Siman 45מ״ה
1 א

מה. דין הלכות מגלה ופורים וסדר התפלה

2 ב

קריאת מגלה בזמנה מצות עשה מדברי סופרי׳ והכל חייבין. בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררין ומחנכין הקטנים לקרותה. ומבטלין תלמוד תורה מפני קריאתה שאין דוחין קריאתה מפני שום דבר מצוה רק לקבור מת מצוה שאין לו קוברין שקוברין אותו תחלה ואחר כך קורין את המגלה. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. וה״ר דוד ב״ר לוי כתב דקאמר מת מצוה לאו במת שאין לו קוברין אלא כל אדם כשר שמת נמי דינו כך הוא.

3 ג

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא והוא שישמע מן הקורא שנתחייב לקרות לפיכך אם היה הקורא שוטה או קטן אין מוציאין אחרים ידי חובתן. אבל כהנים וישראלים ועבדים משוחררין חללים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כל אלו מוציאין אחרים. וקטן שהגיע לחנוך כתב בעל עשרת הדברות שמוציא אחרים.

4 ד

נשים כיון שהן חייבות שאף הן היו באותו הנס יש לומר שמוציאות אף האנשים ואף על פי כן אין ראוי להשלים בהן עשרה דכל מקום שהצריכו עשרה אנשים בעינן. והבעל עשרת הדברות כתב שאין נשים מוציאות אנשים בקריאתן והטעם משו׳ דקול באשה ערוה. ואף על גב דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשי׳ בעת ההדלקה.

5 ה

וטומטום לפי הדעת הראשון מוציא אחרים ממה נפשך ואנדרוגינוס גם כן נראה שמוציא שהרי מחוייב הוא שאף הן היו באותו הנס שעל הכל גזר אף באנדרוגינוס. וחרש אין מוציא לכתחלה הא דיעבד שפיר דמי שהרי מנינו בק״ש שאם לא השמיע לאזנו יצא. ולפי מה שכתב הרמב״ם ז״ל נראה שחרש מוציא לכתחלה שהרי לא הוציא מכלל המוציאין רק שוטה וקטן.

6 ו

השומע מקרא מגלה ממי שהוא מודר הנאה ממנו יצא דומיא דשופר דאמרינן המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה. חייב אדם לקרו׳ המגלה בלילה ולשנותה ביום מראש ועד סוף שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי וזה הפסוק במזמור אלי אלי למה עזבתני שנא׳ על אסתר. ולפי׳ למדו ז״ל מזה חיוב הקריאה. ועל כן נהגו לפתוח אחר הקריאה בפסוק ואתה קדוש שהוא באותו מזמור.

7 ז

ולפי שרומז כאן חיוב הקריאה בלילה וביום אמרו ז״ל שכל קריאה בפני עצמה מברכין שהחיינו על כל אחת. וכן נהגו בנרבונ׳. וכן כתב הר״י. אך הרמב״ם ז״ל כתב שאין מברכין שהחיינו על קריאת היום.

8 ח

ומברכין על קריאתה שלש ברכות סימן להם מנ״ח. מקרא מגלה שעשה נסים. ושהחיינו. וקורא את המגילה. ולאחריה מברך ברוך אתה יי׳ הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא״י האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. ואע״ג דאמר אין חותמין בשתי׳ הני שתים שייכי אהדדי ואין תשועה אלא בשתים. וצריכין אנו להוסיף שבח והודאה לאל על שתיהן אחת שנפרע לנו מן האויבי׳ והאחרת גדולה מזו שהושיענו מידם ולא נפקד ממנו איש דכתיב ואיש לא עמד בפניהם וזהו פלא ונס גדול בלי ספק אין כמוהו שלא פגע אדם בהם.

9 ט

ירושלמי לא אמרו ברכה לאחריה אלא בצבור. וכתב הר״ז שאין אומר האל הרב את ריבנו והטעם אחר שאמר אלהינו מלך העולם וכו׳. וטעם ה׳ לשונות מהודאה כנגד ה׳ תשועות שעשה לנו מעמלק. הרב את ריבנו על ידי יהושע. והדן את דיננו על ידי גדעון והנוקם את נקמתנו על ידי שאול. והנפרע לנו מצרנו על ידי דוד. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו על ידי מרדכי ואסתר.

10 י

כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בין בארץ בין בחוצה לארץ קורין בט״ו אף על פי שאין להן עכשו חומה. ושאינן מוקפין חומה מימות יהושע אף על פי שהן עתה מוקפין קורין בי״ד. שושן הבירה אע״פ שלא הוקף מימות יהושע קורין בט״ו לפי שבה היה הנס. ולמה תלוי הדבר בימי יהושע ולא תלוי הדבר בימי אחשורוש כדי לחלוק כבוד לאר׳ ישראל שהיתה חרבה באותו זמן ולא היה בה כרך מוקף תהיה פחותה משאר ארצות שיש בהן באותו זמן כרך מוקף והיו קורין בט״ו וכדי שיהיה זכרון לארץ בנס זה תלו הדבר בימי יהושע ויחשבו כאלו הן עתה מוקפין אע״פ שהן חרבין. אמנם צ״ע למה לא תלו הדבר במשה ואהרן ואפשר כי מפני כבודו של יהושע שהיה נלחם ראשית עם עמלק תלו בו הדבר. פורים שחל להיות בשבת אין קורין את המגלה לפי שהכל חייבין לקרותה ואין הכל בקיאין לקרותה וגזרה שמא ילך אצל בקי לקרותה ויעבירנה ד׳ אמות ברשו׳ הרבי׳ ולפיכך בזמן הזה אנו נזהרין בחשבון העבור שלא יהא פורים בשבת שאין קובעין אדר אלא בזבד״ו. ולבני כרכין לא חששו לפי שהן מועטין ואם יזדמן אין קורין בשבת.

11 יא

הקורא את המגילה למפרע יצא. קרא פסוק אחד והשמיע לו השני וקרא השלישי וחזר וקרא השני שהשמיט לא יצא שזהו שקרא למפרע אלא כיצד יעשה יקרא השני ואחריו השלישי על הסדר. קרא ושהא אפילו כדי לגמור את כולה יצא והוא שיקרא על הסדר. קראה על פה לא יצא השמיט בה הסופר אותיות או פסוק וקראן הקורא כמתורגמן יצא. פי׳ שהמתרג׳ מוסיף הדברים חוץ מן הכתב כדי לברר טעם הדבר. קרא קריאה משובשת יצא שאין מדקדקי׳ בקריאת׳.

12 יב

אין קורין בצבור במגלה הכתובה על הכתובי׳ ואם קרא לא יצא. ונותן טעם בירושלמי משו׳ עמי הארץ דאמרי אפטורי קא מפטירי. כלומר שהיו סבורין שיאמרו ההפטרה ולא יתפרסם הנס בזאת הקריאה. ואע״פ שנגללין כספר תורה אלא א״כ היתה חסרה או יתרה על שאר היריעות כדי שתהיה נכרת על שאר ספרי׳ אבל יחיד קורא בה ואפי׳ אינה חסרה או יתרה פי׳ ובלבד שתהיה כתובה על הקלף או על הגויל כספר תורה ותהיה תפורה בגידין ואם לאו לא יצא. ואם הוא בכפר או הלך בשיירא יכול לקרו׳ בין בספר בין במגלה ויוצא בה ידי חובתו. והבא מן הדרך לאחר פורים ולא קרא קוראה עד ט״ו ויוצא ידי חובתו כ״מ.

13 יג

וצריכה שרטוט כאמתה של תורה פי׳ ק״ש אבל אינה צריכה עבוד לשמה. והגאון רב אחא משבחה. והר״ף ז״ל כתב שצריכה עבוד לשמה. ושרטוט דקאמר בשטה ראשונה קאמר ודי לו בזה דשטה ראשונה נעשית כשרטוט לשניה ושניה לשלישית וכן כלם. אבל ס״ת באמת צריך שתהא משורטטת כולה.

14 יד

ואסור לכתבה אפילו אות אחת שלא מן הכתב דלמא מתרמי ליה שבשתא וכתב ליה. אין כותבין את המגילה אלא בדיו. כתבה במי עפצא וקנקנתום כשרה. ובכל שאר מיני צבעונין פסולה. פירוש קנקנתום חרתא דאושכפי. כתבה על הנייר או על עור שאינו מעובד פסולה. וכן כתבה גוי או מין פסולה היו בה אותיו׳ מטושטשות או מקורעות אפי׳ ברובה אם רשומן נכר כשר׳ ואם אין רשומן נכר אם היה רובה שלם כשר׳ ואם לאו פסולה.

15 טו

וצריכה שתהיה תפורה כולה עד שיהיו כל עורותיה כמגלה אחת ואינ׳ נתפרת אלא בגידין כס״ת. תפרה ג׳ תפירו׳ בקצה אחד וג׳ בקצה אחד וג׳ באמצע כשרה ואע״פ שאינה תפורה על פני כולה מפני שנקראת ספר ונקראת אגרת. כך פי׳ הרמב״ם מה שאמרו בגמרא ואם הטיל בה ג׳ חוטי גידין כשרה ובלבד שיהיו משולשין. ויש מפרשים ובלבד שיהיו משולשין כלומר שיהיה מראש התפר עד מקום תפירת הגיד בריוח שיש ממנו עד תפירת הגיד הב׳ ומהשני לשלישי עד סוף התפר. וכתב בעל העתים ז״ל שאם תפר השאר בחוטי פשתן והטיל בה ג׳ חוטי גידין כשרה. ושיור התפר שמשירין בתחלת היריעה ובסופה הלכה למשה מסיני כדי שלא יקרע.

16 טז

ושאלו אל הר״ם אם המגלה צריכה הקף גויל ועמוד והשיב בתשובו׳ ר״ת ז״ל דנקראת ספר ונקראת אגרת ועבדינן לחומרא ודיינין ליה דין ספר לכל מלי לבר מחדא מלתא דיהיבנא ליה דין אגרת שאם הטיל בה ג׳ חוטין כשר׳ כמו שכתבנו. אבל לענין הקף גויל וכל גוף האותיות בצורתן ובזיינן של שעטנז גץ ובחסרות ויתרות הכל כדין ספר תורה ועמוד נמי צריכה כדאיתא פר״ק דבבא בתרא ומניח חלק מצד אחד כדי לגול עמוד ומצד אחר כדי לגול הקף.

17 יז

ובספר התרומה כתב שצריך לכתוב מ״ח שורו׳ כספר תורה. ובמסכת סופרים ראיתי שצריך מ״ב שורות כנגד המסעות או ס׳ כנגד ששים רבוא או ע׳ ואין ידוע כנגד מי או צ״ח כנגד צ״ח קללות שבמשנה תורה. ומיהו נראה שאין להקפיד במגלה במנין השורות כלל רק שלא יהיו נקודות ושלא יהיו ברכותיה כתובות בה ולא תהיה כתוב׳ בין הכתובי׳ ע״כ.

18 יח

וה״ר אשר ז״ל כתב והמגלה צריכה שתהא כתובה על הגויל כדתנן כתבה על הדפתירה לא יצא וכיון דלא יצא צריכין אנשים ונשים לשמוע ממגלה כתובה על הגויל וכל שכן לקרא בתורה בבית הכנסת צריך שיקרא בספר תורה כתובה על הגויל ע״כ. אבל במקום שאין גויל מצוי קורין בשאר דשעת הדחק שאני וכן נמי ספר תורה. וה״ר יעקב מפרש כי עבוד אלו הארצות חשוב כגויל ומייתי ראיה מהא דתנן במסכת גיטין פרק קמא דבעינ׳ כתב שאין יכול לזייף וכו׳ ועבוד שלנו כתב שאין יכול לזייף הוא עכ״ל.

19 יט

ומותר לקרות את המגלה היכא דלא אפשר במגלה גזולה כיון דקיימא לן גבי שופר דאין בקול דין גזל כ״ש שאין בקריאה דין גזל. ו״ו ויזתא צריך לממתחא בזקיפה דכלהו בחד זקיפה אזדקיפו. וצריך שיהיו כל עשר בני המן אריח על גבי אריח שלא תהא תקומה למפלתן.

20 כ

וצריך הקורא לקרו׳ עשרת בני המן ועשרת בנשימה אחת לפי שכלם נתלו כאחת ונהרגו כאחת. וצריך לומר עשרת בני המן ועשרת ואיש שלפניהן הכל בנשימה אחת. ומנהג להיות קורא ופושט כאגרת משום פרסום הנס. ואחר הקריאה כורכה ומברך לאחריה כמו שבארנו. ובמקום אחר מצאתי הקורא את המגלה בצבור כורך וקורא כספר תורה ואינו פושטה כאגרת וכן. המנהג בשתי ישיבות רבנו שבבבל ובכל מקומות ישראל כורך וקורא וכן המנהג כ״מ. וצריך הקורא שיכוין להוציא כל מי שישמענו שיהיה מחוייב בה.

21 כא

הקורא את המגלה עומד ויושב מה שאין כן בתור׳ שצריך הקורא לקרו׳ מעומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. ואפילו עשרה קורין כאחד ועשרה מתרגמין יצאו פי׳ איידי דחביבה להו יהבי דעתיהו. וכתב הרמב״ם ז״ל וקורא אותה גדול עם הקטן ואפי׳ בצבור.

22 כב

הקורא את המגלה בכל לשון יצא והוא שתהיה כתוב׳ באותו לשון שאם לא כן הויא כקורא על פה דקיימא לן דלא יצא. ויש אומרים שאם השומע היה יודע אשורית ויודע לעז ומכירו שאינו יוצא אם לא באשורית ומוכחי מן הירושלמי דבעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז ומשני כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרי׳ ידי חובתן. אמנם לפי הגמ׳ שלנו נראה שאפילו יודע אשורית יצא בכל לשון שיבין והוא שתהא כתוב בו. והלועז ששמע אשורית יצא אע״פ שאינו מבינו מדי דהוה אנשים ועמי הארץ דהא איכא מצות קריאה ופרסומי נסא.

23 כג

זמנים הרבה תקנו להם חכמים כמו שמפורש בגמרא ובזמן הזה אין קורי׳ אותה אלא בזמנה כמו שבארו ז״ל הואיל ומסתכלין בה עניי׳ לחלק להם מעות פורים לסעודת פורים וכשיראו שקורין בשאר הזמנין ולא יתנו להם יפנו וימנעו משמחת פורים שלא יתנו לבם לבקש עוד. והרי״ף פי׳ הואיל ועיניהם של עניים נשואות לתת מעות פורים אחר קריאתה מיד נצטרך לחלק להם מיד שמא יאכלום מיד ולא ישאר בידם במה יעשו סעודת פורים בזמנה וקיימא לן שסעודת פורים אינה אלא בזמנה ואנו אין בידינו מה לחלק להם שני׳. ויש מפרשי׳ שמסתכלי׳ בה שמונים כמה ימים יש ממקרא מגלה עד פסח ויבאו לאכול חמץ בפסח. ויש שגורסין ומסתכנין בה פי׳ להעמיד הדת מפני האומות ואם יהיו זמנים הרבה ירגישו האויבים בדבר. ואע״פ שזכרון נס חנוכה עושין ח׳ ימים ולא חששו לה אפשר לומר לפי שאותה מצוה היא לזכרון הנס של שמן לא לזכרון נס נקמת האויבים אבל זה שהוא זכרון נקמת האויבי׳ יש לחוש שלא יקנאו על זה. נמצא שאין קורין אותה בזמן הזה אלא בי״ד כפרים ועירות ובט״ו כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון:

24 כד

בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם היתה דעתו לחזור למקומו בזמן הקריאה ונתעכב ולא חזר קורא במקומו ואם לא היה דעתו לחזור אלא אחר זמן קריאה קורא עם אנשי המקום שהוא שם. וכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו אם אין ביניהן יותר על אלפים אמה הרי זה ככרך וקורין בט״ו. ובתוספתא גרסינן דבן כרך שהיה מפרש והולך בשיירא והיה על הים או במדבר ביום י״ד קורא בו ביום דכיון שאינו במקומו הולך אחר רוב העולם.

25 כה

וכתב הרמב״ם עיר שהיא ספק אם מוקפת חומה מימות יהושע אם לא קורין בשניהם בי״ד ובט״ו ובלילה אין מברכין עליה רק בי״ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם. ויש שואלין מפני מה אין קורין את המגלה מספק ב׳ ימי׳ ויש לתרץ לפי שאינה רק מדבריהם והם אמרו. ועוד כתוב ולא יעבור משמע שבני כרכין לא יוכלו לקרות כי אם בט״ו ובני עירות ג״כ לא יקראו באלו.

26 כו

ומי שרוצה לפרש ולצאת בשיירא כתב רבינו אפרים ז״ל שיכול להקדים לי״ג שהוא זמן קהלה לכל. ומוכח מדאמר שלא בזמנה בעשר׳ והיכי משכחת לה שלא בזמנה בזמן הזה אם לא כי האי גונא כשמפרש ויוצא בשיירא אמנם אם נתעכב ונמלך ולא הלך חוזר וקורא בי״ד ואע״פ שקרא בי״ג כדין בן כפר שהקדים ביום הכנסת שאם היה בעיר בי״ד שחוזר וקורא עמה׳. וכתב הראב״ד ז״ל שנהגו לקרותה מבעוד יום ליל י״ד כדי להקל על החלושים והמעוברות והבחורות שלא להתענו׳ יותר מדאי.

27 כז

והמקרא שלא בזמנה בעשרה לפי שאחר שאין זמנה צריכה פרסום יותר. אבל בזמנה נקראת ביחיד שאינה צריכה פרסום גדול אחר שהוא זמנה. והר״ז ז״ל כתב דבעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה. והראב״ד ז״ל הכריע וכתב דלענין בעינן עשר׳ מיהו במקום שיש צבור שקראוה בעשרה אם יש שם יחיד או יחידים שלא קראו עמהם יוכלו לקרותה ביחיד כיון שהיה בצבור פרסום הקריאה.

28 כח

והר״מ כתב במקום שאין מנין אם יש שם ד׳ או ה׳ ויש אחד מהם יודע לקרות המגלה והאחרים אינם יודעין האחד פוטר את כולן. אבל אם כולן יודעים אותה יקראו כולם לעצמם קורא המגלה לחולה או ליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אע״פ שכבר יצא ידי חובתו בבית הכנסת ומברך אפילו ביחיד עכ״ל. וכתבו מקצת הגאונים שאין מברכין על קריא׳ המגלה אם לא יהיה בעשרה לא לפניה ולא לאחריה.

29 כט

וקריאת הלילה כשרה כל הלילה וקריאת היום כל היום. ואין קורין אותה ביום אלא עד שתנץ החמה ואם קראה משעלה עמוד השחר יצא. שני ימים אלו שהם י״ד וט״ו אסורים בהספד ובתענית בין לבני עירות בין לבני כרכים ויום שלפניהם ושלאחריהם גם כן.

30 ל

ויש שנהגו להתענות ביום י״ג שהוא יום שלפניהם לפי שלא נאסר אלא תענית של צער אבל התעני׳ שאנו עושי׳ אינו אלא זכר לתעני׳ אסתר ושיזכור כל אדם שהבורא ית׳ רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אליו בכל לבבו כאשר עשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וכתב רב אחא גאון דכי חל פורים יום א׳ מקדימין ומתענין יום ה׳ כדי שלא יכנס בשבת כשהוא מתענה שאין מתענין ערב שבת אלא תענית של צבור וכגון תענית חלום וכן נהגו בהרבה מקומות. וכן דעת הר״ם ז״ל.

31 לא

פעם אחת באה אשה אחת ושאלה לפני הר״ש ז״ל שהיא רוצה לרכוב אחרי השלטונ׳ אמרה אם אוכל לאכול היום ואתענה למחר והשיב אינו מותר לאדם בעולם לפרוש מן הצבור. אמרינן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. ויש אומרים שאע״פ שהיו מתענין עם הצבור בחמשי חוזרי׳ ומתענין בששי כדי לסמוך התענית לפורים שכן דינו הואיל ואי אפשר לעשות בשבת יתענה בע״ש. ורבי קורא עליו הכסיל בחשך הולך. הוכח עצמו שאינו מתענה אלא זכר לדבר והוא מחמיר על עצמו לעשות כמקומו כאלו הוא קבוע מן התורה כיון שהורגלו רבים בחמישי דיו בכך עכ״ל הר״ם ז״ל. אך בארצות הללו נהגו לעשותו בע״ש.

32 לב

ובשנה מעוברת שאין קורין מגלה אלא באדר שני שני הימים האלו אסורין אף באדר ראשון בהספד ובתענית שאין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים. ואע״פ שאמרו יום טוב לא קבלו עליהו כלומר אסור עשית מלאכה מפני שהיו רובן עניים מפני הגלות והיתה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. מ״מ אחר כן נתקבל במנהג ומנדין כל העובר ועושה מלאכה בפורי׳. והירושלמי מוכיח שמותר בעשיית מלאכה מדאמר היה כותבה דורשה ומגיהה. וזה נוכל לדחות שזה אפשר שר״ל בשעת הדחק שלא היה להם מגלה אחרת לקרות עד שיכתבנה ואם תאמר הרי יש לו זאת שמתעסק ממנה נוכל לומר שהיא שאולה ממי שהוא רוצה להשיבה אליו ואינו מניחה להם לקרות.

33 לג

ומכל מקום ראוי לשמוח בו שמחה יתרה לתת שבח והודאה לשם ית׳ על הנס הגדול. אבל אין אומרים הלל בפורים לפי שקריאתה היא הללה כלומר שזו היתה כונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה לשם יתברך וזהו שיסד הפייט כי מקום תהלה היתה לישראל. ויש טעם אחר בגמ׳ דהיכי לימרו הלל הללו עבדי ה׳ ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן ר״ל שבאותו הזמן היו בגלו׳ עדין תחת יד אותו רשע ואין לומר הלל כי אם על הגאולה שלמה כגון יציאת מצרים ונס חנוכה שחזרה להם המלכות.

34 לד

וערבית שחרי׳ ומנחה מזכירין בהודאה על הנסים וחוזר לתפלתו. וכמו שמזכיר ענין היום בתפלה בהודאה כך מזכיר בברכת המזון ובברכת הארץ ומשפטו בכל דבר כמשפטו בחנוכה אשר כתבנו במקומו. ואחר תפלת ערבית אומ׳ קדיש זוטא ואין אומ׳ תתקבל לפי שעתיד לומר סדר קדושה אחר המגלה ואחר הקדיש נהגו לומר פיוט אחד.

35 לה

ואחר כך מברך ג׳ ברכות כאשר כתבנו וקורא המגלה וכל הקהל אזניה׳ אל המקרא להבין הנס הגדול. ונהגו לגעור למי שמסייע אל החזן בעל פה והטעם שמא השומע יתן לב לקריאתו שהיא על פה ולא לקריאת החזן וכבר בארנו קראה על פה לא יצא. ונהגו לרוב פרסום הנס לקרא כל הקהל בקול רם ארבע פסוקים של מגלה ואחר כך חוזר החזן וקוראם אחריהם והם איש יהודי. ומרדכי יצא. ליהודים. כי מרדכי. ואחר קריאת המגלה מברך הרב את ריבנו כאשר כתבנו. ואחר כך אומר סדר קדושה ומתחיל ואתה קדוש ואין אומר ובא לציון לפי שאין גואל בא בלילה. ואחר כך אומר קדיש שלם והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן.

36 לו

והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו כמו שכתוב ויתנו לנו מן הזרעונים. וכתב ה״ר אשר ז״ל כי יש נהגו שלא לאכול בשר בלילה ההוא כדי שלא יטעו ויחשבו שהיא סעודת פורים. ואחר אכילתן מברכין ברכת המזון ועל הנסי׳ כמו שכתבנו ובבקר ביום י״ד אחר י״ח ברכות או׳ קדיש זוטא ומוציאין ס״ת וקורין בה ג׳ בפרשת ויבא עמלק עד סוף הסדר ואומר קדיש זוטא וגוללין ספר תורה ואומר אשרי ועומד ש״צ לקרות המגלה ומברך לפניה ולאחריה כאשר ברך בלילה ואחר כך פותח החזן ואומר ובא לציון וכל סדר קדושה ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר קדיש שלם ואין אומר למנצח ולא שיר מזמור ואין נופלין על פניהם בשני הימים בלבד לפי ששניהם כאחד טובים וי״א מזמור אלי אלי למה עזבתני במקום שיר מזמור.

37 לז

ופורים שחל להיות באחד בשבת כתב ר״ח ז״ל שמבדילין קודם קריאת מגלה וכן דעת הראב״ד ז״ל ואומ׳ ויהי נועם אחר י״ח ברכות ואחר כך קורין את המגלה ואחריה אומר ואתה קדוש ואין אומר ויתן לך. אמנם מנהג נרבונה שלא להבדיל עד אחר קריאתה ואחר ויהי נועם וסדר קדושה כשאר מוצאי שבת ואין אומר ויתן לך. ויש מקומות שלא נהגו לומר ויהי נועם והר״ם נ״ע כתב שאומר ויהי נועם ואתה קדוש ויתן לך. ור״ף ז״ל כתב מיהו לא נהגו לומר ויהי נועם כי אם ואתה קדוש. ואחר צאתם מבית הכנסת שחרית מחלקין מעות פורים ונותנין לכל מי שירצה לקבל ואין מדקדקין בדבר והכל להרבות השמחה ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת במקום שאין שם מנין. כתב הר״ם נ״ע שיכול אדם לעכב מעות פורים שלו לעצמו ויתנם במקום שירצה ומגבת פורי לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו.

38 לח

ומשלחין מנות איש לרעהו. ואל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת. ונפקא לן מקרא דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד. ומתנות לאביונים במתנות לשני אביונים כך כתב ה״ר אשר ז״ל. והר״מ ז״ל כתב אין פחות מב׳ עניים ונראה שדקדק מדאמר בלשון רבים.

39 לט

ואוכלין סעודת פורים לשמחה. וסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא. וי״מ כעין לילה כלומ׳ כשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה. וסעודת פורים שחל להיות בשבת מאחרין אותה ואין מקדימין והטעם שאין עושין אותה בשבת משום דלא מצי לקיומי ומשלוח מנות ובירושלמי נותן טעם אחר דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה מי ששמחתו תלויה בב״ד יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים כלומר דמקודש ודאי מששת ימי בראשית.

40 מ

וכבר כתבנו למעלה שאסורין בעשיית מלאכה בקבלת מנהג על כל ישראל ואין לזלזל על המנהג כיון שפשט אסורו על כל ישראל. אמנם בנין של שמחה כגון לבנו׳ בית חתנים ונטיעה של שמחה כגון הנוטע בורנקי של מלכים מותר. וכן מלאכת מצוה שריא כגון כתיבה של מצוה. ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשטי המקראות שאדם שמח בהן כדכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. ואגרות של שאלת שלום וקורא בספר הזכרונות וכן כל דבר שאין צ״ע נראה שמותר. ונוכל לומר שאין אסור מלאכה רק לבני יומן ולאותן שהקדימו לקרות שאסורין ביום י״ד אבל בהספד ובתענית של זה אסור בזה בין לפניהם בין לאחריהם. וכן בשנה מעוברת אסורין אף באדר ראשון בשני הימים כמו שכתבנו בין לפניהם בין לאחריהם.

41 מא

וחייב אדם לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות אסור גמור ואין לך עברה גדולה מזו שהו׳ גורם לגלוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עברו׳ זולתן אך שישתה יותר מלמודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וינחם אותם וידבר על לבן וזו היא השמחה השלמה.

42 מב

ואף על פי׳ שאסור בהספד נוכל לומר שמי שהיה אבל שני ימים או שלשה קודם פורים שנוהג אבלותו משום די״ט לא קבלו עליהו. אבל האונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבלות ודחי עשה דרבים דאוריתא לשמוח בפורים דדברי קבלה ננהו כדברי תורה. וצריך עיון אם נושאין נשים בפורים לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. או נאמר שלא אמרו אין מערבין שמחה בשמחה אלא בימים טובים דכתיב בהו בקרא ושמחת בחגך מן התורה אבל דברי קבלה הם או דלמא חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה וצריך עיון. נשלמו הלכות מגילה ופורים תהלה לאל: