כז. דין תפלת המנחה
תפלת המנחה זמנה בתשע שעות ומחצה שבאותה שעה היה קרב תמיד של בין הערבים. ולפי שבערב פסח שחל להיות בשבת שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו רבו׳ ז״ל שהמתפלל אותה אחר זמן זה יצא. וזו היא נקראת מנחה גדולה.
וזמן המנחה עד שישאר מן היום שעה אחת ולפי שאין אדם יכול לכוין את זה אמרו ז״ל. שיתפלל אותה עד ששתקע החמה. ודיני טעה בתפלת המנחה תמצאם בהלכו׳ תפלה הכל כמבואר.
וזהו סדר התפלה אומ׳ אשרי וקדיש זוטא ואין לומ׳ תהלה לדוד במנחה עד שישלמו לבא מנין כדי שיאמ׳ עליו קדיש של תפלת המנחה. ולכך פירש רב עמרם ז״ל שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד כדי לומ׳ עליו קדיש כ״מ.
ומתפללין שמונה עשרה על הסדר בלחש ואחר כך חוזר שליח צבור התפלה להוציא מי שאינו בקי כמו בתפלת שחרית בקול רם. וכתב הרש ז״ל וזה לשונו ושליח צבור שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שנתפלו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיב׳ ומתפלל בקול רם לצבור והוא אינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ״ש ואין בזה לומ׳ המשמיע קולו כיון דעל ידי הדחק הוא עוש׳ אין בזה משום קטני אמנה.
וצבור שלא התפללו ואין שהות ביום להתפלל הצבור בלחש ולירד שליח צבור לפני התיבה אע״פ שאסור לבא לידי כך אפילו הכי יוצאין הצבו׳ ידי חובתן בתפלת שליח צבור וזהו חובתן.
צריכין הצבו׳ לעמוד אחריו בשעה שהוא יורד מראש התפלה ועד סופה כאדם שהוא מתפלל לעצמו ואין מפסיקין ואין משיחין ועונין קדושה.
ואח״כ נופלין על פניהם ואומ׳ תחנה ואח״כ קדיש שלם.