Siman 24כ״ד
1 א

כד. דין הלכות סעודה וברכת הפירות

2 ב

הלכות סעודה. כשאדם בא לסעוד נוטל ידיו תחלה ומברך על נטילת ידים.

3 ג

כתב הר״מ אסור לאדם לדבר משעת נטילה עד אחר ברכת המוציא משום הסח הדעת כדאיתא בברכו׳ תכף לנטילה המוציא.

4 ד

ולוקח פתו ומברך המוציא לחם מן הארץ. ירושלמי אין מברכין אלא בשעה שהוא פורס. אמר רבי חייא הדא אמרה הדין דנסיב עגולא ובריך עלויי ולא אתי לידיה צריך לברוכי עלויה זמן תנינות. אמ׳ רבי תנחום וצריך למימר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכן דעת הרמב״ם ז״ל.

5 ה

ובעל הבית הוא שבוצע כדי שיבצע בעין יפה.

6 ו

עשר תיבות יש בברכה זו כנגד עשרה מצות התלויות בתבואה לא תחרוש. לא תחסו׳. שדך לא תזרע כלאים. לקט. שכחה. ופאה. חלה. תרומה. מעשר ראשון. מעשר שני. וכנגד עשר תיבות שיש בפסוק מצמיח חציר. שנים או שלשה או יתר שאכלו על שלחן אחד האחד פוטר את כלם מברכת הלחם אם לא ירצו כל אחד לברך על עצמו. והר״ש ז״ל כתב שמצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו.

7 ז

והאח׳ המברך לכלם נוטל רשות מהם מדרך המוסר ואומר ברשות רבותי והם עונים ברשות שמים. ונהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף ולא גוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא כך כתב ה״ר אשר ז״ל.

8 ח

ועוד כתב וקודם שיבצע אדם צריך לברך ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין. ויש שמברך ואחר כך חותך הלחם בסכין כי אם יחתוך קודם הברכה לא לחם שלם הוא. ואנחנו נהגנו לחתוך תחלה כי כל זמן דאגידא החתיכה כלחם שלם מקרי. ועוד כת׳ ואיכא דשאיל אמאי לא מברך בורא פרי האדמה בלחם. ונ׳ לי דבורא פרי העץ מברכין שכך ר״ל הקב״ה בורא בעץ דבר שאין בו. אבל חטה יוצאה כמו׳ שהו׳ מכניסה ועל כן מברך המוציא כלומ׳ מה שאדם מכניס בארץ הקדוש ב״ה מוציא. ואם תקשה והרי פולין ועדשים וזרעוני׳ וכל מיני קטני׳ שאד׳ זורען והקב״ה מוציאן כמו שהן מברכין עליהן בורא פרי האדמה ולא פלוג רבנן ז״ל לברוכי עליהו המוציא והנכון בעיני כי באמת מברכין על החטה ב״פ האדמה כמו שמברכי׳ על הענבי׳ ב״פ העץ וכשעושי׳ מהן יין מברכי׳ בו פרי הגפן משו׳ דאשתני לעלויא וכן בחטה אם יכסוס אותה מברך עליה ב״פ האדמה וכשנעשה לחם מברך המוציא לחם מן הארץ כאלו הוא בעצמו הוציא הלחם מן הארץ דאין בגרגיר החטה שו׳ פסולת שאף הסובין ראוי עם הקמח מעורב שכך עני אוכל פתו בעיסה בלושה אבל בענבים איכא פסולת הרבה וצריך לעשות בו כמה דברי׳ עד שיהא ראוי לשתותו.

9 ט

ירושלמי עד כמה יפרוס. פי׳ כמה ירצה לאכול. ר׳ חנניא ור׳ מונא חד אמר כזי׳. וחד אמ׳ פחות מכזית. הלכך משמע דברכת המוציא כשאר ברכות הנהנין היא ואמרינן אסו׳ לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה ומברך על פחו׳ מכזי׳ המוציא וכן על פחו׳ מרביעית מברך בו פרי הגפן. ויש אומרי׳ דעל פחו׳ מכשעור אינו מברך רק שהכל דברכת הנהנין היא. ובשם רב אחא גאון ז״ל מצאתי דעל פחו׳ מכשעור אין צריך לברך אפי׳ שהכל.

10 י

ובשבת וביום טוב בוצע על שתי ככרו׳ שלמות דכתיב לחם משנה והוא קרא יתירא דמדכתב רחמנא שני העומר לאחד לא אצטריך למימר לחם משנה אלא ודאי לאשמועינן דחייב לבצוע על שתי ככרות שלמו׳ הוא דאתא.

11 יא

ויש נוהגין לבצוע התחתון לא העליון. ואנו נוהגין לבצוע העליון. ורב דבצע אכולא שירותיה. פירש ה״ר שמואל בר דוד ז״ל משום דקא דריש שתהא הבציעה פי שנים משאר ימות החול.

12 יב

ובתנחומא מצאתי כל מלי דשבת כפול שני כבשים. מזמור שיר ליום השבת. לחם משנה. זכור ושמור. ונראה שהמנהג על זה להדליק שני נרות כל זה מחבור ה״ר אשר מספ׳ המנהגות. ועוד כת׳ שם מחייבי כל ישראל לאכול שלשה סעודות בשבת. ונהגו הקדמונים להפסיק בשחרית בין סעודה לסעודה ופורסין מפה ומברכין ברכת המזון. ויש מי שעומד מן השלחן והולך לטייל חוץ לבי׳ או בתוך הבית ואומ׳ פר׳ אחד או משנה אחת או מזמור ומנהג יפה הוא דפריסת מפה מקרי הפסק לגבי חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום דפורסי מפה ומקדשי׳.

13 יג

וצרי׳ לקבוע שלשתן על היין. ושלשתן יבצע על שתי ככרו׳ שלמו׳ ויברך המוציא. ורבו דעו׳ חכמי׳ בגמרא כיצד הוא עושה והטוב והנכון שבכל המנהגו׳ להיות שתיהן שלמות ובוצע האחת כרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פירוש נקיט תרתי לזכרון לחם משנה ובצע חדא לזכר שהאחד לבו ביום והשני מתקיי׳ ומניח לשבת ולא הבאיש ורמה לא היתה בו.

14 יד

ואם מקלע ריפתא דערובא בצעינן עלה פי׳ ליום השבת אח׳ שבשלו ואפו כל מה שהיו צריכי׳ והטע׳ הואיל ועבד ביה מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי. ונוכל ללמוד מזה לשאר דברים כגון באגודה של הדס של לולב שמיחדין אותו להריח על הבשמים במוצאי שבת וכן שירי פתילות של שבת שמדליקי׳ אותן במוצאי שבת לברך על האור הואיל ועבידנא בהו מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי.

15 טו

ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שתכלה אמן מפי המסובין והטעם לפי שאין אדם רשאי לבצוע עד תום הברכה וזה שעונה אמן כמברך ולפיכך יוצא בענייתו. ואין אחד מהם רשאי לאכול פירו׳ מאותו הככר שבצע עד שיאכל המברך אם לא ברשות המברך. וכת׳ בירושלמי דאם כל אחד ככרו לפניו מותר.

16 טז

לשון הר״ש ז״ל ומקמי דליבצע בעו למתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד ובתר דשרי ובצע אסור לי׳ לאשתעויי עד דטעי׳ אותה פרוסה ואי אשתעי מקמי דטעי׳ צריך לחזור ולברך. וה״ה בכלהו ברכתא דמיכלא ומשתיא אי אפסיק להון צריך לחזור ולברך אבל אי אפסיק לצורך מיכלא לא הוי הפסקה והיכי דמי הפסקה זו אמר רב טול ברוך טול ברוך לא הוי הפסקה והבא מלח או לפתן ואפילו גביל לתורי לא הויא הפסקה דכולהו צורך אכילה הוא דכתי׳ ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וברכת וכולהו בדיעבד וכד שרי המוציא לא לבצע ויברך ואח״כ יאכל אלא מברך תחלה ואח״כ בוצע. וצריך שתכלה הברכה עם בציעת הפת. והיכא דאקרי ואכל לחמא ואשתלי ולא שרי המוציא ובתר הכי אדכר הדר שרי המוציא ואכיל ודוקא דלא גמ׳ סעודתיה אבל אי גמר סעודתיה ולא יכיל למיכל טפי לא ליברך דמעיקרא הוה חזי לי׳ לברוכי המוצי׳ וכיון דאכיל וגמר לי׳ אדחי׳ לי׳ וכל נראה ונדחה שוב אינו נראה. והכי אמרי׳ בכל ברכות דמקמי מיכלא ומשתיא דכיון דגמר אדחי לי׳ ואינו חוזר ונראה ע״כ.

17 יז

וקודם שיעשה המוציא בשבת יקדש על הכוס שנזכור את יום השבת אין לי אלא ביום בלילה מנין ת״ל את יום. ובהלכות שבת נבאר הלכות קדוש בג״ה.

18 יח

בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואין האחד יכול לפטור את האחרים כמו בברכת הלחם וברכת המזון לפי שאין בית הבליעה פנוי פי׳ שמתוך שאוכלין אין מכווני לבם לברכה שזה מברך לפיכך אינן יוצאין בה וצריך כל אחד ואחד לברך לעצמו. ויש מפרשין שאין בית הבליעה פנוי אינן יכולין לענות אמן בפה מלא. וכתי׳ ימלא פי תהלתך ולפיכך אינן יוצאין בו והנכון שאינן יכולין לענות אמן מפני הסכנה וכן נראה מהירושלמי ששנינו כל אחד מברך לעצמו שאין בית הבליעה פנוי. א״ר מונא הדא אמר האי מאן דעטיש בגו מיכליה אסיר למימר ליה אסותא משו׳ סכנתא.

19 יט

כת׳ הר״י בא להם יין לאחר המזון בין שהוא טוב בין שהוא גרוע מברך עליו הטוב והמטיב כשיש אחרים עמו. ורבני איברא היו נוהגי׳ שאחד פוטר את האחרי׳ לעני׳ הטוב והמטיב שאינו בא אלא לשמחה ובשביל האחרי׳ ומסתברא טעמיהו. והר״ף ז״ל כת׳ ואח׳ מברך לכולן אפי׳ בתוך המזון ורבי׳ נוהגי׳ כן. ובמחזור דויטרי כתב שאם אמ׳ סברי מורי שאחד מברך לכלן בפ״ה.

20 כ

ורבינו יחיאל אמר כיון דבתוך הסעודה הוא בא ואין בית הבליעה פנוי אם כן לענין הטוב והמטיב נמי כל אח׳ מברך לעצמו מדי דהוה אברכת בפ״ה. ואם תאמ׳ אם כן מה שייך בכאן המטיב לאחרים יש לומר דכיון ששנים נהנין מאותו דבר שייך ביה המטיב לאחריני אף על גב דכל אחד מברך לעצמו וראיה מההיא דאמרינן אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטו׳ והמטיב הטו׳ לנפשיה והמטיב לאחריני לאשתו ומי לא עסקינן שעומד רחוק מאשתו שאין אשתו נפטרת בברכה זו שמברך הבעל לפי שאינה שומעתו ואם כן גם היא צריכה לברך לעצמה הטוב והמטיב אלא שמע מינה ששניהן נהני׳ מדבר אחד מברך הטוב והמטיב אע״ג דכל אחד מברך לעצמו.

21 כא

והיכא שמתכוני׳ המסובי׳ לפטו׳ עצמן מבפ״ה יש להסתפק אם יפטור אותן אם לאו. ונראה דלא כפר״ח ז״ל דלא פלוג רבנן. כתב הר״מ שותה יין חדש אחר יין ישן או להפך אינו מברך הטוב והמטיב כי אם בפ״ה. וכל שלשים יום של תסיסתו נקרא חדש. והר״ף ז״ל כתב שלא לחלק כי לעולם מברכי׳ הטו׳ והמטיב אפי׳ מן הגרוע רק שלא יהיה גרוע יותר מדאי.

22 כב

ודברים הבאי׳ בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינן טעוני׳ ברכה לא לפניה׳ ולא לאחריה׳. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעוני׳ ברכ׳ לפניה׳ ולא לאחריה׳. ובשמועה זו מפרשי׳ הגאוני׳ כמה פרושי. אמנם הנכון מה שפירש ה״ר יצחק ז״ל וזהו פי׳ דברים הבאי׳ בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשר ובצים ודגים וגבינה שאין דרך לאוכלן שלא בשעת סעודה כמו שדרך לאכול פירו׳ אבל דרכן של אלו לאוכלן בשעת סעודה להשביע. וכן דרך דייסא וחביץ קדרה ושאר מיני קדרה. פי׳ דייסא תבשיל של חטי׳ כתושי׳. חביץ קדרה תבשיל שעושי׳ מקמח ודבש ונעש׳ עבה על ידי הדבש שדרך כל אלה לאכלן בשעת סעודה להשביע וכיון שהדב׳ כן מעיקר הסעודה הן שהרי משביעי׳ וכונתו של אדם להשביע ואע״פ שאוכלן בלא פת אינו מברך לא לפניהן ולא לאחריה׳ לפי שנכללי׳ עם הפת עצמו וברכת הלחם שברך תחלה וכן ברכת המזון שיברך בסוף פוטרתן. אבל דברי׳ שאינן באין מחמת סעוד׳ כלומ׳ שדרכן לאוכלן כל היום אפי׳ שלא בשעת סעודה כגון פרו׳ וכיוצא בהן אם הביאן בתוך סעוד׳ ואוכלן בלא פת אינן מעיקרי הסעוד׳ וטעוני׳ ברכ׳ לפניה שאינן נגררי׳ אחר ברכת המוציא שברך תחלה אבל אין טעוני׳ ברכ׳ לאחריהם כיון שעתיד לברך ברכת המזון על מה שאכל גם זה נכלל עמו ודברי׳ הבאי׳ לאח׳ סעוד׳ כלומר אח׳ שסיימו כל סעודתן אין אותן הדברים נטפלי׳ עם המאכל כלל אע״פ שעדין לא ברכו ברכת המזון וצריך לברך עליהן ברכה הראויה להם תחלה וסוף.

23 כג

וכתב רבנו יצחק הזקן ז״ל כי מה שאמרו רז״ל דברי׳ הבאין לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם זהו בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם לעקור השלחן קודם ברכת המזון ועל כן אמרו שאין מצטרף כלל עם מה שאכל אבל נראה כסעודה בפני עצמה וע״כ צריך לברך עליו תחלה וסוף. אבל בזמן הזה שאין המנהג לעקור השלחן עד אחר ברכת המזון אע״פ שנסיי׳ לאכול כל זמן שלא נברך ברכת המזון אינו נקרא לאח׳ סעודה אלא דנין הדבר כמו בתוך הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וכן צריך לפרש בכל מקו׳ שנמצא בתלמוד לאחר המזון אין הדין נוהג אלא בימי חכמי התלמוד אבל עכשו יש לו דין כמו בתוך הסעודה.

24 כד

כת׳ הר״ם כשאוכלין שני מיני פרות או שלשה או אפי׳ מין אחד אם כלן לפניו בשעה אחת מברך על כל אחד ואחד לבדו ברכה ראשונה לבד מפני הסח הדעת אבל לא ברכ׳ אחרונה. והגיה הר״ף ז״ל עליו. מיהו כשאדם אוכל בבית חברו כגון בברית מילה ופורים די לו בברכה אחת על כלן ואפי׳ כלה מין זה קודם שיביא לו מין אחר דכיון שתלוי בדעת בעל הבית אינו עושה הסח הדעת כדאמרינן בברכו׳ אנן אדעתא דריש גלותא סמכינן. עכ״ל הר״ף ז״ל. עוד כתב הר״מ כשאדם אוכל פרו׳ ודעתו לשתות יין אחריהן מברך קודם השתיה ברכה אחרונה על הפרו׳ שהיא בורא נפשות רבות ואחר כך בורא פרי הגפן על היין כדי להרבו׳ בברכות.

25 כה

וכתב אחד מן הגאוני׳ ז״ל כל המברך לאחר היין שבתוך הסעוד׳ קודם ברכת המזון הרי זה משובח שהיין שבא לאחר ברכת המזון אינו פוטר היין הבא בתוך הסעוד׳ לפי שמפסיק בברכ׳ המזון ומסיח דעתו בנתים. וראי׳ גדולה על זה ממה שמברכי׳ בפ״ה על הכוס של ברכת המזון ואם אין ברכת המזון הפסק למה מברכי׳ בפ״ה על זה הכוס והלא מן הדין הוא שיפטר ביין שבתוך המזון. הרי למדנו שיין של ברכ׳ המזון אינו נגרר עם יין שבתוך הסעוד׳ ולפיכ׳ צרי׳ לברך לפניו ולאחריו שכיון שהדב׳ כן במה יפטר מברכ׳ של אחריו אלא ודאי צרי׳ לברך על הגפן ועל פ״ה קודם ברכת המזון. אמנם אותו הגאון ז״ל לא רצה לעשו׳ כן בפני תלמידיו כדי שלא יטול עטרה ולקבוע הלכה לדורו׳ אבל היה אומ׳ כל העושה כן ינוחו לו ברכו׳ על ראשו כי אין ברכ׳ המזון פוטרת אלא דבר של מזון. וכן כתבו גאוני צרפת שבברכת שלש אינה פוטרת מעי׳ שלש ואם אוכל אדם דייסא או חביץ קדרה וכיוצא בהן אע״פ שהברכה של אחריהן היא מעי׳ ברכת המזון אין ברכת המזון פוטרת. ומביאין ראיה ממה שאמרו ז״ל דברי׳ הבאי׳ לאח׳ סעוד׳ טעוני׳ ברכ׳ לפניהם ולאחריהם ואם כן שברכת שלש פוטרת מעין שלש למה נברך לאחריהם תפטרם ברכת שלש.

26 כו

ויש גאוני׳ שחולקין קצת בדבר זה. ואומרים שדין זה ודאי בשאר דברי׳ חוץ מן היין שודאי יין ברכת שלש שהיא ברכת המזון פוטרת מעין שלש. ואם שתה אח׳ שאמ׳ הב ונבריך שאמרו ז״ל אסור לשתו׳ בלא ברכ׳ מברך לפניו ואין מברכין לאחריו שברכת המזון תפטרנו ואפי׳ יברך ברכת המזון בלא כוס. וסיוע לדבר זה מה שאומ׳ ז״ל חמרא סעיד ומשמח והוינן בה ואם כן נברך עליה שלש ברכו׳ ומשני לא קבעי אנשי עלויה נראה דאי קבעי אנשי עלויה היינו מברכין עליו שלש ברכות כמו על הפת. וכיון שכן דין הוא שתהיה לו מעלה יתירה על שאר המיני׳ שתפטרנו ברכת שלשה כמו מעין שלש.

27 כז

השותה מי׳ בסעודתו חייב לברך שהכל נהיה בדברו על כל פעם ופעם שהוא שותה לפי שאין קבע למי׳ לפטור כל שתיותיו בפעם ראשונה כמו שיש ליין ששותין אותו לתאות נפש ולהשביע ולהברות ואפי׳ בלי צמא לפיכ׳ הדין נותן לפטר כל השתיות בפעם ראשונה. אבל מים שאדם נמלך מהן בכל פעם לא ישתה מהן אם לא בהכרח גדול ודעתו שלא לשתו׳ עוד מהן אם יוכל לעמוד על עצמו צרי׳ לברך בכל פעם ופעם.

28 כח

והקובע סעודתו על המים כגון חולה או ערב תשעה באב בסעודה המפסיק בה אומר שאינו שותה יין כל עקר כשיברך ברכת שלש אחרי אוכלו לא יקבענה על הכוס כלל כ״מ. ור״ת ז״ל כתב שהשותה מים בסעודתו שלא לצמאו רק להעביר המאכל המעוכב בגרונו לא יברך עליהן כל עקר לא לפניהם ולא לאחריהם כי מעיקר המזון הן וכן דעת הר״ם מקוצי ז״ל ומביא ראיה ממה ששנינו מפני מה אמרו דברים הבאין בסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכ׳ לא לפניה ולא לאחריה מפני שהפת פוטרת והוינן בה אי הכי יין נמי ומשני יין גורם ברכ׳ לעצמו כלומ׳ היין יש לו חשיבות שבאה על ידו ברכה אחרת כגון קדוש והבדלה ושאר ברכו׳ מה שאין כן בשאר דברי׳.

29 כט

וי״מ גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם ברך על היין ושתה אחר כן משקין אחרים אין צריך לברך עליהן לא לפניהן ולא לאחריהם שברכת היין שברך תחלה ושיברך בסוף פוטר אותן כמו ששנינו פת פוטר כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין. ואע״פ שאין הלכה מהפת הלכה היא מהיי׳.

30 ל

וי״מ גורם ברכ׳ לעצמו שעל כל שאר הדברי׳ אין מזכירין בברכ׳ שם האילן המגדל אותן אלא בפ״ה סתם היא כללית ועל היין מזכירין הגפן שיצא ממנו היין וזהו חשיבות ומעלה שיש לו על שאר פרות. הרי למדנו שמתוך חשיבות שיש לו אין הפת פוטרתו אבל מים שאין לומ׳ טעם הפת פוטרתן.

31 לא

ויש דוחי׳ ראי׳ זו ואומ׳ שאין לדמות המים ליין כי ביין שהוא מזון ודאי היינו אומר׳ שהפת תפטרנו אם לא מטעם שגורם ברכ׳ לעצמו אבל מים שאינן מעין מזון אין הפת פוטרתן. ודחוי זה אינו כלום שאף המים הן מעין מזון אחר שבאין בסבת הפת והלכך הדין נותן שתהיה הפת פוטרתן. ואע״פ שיצמא למי׳ קודם שיברך על הפת אין לומר שלא באו המים בשעת הפת שהיה צמא קודם לכן ויהיה צריך לברך עליהן בעת שתיתו אותן כי מאחר שלא רצה לשתות קודם אכלו הפת כדי שלא יזיקוהו המי׳ בלתי הפת נראה ודאי שאותה שתיה בסבת הפת הוא. הדין הוא שתהיה הפת פוטרתן.

32 לב

כת׳ גאון מי שאינו בקי במטבע ברכ׳ שנתקנה על הדבר שירצ׳ לאכול יאכלנו בתוך הסעוד׳ דפת פוטרת הכל ואם לא יעשה כן מכל מקום מוטב שלא יאכל ממנו כלל. וכן מסיק בירושלמי ר׳ ירמיה בעי הדין דאכיל סולת מאי מברך בסופיה. ומשני ר׳ לא אכל סולת מן יומוי שלא לברך אחריה ברכה שלא כתקנה. וכן אמרו ז״ל כל שהו׳ עיקר ועמו טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל מכאן למדנו שאם מלפת אדם את הפת במיני פרו׳ כגון תאנים וענבים ואגוזי׳ ותפוחי׳ והדומה להן או במיני ירקות כגון תבשיל של מיני קטנית או תבשיל של מיני דגן או תבשיל של קמח והדומי׳ להם ואין צרי׳ לומ׳ דברי׳ המיוחדין ללפת כגון בשר וגבינה ודגי׳ וחלב ובצי׳ כל אלה הפת פוטרתן ואע״פ שלא היו על השלחן כשברך על הלחם.

33 לג

וכן יכול אד׳ לטבול פתו ביין ולא יברך על היין כלל כי הפת עיקר והיין טפל וכבר ברך על הפת ולעולם אינו חייב לברך על המשקה לא בפ״ה ולא שהכל עד שישתה אותו בלי תערובת. וכן כשנותנין בקערה יין ומלח או שאר תבלין לעשו׳ מטעמי׳ לטבול בהן בשר אין צריך לברך על אותו היין לפי שהבשר עקר וכבר נפטר בברכת הלחם שהרי בא ללפת הפת. ואם יאכל הבשר בלתי פת יברך על הבשר שהכל ויפטור הטבול שהוא טפל לו.

34 לד

ויש גאוני׳ שחולקי׳ על זה ואומ׳ כי ודאי דברי׳ המיוחדין ללפת בהן כגון בשר ודגי׳ ובצים וגבנה וחלב או תבשיל של ירקות שכל אלו אינן חשובי׳ מזון בפני עצמן אבל מיוחדי׳ הן ללפת אע״פ שלא היו על השלחן בשעה שברך על הלחם וגם לא היה בדעתו שיביאו אותן אלא שהובאו אחר כן דרך מקרה ומלפתין בו את הפת הפת פוטרתן. אבל מעשה קדרה של מיני מזון כגון תבשיל של חטי׳ ושל קמח והדומי׳ להם שהן מזון בעצמן אם הובאו על השלחן אחר ברכת הלחם אפילו אוכל אותן עם הפת אין הפת פוטרתן לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם שאינן מיוחדין ללפת ולפי׳ אין לפטור מברכ׳ שלפניהן אבל מברכה של אחריהם שהיא על המחיה ועל הכלכלה נראה ודאי שברכת מזון פוטרתן אח׳ שאוכל אותן בתוך הסעודה שברכת המזון פוטרת כל דבר מזון הבא בתוך הסעודה.

35 לה

וה״ה לכל פרו׳ האילן שהובאו על השלחן אח׳ ברכת המוציא כגון אגוזים ותפוחי׳ וכיוצא בהן אם אוכלי׳ אותן עם הפת כמו שדרך קצת בני אדם שמלפתי׳ בהן את הפת נאמ׳ שבטלה דעתן אצל כל אדם וצריכי׳ ברכ׳ לפניהם לפי שאין ברכת הלחם פוטרת אלא דבר שיש לו תורת לפתן מה שאין כן באלו אלא אם הובאו על השלחן קוד׳ ברכת המוצי׳ שוב אין צריכי׳ ברכ׳ לא לפניהם ולא לאחריהם לא פרות ולא מעשה קדרה כי כיון שעומדין לפניו בשעת המוציא היה דעתו על כל מה שהיה לפניו שמלפת את הפת. וכן אמרו רז״ל ברך על הפת פטר את הפרפרת. ופרפרת נקרא כל דבר הבא עם הפת. וכן כתב ה״ר יונה ז״ל שאם מביאין על השלחן מיני פרו׳ ללפת ואח״כ אוכלין בלא פת אחר שאכלו בהן הפת שאינן צריכין ברכה מאחר שמתחלה עשו מהן עקר הלפתן ונפטרו בברכת הפת.

36 לו

וכתבו הגאוני׳ שמי שיש לפניו פרוסה של חטים ושלמה של שעורי׳ מברך על פרוסת החטים ופורס השלמה של שעורי׳ לפי שהחשוב עדיף והוא קודם לברכה. והרמב״ם ז״ל כתב שמברך ובוצע בשתיהן בשלמה של שעורים שהשלמה מצוה מן המובחר ובפתיתין של חטים משום דחשיבי ואפילו היו שתיהן של חטין אלא שהפרוסה מסולת נקיה יותר מברך על הפרוסה לפי שהחביב קודם אבל לעולם היו שתיהן שוות ישתדל אדם לברך על השלמה לפי שהשלמה לברכה מצוה מן המובחר לברך על הלחם שלם ומראשו.

37 לז

ולענין פירורין דקין כת׳ הרב רבינו יונה ז״ל ששלשה דינין חלוקין הן בזמן שהפרורין מבושלין אם יש בפרוסו׳ קיימות עד כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות ואם לאו אע״פ שיש בהן תואר לחם אין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונות. ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה לפי שכל זמן שהלחם מבושל לא תואר לו ולא הדר. ובזמן שאינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי מרק או דבש בלי שום בשול אם יש כזית בפרוסא מברך עליהן המוציא ושלשה ברכות.

38 לח

ובזמן שאינן מבושלין ולא מחוברין אלא מפוררין לבד אף על פי שאין בהן כזית ולא תאר לחם שהן דקין מאד מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות לפי שמאחר שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא מתורת לחם. כל זה כתב הרב רבינו יונה בשם כמה גאונים ז״ל.

39 לט

ורבנו חננאל ז״ל כתב שאין מברכין המוציא על פרורין פחותין מכזית אפילו יש בהן תואר לחם. ורז״ל הזכירו בתלמוד לענין המוציא ולענין הפרשת חלה כמה מיני מאכלים שהיו עושים באותן הדורות ועכשו אין אנו בקיאין בהן כגון נהמא דהנדקא ומרתח גביל ולחם העשוי לכתח ורבים כאלו.

40 מ

ועל כלן כתב רבינו תם ז״ל כלל גדול שאין להרהר אחריו וזהו הכלל. כל דבר שבלילתו רכה ולא נאפה בתנור פטורה מן החלה וכל דבר שבלילתו עבה אף על פי שלא נאפה בתנור חייב בחלה.

41 מא

וראיה ממה שאמרו ז״ל במסכת חלה תחלתו עיסה וסופו סופגנין או תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה עד שתהא תחלתו וסופו סופגנין כלומר אם גלגל אותו מתחלתו עב כמו שאר עיסות ולבסוף אפאו באלפס בשמן או בשאר משקין כמו שאופין הסופגנין חייב בחלה כיון שבלילתו היתה עבה מתחלה. וכן אם היתה תחלתו סופגני׳ פי׳ שהיתה בלילתו רכה כגון סופגנין שעושין בלילתן רכה ועל זה נקראין סופגנין כלומר שהן רכים וחלולין כספוג וסופה עיסה שנאפת בתנור כשאר עיסות חייבות בחלה שבאחד מכל הדברים האלה היא מתחייבת. והוא הדין אם אפאה באלפס בלא שום משקה שאם יש שם משקה הוי תחלתה סופגנין. וראיה על זה מה שאמרו בירושלמי אמר ר׳ שמעון בן לקיש כל שהאור עובר תחתיו פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא. אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה.

42 מב

וכל עיסה שנתגלגלה לעשו׳ ממנה פת לאכילת אדם אע״פ שבלילתה עבה פטורה מן החלה שכך אמרו רז״ל עיסת כלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה אע״פ שבלילתה עבה.

43 מג

ויש מתירי׳ לאכול חוטי הבצק הנקראין בלשון משנה ובלעז פינייול״ש או לטריא״ה או וירמינ״ט בלתי חלה אע״פ שבלילתן עבה מתחלה ואין מברכין עליהן המוצי׳ כיון שלא לשו אותן מתחלה אלא לבשל לא על מנת לעשות פת מהן ולא דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה.

44 מד

ויש מחמירין בדבר ואומר׳ שכל זמן שיעשנה כעכין כלומר ערוכה ומקוטפת כשאר עיסות שעושין מהן פת אע״פ שלא נעשית לאכילה חייבת בחלה מפני מראית העין. וכן אמרו רז״ל מעשיה מוכיחין עליה. עשאה כעכין חייבת בחלה. כלמודין פטורה. פי׳ כלימודין כנסרים. פירוש פתיתין ארוכין שאינו מקפיד על לישתן וקטופין ולפיכך פטורה בזה שכיון ששנה בה אין לחוש במראית העין.

45 מה

וכתב רבי יצחק הזקן ז״ל שבכל דבר שפטור מן החלה פטור מברכת המוצי׳ ומג׳ ברכות. והרב רבי יונה ז״ל כת׳ שיש לחלוק בדבר שאם הוא דבר שבלילתו עבה מתחלה ואח״כ רכך אותה על ידי משקה שודאי חייב בחלה לפי שהית׳ הבלילה עבה מתחלה וחיוב החלה הגלגול אבל אין מברכין עליה המוציא לפי שהיא תלויה בלחם וזה נתבטל מתורת לחם וכן אין מברכין עליו שלשה ברכות.

46 מו

וכתבו הגאונים ז״ל כי כשאדם קובע סעודתו על כמה מאכלין שעושין מעיסה בין שבלילתן עבה בין שבלילתן רכה אף על פי שאין דרך קביעות בכך מברך עליהן המוציא וג׳ ברכות אחר שהוא קובע סעודתו עליהן ור׳ יצחק הזקן ז״ל כת׳ שאין הקביעו׳ מועיל בכל דבר אלא דברים שהן ראויין להיות מזון כגון פת הבאה בכסנין שהוא פת המתובל בתבלין.

47 מז

והרב רבי׳ אשר כת׳ פת הבאה בכסנין פי׳ פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון והוא פת העשוי מבשמים מברך לפניו ולא לאחריו דברכת המזון פוטרתן. ותרגו׳ נקודי׳ של אשת ירבעם בן נבט הוא כסני. ונ׳ לי לכך נקרא שמו נקודי׳ שהבשמי׳ נראין בו נקודות אבל יבש היה נקודים אינו מתורת כסני ונקר׳ נקודים שנרא׳ בו העפוש נקודו׳ נקודות עכ״ל.

48 מח

ויש מפרשי אותו פת שעושין מן העיס׳ בכסין ומכניסי׳ לתוכן סוכר ושקדי׳ ומיני מתיקה וכגון לחמניות שקורין אובלי״ש או בראצדלי״ש וכגון נהמא דהנדק׳ שהוא בצק שצולין אות׳ בשפוד ומטגנין אות׳ בשמן או בבצי׳ וכיוצא בדברי׳ אלו ודאי מועיל בהן הקביעות לפי שהן דברי׳ הראויין למזון אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בין שני ברזלי׳ ונקראין ניבלא״ש אין קביעותן קבע ואין מברכין עליהן רק בורא מיני מזונות שאין קביעות אכילה בהן כלל.

49 מט

וכתב הרמב״ם ז״ל שבכל אלו הדברים אם אחרים קובעין עליהן אע״פ שהוא אינו קובע חייב לברך ואם אין אחרי׳ קובעין אע״פ שהוא קובע אינו מברך שבכל אלו הולכין אחר הרוב ובטלה דעתו אצל כל אדם.

50 נ

ומה שאמרו ז״ל היו יושבין כל אחד מברך לעצמו כלומר שאכלו בלא הזמנה אלה שהיו יושבין וכל אחד התחיל לאכול ולא הסכימו לאכול יחדיו. אבל אם הסכימו אחד מברך לכולן. ודייקי רבוותא הסבו אין לא הסבו לא. ואי אמרי נזיל וניכול נהמא בדוך פלן אף ע״פ שלא הסבו אלא שכל אחד אוכל מככרו אין צריכין לקבוע מקום ואחד מברך לכלן.

51 נא

וכן אם היו רוכבי׳ על גבי בהמ׳ ואמרו נאכל ולא ירדו מעל בהמתם אע״פ שכל אחד אוכל מככרו מצטרפין בין לברכת המוציא בין לברכת שלש אם עמדו במקו׳ אחד אבל אם היו מהלכין צריכין כל אחד לברך לעצמו. ואם היו אוכלין בשדה מפוזרין ומפורדין אף ע״פ שהיו אוכלין כלן בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקו׳ ואוכלין בפזור אינן מצטרפין.

52 נב

ועוד כתב רבנו יצחק הזקן ז״ל וכי מה שאמרו הסבו אין לא הסבו לא היה בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם להיות בפני כל אחד ואחד שלחן ומפה בפני עצמו ועל כן צריכה הסבה להצטרף אבל בזמן הזה שיש לכל החבורה שלחן אחד אין לחוש להסב כי בישיבה מצטרפין ואע״ג שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן בין ברכת המוציא בין ברכת המזון.

53 נג

והר״י מקורבל״י ז״ל כת׳ והיכ׳ שלא קבעו מקום לסעוד׳ רק במקרה ישבו שלשתן יחד כל אחד מכרך לעצמו בין לענין ברכת המוציא בין לענין ברכת המזון ואם קבעו מקו׳ אחד מברך לכלן וכן אם היו מהלכין בדרך ואמרו נזיל וניכול במקו׳ פלוני נתחייבו בזמון עכ״ל.

54 נד

והגיה עליו הר״ף ז״ל ואמ׳ מיהו בתוספו׳ משמ׳ לדידן הוי פת קביעו׳ אך כשמהלכין בדרך עד שישבו צ״ע. עד כאן לשונו.

55 נה

ברכת היין בא״י אמ״ה בורא פרי הגפן. כתב הר״ם כשנכנס אדם בבית חברו ויש לשם חבורו׳ הרבה שאוכלין וכל אחד מושיט לו כוסו מברך על כל אחד ואח׳ בפ״ה בכל פעם הוא נמלך.

56 נו

וכתב רבנו יצחק הזקן ז״ל שיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון לפי שהיין שלפני המזון לשתות ושבתוך המזון בא לשרות זה שבא לשתו׳ פוטר זה שבא לשרו׳ ולפיכך בשבתות וימים טובים שאדם מקדש על היין קודם אכילה ומברך בפ״ה אינו צריך לברך על היין שבתוך המזון ולא מבעיא ברכת היין של קדוש לבד שאין קדוש אלא במקום סעודה ובדין הוא שיפטור יין שבתוך הסעודה אלא אפילו ברכת היין של הבדלה או כל זמן שישתה לפני המזון אחד שהסב לאכול יין שלפני המזון פוטר שבתוך המזון מהטעם שכתבנו.

57 נז

ואם בא יין אחר בתוך המזון מברך הטוב והמטיב כאשר כתבנו למעלה דקיימא לן שנוי יין אין צריך לברך בפה כיון שברך על היין הראשו׳ אבל הטוב והמטיב מברך. ואפי׳ אם היה היין גרוע מן הראשון מברכין עליו ברכה זו על רבוי הטובה.

58 נח

ואמרו רז״ל שאין מברכין אותה אא״כ הוא מסב עם אחרים השותין אותו ונהנין עמו דהכי פי׳ דברכת הטוב לו והמטי׳ לאחרי׳ אבל אם הוא לבדו יושב אינו מברך הטוב והמטיב שכך אמרו רז״ל קצבו של דבר על שלו אומר שהחיינו ועל שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב.

59 נט

ובתוך המזון אין אחד יכול לפטור חברו מברכה זו לפי שאין בית הבליעה פנוי. כאשר כתבנו למעלה. ואם באו להם כמה יינות בתוך הסעודה צריך לברך על כל אחד ואחד כדאמרינן בגמרא ר׳ פלוני על כל חביתא וחביתא דהוה פתח מברך הטו׳ והמטיב.

60 ס

וכתב הראב״ד ז״ל שעל כל שנוי שיבא לו יברך הטוב והמטיב וכן אם ברך על הפת שפטר את הפרפרת מברך עליו הטוב והמטיב אבל בשנוי הפת לא באר שיברך הטוב והמטיב. ודעת קצת הפוסקי׳ דדוקא על שנוי יין צריך לברך הטוב והמטיב אבל על שנוי פת אין מברכין לפי שהיין הוא ברצון הש״י ואין הדבר נתון לבני אדם לעשותו טוב או רע תדע שכן הוא שהרי מחבית אחד יצאו כמה חביו׳ אחד טוב ואחר רע אבל הפת בידי אדם הוא לעשותו יפה או ההפך ועל כן אין הדין נותן להיות מברך על השנוי כיון שברך על אותו שבתחלת הסעוד׳ ויש חולקין על זה ואומ׳ שעל רבוי נברך הטוב והמטיב ואנו נהגנו הדעת הראשו׳.

61 סא

ברכת הפרות על כל פרות האילן מברכין ב״פ העץ. ואם הפרי מה׳ המינין כגון ענבים ותאני׳ ורמוני׳ מברכי׳ אחריהן בא״י אמ״ה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמד׳ טוב׳ ורחב׳ שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה׳ אלהינו עלינו על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך ובנה ירושלם עירך במהרה בימינו ותטענו בה ותנחמנו בתוכה כי אל טוב ומטיב אתה בא״י על הארץ ועל פרי העץ.

62 סב

ועל שאר המינין כגון שקדי׳ ואגוזים לוזים וערמוני׳ ושאר פירות שאינן משבעה מינין מברך אחריהן בא״י אמ״ה בורא נפשו׳ רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי בא״י חי העולמי׳ כך נרא׳ מהירושלמי שחותמין בשם.

63 סג

והר׳ יונה ז״ל כתב שאין חותמין בשם לפי שזה מטבע קצר הוא וכיון שלא הוזכר בתלמוד שלנו לא נחתום בשם מספק והנכון לחתום שלא בשם ולומר בא״י אמ״ה בורא נפשות רבות וכו׳.

64 סד

וכן הוא הפרוש בורא נפשות רבות. וכל מה שצריכין וחסרונן מלשון וכל מחסוריך עלי על כל מה שבראת אתה חי העולמי׳ לשון הר״ש ז״ל. כללא דמילתא אי זהו מין עץ ואי זהו מין עשב כל אילן דנתרין טרפי׳ בסיתוא ופיישן גווזיה ועיילי מיא בגווזיה ומהנפיק טרפיה מגווזיה אילן הוא ומברכין על פירותיו ב״פ העץ. וכל אילן דיביש בסיתוא וכלו לגמרי גווזיה וטרפיה והדר פרי משרשין דידיה עשב הוא ומברכין על פרותיו בורא פרי האדמה. כלל אחר כתוב בתוספתא כל שמוציא עלין מעציו עץ הוא ומברכין על פרותיו בורא פרי העץ וכל שמוציא עלין מעקרו עשב הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי האדמה. עכ״ל הר״ש ז״ל.

65 סה

והר״ם מקוצי ז״ל כתב כלל אח׳ כל דבר שנלקט הפרי ונשאר העץ להוציא פירות בשנה האחרת קרוי עץ ומברך בורא פרי העץ שמין אילן הוא.

66 סו

כל שהוא מין דגן מחמשת המינין כגון חטה ושעורה וכסמת ושבולת שועל ושפון בזמן שאוכלין אותן על ידי טחינה ואפיה שיעשה מהן פת מברך עליהן המוציא ושלש ברכות ואם יעשה מהן מעשה קדרה כגון קמח מבושל או חטין מבושלין או תבשיל של חוטי בצק אם יאכלו בלא פת מברכין עליהן תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בא״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השד׳ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה׳ אלהינו על עירך ועל עמך ועל נחלתך ובנה ירושלם עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך שמך עליה בקדושה ובטהר׳ כי אל טוב ומטיב אתה בא״י על הארץ ועל המחיה.

67 סז

וברכה זו נקראת מעין שלש פי׳ מעין ברכת המזון. על המחיה מעין ברכת הזן. ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ. רחם ה׳ על עירך מעין בונה ירושלם. כי אל טוב מעין הטוב והמטיב. אמנם אינה מן המנין לפי שאינה מן התור׳. וכתב הרמב״ם ז״ל בברכת מעין שלש ובעל הגפן ועל פרי הגפן ובעל העץ ועל פרי העץ צריך להזכי׳ מעין המאורע כמו שמזכיר בברכת שלש אחר שיאמר מעין בונה ירושלם וכן מצינו בירושלמי וצריך להזכיר בה מעין המאורע של שבת בשבת. ושל יום טוב ביום טוב. ושל ר״ח בראש חדש.

68 סח

והורו רבינו חננאל ור״ת ז״ל שאם אכל אדם מיני מזונות ושתה יין ואכל פרות מז׳ המינין שכולל כלן יחד ויוצ׳ בברכה אחת לכלן ויאמר כנוסח זה בא״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ. וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ.

69 סט

וכתב הרבי אשר ז״ל ומצאתי בהלכתא גברתא שחבר הנגיד ז״ל שאמר שאם אכל תאנים או ענבים ושתה יין בבת אחת מברך על הארץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן בשם רבינו האיי גאון ז״ל.

70 ע

וכן מצאתי בחבור הר״מ ז״ל וכן מצאתי בו שאם אכל תאנים ושאר פרות שאינן משבעת המינין שמברך ברכת מעין שלש ותו לא צריך לברך על שאר פירות דכלהו פרי העץ נינהו אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך על הבשר בורא נפשות ועל היין על הגפן משום דבשר לא דמי ליין ולא לפירות לפיכ׳ אם אכל תאנים ואכל בשר כמו כן מברך על הבשר ולא יפטרו התאני׳ את הבשר ע״כ.

71 עא

ויש שחות׳ כל ברכה אחת מעין שלש בין של מיני מזונות בין של יין בין של פרות בא״י על הארץ ועל הפרו׳ וכן דעת הר״ם מקוצי ז״ל. ובני ארץ ישראל פי׳ היושבין בארץ ישראל מפני שבח הארץ חותמין על הארץ ועל פרותיה אך אם פרש מן ארץ ישראל לחוצה לארץ אין צריך לשנות מטבע חוצה לארץ אבל להפריש מהן מעשר וכן עשה הר׳ יונה ז״ל להורות הלכה למעשה.

72 עב

ובני חבורה שישבו בהזמנה אחת לאכול פירות או לשתות יין והסבו אחד מברך לכלן בתחלה ולבסוף צריך שיברך כל אחד ואחד לעצמו לפי שאין הסבה והזמנה מועילה. והרמב״ם ז״ל כתב דפרו׳ לא בעו הסבה לפי שאין ראוי להחמיר עליהן כפת ויין ואף אם יהיו בלא הסבה אחד מברך לכלן. כ״מ בתשובת שאלה שעשה לחכמי לוני״ל.

73 עג

ופסק הרי״ף ז״ל שהאוכל קמח שעורים או קמח של חטים כמות שהוא מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות רבות. ועל שבלים של חטים שחרבן באור כדרך שעושין קליות מברך עליהן בורא פרי האדמה. ועל שבלים של שעורים שהכל לפי שהן מאכל קשה ואין דרך לאכלן והוא הדין לכוסס את החטים שמברכין עליהן בורא פרי האדמה. והכוסס שעורים שהכל וכן הורה רבינו יצחק הזקן ז״ל. ולבסוף כתב הר׳ יונה ז״ל שמברכין עליהן בורא נפשות רבות והביא ראיות גדולות לדבריו. וכן כתב הרמב״ם ז״ל.

74 עד

ויש מן החכמים שאמרו שמברכין לבסוף על תנובת השדה ועל ארץ חמדה וכו׳ וחותם על הארץ ועל הפרות ולפי שהוא מז׳ מינין ופרי האדמה תקנו בה נוסח זה. ופת אורז ודוחן כתב הרי״ף ז״ל שעל פת אורז מברך תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. והר׳ יונה ז״ל כתב שניהן שוין לברכה ועל שניהן מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות. וכי בשאר דברים שאנו רואין שהן מזון כגון המין שקורין פניס״א מברכין תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. עוד כתב שהאורז שדרכו לאכלו שלם מברכין עליו בורא מיני מזונות ואפילו אכלו שלם כמות שהוא אבל דוחן שאין דרך לאכלו אלא על ידי כתישה וטחינה אין אכלו שלם מברך עליו שהכל. פי׳ אורז בלעז רי״ש. פי׳ דוחן בלעז מי״ל ובלשון ערבי קורין אורז ארוז.

75 עה

ועל פת שעושין ממיני הקטנית כגון פת פולין ועדשין וכיוצא בהן נראה לכאורה שאין מברכין עליו אלא שהכל לפי שאין דרך לעשות מהן פת ואינן מזון כל כך.

76 עו

ועל הקטנית כמות שהוא בין חי בין מבושל מברכין עליו בורא פרי האדמה. ויש שואלין למה אין מברכין על פת קטנית בורא פרי האדמה כמו שמברכין על הקטנית כמות שהוא שאם נשתנה נשתנה לעלויא ולמה ירד מברכתו י״ל שלפי שנשתנה לעלויא ירד מברכתו לפי שאין לברך עליו בורא פרי האדמה שכבר יצא מתורת פרי׳ וברכת הפת אין לברך עליו שאינו מה׳ המינין ולעיל מברכין עליו ברכה הכוללת הכל כדאמרי׳ ועל הכל אם אמ׳ שהכל יצא. או נוכל לומ׳ כי באמת נשתנה לגריעות אחר שדרך הנאתן כשהן פרי ועת יצאו מתורת פרי ובאו לשלא כדרך הנאתן נשתנו לגריעותא הלכך כדין הוא שיצאו מברכתן ולפיכך מברכין עליהן שהכל.

77 עז

ועל לולבי גפנים והעלין שלהן כתבו חכמי צרפת שאין מברכין עליהן רק שהכל וכן על חריות של דקל ועל השקדים הרכין שדרך לאוכלן בקליפתן לפי שלא היתה נטיעתן של אלו מתחלה על דעת כן רק על דעת הפרי שעושין לאחר זמן נמצא שאין זה הפרי ולפיכך אין מברכין רק שהכל.

78 עח

וכתב הר״ם מקוצי ז״ל על הבוסר פחות מפול הלבן אין מברכין עליו בורא פרי הגפן לפי שאין שם פרי עליו עכ״ל. וכתב הרב בעל הלכות גדולות שהאוכל השקדים המרים בעודן רכין עם קליפתן מברכין עליהן בורא פרי העץ ואח׳ גמר פריין אין מברכין עליהן אפילו שהכל לפי שאין דרך לאכלן כל עיקר מפני מרירותן. ונראה שאם ממתקן במים חמין על ידי דברים אחרים שמברכין עליהן בורא פרי העץ כאלו היו מתוקין מתחלתן.

79 עט

וגם דעת הר׳ יונה נוטה למה שכתב בעל הלכות גדולות וז״ל אע״פ שאמרו שבשקדים המתוקין אין מברכי׳ עליהן כשהן קטנים אלא שהכל לפי שאין נטיעתן על דעת כן בשקדים המרים מברכין עליהן בורא פרי העץ כשהם קטנים לפי שהמרים ראויים לאכילה כשהן קטנים יותר מן הגדולי׳ שעדיין אין מרירותם נכר נמצא שנטיעתן היתה על דעת כן ומברכין עליהן בורא פרי העץ.

80 פ

על גרעינין של אפרסקין ועל גודגדניות או של שאר פירות מברכין עליהן בורא פרי העץ כך כתב הר׳ יונה ז״ל והטעם לפי שאמרו ז״ל שהגרעינין חייבין בערלה וכיון שיש להן דין פרי לענין ערלה הוא הדין לענין ברכה. ואם הם מרים אין מברכין עליהן כלל. ועל פלפל וזנגביל כתב הרי״ף ז״ל פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה יבשתא לא כלום דלאו אוכלא אינון וכן זנגב לא רטיבת׳ בורא פרי האדמה יבשת׳ לא כלום. ולסברא זו נוטין מקצת הגאונים ז״ל.

81 פא

והר׳ יונה ז״ל כתב שאין דין הפלפל והזנגביל שוה אלא יבשה אין מברכין עליהן כלל אבל ברטיבה על הזנגביל בורא פרי האדמה ועל הפלפל בורא פרי העץ. ומביא ראיה לדבריו מה שאמרו רז״ל ונטעתם כל עץ מאכל לרבות הפלפלין הנה נראה בפירוש כי הפלפל נקרא עץ ומלבד ראיה זו מביא כמה ראיות אחרות שעל הפלפל הלח מברכין ב״פ העץ.

82 פב

ועל מיני המרקחו׳ שמביאין מארץ מרחק ואין אנו יודעין אם יש בהן פרי העץ או פרי האדמה מברכין עליהן מספק ב״פ האדמה שהיא כוללת פרי העץ וכן אמרו רז״ל על פרות האילן אם ברך ב״פ האדמה יצא.

83 פג

ויש אוסרין אותן המרקחות משום געולי גוים ואע״פ שסתם כליהם אינן בני יומן והיה לנו לומר שנותן טעם לפגם הוא ומות׳ בשאין האסור בעין באלה המרקחות הוי נותן טעם לשבח לפי שהכלי׳ משביחין המרקחות וממתקין אותן ואפי׳ אינן בני יומן.

84 פד

והר׳ יונה ז״ל כתב שאין טעם זה נכון לפי שודאי טעם הכלי פוגם המרקחת אחר שהוא ממתקו ושבח המרקחו׳ בהיותן חריפין וכיון שכן מותרין הן שכל נותן טעם לפגם מותר כשאין האסור בעין ועוד יש ראיה להתיר ממה שאמרנו רז״ל האי המלתא דאתי׳ מבי הנדואי שריא. נראה באמת שלא חששו לכליה׳ כלל.

85 פה

וכתבו רבני צרפת ז״ל כי כמו שאמרו ז״ל בפלפל ובזנגביל ביבישתא לא כלום הוא לכל דבר שהוא כיוצא בהן שאין לאכלן חיין כמו שהן אלא שמערבין אותן עם דברים אחרים.

86 פו

וכתב ה״ר יונה ז״ל שעל האגוז המבושם הנקרא נוז״א מושקא״ט מברכין ב״פ העץ ועל הקנה שנקרא קניל״א ב״פ האדמה ועל אותן שהן ספק מברכין שהכל. וכן כתב ר״ח ז״ל. ועל דבש הקנים שנקרא צוקר״י מברכין ב״פ האדמה. וכן כתב הרב בה״ג ור״ח ז״ל כתב שמברכין עליו ב״פ העץ לפי שמוציאו מבשול הקנים המתוקים. והר״ם במז״ל כתב שעל הצוקר״י מברכין שהכל ואפילו על הקנים שלו שלא נתבשלו כל צרכן אין דנין הלחו׳ המתוקות שבהן אלא במים בלבד ואין מברכין עליהן שהכל.

87 פז

ועל דבש תמרים אין מברכין אלא שהכל לפי שאינו אלא זיעה בעלמא. וי״א שאם הוא בעין מברכי׳ עליו ב״פ העץ שאין דנין אותו לזיעה. וכתב הרב רבי יונה ז״ל שאין זה נכון דודאי זיעה בעלמא הוא שהרי לענין ערלה אינו חשוב משקה אלא היוצא מן הענכי׳ והזתי׳ בפ׳ העור והרוטב. וכיון שאינו חשוב משקה לענין ערלה ה״ה לענין ברכה ואין מברכין עליו אלא שהכל.

88 פח

ויש שואלין מפני מה אין מברכין על דבש תמרים כתמרים ועל שכר שעורים כשעורים כמו שמברכין על מי שלקות כשלקות אם תמצא לומר שדבש תמרים אשתני לגריעותא ולפיכך אשתני לברכה גרועה אבל מי שלקות לא אשתני לגריעותא ולפיכך מברכין עליהן כשלקות תינח דבש תמרים אבל שכר שעורים מאי איכא למימר דהא אישתני לעלויא. וי״ל שאין לדמות ענין שכר למי שלקות לפי שמי שלקות לא יצאו מתורת אוכל שכן דרך בני אדם לאכול פתן בהן כמו בשלקות לפיכך דין הוא שיהיו חשובין כשלקו׳ לענין ברכה אבל שכר שאינו עשוי כלל רק לשתיה נמצ׳ שיצא לו מכללו ר״ל מתורת אוכל לפיכך יצא לו לענין הברכ׳ מכלל השעורים אין מברכין רק שהכל.

89 פט

והרבי יונה ז״ל כתב כי לפיכך יצא השכר מכלל הברכה הראשונה לפי שכבר יצאו השעורים האלה מכללם שלא יוכלו עוד להגיע למעלה גדולה מזו אבל שכר שעורים נוכל לעשו׳ מהן פת ונברך עליו המוציא הלכך כיון שעשית השכר גרעון מהגיע אל מעלת הפת גרעהם גם כן בברכ׳ ואין מברכין עליהן אלא שהכל.

90 צ

ופסקו הגאונים ז״ל כי אחד שכר שעורים ואחד שכר תמרים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל. ולענין שמרי יין מצינו בבבא בתרא אי רמא תלתא ואפיק ארבעה חמרא מעליא היא וכיון שכן מברכין עליו בורא פרי הגפן אבל בפחות מכאן אפילו יש בו טעם יין אין מברכין עליו אלא שהכל.

91 צא

והרי״ף ז״ל כתב בכלל שאין מברכין על שמרי יין רק שהכל. ואפשר שדעתו היה שמה שאמרו רז״ל רמא תלתא ואפיק ד׳ חמר׳ מעליא הוא דוקא ביין שלהן שהיה חזק מאד אבל היין שלנו שאינו חזק כל כך אפי׳ רמא תלתא ואפיק ד׳ אין מברכין עליו רק שהכל ויש מן הגאוני׳ שדנין דין זה במיא דפורצני הוא המשקה שעושי׳ בחרצני הענבים על ידי מים ואומרים כי שמרי יין ומיא דפורצני דין אחד להון. ויש מחשבי׳ מיא דפורצני יותר משמרי יין ומברכין עליהן בורא פרי הגפן.

92 צב

ועל כל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר וגבינה וחלב ודגים ובצי׳ ומי׳ ומלח זימית שקורין שלמויי״ר מברכין שהכל ועל כל אלה מברכין שהכל. יין תפוחים יין תותים ורמוני׳ וכיוצא בהן. ועל הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעברה צורתו ועל הפרות שנשרו קודם בשולן והם נקראין נובלות ועל הגובאי הוא מין ארבה שיש לו ד׳ סמני טהרה. ועל כמהין ופטריות שהן מינין ידועי׳ הנבראי׳ משומן ומלחלוחית הקרקע ויש מהן נבראין בעצים על כל אלה מברכין שהכל.

93 צג

ועל כל מיני ירקות כגון כרוב ותרדין והדומין להן מברכין בורא פרי האדמה ובעינן ירקות ושאר מיני פרות כתב הר׳ יונה ז״ל כלל גדול שאין לנטות ממנו ימין ושמאל. יש דרך אכילתן מבושלין ולא חיים ויש חיים ולא מבושלין ויש חיים ומבושלין ועל כולן כתב ה״ר יונה ז״ל שג׳ דינין חלוקין הם.

94 צד

כל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון כרוב ותרדין ודלועין ולפתות וכיוצא בהן שנעשין ראוין לאכילה על ידי בשול אם אכלן חיין מברך עליהן שהכל ואם אכלן מבושלין בורא פרי האדמה.

95 צה

וכל דבר שנאכל כמות שהוא חי ונגרע טעמו על ידי בשול כגון צנון וקשואים והחציר והבצלים והשומים שכל אלו גרועין כמשבשלין אותן בפני עצמן מבלי בשר ותבלין ושאר מטעמים אם אכלן חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה ואם אכלן מבושלין שהכל.

96 צו

וכל דבר שנאכל חי ומבושל כגון חבושים וערמונים וכיוצא בהן מברך עליהן בורא פרי האדמה כדינן קודם בשולן.

97 צז

ועל הדבש אין צריך לברך לפי שאין הדבש עיקר שאינו רק לתת טעם ולפיכך אין מברכין אלא על האגוזים. ויש אומרים שהדבש עיקר ומברכין עליהן שהכל. ואם נאמר שהפרי עיקר כיון שהאגוזי׳ אין דרך לאכלן מבושלין בפני עצמן והדבש הוא ממתקן הרבה ומכשירן לאכילה אין מברכין עליהן אלא שהכל כ״מ.

98 צח

מי שהיו לפניו מינין הרבה אם הן מז׳ מינין כגון תאנים וענבי׳ ורמוני׳ כל הקודם בפסוק קודם לברכה. ויש לו להקדים ענבים לתאנים ותאנים לרמונים. ורמונים לזיתים. וזיתים לתמרים. ואם יש באותן המינין ממין ז׳ וממין אחר בזמן שברכותיהם שוות כגון אתרוג וזית מברך על מין הז׳ ופוטר המין האחר.

99 צט

ואם אין ברכותיהן שוות אם הברכה אחת שהכל והאחרת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה מקדים בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפי שהיא חשובה. ואם הברכה האח׳ בורא פרי העץ והאחרת בורא פרי האדמה מקדי׳ החביב לו יותר תחלה וא״ת היאך נוכל לומר שיקדים פרי העץ לפרי האדמה אם הוא חביב לו והא אמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ופרי האדמ׳ מוקדם בפסוק דכתיב ארץ חטה ושעורה.

100 ק

ויש לומ׳ שמה שאמרו רז״ל כל המוקד׳ בפסו׳ קודם לברכה לא אמרו בכל ז׳ מינין אלא בפרי האדמ׳ בפני עצמו ובפרי העץ בפני עצמו כגון אם היו לפניו חטה ושעורה שיש להקדים חטה לשעורה או אם היו לפניו גפן ותאנה שיש לו להקדים גפן לתאנה אבל אם היו לפניו חטה וגפן מקדי׳ החביב לו יות׳ כמו שבארנו.

101 קא

ועוד י״ל כי בכל שבעה המינין אע״פ שאין ברכותיהם שוות אמרו רז״ל כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ואם היו לפניו חטה וגפן יש לו לברך על החטה תחלה והוא שיאכל החטה על ידי תבשיל שברכתו חשובה שהיא בורא מיני מזונות. ומה שאמרנו שאם היו לפניו פרות האילן ופרות האדמה שיקדים. החביב לו דוקא כשברכותיהן שוות בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ כמו שיאכל החטה כמות שהיא.

102 קב

וכתב ה״ר יונה ז״ל שאם ברך על פרי האדמה בורא פרי האדמה ואח״כ הביאו לו פרי העץ שצריך לברך עליו בורא פרי העץ אע״פ שאמרו ברך על פרי העץ ב״פ האדמה יצא זה לא יצא לפי כשברך על פרי האדמה לא היה מתכוין שיביאו לו מין זה הטעון ברכת פרי העץ אבל אם היה מתכוין ויודע שיביאו לו מין זה ודאי יצא בברכת בורא פרי האדמה.

103 קג

וכתב הבה״ג שאם היו לפניו פרות האילן ופירות האדמה שיש לו להקדים ברכת פירות האילן ההיא ברכה חשובה שהיא פרטית לפרות האילן בלבד אבל לא ברכת פרי האדמה שהיא כללית אף לפרי העץ כמו שאמרו רז״ל ברך על פרות האילן בפר״י האדמה יצא.

104 קד

ורוב הגאונים חולקין עליו על זה ואומ׳ כי לעולם שיהיו לפניו פירות האילן ופרות האדמה מקדים החביב תחלה כמו שכתבנו. והר׳ דוד ב״ר לוי ז״ל כתב פסקא דמלתא הכי הוא דכי.

105 קה

יש לפניו מינין הרבה כל היכא דחד עיקר וחד טפל מברכין על העיקר ופוטר את הטפל אפי׳ בצנון וזית דצנון פרי האדמה. וזית פרי העץ מז׳ המינין. אם הצנון עיקר והזית טפל ברכת הצנון פוטרת הזית ואם אין שם טפל לחברו הולך אחר החביב לו ואפילו צנון וזית נמי מברך על הצנון ואחר כך מברך על הזית.

106 קו

ואם ברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית מברך על החביב ופוטר האחרי׳. ואם אין אחד מהן חביב יותר אם ברכותיהן שוות מברך על של ז׳ המינין ופוטר את האחרים. ואם יש שם ב׳ או ג׳ מז׳ המינין מברך על כל המוקדם בפסו׳.

107 קז

ואם הן רמון ותמר מברך על התמרי׳ שהוא שני לארץ אחרון שבפסו׳ וכן נמי בזית ורמון מברך על הזית. ואם היו שם ממין שבעה ומשאר פרות האילן ושוין בחביבותן מברך על מין ז׳ ופוטר את האחרים.

108 קח

ואם היו פרות האילן ופרות האדמה ואין שם משבעה המינין וגם אין שם חביב יותר מברך על פרות האילן שחשובין יותר וחשובה ברכתן. ואם היו פרות האילן או פרות האדמה וכמהין ופטריות או בצים או שאר דברים שברכתן שהכל אפי׳ חביבין לו יותר הדברים שברכתן שהכל אין ראוי להקדי׳ ברכתן משום חביבותן דברכת שהכל לאו ברכה חשובה היא ומברך תחלה על הפרות דחשיבי וחשוב׳ ברכתן. וזה דעת הרב בעל ההשלמה ז״ל ומוכח ליה מעובד׳ דמייתי בגמרא מתרי תלמידי דיתבי קמיה דבר קפרא ואייתו לקמיהו כרוב ופרגיות וברכת כרוב בורא פרי האדמה וברכת פרגיות שהכל שהן מין בשר ופס׳ דחשיב עדיף דהיינו כרוב דחשיב בברכה ואע״ג דפרגיות חביבי ליה טפי כדאמרי׳ בגמרא.

109 קט

וכל זה שאמרנו הוא דיני ברכה שלפניהן אבל ברכה שלאחריהן אם היו מינין הרבה והיו בהן ממין ז׳ מברך עליהן על העץ ועל פרי העץ ופוטר נמי שאר מינין שהיא כוללת כל מיני פרי העץ וכן כתב הרמב״ם ז״ל.

110 קי

ואם היו משאר מיני פרי העץ ופרי האדמה הוי ברכה שלאחריהן בורא נפשות ופוטר את הכל. אבל אם אכל פרות ממין ז׳ ובשר או ביצים או שאר דברים שברכתן שלאחריהן בורא נפשו׳ אין ברכת פרות העץ פוטרת השאר ומברך על זה וחוזר ומברך על זה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל וצריך לעיין לזה שאמרנו דאפילו בצנון וזית שאם היה הצנון עקר ברכת הצנון פוטרת ברכת הזית מברכת שלפניה אם נאמר שיפטור אותה מברכה שלאחריה ג״כ או לא ואפשר דהוא הדין דפוטר אותה מברכה שלאחריו גם כן.

111 קיא

וכתב אחד מתלמידי רבני צרפת על רבו כמה פעמי׳ ראיתי מורי הרב כמשביאין לפניו על השלחן בשר של חדוש או בשר מבושם או בצים מטוגנין בדבש או דבר שהוא חביב בעיניו נוטל אותו דבר ומברך עליו קודם שיברך על הפת המוציא ואומר זה חביב עלי יותר מן הפת ונוח לי לברך עליו תחלה לשבח את קוני באשר אני אוהב. וגם ראיתי כשמביאין לפניו ב׳ מיני פירות מז׳ המינים בזה אחר זה שמברך על השני אע״פ שברך על הראשו׳ כיון שלא היה לפניו בשעה שברך על הראשון.

112 קיב

וכתב אחד מן הגאונים שמי שהיו לפניו ב׳ מינין שאין ברכותיהן שוות כגון צנון ואתרוג ואינן מז׳ המינין מברך על החביב תחלה ואף ע״פ שאינו רוצה בו אלא בסוף ויאכל מעט ממנו ואח״כ יברך על המין האחר ויאכל אותו ואח״כ אוכל המין האחר בלא ברכה כלל שאין אכילת המין השני הפסק אח׳ שדעתו היה לאוכלו בסוף.

113 קיג

ולעניין ברכה של בסוף נסכמו הגאונים שעל דבר שאינו בריה שלמה ואין בו כזית אין מברכין אלא לפניו בלבד כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה אבל לאחריהן אין מברכין כלל.

114 קיד

ועל כל דבר שיש בו כזית ואע״פ שאינו בריה שלמה או שהוא בריה שלמה אע״פ שאין בו כזית כגון גרעין של רמון או של ענב או גודגדניות וכיוצא בהן מברכין עליהן תחלה וסוף ברכה הראויה להן.

115 קטו

ויש מקשין על זה ממה שמצינו בתלמוד אני ראיתי ר׳ יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף ומקשה התלמוד ולמה ברך לסוף והלא אם יוציאו ממנו הגרעין לא ישאר בו שעור כזית ובפחות מכזית אין מברכין עליו בסוף ומשני זית גדולה היה שהיה בו שעור זית בינונית בלתי הגרעין וא״כ הוא שאין להקפיד על שעור בדב׳ שהו׳ בריה מה לו לתרץ ולהשיב שזית גדולה היה תפוק לי שהיה בריה שלמה ואין לחוש כדי לשעור. וכמו כן תרץ הירושלמי כדאמרינן התם שלפיכך ברך רבי יוחנן לבסוף לפי שהיה בריה שלמה.

116 קטז

והרבי יונה מעמיד תלמוד שלנו עם הירושלמי ואומר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו צריך שיהיה בו שעור לבד הגרעין שמאחר שאין דרך לאכלו עם הגרעין לא ישאר בריה שלמה כשמוציאין ממנו הגרעין. ומפני זה הוצרך התלמו׳ להעמיד הדבר בזית גדול אבל כל דבר שדרך לאוכלו עם הגרעין כגון פרדה של ענב או של רמון או גודגדניות וכיוצא בהן אף על פי שאין כזית בין הכל דנין אותה לבריה שלמה ומברכין עליו תחלה וסוף.

117 קיז

מי שברך על הדבר ונפל מידו ואינו מוצאו כתב הרבי יונה ז״ל שצריך לחזור ולברך כשחוזר ואוכל מאותו המין ונשאלה שאלה אל ר״ת ז״ל על אדם שברך על כוס אחד ונפל מידו קודם שישתה אם צריך לברך על כוס שני והשיב דלא צריך. והר׳ יונה ז״ל כתב גם כן כי מי שברך ברכה שאינה צריכה יש לו לסיים ולומר למדני חקיך כדי שיראה כקורא פסוק ולא יהיה זוכר שם שמים לבטלה כך כתב ה״ר יונה ז״ל בשם גאון.

118 קיח

וכתב רב עמרם בשם רב פלטי ז״ל כי השותה מים שלא מחמת צמא אלא מחמת דרך רפואה כגון להעביר המאכל שיש לו בבית הבליעה שאין לו לברך תחלה כיון שאינו שותה להנאה אבל לסוף מברך בורא נפשות רבות שכבר נהנה.

119 קיט

ורבני צרפת חולקין בדבר זה ואומרי׳ שמה שאמרו ז״ל לענין שמן זית החושש בגרונו נותן שמן הרבה לתוך אניגרון שהוא מי שלקות של תרדין ובולע ומברך תחלה בורא פרי העץ על שמן זית שהו׳ עיקר ואע״פ ששותה אותו לרפואה כיון שנהנה ממנו דוקא בשמן זית או בדברים אחרי׳ וכיוצא בו שהנאתן מצויה בכל ענין אבל במים שאין בהן הנאה כלל אלא כשהוא צמא עכשו כשאינו שותה מהן אלא כדי להנצל מן הצער אינו מברך עליה׳ לא בתחלה ולא בסוף.

120 קכ

ואמרו ז״ל ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא. ועל כלן אם אמר שהכל יצא. ואפי׳ על הפת ועל היין.

121 קכא

על כל עצי בשמים כגון פלפל זנגביל נרד וכרכום קנה וקנמון וכיוצא בהן מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכן על כמה שמנים שמערבין בהן מיני עצי בשמים מברכין עליהן בורא עצי בשמים. וכתב הראב״ד ז״ל דוקא כשהעצים שם אבל אם הוציאו העצי׳ משם אין מברכין עליהן אלא בורא מיני בשמים ועל כל מיני עשבים שיש להן ריח טוב מברכין עליהן בורא עשבי בשמים.

122 קכב

ועל המוס״ק שהוא מחיה וי״א שהוא זיעת חיה וי״א שהוא נעשה בחטוטרת חיה ידועה שמתקבץ על צוארה כמין דם ונקפה שם ונעשה מוס״ק ודאי מברכין עליו בורא מיני בשמים.

123 קכג

ועל הורד ומי הורד הנקרא אייג״א רוש״א והלבונה והמצטק וכיוצא בהן כתב הרמב״ם ז״ל שמברכין בורא עצי בשמים. והאוכל מן הורד או שתה מי הורד מברכין בורא פרי העץ לא בורא פרי האדמה דלאו פרי עץ נינהו אלא כפרי האדמה מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלין הן הפרחים.

124 קכד

ולענין ערלה כתב הראב״ד ז״ל שאין חוששין לפי שאינן פרי ממש ואין להן דין שומר לפרי דלא ידעינן כי שקלינן להו סמדר אי לקוט פירא או לא. ולא ראינו אדם נזהר בזה ואפשר כי מפני שהוא ספק ערלה בחוצה לארץ שמות׳.

125 קכה

והראב״ד ז״ל כתב שעל מי הורד והלבונה והמצטק אין מברכין אלא בורא מיני בשמים. ונתן ר׳ יונה טעם לדבריו שאין מי הורד באין מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו אמנם נוכל להעמיד דברי הר״ם אחר שבאין מהדבר שנברא בעצי הורד.

126 קכו

אכן כל דבר שלא נודע על נכון הברכה טוב לברך בורא מיני בשמי׳ ויצא. ועוד כתב הרמב״ם ז״ל שאם היו לפניו עצי בשמי׳ ועשבי בשמי׳ שמברך על זה וחוזר ומברך על זה שאין האחד פוטר את חברו אחר שאין ברכותיהן שוות. ועוד כתב על ריח טוב של אסור או בריח בגדים מוגמרים בבשמי התר שאין עיקר הבשם בהן שאין מברכין עליהן כלל ועוד כתב הראב״ד ז״ל שאם היו עצי בשמי׳ ועשבי בשמי׳ מעורבין זה בזה שמברכין עליהן בורא מיני בשמי׳ שהיא ברכה כוללת הכל.

127 קכז

המריח אתרוג או תפוח או חבוש או כל פרי שיש לו ריח טוב מברכין שנתן ריח טוב בפירות. והאוכל אתרוג או חבוש או שאר מיני פירות מרוקחין בדבש ומתובלין בבשמים אין מברכין אלא על הפרי לפי שהו׳ העיקר והשאר טפל ונפטר בברכת העיקר וכן הדין באוכל המרקחת שעושין מן הורדים שמברך על הורד ופוטר את הדבש או הצוקר״א לפי שהכל טפל לורד.

128 קכח

ולפי ענין זה כתב ה״ר דוד ב״ר׳ לוי ז״ל וזה לשונו אפשר לומר בזה שנהגו ברוב מקומות לעשות מעט מעט משתה יין שקורין מרקחת ופעמים שנותנין מרקחת על רקיקין דקין ואותן רקיקין טפלין למרקחת שהדבר ידוע שאין באין שם לאכול לחם ואותן הרקיקין אינן אלא לדבק המרקחת עליהן כדי שלא יטנפו הידי׳ בדבש הלכך הרקיק היא טפלה וברכת המרקחת פוטרה וכבר בארנו שאין מברכין אלא על האגוז ולא על הדבש.

129 קכט

והאוכל או השותה דבר לרפואה ולא להנאה כלל והוא דבר שאינו מוטעם אינו מברך עליו כלל כיון דליכא הנאה לגרונו כמו שאינו מברך על המים ששותה לא לצמא אלא דחנקתיה אומצא או להעביר המאכל כמו שכתבנו.

130 קל

והמריח בפת ונהנה מברך עליו בורא מיני בשמים. ועל זה נהגו מקצת אנשים שאין להם הדס במוצאי שבתות לברך עליו ולהריח בו במקו׳ הדס. ולכל ריח שבעולם אין מברכין לאחריו כלל. והטעם לפי שכשמפסיק הריח מחוטמו עברה הנאתו מה שאין כן באכילה.

131 קלא

היו לפניו שתי ברכות אחת של טעם ואחת של ריח נותן המין של טעם בימינו ומברך עליו תחלה לפי שהיא חשובה שאותה הנאה היא נכנסת בגוף ונהנה ממנו: ואחר כך נוטל של ריח ומברך עליו. ויש ללמוד מזה מה שאנו נוהגין במוצאי שבת כשמתחילין על הכוס לאחוז היין בימין ומברך ב״פ הגפן: ואחר כך נוטלין הכוס בשמאל ואוחזין ההדס בימין ומברך בורא עצי בשמים שהדבר שמברכין עליו ראוי לאחוז בימין בשעה שמברך.

132 קלב

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלתי ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן ברכה שלאחריהן אבל ברכ׳ שלפניהן הלכה לה. והראב״ד ז״ל כתב דכי אמ׳ דמשקין בולען דוקא בשאין לו עוד מאותן המשקין דודאי מוטב שיבלעם ויברך ברכ׳ שלאחריהן ולא שיפסיד אותן ויפסיד המשק׳ והברכה אבל אם יש לו עוד מן המשקה מוטב שיפליט אותו ולא יהנה בלא ברכה ויברך על השאר תחלה וסוף ואין חוששין להפסיד מלא פיו משקין ואם הכניס אוכל לתוך פיו בלא ברכה במדי דמאיס מסלקן לצדדין ומברך כדי שלא יהנה בלא ברכה וכיון דלא אפשר לא חיישינן למלא פי תהלתך וכתב הר״ם מקוצי ז״ל נסתפק לו אם ברך אם לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף.

133 קלג

מי שאכל ולא ברך המוציא אם לאחר שגמר סעודתו נזכר אינו חוזר ומברך קודם לכן חוזר ומברך.

134 קלד

וכתב הרב בעל התוספו׳ ז״ל דכיון דברכת הנאה לפניו אסמכוה רבנן אקרא דקדש הלולים כמו שאמרו רז״ל אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכל הנהנה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים משום לה׳ הארץ ומלואה כיון שכן האי מאן דמספק׳ ליה אם ברך אם לא ברך ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך וכל שכן שכח ולא ברך דחוזר ומברך. ואפילו בהנאה פחות מכזית צריך לברך לפניו. ספק ברך לאחריו ספק לא ברך לאחריו בכל ז׳ המינין שהן מן התורה חוזר ומברך אבל בשאר המינין אינו חוזר ומברך. נשלמו הלכות ברכות הנהנין ת״ל.

135 קלה

כלל גדול אמרו רז״ל באוכלין ומשקין דכל הפסד אוכלין ומשקין דרך בזוי ובענין שימאסו מלאכול או מלשתות אסור.

136 קלו

כיצד אין זורקין אוכלין בכדי שימאסו ויפסדו מלאכול. ואין סומכין הקערה בפת ואותן אנשים הסומכין הקערה בפת אף על פי שאוכלין אותו אחר כן לא טוב עושין.

137 קלז

כתב הר״ם נ״ע אין לעשות כף מן הלחם לאכול בו אלא אם כן אוכל מן הכף בכל פעם.

138 קלח

וגם אין לחתוך בשר על הפת שלא יהא הפת נמאס כשצריך לאכול מן הפת כל פעם והוא נמאס. והר״ף ז״ל כתב מיהו אם אוכל אותו אחרי כן אין לחוש.

139 קלט

ולא נוטלין הידים אלא במים ולא נטילה של מצוה בלבד דבעינן בה מים דאסמכינהו רבנן אקרא דידיו לא שטף במים אלא אפילו נטילה לנקיות בעלמא לא משום הפסד אוכלין חששו בו: