כשיגיע למרור זה. ואחר כך אומר לפיכך ויש נוהגין לקחת הכוס בידו כשמתחילין לפיכך ואין מניחים אותו עד שיברכו בורא פרי הגפן וכן היה נוהג הרמב״ם ז״ל וכבר כתבנו דעות החכמים אם מברכין קודם ההלל אם לאו ואנו נהגנו לברך וקורא ההלל עד למעינו מים כב״ה ומברך אשר גאלנו ובורא פרי הגפן.

47 מז

ויש שואלין על נוסח ברכה זו שיש בו והגיענו הלילה הזה לאכול בו וכולי למה נתקנה והלא כבר ברכנו שהחיינו בקדוש. ויש לומר לפי שצריך לומר כן ה׳ אלהינו יגיענו דמלי צלותא ננהו אומר והגיענו הלילה הזה. ואין אומרים והגיענו שעשה נסים בליל זה כמו בחנוכה ובפורים שברכת אשר גאלנו במקומה ויותר מבוארת שמזכירין בה פרט הנס.

48 מח

וכתב רב עמרם ז״ל וז״ל לא לטעי איניש למימ׳ שעשה נסים דיום ישועה הוא ועדיף מנסים. ויש אומרי׳ כי לפיכך אנו חייבין הוא במקום שעשה נסים כמו שמבואר בו למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו וכו׳. וברכה זו של אשר גאלנו לא נתקנה על הכוס אלא ברכה בפני עצמה היא על שהארכנו בספור הנסי׳ וענין הגאולה שאם נתקנה על הכוס היינו מקדימין לברך בפ״ה כמשפט כל שאר ברכות הערוכות על הכוס. ואחריה מברך בפ״ה ואינו יוצא מבפ״ה של כוס ראשון שקריא׳ ההגדה היה פוסק. והטעם משום דמשתי ומקרי בהדי הדדי לא אפשר.

49 מט

ואחר כך שותין כל אחד בהסבה. ואחר כך נוטל ידיו שני׳ ומברך על נטילת ידי׳ מפני טבול החזרת והמצה שגם היא צריכה טבול לפי דעת הרמב״ם ז״ל ואינו נפטר בנטילה ראשונה שעשה בטבול הכרפס לפי שהידים עסקניות הן ואפשר שנגע בדבר מטונף בעת שקרא ההגדה. אמנם אם הוא בריא שלא נגע בטנוף אינו צריך נטילה שנית.

50 נ

ואחר כך פושט ידיו ומברך המוציא על הפרוסה שבין שתי השלמות כדרכו של עני ומברך על השלמה על אכילת מצה. ויש אומרי׳ שעל השלמה מברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה שיש לו לברך המוציא על השלמה כשאר ימים טובי׳ ועל אכילת מצה על הפרוסה כדרכו של עני וכן דעת הר״ש ז״ל.

51 נא

ולא ישיח בין שתי הברכות עד שיאכל. ואוכל המוציא ראשונה ואכילת מצה אחרת ונותן לכל בני הבית כך כתב הרש ז״ל. ויש אומרי׳ שעל הפרוסה יברך המוציא כדרכו של עני והואיל ועבידנא ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי ונברך עליה גם כן על אכילת מצה וכן דעת ה״ר יצחק וה״ר משה נרבוני ז״ל. וכן אמרו רבותינו ז״ל גבי רפתא דערובא. והשתים השלמות משום פסח אם יבא בשבת ועוד שגם ביום טוב צריך לחם משנה ורבני איבר״א נהגו לבצוע בראשונה שהיא השלמה ועל חצי האמצעית דמברכין על שתיהן ברכת המוציא ועל אכילת מצה. והרי״ף ז״ל כתב העולם נהגו לברך ברכת המוציא על השלמה ועל הפרוסה אכילת מצה וטוב לעשו׳ לדברי הגדולים עכ״ל. ועקר המנהג לאחוז שתיהן השלמה והפרוסה ולברך שתי ברכות המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך יבצע משתיהן כאחת ויאכלם בהסבה ונותן לכל בני החבורה כזית מכל אחת וכתב הראב״ד ז״ל אי עביד הסדר בשתי המצות לא מבעי ליה למבצעינהו חדא חדא באפי נפשה אלא לנקטינהו לתרויהו בידיה ויברך המוציא ועל אכילת מצה והדר לבצע לתרויהו דאי בריך אחדא ובצע והדר בריך אאידך טעה מכמה טעמים חדא דאין מעבירין על המצוה ועוד כיון דהמוציא לא מצי אכיל עד דמברך על אכילת מצה הויא ליה כמאן דלא כליא ברכה וקיימא לן דאינו רשאי לבצוע עד שתכלה כל הברכ׳ ואפילו אמן מפי העונין. ע״כ. והרי״ף ז״ל כתב שהוא כמאן דלית ליה חמרא דמקדש אריפתא שתכף שיגמור המוציא בצע יתיה ואף על גב דלא גמר קדושא ועל אכילת מצה ע״כ.

52 נב

ואחר כך מברך על אכילת מרור ומטבל בחרוסת ואוכל בלא הסבה לפי שהוא זכר לשעבוד לא זכר לחרות ונותן לכל בני ביתו. ולא ישהא אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו. ומצוה זו מדברי סופרים. וצריך להשקיעו בחרוסת מפני התולעת שנברא בו אחר שנתלש הנקרא בדבריהם ז״ל קפ״א שהחומץ ימיתנו ולא יסתכן בו האוכל שאם יאכלנו חי ויבא לידי סכנה והוצרכצו לומ׳ שהתליע בתלוש שאם התליע במחובר אסור באכילה על כל פנים אפילו ימות.

53 נג

ואין אוכלין החזרת לפני ההגדה רק הכרפס לפי שטבול לפני אכילה הוא כדי שיראו התינוקות וישאלו כמו שבארנו. הלכך צריך לעשות אותו הטבול מירק שלא הורגלו לאכלו ומתוך כך ישאלו.

54 נד

ואין מברכין על אכילת מרור לפני ההגדה לפי שהיא תלויה באכילת מצה כמו שכתוב על מצות ומרורי׳ דתכף לאכילת מצה תהא אכילת מרור ואכילת המצה אינה עד אחר כוס שני. ואין מברכין על חזרת בורא פרי האדמה שכבר ברך על הכרפס בטבול ראשון ובאותה ברכה יצא לפי שלא היה הפסק קריאת ההגדה דמקרי ומיכל בהדי הדדי אפשר. ויש נותנין טעם אחר מפני מה אין מברכין על החזרת בורא פרי האדמה לפי שברכת המוציא פוטרת מברכת הנהנין שהיא כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אחר שהיא באה לצורך מצוה ואינו רשאי לאכול סעודתו בלתי יאכל מרור אחר המצה.

55 נה

ואם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא גרגירא כוסברתא והוא הדין בטבול ראשון אם לא ימצא כרפס יקח שאר ירקות דמרירי כי בחירת אלו השתים שהן חזרת וכרפס וקראוה רז״ל נמי חסא כלומר חס רחמנא עלן. וטעם למה קראוה חזרת בעבור שהחזירן הקב״ה לעבודתו על ידי מרירו׳ מצרים וכרפס סמך לפרך שיש בו אותיות פרך וס׳ סבלות.

56 נו

ואם אין לו ירק אלא מרור בטבול ראשון מברך עליו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ומטבל בחרוסת ויאכל ובטבול שני יאכל בלא ברכה. והר״ם ז״ל כתב פירוש בלא ברכה בלא ברכת מרור אבל ברכת בורא פרי האדמה ודאי מברך דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכן הלכה ע״כ.

57 נז

ואחר כך יקח מן המצה השלישית שעדין לא נעשית בה דבר וצריך לעשו׳ מצוה בשלשתן יבצע ממנה וכורך אותה בחזרת ומטבל בחרוסת ואוכל בלא ברכה זכר למקדש כהלל שכך היה מנהגו של הלל. אבל אותן בני אדם שמניחין אותה שלמה עד למחר לברכת המוציא לא יפה הן עושין. וכן אמר ר״י הזקן משום אביו הואיל ושלשתן לשם מצוה תעשה מצוה בשלשתן. ויש שאין מטבילין בחרוסת. ויש שעושין בטבול ובלא טבול. אבל בתחלה קודם שיאכל המצה לא יכרוך אותה עם המרור לפי שבזמן הזה מצה מן התורה ומרור מדרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאוריתא ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו.

58 נח

וכיון דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן עבדינן תחלה כרבנן אוכלין זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואח״כ כורכין מצה ומרור כאחד כהלל כמו שבארנו ואוכלין בהסבה בלא ברכה.

59 נט

ואחר כך אוכל כל סעודתו בשמחה. ואחרי אכלו כל סעודתו יקח חצי המצה המשומרת אשר תחת המפה ואוכל ממנה כזית בהסבה ונותן לכל בני חבורתו ואוכלין בהסבה זכר לפסח ואין טועמים כלל אחריה כדי שישאר טעם המצה בפיו כמו שהיה באכילת הפסח שהיה נאכל על השבע כדי שלא ישברו בו עצם דהא דתנן ברך על הפסח לא פטר את של זבח ואם היה אכלו אחר החגיגה איך יפטרהו אלא לאו ש״מ שבתחלה היה מברך כמו שאנו עושין במצה. ואחר כך אוכלו על השבע כמו שאנו אוכלין כזית מהמצה באחרונה כדי שיהיה הטעם בפיו ואין מפטירין אחריו אפיקומן. ומצה דאוריתא צריך גם כן שיאכל ממנה כזית באחרונה שישאר טעמה בפיו ואין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ותלמיד אחד מרש״י ז״ל פירש כדי שיהיה טעם מצה בפיו מפני שחייבים אנו לספר ביציאת מצרי׳ כל הלילה על כן צריך שטעם מצה יהיה בפיו.

60 ס

וכתב הרמב״ם ז״ל אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרו׳ ופרו׳ וכיוצא בהן חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק ע״כ. ויש דייקו מזה שאין השתיה מעכבת טעם האכילה דאפיקומן לא משמע אלא אחר האכילה כגון גוזליא וקליות ואגוזים. וגם רב אלפס ז״ל לא אסר כי אם שתיית יין דמחזי כמוסיף על ד׳ כוסו׳ אבל מים לא אסר וגדולי אייבר״א היו מחמירין ליזהר גם ממים ופוק חזי מה עמא דבר.

61 סא

וכתב ה״ר אשר ז״ל שמעתי שנהגו הקדמונים לאכול כזית מצה באחרונה ביום כמו בלילה. וכתב הראב״ד ז״ל ואי אשתלי ולא אכל מצה באחרונה ובריך ברכת המוציא בין דאדכר ליה קודם הלילה בין דאדכר ליה בתר הלילה משי ידיה ומברך על נטילת ידים ובוצע על מצה דמינטרא ואכיל מינה ומשי ידיה ומברך ברכת מזונא כי אורחיה ומפטר דסדר ברכות לא מעבדי ואם בשביל שאין שותין בין שלישי לרביעי הרי רביעי זה במקום שלישי שהרי ברכת מזונו וברכה אמצעית שלא כתקנה ואם לאחר הלל נזכר לא גרע מכוס חמשי של הלל הגדול שהוא רשות וכל שכן האי דחובה הוא דמצה אחרונה זכר למצה הבאה עם הפסח הוא כדכתיב על מצו׳ ומרורים יאכלהו. מיהו כיון דמרור בזמן הזה דרבנן הוא דבזמן דאיכא פסח איכא מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור וכבר ברכינן עליה מעקרא לא צריכין למיכל מינה בסוף אבל מצה דהדר הכתוב קבעו חובה אפילו בזמן הזה אף על גב דמברכי׳ עליה מעקרא זכר למקדש ולא מפקינן בתריה אפיקומן עכ״ל בדרשה.

62 סב

והר״ש ז״ל כתב ואם שכח ולא אכל מצה אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון ונזכר לאח׳ ברכת המזון אינו צריך לחזור לאכלו דהא צריך לברך אחריו ולשתו׳ מן הכוס ובין שלישי לרביעי לא ישתה עם אינו יכול לעשות ברכת המזון בלי יין לפי שתקנו כוס שלישי עליו וגם לאחר כוס רביעי של הלל אינו יכול לאכלו ולברך ברכת המזון דהא לא תקנו אלא ארבע כוסות אבל ה׳ לא תקנו. ועוד שסתם כל המצות העשויות בליל ראשון נעשות בשמור לשם מצה ומצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשם מצה ויוצא בה דהא נעשית לשם שמור מצה.

63 סג

וכתב הר״מ ומזה נלמוד שאם נאבדה המצה שהניח תחת המפה לאפיקומן שיכולין לסמוך על מה שאכלו כבר ואין צריכין יותר. ומי שאין לו אלא כזית מצה משומרת מברך המוציא על מצה שאינה משומרת ואוכל כל סעודתו ואחר סעודתו יקח אותו כזי׳ מצה משומרת ומברך עליה על אכילת מצה ואוכלה. ויש אומרים שאין ראוי לברך על אכילת מצה אחר שמלא כרסו ממנה אך יברך בתחלת סעודתו על אותו כזית המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך אוכל כל סעודתו.

64 סד

וזה שאין מברכין על אכילת מצה מליל ראשון ואילך ומברכין לישב בסוכה בכל עת שיכנס לישב בה. לפי שמצה מליל ראשון ואילך רשות וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאינו יכול לאכול חמץ כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה מפני שאינו יכול לאכול טמאה ואינו מברך אשר קדשנו במצותיו לאכול כך שאותה אכילה אינה אלא לצורך גופו ולהשביע רעבונו אבל אכילה בסוכה בשאר ימים מברכין עליה אף על פי שגמרו חמשה עשר מחג הסכות ומכאן ואילך נמי רשות מכל מקום כיון שהישיבה אינה צורך גופו אלא קיום מצוה ראוי לברך עליה לישב בסוכה. מפי החכם הגדול רבי שמואל שקל״י ז״ל.

65 סה

אכילת מצה כל הלילה ואף על גב דאכילת הפסח לא הוי אחר חצו׳ משום הסח הדעת האוכל מצה אחר חצות יצא. והרב רבי יצחק כתב צריך לאוכלה קודם חצות כרבי אליעזר בן עזריה והמחמיר תבוא עליו ברכה.

66 סו

מי שישן בתוך הסעודה והקיץ אינו חוזר לאכול וכן בני החבורה שישנו כולן והקיצו לא יאכלו עד שינטלו ידיהם ויברכו המוציא. ישנו מקצתן בתוך הסעודה חוזרין ואוכלין בלא המוציא ואחרי הסעודה ואכילת המצה יטלו ידיהם לברכה ואין מברכין על נטילת ידים במים אחרונים. ודין הברכה של מים אחרונים תמצא למעלה בהלכות נטילת ידים.

67 סז

ומוזגין כוס שלישי ומברך ברכת המזון ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבה. וכתב הר״מ שיכול אדם ליתן לברך ברכת המזון בליל הפסח למי שירצה כמו בשאר ימות השנה.

68 סח

ומוזגין לו כוס רביעי וגומר עליו את ההלל וברכת השיר והיא יהללוך ואע״פ שלא ברך לפני הלל מפני שמפסיקו כמו שכתבנו מברך לאחריו ברכת השיר ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבת שמאל. והר״ם היה נוהג שלא לחתום הברכה בברכת השיר אלא כשמגיע כי מעולם ועד עולם אתה אל היה פותח הלל הגדול ונשמת כל חי וחותם בישתבח אבל ביהללוך אינו חותם כי מה לחתום בברכה אחת שני פעמים ולאחר חתימה זו שותה כוס רביעי כי לו נאה כדי שלא יצמא קודם שישכב.

69 סט

והר״ש ז״ל כתב שחותם בשתיהן בהלל וכן נמי בישתבח. ועוד כתב הגדול שבקוראין קורא הודו וכולן עונין וכן נמי באנא. ועוד כתב שצריך שיהיו שלשה כדי שיאמ׳ האחד לשני׳ הודו וכן מצינו במדרש שוחר טוב.

70 ע

וכתב הרמב״ם ז״ל ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אע״פ שאין מקום סעודה. והגיה עליו הראב״ד ז״ל ואומר שאין הדעת מקבלת כן שאין שם לארבע כוסות אם אינן במקום אחד.

71 עא

ואחר כך מברך על הגפן ועל פרי הגפן. ויש מן הגאונים פסקו שצריך על כל כוס וכוס מארבעתן לברך אחריהן על הגפן ועל פרי הגפן. ורבנו האיי גאון ז״ל אמר שאין לברך על הגפן רק אח׳ כוס רביעי אחר שיודע שמצוה עליו לשתות כל שאר כוסות. והרי״ף ז״ל כתב דבתר תרי כסי קמאי. ובתר תרי בתראי מברך על הגפן ועל פרי הגפן. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל והראב״ד ז״ל לדעת הרי״ף לא מתוקם אלא במאן דלית ליה חמרא אלא ארבע כוסות אבל אנן דאית לן חמרא אכולא סעודתא לא מברכינן אלא בסוף כולהו. והר״ש ז״ל כתב דלראשון ולב׳ ולד׳ מבר׳ אבל על השני לא מברך אבל בפ״ה צריך לעשות על כל כוס וכוס מארבעתן משום דהוי בהו כנמלך לפי שיש הפסק ביניהן בין ראשון לשני ההגדה בין שני לשלישי ברכ׳ המזון בין שלישי לרביעי ההלל וכל זה באמת הפסק לפי שעל כרחו עקר מלשתות דאי אפשר לו לקרו׳ ולשתות כאחד הלכך הוי כנמלך וצריך לברך על כל אחד ואחד.

72 עב

ובין הכוסות הללו כבר בארנו שאם רצה לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי לא ישתה וגם לא לאחרי הרביעי. ובאר הראב״ד ז״ל הטעם לפי שאם ישתה אחרי ארבע כוסות לא תהיה נכרת שתייתן אם היא למצוה אם לאו.

73 עג

ואם יצמא אחר ד׳ כוסות יש לו למזוג כוס חמשי ולומר עליו הלל הגדול והוא מהודו לה׳ עד על נהרות בבל ונשמת כל חי וישתבח וחותם ומברך בורא פרי הגפן. וכוס זה אינו חובה כמו ד׳ כוסות ואף על פי שדעתו לשתות כוס חמשי בשעת גמר ההלל מברך ברכת השיר על כוס רביעי כך כתב הראב״ד ויש פסקו שאומרה אחר הלל הגדול. ואין זה נכון כי איך יעזב הלל שהוא חובה ויברך על הלל הגדול שהוא רשות שאם ירצה יאמר אותו ואם לאו לא. וכבר כתבנו שהר״ם היה אומ׳ אחר הלל ואינו חותם בה עד אחר הלל הגדול.

74 עד

ואסור לשתות יין אחר כוס חמשי ומים יש אומרים שאסור גם כן אבל העולם לא נהגו למנוע עצמן מן המי׳ ופוק חזי. וכתב הר״ז ז״ל דמנהגא הוא שלא לשתות אבל אסורא ליכא דמאי דאמרינן בין שלישי לד׳ לא ישתה אין זה רק כדי שלא ישתכר וימנע מלגמור הלל אבל אחר שגמר ההלל אם נשתכר לא הפסיד ולא נשכר. והראב״ד ז״ל כתב דודאי אסור איכא דהא חזינן דלא שרינן כוס חמישי אלא בהלל הגדול כל שכן שאין לשתות אחר כוס חמשי.

75 עה

והר״ף ז״ל כתב האי מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי עביד הכי מברך ברישא בביתא דיליה ואכיל כל מאי דצריך ומברך ברכת המזון והדר מברך על כל אחד ואחד ושתו אינהו כסא דקדושה ודאגדתא ואכלו כלהו מצה וירקי ולא אכיל איהו בהדיהו מידי ושביק להו למגמר סעודתיהו ומברכי אינהו ברכת המזון והדר אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי איהו כסא דהללא. ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא מברך להו ולא טעים מידי בהדיהו והדר אזיל לביתיה ומקדש הרשות בידו ושפיר דמי. והר״ז ז״ל כתב עליו ועל כל מה שאמר הר״יף ז״ל דמאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי וכו׳ אין משגיחין בו מאחר שפי׳ טעם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שלא ישכח מלומר הלל אחר שגמר ההלל מה לנו עליו אם יאכל מצה וחזר ואכל כל הלילה מה עברה בידו אין לנו אלא קום אכול מצה ובל תאכל חמץ אבל בל תאכל מצה מנין לנו והראב״ד כתב עליו זה מבזה המנהגו׳ ולא ידע על מה הוקבעו כי יש סמך למנהג ר׳ טרפון שאמ׳ חמשי אומר עליו הלל הגדול אלמא בלא אמירה לא שתי ליה. וטעם הדבר בזמן הפסח היה כדי שלא ימשכו אחר השתיה ויניחו אכילת הפסח ויבא לידי נותר ובזמן שאין פסח גם כן כדי שיהיה זכר לארבע כוסות כנגד הגאולה כי כל מה שאדם שותה בתוך הסעודה אין בו הכר לחרות לפי שהוא לצורך האכילה ואפילו ישתה כמה וכמה לא יפטר מארבע כוסות אלא אם כן ישתה אותם שלא בתוך הסעודה. וטעם יפה הוא וראוי לסמוך עליו לא להיות מלעיג המנהגות עכ״ל.

76 עו

והר״ש ז״ל כתב והבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובסדר ברכות יקדש וישתה כוס ראשון ויעשה כל הסדר בביתו ואחר הכריכה קודם שיאכל סעודתו ילך ויעש׳ כן בכמה בתים ויחזור לביתו באחרונ׳ ויגמור סעודתו ויברך על מזונו וישתה כוס שלישי ויגמור ההלל על כוס רביעי ואח׳ כך ילך לבית אחר והם יברכו על מזונם וישתו ויגמור להם ההלל על כוס רביעי וישתה שלא אסרו לשתות אלא בין שלישי לרביעי כדי שלא ישתכר ולא יבין באמרו הלל אבל היין ששתה בתוך הסעודה אינו משכר. ואם יש עוד בית שלישי יגמור להם ההלל והם יברכו וישתו ולא ישתה בשני כלל וכן יעשה בכמה בתים. ומשגמר סעודתו בביתו ואכל מצה הנאכלת לשם מצה אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ואסור לאכול ולשתות אחר ששתה ארבע כוסות בביתו. ואסו׳ לו לגמור את ההלל בבית אחר שמא ישתכר בכוסות שלאחר המזון. ואם צריכין לו יקדש להם ולא ישתה ועל הירקות יברכו הם ויאכלום והוא יאמר להם ההגדה והם יברכו על הכוס וישתו וברכת המוציא ואכילת מצה רשאי הוא לברך ולהוציאם ידי חובתן והם יאכלו והוא לא יאכל וכן על המרור דהכי אמרי׳ לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם אבל ברכת הלחם של מצה וברכת היום של קדוש התירו להם לפי שהם חובה וכל ישראל ערבין זה לזה. ואי אפשר לאכילת מצה בלא מוציא ובלא קדוש היום ובלא ברכת היין. וכן ברכת מרור חובה ומוציא אחרים אף על פי שלא יצא. אבל ברכת הירקות שהיא בפני עצמה ובטבול לעצמו אף על פי שהיא באה לפטור את המרור מברכת הנהנין שאסו׳ ליהנות בלא ברכה דומה היא לברכת הלחם של כל השנה שאינה חובה ולא יברכנה להם מאחר שאינו אוכל עמהם. ואת ההלל יגמור להם אחר סעודתן והם יברכו על כוסות המזון וההלל. נשלמו עניני סדר הפסח וטעמי הדברים באר הטב ת״ל: