כא. דין הלכות תפילין

אמרו חכמי׳ ז״ל כל הקורא ק״ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. שאלו מקמי רב יהוד׳ גאון לענין תפלין קודם ק״ש והשיב כך שנו רז״ל הרוצה לקבל עליו מלכו שמי׳ שלמה יניח תפלין ויקרא ק״ש. מכלל דמלכות חסרה בלא תפלין. ועוד למה נסמכה ביאת הארץ לפ׳ תפלין כך אמר הקב״ה עשו מצוה זו שבשבילה תכנסו לארץ ותזכו לחיי העולם הבא. ועוד שנו רז״ל קטן היודע לשמר תפלין אביו לוקח לו תפלין וכל שכן בן שלשה עשר שנה ויום אחד שחייב במצות.

כתב הר״ם נשים פטורות מתפלין מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמה שהרי אין מניחין אותן בשבת ויום טוב ואם רצו להניח אין שומעין להן מפני שאינן יודעו׳ לשמר עצמן בנקיות ע״פ. ועוד שנו חכמים ליום הדין אם יש לו לאדם מחצה עונו׳ ומחצה זכיות ובאותה מחצה עון תפלין מכריע לחובה ואם במחצה זכיות זכות תפלין מכריע לזכות.

ואם לחשך אדם לומר תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפי׳. הכי פרוש׳ ההוא בשעת השמד אם ירצה לסמוך אנסא צריך גוף נקי שלא ישן בהן ולא יפיח בהם ושאם לא כן תמה על עצמך והלא ספר תורה גדול בקדושה ובטהרה שיש בו כמה פרשיו׳ וכמה שמות ואתה פותח בו וקורא קל וחומר תפלין שמכוסין בעורותיהן וקריאת שמע הכתובה בתפלין כל ישראל קורין אותה בכל יום.

ועוד שנו חכמים פושעי ישראל בגופן נדוני בגיהנם שני׳ עשר חדש ומאן ננהו פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפלין. אמנם מי שנמנע מהם מיראתו שלא יוכל לנקות את עצמו ולכבד המצוה אין זה בכללן.

ועוד שנו כל שאינו מניח תפלין עובר בשמנ׳ עשה ועוד שנו מאי דכתיב למען תהיה תורה ה׳ בפיך מכאן שהוקשה כל התורה כלה לתפלין. ועוד שנו כל הרגיל בתפלין מאריך ימי׳ שנאמ׳ וה׳ עליה׳ יחיו.

וכל הטמאין חייבין בתפלין כטהורין. וכל הפטור מק״ש פטור מתפלין. והר״ם כתב ועל הבחורי׳ ששאלת אשר מהרהרין אפילו בשעת ק״ש לא יניחו תפלין ואפילו חולה מעים אסור להניחם. וכל מי שאינו יכול לשמרם שלא יפיח בהם אסור כל שכן שלא ינהג בהם קלות ראש בתאות נשים ע״כ.

חולה מעים ומי שאינו יכול לשמר נקביו אם לא בצער פטור. מצטער ומי שאין דעתו מיושב׳ עליו פטו׳ שהמניח אסור להסיח דעתו מהם.

וחייב אד׳ למשמש בהם כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם שקדושתן גדולה מאד לפיכ׳ אסור לישן בהם אפי׳ שנת עראי אם לא יניח עליהם סודר ולא תהיה עמו אשה. היו בראשו ובגדו עליהם ישן בהם שנת עראי כדי הלוך מאה אמה. היו תפלין כרוכי׳ בידו ישן בהם שנת קבע ואינו אוכל בהן אלא אכילת עראי ואם נכנס לסעודת קבע חולץ ומניחן על שלחנו עד שיטול ידיו ואחר יניחם ויברך עליה כל זמן הנחתם אפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום ומברך על המזון והוא לבוש בהן.

הוצרך לבית הכסא או אפילו להשתין מים חולץ תפיליו ברחוק ד׳ אמות וגוללן כמין ס״ת ואוחזן בימינו כנגד לבו ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח ונכנס ועושה צרכיו וכשיוצא מרחיק ד׳ אמות מבית הכסא ולובשן. שכח ונכנס בבית הכסא והוא לבוש תפלין מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון ולא יפסיק בו מפני שסכנ׳ הוא לו ואח״כ נכנס ועושה צרכיו.

ולא יכנס בבית המרחץ במקום שבני אדם עומדי׳ ערומי׳ והוא לבוש תפלין. וכן לא יהלך בבית הקברות ואפי׳ בתוך ד׳ אמות של מת והוא לבוש תפלין. ואפי׳ בתוך ד׳ אמות של קבר צריך לחלצם.

ולא ילבש אדם תפלין והוא ערום עד שיכסה ערותו וילבש בגדיו. ולא ישא משוי על ראשו והם עליו ואפילו מטפחת לא ישים על ראשו והם עליו. אבל צונף הוא את מצנפתו על תפלין.

בית שיש בו תפלין וספרי׳ מונחי׳ שם אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בתוך כלי אחר שאינו כלין אבל בכלי שהוא כלין אינו מועיל אפילו עשרה כלים ככלי אחד חשובין ואם מונחין בתיבה בלא כלי פריס סודרא על התיבה מותר וכל זה בספר תורה ותפלין. אבל בשאר ספרים ובחומשין שלנו כתב ר׳ יהודה דמסתברא שאין להחמיר כל כך. ואם הניח כלי התפלין בתוך כלי אחר מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשמרן ואפי׳ אשתו במטה. קדושת תפלין גדולה מאד שאפי׳ הכלי שהכינו להניחן בו אם הניחן בו נתקדש ואסור להשתמש בו חול.

ואסור לתלותן בין ברצועה בין בקציצה בתפלה עצמה. אבל תולה הו׳ את הכיס שהן מונחין בו. וכל מי שאינו מניח תפלין עובר בשמנה עשה שהרי בד׳ פרשיו׳ צוה על התפלי׳ של ראש ועל של יד הרי שמנה.

וזמן הנחתן ביום משיכיר איש את רעהו ברחוק ד׳ אמות עד שתשקע החמה שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. וכתב ה״ר יצחק ז״ל המשכים לצאת לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן בראשו וכשמגיע זמן הנחתן ממשמש בהן ומברך.

וה״ר פרץ ז״ל אמר אתיא למאן דאמ׳ לילה לאו זמן תפילין אבל למאן דאמ׳ לילה זמן תפלין כדקיימא לן אם כן השכי׳ לצאת לדרך קודם ליום מניחן ומברך עליהן מיד. עוד נראה דאפי׳ בלא חששא דשמא מותר להניחן לכתחלה קודם היום בהשכים ויוצא לדרך דליכא למיחש שישן כיון שהשכים לצאת. וה״ר שמשון כתב דהכי נמי אמרי׳ בציצית אף על פי שיש לחלק.

והריא״ף ז״ל אמ׳ משמע מזה דלילה לאו זמן ציצית ולפי מה שפסק בתוספת׳ דכסות יום חייב אפי׳ בלילה א״כ גם בציצית יוכל לברך קודם היום.

ואין מניחין אותן בשבתו׳ וימי׳ טובים שנאמ׳ והיה לך לאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות. וכת׳ ה״ר יצחק ובחולו של מועד יש לספק וטוב להניחן בלא ברכה.

וכשהו׳ מניחן מברך להניח תפלין ומניח של יד שמאל דכתי׳ על ידא יד כהה והאטר יד ימינו מניחן בימי׳ לפי שהיא שמאלו וכת׳ ה״ר יצחק והשולט בשתי ידיו מניח בשמאל כדרך כל אדם אבל השולט בשמאל לגמרי מניחן בימין. והריא״ף ז״ל כתב שאם הוא שולט בשתי ידיו מניחן בשמאל כדרך כל אדם. וכן אמר רבינו יחיאל מפרי״ש וכשהוא מניחן בשמאל קושרן ומהדקן בימין.

והיכן קושרן ומניחן בשמאל על הקבורת והוא הבשר התפוח שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שקורין קוברי. נמצא כשהוא מדביק מרפקו לצלעיו תהיה התפלה כנגד לבו לקיי׳ מה שנאמ׳ והיו הדברים האלה על לבבך. והרי״ף ז״ל כתב שאין כל אותו הפרק כשר כי החצי של צד האציל שקורין קוברי כדאיתא בשמות רבא. ואחר כך יברך על מצות תפלין ומניח של ראש.

ולא ישיח בנתים ואם שח בנתים מברך על של ראש שתים להניח ועל מצות תפלין כך נהגו רבני צרפת וחכמי קטלוניי״א. וכן כתב ה״ר בעל העטור ז״ל. ורבינו תם והרי״ף ז״ל כתבו שאם לא שח בנתים די לו בברכה אחת ואם שח מברך על של ראש על מצות תפלין.

והרמב״ם ז״ל כתב וזה לשונו תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה וכיצד מברכין עליהן על של יד מברך להניח ועל של ראש על מצות במה דברים אמורים כשהניח אחת מהן אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת להניח וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש עכ״ל. וכשהוא חולצן חולץ של ראש ואח״כ של יד.

וכתוב בירושלמי כשהוא חולץ מברך בא״י אקב״ו לשמר חקיו אתיא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר אמנם לא נהגו בברכה זו כלל.

ומניח לתוך כלי של ראש תפלה ואחר כך של יד כדי שיפגע של יד תחלה כשירצה ללבשן שאם יפגע לשל ראש תחלה יהיה צריך להניחן ואין לאדם להניח מצוה הבאה לידו ויתעסק במצוה אחרת ונמצא שיצטרך להניח של ראש בידו ולהוציא של יד לקשרו שאין מניחין של ראש תחלה לפיכך צריך להניח בתוך הכלי של יד למעלה כדי שיפגע בהן תחלה.

והעושה תפילין מברך אקב״ו לעשות תפלין. וצריך לכתבו על עור בהמה טהורה. וצריך עבוד לשמה. וכותבין בגויל במקום שער ובקלף במקום בשר.

וצריך לשרטט מארבעה רוחות אבל בין שטה לשטה אין צריך. והכותב צריך שיוציא התיבה בשפתיו קודם שיכתבנה. וכשהוא כותב השם אפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק ולא ישיבנו.

ולא יטבי׳ הקולמוס בדיו באמצע השם ואם צריך בדיו יקח מאותיות שלפניו.

ואם דלג אפי׳ אות אחת אין תולין אותה כדאמרינן במסכת סופרים תולי׳ בספרים ואין תולין בתפלין ובמזזות. וצריך להזהר בכל האותיות שיהיו מוקפות גויל. וצריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה הב׳ לכ׳ ולא הכ׳ לב׳ וג׳ לנ׳ ונ׳ לג׳ וכן כל כיוצא בהן עד שירוץ הקורא בהן.

כיצד כותבין התפילין של ראש כותבין ארבע פרשיות של ארבע קלפין וגוללין כל אחד ואחד לבדו ומניחין אותן בתוך ד׳ בתים שהם מחוברים בעור אחד.

ושל יד כותבין ד׳ פרשיות בד׳ דפין של קלף אחד וגוללו כמין ספר תור׳ מסופו לתחלתו ומניחן בבית אחת. ונהגו הסופרים כותבי תפלין לכתוב על כל פרשה ופרש׳ מתפילין של ראש בדי שטין ואלו הן ראשי שטין של כל פרשה ופרשה.

פרשה ראשונ׳. וידבר מזה הזאת יעשה.

פרש׳ שניה. והיה. וכל פטר. ה׳ ממצרים. לה׳ כל:

פרשה שלישית. שמע. נפשך. לבניך. על ידכה:

פרשה רביעית. והיה. עשב. לא תתן. בניכם:

ותפלין של יד כל פרשה כותבין אותה כ״ז שטין ואלו הן ראשי שטין של כל פרשה:

פרשה ראשונה. וידבר. את היום. הוציאך. לתת לך. חג ההוא. תורת:

פרשה שניה והיה. רחם. בשה. לאמר כי הקשה. בהמה. לאות:

פרשה שלישית שמע. את. והיו. לבבך. ובלכתך. ידך. מזוזות:

פרשה רביעית. והיה. ובכל נפשכם. ואכלת. ה׳ בכם. אשר ה׳. בין עיניכם. ביתך:

וצריך להזהר במלא וחסר עד שיהיו ארבעתן כתובו׳ כמו שכתובות בספר תורה הבדוק ושאם כתב בחסר מלא פסול עד שיסיר היתר ואם כתב במלא חסר פסול ואין לו תקנה.

ואלו החסרות והמלאות שיש בד׳ פרשיות אלו. ראשונה קדש לי כל בכור מ׳. זכור מ׳. בחזק ח׳. הוציא מ׳. יציאם ח׳. יביאך מ׳. והאמרי ח׳. והיבוסי מ׳. לאבתיך ח׳. העבדה ח׳. מצת ח׳. השביעי מ׳. מצות מ׳. שאר ח׳. גבלך ח׳. בעבור מ׳. תורת מ׳. הוצאך ח׳ יו״ד. החקה ח׳. למועדה מ׳.

שניה יבאך ח׳ יו״ד. ולאבתך ח׳. חמר ח׳. בכור מ׳. בחזק ח׳. הוציאנו מ׳. ויהרג ח׳. בכור מ׳. מבכר ח׳. ועד בכור מ׳. זבח ח׳. וכל בכור מ׳. לאות מ׳. ידכה כתוב בה״א. ולטוטפת ח׳ ו״ו אחרונה. עיניך מ׳ בחזק ח׳. הוציאנו מ׳.

פרשה שלישית שמע. ע׳ של שמע גדולה. מאדך ח׳. לבניך מ׳. בביתך ח׳ יו״ד שניה. ובקומך מ׳. לאות מ׳. ידך בלא יו״ד שניה. לטטפת בלא ווי״ן. עיניך מ׳. מזזות ח׳ ו״ו ראשונה. ביתך ח׳ יו״ד שניה. ובשעריך מ׳:

פרשה רביעית והיה אם שמע ח׳. מצותי בו״ו אחת. יורה מ׳. ומלקוש מ׳. ותרשך ח׳ ו״ו. והשתחויתם מ׳. הטבה ח׳. נתן ח׳. אתם ח׳. לאות מ׳. לטוטפת ח׳ ו״ו שניה. עיניכם מ׳. אתם ח׳. ביתך בלא יו״ד שניה. ובשעריך מ׳. לאבתיכם ח׳ ו״ו. ואלה הן האותיות המתויגות שבארבע פרשיות אלו.

פרשה ראשונה יש בה אות אחת בלבד והוא מ׳ סתומה של מימים ועליה ג׳ זיינין:

פרשה שניה יש בה ה׳ אותיות וכל אחת מהן ה׳ ועל כל מחמשתן הזיינין ואלו הן ה׳ של ונתתה. ה׳ ראשונה ואחרונה של הקשה. וה׳ של ויהרג. וה׳ של ידכה:

פרשה שלישית יש בה ה׳ אותיות ואלו הן ק׳ של ובקומך. יש עליה שלשה זיינין וק׳ של וקשרתם יש עליה שלשה זיינין וטית טית ופ׳ של לטטפת על כל אחת משלשתן ד׳ זיינין:

פרשה רביעית יש בה ה׳ אותיות ואלו הן פ׳ של ואספת יש עליה ג׳ זיינין ת׳ של ואספת יש עליה זיין אחת. ט׳ ט׳ פ׳ של טטפת על כל אחת משלשתן ד׳ זיינין:

כל האותיות המתויגות י״ו ואם לא עשה התגי׳ או הוסיף וגרע בהן לא פסל. ואין כותבין בנקב ואם תוכו בחלל האות כשר.

וצריך להניח גליון מלמעלה ומלמטה כמלא אטבא דספרא. ושערו הגאונים כמלא אחיזת חצי צפורן וכן בסוף. אבל בתפלה היה מצריך ה״ר יצחק ב״ר שניאור כדי לגול כל ההקף.

והשטין יהיו שוות ולא יהיו אחת קצרה ואחת ארוכה אלא שוות. ואין כותבין ג׳ אותיות חוץ לשטה.

וצריך לכרוך שער בהמה טהורה על כל פרשה ופרשה. ויש כורכין אותן במטלת ואחר כך כורכין בשער בהמה על גביו דהכי איתא בירושלמי בפר״ק דמגלה הלכה למשה מסיני שיהיו כתובין בעורות ובדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשער ונוטלין במטלית ודובקין בדבק כקרע של ספר תור׳ באמצע יריעה. ותופרין בגידין יריעה בחברתה ואין סברא להקפיד בכריכת המטלית אם יהיה קודם כריכת השער או אחריו. ויש שמקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר:

וסדר כתיבתן כאשר הן כתובין בתורה. קדש. והיה כי יביאך. שמע. והיה אם שמע. וכתב הר״ף ז״ל ובשל ראש שהן ארבע׳ קליפין חתוכין אין לחוש בסדר כתיבתן וכן דעת רבי שמחה בשם ר׳ יחיאל ז״ל. מיהו נהגו גם כן להקפיד כותבי תפלין.

ובהנחתן בבתים של ראש נחלקו בו אבות העולם כי רש״י ושמושא רבא. והרמב״ם ז״ל כתבו סדר הנחתן כסדר כתיבתן בתורה וה״ר שרירא גאון ז״ל ורבינו האי גאון בנו ור״ת ז״ל כתבו קדש והיה כי יביאך מימין הקורא וחוזר ומתחיל בשמאל שמע והיה אם שמע. נמצא השינין מבחוץ וההויות באמצע ומכל מקום בתפלין של יד לא נחלקו.

והר״ף ז״ל כתב מיהו מדקאמר במנחו׳ מי שיש לו שני תפלין תולה עור על אחד מהן כדי לעשותן של יד. משמע דגם ביד הוי סדר כתיבת פרשיות כשל ראש ההויות באמצע וכן פירש ר׳ ברוך ז״ל רק שיכתוב כסדר כתיבתן בתורה. וכתב ה״ר יצחק ירא שמים הרוצה לצאת ידי כלם יהיו לו שני תפלין של ראש ויניחם בבת אחת ויבטל בלבו אותן שאינן עשויין כתקון חכמים ויברך על מצות תפילין כי מקום יש בראש להניח שתי תפילי׳ וזהו ממקום שמתחיל להשעיר עד חצי שפוע הראש זהו מקום הנחת תפילין בראש מן על הקדקוד שהוא סוף השער שכנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינוק רופס.

וצריך לכוין אותו באמצע כדי שיהיה בין העינים לקיים מה שנאמר ולטוטפות בין עיניך.

ויהיה הקשר בגובה העורף שהוא סוף הגלגולת.

וצריך רצועות שחורות. גם עור הבתים נראה שצריך שיהיה שחור. ואמר אביי שי״ן של תפלין הלכה למשה מסיני. וכתב בשמושא רבה שתי שיני״ן הן אחת בימין ואחת בשמאל ואמניח קאי של ימין מג׳ ראשין ושל שמאל מד׳.

וה״ר יצחק בה״ד זצ״ל אמר כי שי״ן של לוחות דהויא מן החקיקה. וכן היא נעשית מקטמי העור. ואמרי׳ פרק הקומץ צריך שיגיע חריץ למקום תפר פי׳ אותן חריצין שהשי״ן נעשית מהן. ויש אומרים חריץ שבין בית לבית. ואמר רבי חנינה אמר רב תיתורא של תפלין הלכה למשה מסיני. פירוש מושבן של בתים.

ומעברתא נמי אמרי׳ הלכה למשה מסיני זהו מקום שעוברין בו הרצועות. ופרש״י שעשוין מעור הבתים שכופלין בו הבתי׳ ועושין ממנו תתורא ומעברתא. ויש שעושין אותה מעור אחר. ויש מפרשים מעברתא עור שנותנין על בית שבזרוע.

ותניא תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני. ואמר רב בתפרן ובאלכסון שיהא התפירה מרובעת ויהא בה אלכסון גדול תרי חומשי על הארך. ויש מחמירין גם בעור הבתים שיהיו מרובעות.

ומנין התפירות יש בשמושא רבה שנים עשר. ואם עשה י״ד או י׳ אין קפידא.

ויש מחמירי׳ להעביר חוט התפירה בין הבתי׳ ונראה שאין צריך.

פרק הקומץ בעי רצועה שנפסקה מהו למתפרה ומעייל לגאו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופרש לחומרא לאסורא. ורבינו תם פירש להקל כמו בכל התלמוד בהאי לישנא והכי קאמר נמי בירושלמי רבי אמי אפסיק ליה גידא דרצועתא ושרון ליה הדר אפסיק ליה תנינות ושרון ליה ולא מן אולפנא. ויש מפרשים ההיא בגיד התפירה.

ואורך הרצועה דימינא עד טבורא דשמאלא עד חזיא. דזרועא עד אצבע צרדה. ורוחב הרצועה פחות משעורה ויתר על חטה. וכתב הר״ף ז״ל אם רחבות יותר משעורה אין לחוש. וקשר של תפלין הלכה למשה מסיני.

אמ׳ רב ונוייהן לבר. פי׳ נוי של קשר ונוי של רצועות.

אין לוקחין תפלין אלא מן המומחה ואם לקחן בודק שנם של ראש ואחד של יד או להפך ואין צריך עוד בדיקה אפילו לקח מהם הרבה.

מצוה גדולה יש בתפלי׳ שהן אות כמו מילה ושבת ומזכירי׳ לאהוב הקב״ה בתפלין של יד לאהבה בכל לב שהם כנגדו. ובשל ראש לאהבה בכל נפש שהם כנגד עקרו של נפש ומקיים שמנה עשה ומאריך ימים שנאמר למען ירבו ימיכם.