Siman 23כ״ג
1 א

כג. דין הלכות נטילת ידים

2 ב

הלכות נטילת ידים. כתבו מקצת הגאונים ז״ל שלשון נטילת ידים תקנו על שם הכלי שקורין אנטל והוא מחזיק רביעית כמו שאמרו ז״ל אנפק אנבג אנטל הוא רביעית של תורה.

3 ג

כתב הר״מ ז״ל שאין אדם צריך ליטול ידיו מרביעית כי אם לאכילה לפי שלפני תפלה אם אין לו מים יכול לקנח ידיו באבן או בארץ דכתיב ארחץ בנקיון כפי כלומר בכל מידי דמנקי ע״כ.

4 ד

וכשאדם יוצא לדרך נוטל עמו כלי מחזיק רביעית להיות נוטל בו ידיו או יטבילם בנהר או במעין או במקוה שיש בו ארבעים סאה ויברך על טבילת ידים. והר״מ אומר שמברכין על שטיפת ידים ויש מברכין על רחיצת ידים או על נקיון ידים. וכתב הרשב״א ז״ל ורז״ל הורו שמברך על נטילת ידי׳ אף על פי שאין כאן נטילה יש בכלל טבילה נטילה שהרי בכלל מאתים מנה והרי זה כמטביל מפני שנצטוה על הנטילה ועל נטילה שנצטוה הוא מברך ע״כ.

5 ה

או נוטל אדם ידיו שחרית בביתו ומתנה עליהן כל היום כלו שמא לא ימצא נהר או מעין להטביל בהן ידיו.

6 ו

וכתב הרב רבינו שלמה ז״ל שאם שכשך ידיו בתוך הכלי שיש בו רביעית ידיו טהורות שכל מי שמשכשך בכלי כאלו נוטל ממנו. וכן דעת הרב רבינו שלמה ז״ל ושאר הפוסקים.

7 ז

ורבינו האי גאון ז״ל פירש בתשובה כי לשון נטילת ידים אמרו ז״ל על שצריך להגביה ידיו למעלה אחר הרחיצה והוא מלשון וינטלם וינשאם.

8 ח

כתב הר״מ על הדברים הצריכין נטילת ידים ששאלת אם סגי בנקיות בעלמא בלא מים דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה אין לעשות פרוקא לסכנתא. וטוב להחמיר לעשות נטילה.

9 ט

ואלו שבעה דברים צריכין נטילה אחריהם ואלו הן ההולך מבית המרחץ. הנוטל צפורניו. החולץ מנעלו. הנוגע ברגליו. החופף את ראשו. ההולך מבית הכסא.

10 י

והר״ף ז״ל כתב ולענין נקיות אמרינן בברכות דמי שאין לו מי׳ שוטף ידיו בעפר או בצרור או בקיסם דכתיב ארחץ בנקיון כפי כל מידי דמנקי. ומיהו הני מילי בנטילה שלא לצורך והלכה כי הנך דברי׳ אבל לענין אכילת פת בעי נטילה במי׳ דוקא. ומיהו היוצא לדרך והתכ׳ בנטילת שחרית בשביל כל היום מועיל התנאי ג״כ לענין אכילה רק שישמרם מטנוף. ועל זה אין לסמוך כי אם בשאין לו מים תוך ארבע מילין לפניו לדרכו אכל אם יכול למצא מים תוך ארבע מילין ימתין. והני מילי לענין אכילה אבל לענין תפלה אין צריך להמתין אלא יקנח בצרור ע״כ.

11 יא

ומה שאמרו ז״ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום דוקא כששמר את הידים לאלתר שלא יסיח דעתו מהן שלא יגעו בשום טנוף ואז יועיל לו התנאי שלא יהיה צריך ליטול ידיו שנית לא לאכילה ולא לתפלה. אבל אם הסיח דעתו מהן אין התנאי מועיל לו. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שאם הניחן אחר הנטילה בבתי ידים שקורין גאנץ שיועיל. וכל זמן שאדם נפנה ביום צריך לברך אשר יצר ואפילו לקטנים.

12 יב

ונשאלה שאלה לאחד מן הגאונים אם צריך לברך נטילת ידים עם ברכת אשר יצר בכל פעם ופעם שיהא נפנה והשיב שאם ירצה לעסוק בתורה לאלתר או להתפלל או להוציא מפיו שום דבר קדושה אז יהיה צריך לברך על נטילת ידים ואשר יצר ואם לאו לא יברך רק אשר יצר בלבד. ואם בא לאכול אחר שנטל ידיו לנקביו אינו צריך ליטול ידיו שנית על האכילה ודי לו באותה נטילה. וראיה לדב׳ מה שאמרו ז״ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו.

13 יג

והרוצה לאכול פת שמברכין עליו המוציא צריך ליטול ידיו ואפי׳ אינן מלוכלכו׳ ולא טמאות. וכן כל שטבולו במשקה. וכן לקריאת שמע וכן לתפלה.

14 יד

מים אחרונים אשר בסוף כל אכילה חובה משום מלח סדומית שמסמאה את העינים חזינן בדוכתא אחריתי דאמר אחר כל אכילתך אכול מלח מלמד בהאי מלחא איכא מלח סדומית לכך היא חובה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו וכיון דלרפואה קא עביד אינן צריכין ברכה ועוד שהן הרגו את הנפש ואינן טעונין ברכה. ותכף יברך ברכת המזון בלי הפסק.

15 טו

ואין ניטלין אלא על גבי כלי או קינסא או אבני׳ וכיוצא בהן ולא בחמין שהיד סולדת בהן. והרשב״א ז״ל כתב טעם לפי שהמים החמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין הזוהמא ע״כ. אבל ניטלין בצונן או בפושרין.

16 טז

ולהוציא כח המלח ישפיל ידיו למטה. מים אמצעיים שבין תבשיל לתבשיל רשות. מים ראשונים מצוה והן ניטלין על גבי קרקע בחמין ובצונן.

17 יז

וצריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים. ונטילת ידים עד הפרק זהו קשרי האצבעות המחוברי׳ ליד כדאמרינן צריך אדם ליטול ידיו עד פרק שלישי ושעורן רביעית.

18 יח

וכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון רובו שאינו מקפיד או מעוטו המקפיד וכן גרב וגלד יבש שאינו מצטער בנטילתו ומה שתחת הצפורן חוצץ. וכתב הר״ף ז״ל ועל כן נכון לנקר צפרניו בשעת נטילה. ויש מקילין דחשבין ליה למעוטו שאינו מקפיד. הטביל ידיו במי מקוה שאין בו שעור או במים שאובין בקרקע אין מטהרין אותן. מים שנשתנה מראה שלהן או שנתגלו גלוי האוסר משתיה או שנעשה בהן מלאכה כגון שהדיח בהן כלי׳ שאין מודחין ולא חדשים או ששרה בהן פתו כלן פסולין לידים ושנפסלו מלשתו׳ לכלב בכלי פסולי׳ לנטילה ובקרקע כשרי׳ להטביל. חמי טבריא מטבילין בהן את הידים במקומן אבל שלא במקומן כגון שהפליג מהן אמת המים למקום אחר או שנטלן בכלי אין נוטלין מהן לידים.

19 יט

וכשנוטל ידיו יתן עליהן מעט מעט עד שיתן כשעור ואם נתן הכל בשטיפה אחת כשר. ורבי׳ נוטלי׳ בשטיפה אחת יד זה על גב זה ובלבד שירפו את ידיהם כדי שירדו המי׳ ויהיה בשטיפה זו רביעית לכל אחד ואחד ולא יתן לחברו בחפניו שהנטילה צריכה כלי שלם ושיבא מכח נותן.

20 כ

ואין נוטלין בשברי כלים ולא בכלי׳ שבורין שבירה המטהרת אותן מטומאותם ולא בדפני הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבית אלא אם כן תקנה לנטילת ידים ולא בחמת אלא אם תקנה ולא בשק ובקופה אף על פי שתקנה לנטילה.

21 כא

ונוטלים בכל הכלים אפילו כלי גללים וכלי אדמה והוא שיהיו שלמים ויחזיקו רביעית ואם אינו מחזיק רביעית או שאין בו מים רביעית אין נוטלין בו. והכל נותנין למים אפילו חרש שוטה וקטן.

22 כב

וכתב הר״מ שאין ליטול ידיו שחרית ממי שלא נטל כדאיתא פרק ערבי פסחים אל תטול ידים שחרית ממי שלא נטל משום דקשה לרוח רעה.

23 כג

ואם אין שם נותן מניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השניה. הקוף נותן לידים. השוקת שהניח ידו בה ועברו המי׳ ושטפו את ידיו אינה נטילה לפי שאינה באה מכח נותן ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הכלי שהשטיפה באה מכח אדם כשרה.

24 כד

מים שהן ספק אם נעשה בהן מלאכה אם לאו. ספק נטל ידיו ספק לא נטל וכן כל ספק בנטילת ידים טהור.

25 כה

לט אדם ידיו במפה ואוכל פת או כל דבר שטבולו במשקה ואינו צריך לנטילה אחרת. והרשב״א ז״ל אוסר ואמר שלא התירו לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה שהן זריזין חזקה נשמרין הן מליגע.

26 כו

מי שהיו אחרים מאכילין אותו או מי שאוכל במגריפה צריך נטילה אף על פי שהוא אינו נוגע למאכל שהרי אחרים נותנין לתוך פיו. אבל המאכיל אינו צריך נטילה. אין לו מים אלא כדי שיטול ידיו יטול ידיו במקצתן ושותה מקצתן.

27 כז

הנוטל ידיו צריך לנגבן תחלה קודם שיאכל דאמר רבי אבהו פ״ק דסוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא. וכשינגב ידיו מברך כדאמרי׳ על כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר דאכתי גברא לא חזי וכן נהגו בנטילת ידים. והירושלמי מוסיף אחרת ברכת האור כדקתני במסכת ברכות אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו. ופירש רבינו חננאל דוקא טבילה דגר אבל שאר טבילות מברכין קודם.

28 כח

ויש אומרים מזה דנשים המברכות אחר הטבילה אין למחות בידן כיון דאיכא שום טבילה דמברכין לאחר טבילה מידי דהוה אנטילת ידים דסעודה דמברכין אחר הנטילה אף על פי שהוא נקי יברך קודם משום דאיכא ידים דבית הכסא דאינו יכול לברך קודם הנטילה לא פליגי רבנן הכא נמי לענין טבילה.

29 כט

והר״ף ז״ל כתב ומהאי טעמא היה רוצה רבי שמואל לומ׳ דהאב מברך ברכה דלהכניסו קודם שימול המוהל. ומיהו בפרק רבי אליעזר דמילה משמע בהדיא שמברכי׳ אותה אחר המילה וכן המנהג אף על גב דבעלמ׳ מברכי׳ עליהן עובר לעשייתן שאני הכא שהמברך דהיינו אבי הבן אינו עושה המצוה מידי דהוה אברכת ארוסין שמברך אותה לאחר הקדושין הלכך אפילו היכא דאבי הבן הוא מוהל לא שנא.

30 ל

ובתוך סעודה אם אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ונכנס כדאמר רבי אשי מצוה לשפשף ניצוצות שעל גבי רגליו שלא יראה ככרות שפכה. דבר עם חברו והפליג פירוש הפליג שעה אחת או שתים נוטל שתי ידיו ונכנס לפי שהסיח דעתו מהן.

31 לא

והר״ף ז״ל כתב אך אין צריך ברכת המוציא דשנוי מקום אין צריך לחזור ולברך בפת. ור״ת פוסק שהיוצא להשתין אין צריך ליטול ידיו אם לא שפשף בידו והלכה אפי׳ שפשף בידיו אין טעון ברכה מידי דהוה אידיו מלוכלכות בטיט ובצואה שאין צריך לברך על נטילת ידי׳.

32 לב

והר״ף ז״ל כתב אך ברכת אשר יצר צריך לברך. וה״ר יצחק ז״ל ורבו היו נוהגין לברך נטילת ידים כשהיו רוצים לעסוק בתורה וכן במלוכלכות בטיט ובצואה. ור״ף ז״ל כתב בברכת אשר יצר נמי שמברך לקטנים היינו דבר שבקדושה ואפילו הכי אינו מברך על נטילת ידים וצ״ע.

33 לג

והר״ם כשבא מבי׳ הכסא ורצה לאכול נוטל ידיו ומברך אשר יצר ואחר כך נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ויש נוהגין ליטול פעם אחת ומברכין אשר יצר תחלה ואחר כך על נטילת ידים. והר״ם אומר שזה הפסק. והר״ף ז״ל כתב נוהגין לברך כדרכם.

34 לד

האוכל פירות ובשר וגבנה או ירקות אין צריך נטילת ידים וכל הנוטל ידיו להן הרי זה מגסי הרוח. וכתב הר״ש ז״ל במה דברים אמורים כשאכלן בפני עצמן אבל אם טבלן במשקה או שנשרו במים ועוד המים עליהן צריך נטילת ידים שכל דבר שטבולו במשקה צריך נטילת ידים.

35 לה

וכן השותה יין או שאר משקין יראה לי שצריך ליטול ידו אחת שנוטל בה את הכוס שמא יגע במשקין שבכוס. וכן האוכל כעכין וכיוצא בהן לתענוג ואינו קובע סעודתו עליהן נוטל ידו אחת ודיו.

36 לו

פעמים שאדם רוחץ בין תבשיל לתבשיל לנקיות לפיכך אין צרין לברך עליהן. ויש אומרים שצריך לברך על רחיצת ידים ודיניהן כדין מים אחרונים לכל דבר ויתרים עליהן שצריכין נגוב.

37 לז

מים אחרונים אינן מצוה אלא חובה כדי לשמר עצמו מן הנזק ואין מברכין על החובה אלא על המצוה. ופעמי׳ שצריך לברך מי שנוטל את הכוס של ברכה בלבד. כיצד אכל דבר מזוהם צריך לרחוץ ויברך על רחיצת ידים. ומהו הדבר המזוהם יש אומרי׳ כל דבר שהוא לח אבל דבר יבש לא נקרא מזוהם. ויש אומרים כל שאינו ממין הקרב אצל המזבח נקרא מזוהם וכל הקרב פסקה זוהמתו עכ״ל הרשב״א ז״ל.

38 לח

והר״מ נוטל ידיו כשאוכל בשר ורוצה לאכול דגים דחמירא סכנתא מאיסורא. והראב״ד ז״ל כתב בהלכות ידים שלו נמצא בתשובו׳ קדמוניות על מים ראשונים מברך על נטילת ידים ועל מים אחרונים על רחיצת ידים לפי שאינן אלא לנקיות בעלמא.

39 לט

ובהלכות הרב ז״ל מים אחרונים חובה ואין טעונים ברכה ויש לתמוה מאחר דמחד קרא נפקי ואקרא סמיכי להו כדאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים מה טעם אין טעונין ברכה והלא פסולות הן לברכה עד שירחצם ואומר אני לקיים דבר שניהם שאם אכל תבשיל שיש מזוהמות טעונות ברכה על רחיצת ידים. ואם אכל פת הרבה צריך מים אחרונים משום מלח סדומית ואינן טעונות ברכה ולא עוד אלא שאם לא נטל ידיו קודם ברכה יטול ידיו אחר ברכה ודיו אבל בידים מזוהמות לא יברך עד שיטול ע״כ.

40 מ

אלו דברים שבין מים ראשונים למים אחרונים: ראשונים צריכין רביעית בין לגדול בין לקטן. אחרונים כדי שידיח בהן את הידים. ראשונים צריך שיפסיק בהן. אחרונים אין צריך להפסיק. ופירש בירושלמי מהו להפסיק שצריך ליטול ולשנות כמו ששנינו מים ראשונים מטהרין את הידים שניים מטהרין המים שעל גבי הידים.

41 מא

ראשונים ניטלין על גבי קרקע אחרוני׳ לא ניטלין אלא על גבי הכלי או על גבי קינסא או אבני׳ או קש משום רוח רעה. ראשונים אין ניטלין אלא מתוך כלי. אחרונים מכל דבר. ראשונים אין ניטלין אלא מכח אדם. אחרונים מכל מקום. ראשוני׳ כל דבר שחוצץ פוסל בהן כעין טבילה. אחרוני׳ אינו פוסל בהן. ראשונים אם הדיח בהן כלים פסולין לידים. אחרונים אינן נפסלין.

42 מב

ראשונים טעונין ברכה אחרונים אינן טעונין ברכה. ודוקא שלא אכל מאכל לח שאין הידים מזוהמות ממנו והמים אינן באים כי אם לרפואה אבל אם אכל מאכל לח שהידים מזוהמות צריכין ברכה כדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים ודרשינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אני ה׳ אלהיכם זו ברכה. ועליה׳ אמרו מים ראשוני׳ מצוה אחרונים חובה כי הראשונים אם ירצה יאכל אם ירצה לא יאכל לפיכך אינן חובה אבל מים אחרונים כיון שאכל נתחייב בברכה ואינו יכול לברך בידים מזוהמות עד שיטול ידיו לפיכך הם חובה. למאי נפקא מינה לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשו ואין לו מים אלא מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחר׳ כגון שלשה סעודות של שבת מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכת המזון מפני שכבר נתחייב בברכה ואינו יכול לברך בידים מזוהמות אבל ודאי אם לא אכל מאכל לח ואין ידיו מזוהמות מברך בלא מים אחרונים ואחר כך נוטל ידיו ועולה לו לכאן ולכאן.

43 מג

ונראה לי שאם יש לו שמן ערב או יין מברך ואחר כך נוטל ידיו במים ואוכל סעודתו.

44 מד

ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה פירו׳ אצבעותיו אחרונים ישפילם למטה משום זוהמא. ראשונים צריכין עד הפרק השלישי. פירוש מקום שהאצבעו׳ כלות. אמצעיי׳ עד הפרק האמצעי שאין המאכל מגיע מכאן ואילך ואם הגיע צריך רחיצה.

45 מה

ראשונים על נטילת ידים אחרונים על רחיצת ידים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל אין צריך נטילה אחרת אחרוני׳ צריך רחיצה אחרת. ראשונים אם הסיח דעתו מהן צריך נטילה אחרת. אחרונים אין צריך.

46 מו

ראשונים אם אין לו מים מרובין ונטל ידיו שחרית מתנה עליהן כל היום ואוכל עליהן בשמירת ידיו אחרונים אין תנאי מועיל בהן. וי״א דאפילו שלא בשעת הדחק כגון שיש לו מים מרובין עושה כך ומתנה עליהן ראשונים אין השמן והדבש ושאר משקין לבד מטהרים את הידים אחרונים בכל מיני משקין מפני שהן מעבירים הזוהמה.

47 מז

ראשונים אין ניטלין לחצאין כגון דמשא פלגא פלגא דידיה וליכא משקה טופח ע״מ להטפיח אחרונים ניטלין לחצאין ראשונים צריכין נגוב לאכילה אחרונים אין צריכין נגוב לברכה ראשונים בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן.

48 מח

ראשונים כל שהפרה שוחה ושותה מהן נוטלין לידים ואם לאו אין נוטלין. אחרונים אף על פי שהן עכורין הרבה ואין הפרה שותה מהן כגון שיהיו סרוחים או מרים או מלוחין נוטלין מהן.

49 מט

ראשונים אין נוטלין בחמי טבריה בזמן שהן בכלים ואפילו הם צונן מפני שהן מרים ואין כלב ופרה שותין מהן. אחרונים אם צונן הם נוטלין מהם. והא דאמרינן בגמרא דחולין דפסקינהו בבת ברתא אע״ג דלית בהו ארבעי׳ סאה מטבילין בהן את הידי׳. ודוקא שהן מחוברין לברתא דאית בהו הכשר מקום שהרי ראויין הן להטביל בהן מחטי׳ וצנורו׳ ומשום הכי לא גזרינן בת ברתא אטו מנא אבל אם אין מחוברין אין מטבילין בהן את הידים וכיון דשעור טבילה ליכא בעינן בנטילה ולא בטבילה והא בעינן כלי ומכח אדם כדכתיב לעיל.

50 נ

ראשונים אם שפשף ידיו זו בזו צריך שיהיה נזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו את המי׳ מפני שהן מטמאות זו את זו. אחרונים אין מקפידין בהן. שאלו הראשונים מים ראשונים מטהרין את הידים. שניים מטהרין את המים שעל הידים. ואחר שהמים ראשונים מקבלין טומאה מן הידים היאך השניים מטהרין את המים שעל הידים ויחזירו הראשונים שהן טמאים ויטמאו את המים. והשניים מקבלין עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם. שהרי אמרו שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלמא הראשונים מקבלין טומאה מן הידים שחוץ לפרק וחוזרין ומטמאין אותן.

51 נא

ואומר אני כי עקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה או צואה או שהרגו מאכולת וגזרו עליהן טומאה מאותו הלכלוך כאלו נגעו בטומאה ועשו אותן שניו׳ לפסול את התרומה במגען ושלא לאכול כהן חולין על ידי הדחה. וזה שאמר ראשונים מטהרין את הידי׳ כלומר מורידי׳ מהן הזיעה והלכלוך שעליהן שממנו הן טמאות. ובאין השניים ומדיחין אותן המי׳ שהן מטושטשו׳ עם הזיעה והלכלוך ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרין את המי׳ שעל הידי׳ כלומר מדיחין את המטושטשו׳ עם הזיעה והלכלוך שעל הידים. ומפני זה צריך שיפסיק במים הראשונים שאם יתן כל הרביעית עליהן בבת אחת הנה שהן מורידין הלכלוך מעליהן מכל מקום הנשארי׳ על היד משירי הטשטוש הם ולכך צריך שיפסיק בהן כי המים הראשונים מדיחין את הטשטוש ומה שישאר על גב היד מן הנקיים הוא. הלכך חששו שמא יבאו מים שניי׳ חוץ לפרק והן מטושטשות מאותו מקום שהם ראשון ויחזרו ויטמאו את הידים טומאת לכלוך. ולפיכ׳ צריך להגביה את ידיו בשניי׳ כך נראה לי באמת ובברור.

52 נב

ורביעי׳ שאמרו לנטילת ידים מפני שעשו אותן כטמאות והרביעית הלכה למשה מסיני הוא מקוה לטהר להטביל בו מחטין וצנורות אלא שבטלוהו כדאיתא בנזיר. וכיון שעשו אותן כטמאות תקנו להן ברביעית שהוא כמקוה קטן אי נמי שערו חכמי׳ שאין הידים מודחות יפה מן הלכלוך אלא ברביעית.

53 נג

ואם תאמר אם בשביל כך למה אמרו ורביעית נוטלין לאחד ואפי׳ לשנים והיאך שנים מדיחין יפה ברביעי והלא רביעית צריך לאחד הרי אמרו מוסיפין על השניי׳ ואין מוסיפין על הראשוני׳ כלו׳ צריך להוסיף בשניים עד כדי שיהא רביעית לכל אחד ואחד בין הראשונים והשניי׳ אבל בראשוני׳ אין צריך להוסיף כדי שיהא בהן רביעי׳ לכל אחד ואחד בתחילה אבל ודאי די להם לשנים ברביעית לעורר הלכלוך מידיהם. והכשר הרביעית עולה לשניהם הואיל ושניהם רוחצים בבת אחת ואח״כ יבא הרביעית השני על השאר וידיח המים המטושטשים מידיהם מכל מקום צרי׳ שיהא בהן רביעי בבת אחת מן הטעם הראשון כדי שיהא כמקוה טהרה. ושני הטעמים צריכין זה לזה.

54 נד

ודוקא במקום שאין מים מרובין דהיינו משא ולא משא אבל במקום שיש מים מרובין הא אמ׳ רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. הלכך בעי טפי. ועוד כי אי אפשר לנטילת ידים בלא שפשוף מפני הזיעה ומפני הצוא׳ שעל גבי ידיו וכשהוא משפשף אינו יכול להזהר שלא יגע חוץ למקום המים והרי הוא צריך ליטול לכתחלה הלכך בעי טפי מרביעית שהרי מן השפשוף ואילך צריך.

55 נה

וכל הדברי׳ הנוהגי׳ באחרוני׳ נוהגי׳ באמצעיי׳ שבין גבינה לתבשיל של בשר בין להקל בין להחמי׳ חוץ משפשו׳ בגופו או בכותל והסח הדעת שפוסלי׳ באמצעיי׳ ואינן פוסלי׳ באחרוני׳ מפני שעדין רוצה לאכול וידיו צריכות שמור. וחוץ מנגוב הידי׳ שאף האמצעיים צריכין נגוב כראשונים וחוץ משאר משקין שאינן כשרין למים אמצעיים מפני שהן שמנין וצחין ואינן מנקין את השומן ואת המאכל ושוין לאלו ולאלו לענין ברכה שהרי חובה ולא יהיו אלא מצוה הרי טעונין ברכה שאינו רשאי לאכול עד שיטול כדין מים ראשונים ומברך על רחיצת ידים כדין אחרו׳. עד כאן לשון הראב״ד ז״ל.