Siman 148קמ״ח
1 א

קמח. משפט החרם להרמב״ן ז״ל

2 ב

בקיעי עירנו ראיתי כי רבו במה שנוהגים תדיר להסיע על קצותם ולהחרים ולהשביע בדבר וכשנמלכין להתיר ש״צ עומד ואומר הותר החרם. תחלה יש לי לומר שהתר נדרים בענין זה פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו בגמר׳ וכבר הרבו הראשונים לדבר בזה על אותן מקומות שנוהגין לומר בר״ה ויום הכפורי׳ כל נדרי ובא מעשה לפני הגאונים ואסרו כמו שכתוב בתשובותיהם ובהלכות ה״ר יצחק אבן גאית ז"ל.

3 ג

ור״ת נמי כתב בלשון הזה כלהון דאיחריטנא בהון טעות הוא שאי אפשר לו להתיר לעצמו ובלי חרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. ועוד דהלכה כרב פפא דאמר צריך לפרוט הנדר.

4 ד

וכן מצינו בתשובה לרבינו הגדול ז״ל שאמר וקהל דהחרים על דבר ונתחרטו בו ילכו אצל חכם ויתיר להם את החרם כמו שעושין בשבועה למי שנתחרט עליה אלו דבריו ז״ל והם כמנהגו קצרים וארוכים שהאריך עלינו הדרך שלא להתיר חרמי צבור אלא על פי חכם כלומר יחיד מומחה או ג׳ הדיוטות. ובחומר שבועת היחיד בחרטה ובפתח היתר ובשאר הדינין שמסר הכתוב לחכמים ואלו מקצת דברי הראשונים והם דברים פשוטים אפילו לקטנים ואין צריכין לפנים ולא לפני לפנים. ואף אותם שנהגו לומר כל נדרי אמרו שאין התרה אלא לכגון שגגות של צבור ונדרי טעות זהו לשונם.

5 ה

ויראה לי כגון אותן ד׳ נדרים שהתירו חכמים שהן צריכין לפתוח להם פתח ממקו׳ אחר אבל לשאר נדרי׳ חרמים ושבועו׳ לא עלה על דעת וכן תמצא כתוב בתשובו׳ רבי סעדיה גאון והגאונים אסרו עליהם מפני שהתירם סתם ומשמעות הדבר לדברים הקיימי׳ ולפיכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהתר זה שאר נדרי׳ וחרמי׳ ואין ההתר מועיל להם בענין זה כלל. מפני ד׳ טעמים הברורים שפירש ר״ת ז״ל.

6 ו

ופירוש חרטה דמעקר שאמ׳ הרב ז״ל לומר שצריך להתחרט על שנדר כלל מתחלה הא אלו רצה בנדריו ומכאן ואילך רוצה בהתרו אינה חרטה למד זה ממה שאמר בעיא נדור וכו׳ ובתוספתא אלו היה לב זה עליך היית נודר ואם לא תאמר כן אין נדרים.

7 ז

ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם להתיר להם בחרטה גמורה כדין שבועה שנשבע היחיד הרי עכשו נהגו להחרים ולהשביע על דעת המקום ועל דעת הקהל והוה ליה על דעת רבים וק״ל נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה לדבר הרשות לעולם. ועוד אמרינן במסכת שבועות ולטעמיך על דעתי ועל דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתיהו אלמא כל דעת המקום אין לו הפרה לעולם כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.

8 ח

והרי אני מפרש לך דעת המתיר הזה שהנהיג הדבר הוא סובר כשאנו אומרין בגמרא על דעת רבים אין לו הפרה דוקא כשאמר סתם הריני נודר על דעת רבים והטעם לפי שאין אותם רבים ידועין כדי שיהיו מתחרטים בשעה שהוא רוצה להתיר את נדרו ותהא דעתם מסכמת בהתר אף על פי שהסכימה מתחלה לאסור לפי שאין הרבים עשויי׳ להתחרט ולחזור בהם מה שהסכימו עליו אבל אם נדר על דעת רבים ידועים והסכימו כלם בהתר שלו יש לו הפרה. ולא עוד אלא אפילו הן עצמן מתירין לו בלא חכם ובלא פתח התר הואיל והשוו כלן להתיר הנדר.

9 ט

וכן ראינו שפשט במקצתם מנהג זה שהיחיד נמי נשבע על דעת חברו וכשמתחרט מבקש ממנו והוא מתיר לו והלא נוהג התר בנדרו שלא על פי חכם. וכן מה שאמרו בגמ׳ במס׳ שבועות על דעת המקום אין לו הפרה. המתיר הזה סבור דדוקא בשבועת קבלת התורה נאמר לפי שאין הקב״ה מסכי׳ לבטל אות אחת מן התורה לעולם. אבל בדברי הרשו׳ כשהסכים לאסור מתחלה לצרכם הסכים וכשהם עכשו צריכים להתיר לצרכם מסכים.

10 י

נמצאת למד לפי מדה זו שעל דעת הקהל משמש קולא וחומרא. חומרא שאם בקש אחד מהם להתיר לעצמו על פי חכם בפתח וחרטה גמורה אומר לו והלא על דעת הקהל נשבעת ועל דעת רבי׳ אין לו הפרה לפיכ׳ כל זמן שנשארו רבים מהם שאינן רוצים להתר אין לו התר לעולם דאכתי איכא דעת רבים לאסורא. קולא שאם הסכימו כלם להתיר אין צריכין חכם ולא דיני פתחי נדרים אלא אומר בהסכמתם הותר הנדר והוא מותר.

11 יא

זהו דעת המורה הזה שנהג להתיר נדרי צבור כענין זה ואלו היו שומעין להחמיר ודאי שהדברי׳ רחוקים מן הדעת ועמוקי׳ מן השכל ומוקצים מחמת אסור מן המחשבה שהרי רבינו שלמה ז״ל מאיר עיני הגולה פירש נדר כשהודר על דעת רבים כגון שהיה ברבים והדירו על דעתם. וכן מצינו בתשובת רב האיי גאון ז״ל ועל זה פסקו בגמרא הלכ׳ שאין לו הפרה אלמא אף אותם הרבים עצמן אינן יכולין להתיר וכן משמע מדאמרינן עלה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר הדירו על דעת אנשי העיר שלא ילמד תינוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשתכח דדייק כותיה ודאי על דעתם אהדריה וטעמא משום לדבר מצוה הא לדבר הרשות אפילו על דעתם כלומר שנמלכו כל אנשי העיר להתיר אינו מותר.

12 יב

וכן פירש ר״ת בתשובה והוסיף ואמ׳ דדוקא כי ההוא מקרי דרדקי שעל דעתם הופר ועל דעתם הותר לפי שיצא הפסדם בשכרם באותו הדבר בעצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעל דעת רבים נשבע דמנלן שכך היה דעתם להתחרט משעה ראשונה משום מצוה זו וא״ת יהיו נשאלין איהו למיפר עליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה הלכך אין חרטתן כלום להתיר לו ועוד הראה פנים לדבריו.

13 יג

וכן תוכל ללמוד מדברי הגאונים שאסרו כל נדר ולא התרו להם בשאמר על דעת הקהל. הא למדנו שאין הנשבע על דעת הרבים הללו מתיר שבועתו על פיהן ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ובחרטה גמורה ועל פי חכם וכן היחיד שנשבע על דעת היחיד אינו מתיר שבועתו על פי אותו היחיד אלא על פי חכם או ג׳ הדיוטות וכדין שאר הנדרים בפתחיהם.

14 יד

ואומר אני שהאומר על דעת פלוני אני נשבע הרי הוא כאומר על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מיחה בשעת שמועה ביטל הנדר קיים או שתק נתקיים הנדר ומנא אמינא לה דאמרינן בגמרא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ולפיכך נתנה התורה רשו׳ לבעל בנדרי אשתו שאם הקי׳ הוקם או אם הפר הופר. אלמא כל האומר על דעת פלוני אני נשבע אם הפר אותו האיש הופר ואם הקים הוקם כדין הבעל ודוק׳ כשהפר מיד בשעת השמועה אבל שתק הוקם מיד ואף על פי שנתנה התורה זמן לבעל בשתיקה כל אותו היום גזרת הכתוב היא ליתן לו זמן להמלך בעצמו משום שלום הבית ואין דין זה נוהג באחר. תדע שהרי שנינו נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר. אלמא כיון שיצתה מרשותו נתקיים מיד אע״פ ששבועתה על דעת בעלה היתה.

15 טו

זהו דין האמת ומשפט שלום אבל מה אעשה שהרבי׳ שומעין להקל ולא להחמיר. ועוד שיש להם עכשו פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג הדורות להתיר נדריהם בענין זה אומר שאין עקר כל הנדרים וחרמים שלהם אלא על דרך זה. ולזה הם מתכונין כשהם אומרי׳ על דעת הקהל וכאלו התנו בפרוש הוא אצלם.

16 טז

מ״מ אפילו כדברי כל המקילים צריכין הצבור להזהר שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר ועל דעת אנשי העיר הא אלו התירו מקצתם כדרך התר שלהם אינו כלום ואפילו על פי חכם וחרטה אינו מותר מפני שהוא על דעת רבים שאינן מפירי׳ לו כמו שבארנו.

17 יז

וכ״ש אם נהגו קלות ראש בדבר שאין רשאין להתיר אלא עונשין אותן כדתניא. מי שנזר ועבר על נזרתו אין נזקקין לו עד שינהוג אסור כימי׳ שנהג בהם היתר ומחמירין עליהן דלא פתחינן ליה בחרטה ובית דינא דמזדקיק ליה לאו שפיר עבד. ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה כו׳ כדאיתא בפרק ואלו מותרין. וכן כתב הרמב״ם ז״ל בלשון הזה כל ב״ד דנזקק לזה וכיוצא בו ומודיעין לאלה שמזלזלין בנדרי׳ שאינן חייבין מן התורה או שיורה בהם להקל או שיפתחו להם פתח מנדין אותו ובד׳ הדיוטות וכ״ש אם היה נדרם נדר לרבי׳ או סייג לתורה ולדבר מצוה שאין רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגטין צריך לפרוט את הנדר משום אסורא. ואתמ׳ בירושלמי חד בר נש נדר דלא מרוחא אתא לגבי יודן בר שלום אמר ליה מה אשתבעת דלא מרוחא א״ל וכן בר נש עביד א״ל לקטוסטיה אמ׳ ברוך שבחר בכם שאמ׳ וצריך לפרוט הנדר. פירוש לקתוסטיה לשחוק בקוביא שהוא אסור מדבריהם.

18 יח

וא״ת והלא לדברי המקילין כיון שעל דעתם נשבעו והם מתירין ברצונם אפילו לדבר האסור נמי בושנו מדבריהם וכי מכנפי אינהו למשרא איסורא ותהא הסכמתם כלום.

19 יט

ועוד דהא איכא על דעת המקום שהוא מצטרף לדבר מצוה אפילו לדבריהם ואם יאמרו לא הוזכר על דעת המקום אלא בשבועה שהשביע משה את ישראל לפי שאותה שבועה במצותו נעשית אבל בשבועות וחרמים שלנו אינו מצטרף. אם כן למה הנהיגו אבותינו להזכיר בכלל חרמי צבור על דעת המקום אלא שהוא מסכי׳ עמהם הוא יתברך שמו יסכים על לבנו לעשות הטוב והישר בעיניו ובעיני בריותיו אמן.

20 כ

שמא יקשה אדם על דברינו ממה שמצינו באגדה במכירתו של יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו אמר להם יהודה ראובן אין בכאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להב״ה באותו חרם שלא יגידו לאביהם כיון שירד ראובן בלילה ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה וחזר לאחיו ואמר הילד איננו ואני אנה אני בא. הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק ואף הב״ה אע״פ שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם. ולפיכך בא רעב בארץ ישראל וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר במצרים ומצאו את יוסף חי והתירו את החרם ושמע יעקב שהוא חי וכתוב ותחי רוח יעקב אביהם וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקדש שנסתלקה הימנו אמר ר׳ עקיבא החרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכו׳ אלו דברי אגדה.

21 כא

ושמא יבא הרואה לטעות וללמוד שמתירי׳ חרמי צבור שבזמן הזה אותן המחרימין עצמן בחרטתם ויכולין אנו לדחות שחרם השבטים כיון שמצאו את יוסף מעצמו הותר שעל דעת כן הוחרם מתחלה ותולה נדרו בדבר היו וזה שאמרו התירו את החרם אינו אלא שפרשו לעצמן שמותרין הם ממנו או שנשאלו עליו לבנימין הצדיק יחיד מומחה אין זו דרך האמת אלא הוו יודעין שלשונות הרבה אמורי׳ בתורה בענין קבלת אסור והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מלשונות שהן תולדות לאלה כגון מבטא ואיסר וקונם וכיוצא בהם ואלו כלם אסר הן אלא כל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלק מחברו.

22 כב

והחרם הנזכר בדברי האגדות ובתלמוד הוא שבית דין מחרימין בדבר ואומרין בלשון הזה כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר זה יהיה בחרם או מוחרם הוא זה הלשון סתם נקרא חרם. וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שאמר נכסי חרם שם שמים חל על אותן הנכסים והרי הם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה כדכתיב אך כל חרם אשר יחרם וכו׳ וכן אוסר אדם נכסים שלו על חברו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לאחר נכסיך עלי חרם הרי הן אסורין עליו והרי זה מודר הנאה מהן וזהו דין קונמות.

23 כג

ואלו החרמות שהן חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיהא מוצא מפיו שבועה וכן בשעת התר צריכין שאלה לחכם ופתח התר או חרטה גמורה והרי הם כשאר נדרים וכדין הקדשות לגמרי.

24 כד

אבל כשאומר ב״ד זה הלשון על אדם והם חרמי בטוי הגוף כלומר שאומר כל העושה כך וכך יהא בחרם דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לדבר קבלה ופרשו לנו כמו שאנו עתידין לכתוב. והחרם הזה הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים והמפורשי׳ במסכת משקין.

25 כה

ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועות בטוי אבל בחרם אף על פי שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזרה כיון שבית דין רשאין להחרים כדכתיב ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזרה כמושבע מפי עצמו.

26 כו

וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כלם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו בינן שהן רשאין להסיע על קיצותם ולהחרים בדבר חרם שלהם חל כל החייבין לילך בתקנתם ונמצא העובר על קיצותם מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על השבועה והחרם נכנס לו ברמ״ח אבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי זה כמנודה לעירו.

27 כז

וחמור הוא החרם יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא וחייבין הכל לנהוג עמו כמוחרם לפרש הימנו כדינו והרי הם מודרין שלא יהנה אותו מנכסיהן יותר מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו זה אף הוא כמועל בחרמים. וכן הוא חייב המוחרם הזה לנהוג אסור בדברים האסורי׳ למוחרם כגון נעילת הסנדל ודברים של אוכל ושלא ליהנות מנכסי המחרימין ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מיקל ראשו בדברי׳ האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה.

28 כח

ובזה אמרו שאין החרם מתקיי׳ בפחות מעשרה לפי שאינן צבור ולא ב״ד שהוא במקום צבור ואין להם כח להחרים אלא לישבע כל אחד ואחד שבועת בטוי לעצמו.

29 כט

ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה. ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באי זו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדן עכן בדיני נפשות לפי מפשט ידו בחרמי שמים. וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן ישראל בימי פלגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד כי השבועה הגדולה היתה לאשר יעלה אל ה׳ המצפה לאמר מות תמות ותניא בילמדנו רבי עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה.

30 ל

ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אבל חייב מיתה ולא תהיה חותם פינו מפני שרז״ל דרשו המקרא לענין אחר. מהם מי שיאמר למעריך היוצא ליהרג. ומהן מי שאמר שאין חייבי מיתות בית דין נפטרין בממון כדאיתא בכרתות שאף על פי כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו משמש הכתוב לזה ולזה צא וראה שהם ז״ל דרשו לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות ולא תחשוב שזאת אסמכתא אלא עיקר גמ׳ הוא ומכאן יצא לקרובי׳ שהם פסולין לעדות מן התורה ואפילו כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו אחת דכתוב רק את בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים. הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה.

31 לא

ולא עוד אלא שהחרם חל אפילו על דורות הבאים אם החרימו ב״ד על אנשי העיר ועל זרעם וזהו גזרת יהושע בן נון שמזכירין בחרמות. כדכתיב וישבע יהושע בעת ההוא לאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ויבנה העיר הזאת את יריחו ונתקיימה גזרתו כמה דורות. וכן בימי פלגש בגבעה לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואח״כ הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדמפורש בבבא בתרא הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם או שאמרו סתם החרם היה חל על הדורות הבאים. נמצאו ד׳ דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים שאינו צריך להוציא מפיו ושהוא חל בעל כרחו ושלא בפניו והעובר עליו פורש מן הצבור כדיני הנדוי ויותר מהם ושהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים. אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן הכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה וכן בצומות.

32 לב

אבל יש בחרם זה צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לבית דין או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין הם עצמם להתיר לו שזהו התר חרמים ונדוי שהמנדין מתירין ברצונם.

33 לג

וכן אם מתו מאנשי העיר או הלכו למדינת הים הם מתירין ואין חוששין. כדתניא באבל רבתי מת אחד מן המנדין אם נתן רשות לחבריו מתירי׳ אותו ואנשי העיר הרשות נתונה בידם וטוביהם מן הסתם ולא ביד ההולכים למדינת הים. וכן אם מת הדור ההוא העומדין אחריהם מתירין והוא שיהיו גדולי׳ כמותן בחכמה ובמנין כדין נדוי ושמתא כדאמרינן במסכת משקין וכך פירש רבנו האיי גאון ז״ל בתשובה. מ״מ אין מקצת הצבור מתירין ואפילו רובם עד שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובי׳ כמותם כמו שאמרו חלקו אינו מיפר. והתר זה עצמו הרי הוא כהתר נדרי׳ על פי ג׳ או על פי יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו ומתירין בלשון חכם ואם החרימו בפניו אין מתירין אלא בפניו כדין נדר ואין ביניהן אלא שהן עצמן מתירין בלא פתח וחרטה כמעק׳ ושמתירין אפילו במקום הרב וכל זה מפורש בגמר׳ ואין כאן מקום להאריך שלא באנו אלא לענינינו ומצינו לרב האיי גאון תשובה מסכמת בענין זה שכך אמר אבל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמם שיעשו תענית או שיעשו תקונים ואח״כ נודע להם כי טוב ויפה לשנות הדבר כי יש לשנו׳ וכ״ש אם יראה להם לפחו׳ או להוסיף ואם החרימו על הדבר רשאין הן להתיר החר׳ ואין בכך כלום אלא ובלבד שיראה להם ההתר והשנוי כי הוא הטוב והישר וקרובי׳ דבריו בתשובתו שלא הצריכם התר חכם.

34 לד

וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אף על פי שהעובר מתחייב מיתה אם רצו כלם למחול מוחלין לו ומתירין שאף לענין שבועות אמרו אפילו אכלה כלה נשאל עליה וזה דומה למה שאמרו בזקן ממרא שרצו ב״ד למחול לו מיתתו וזהו שאמ׳ הכתוב ויפדו העם את יהונתן ולא מת ולפי פשטינו כלפי שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב כאן ויפדו העם את יהונתן ולא מת אלא שזה הפדיון בהתר החכם היה.

35 לה

ויש לפרש בזה פירוש אחר שיהונתן שוגג היה ואף על פי היה עליו עונש כשאר שוגגי׳ שבתורה ועוד שהיה קרוב לפושע שאין אדם משיב ידו לפיו ולא שאל. ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה. ואמר לו כל העם כיון שנעשה הנס על ידו הדבר ידוע שבשוגג אירע לו ואין הקב״ה עושה נס על ידי רשעים המועלים בחרם וכן תרג׳ יונתן בן עוזיאל היונתן יתקטל דעבד פורקנא רבא חס קיים הוא ה׳ אם יפל משער רישיה לארעא ארי קדם ה׳ גלי דבשלו עבד יומא דין וכן אמרו בפרקי דרבי אליעזר באגדה.

36 לו

וכשם שמתירין לעובר מחרם שעליו כך נמי מתירין החרם עצמו לנהוג בו התר בלא שאלת חכם ואף על פי שהן עצמן קבלו האסור מתחלה הם עצמם מתירין שהרי חכם מנד׳ לעצמו ומתיר לעצמו. ומן הענין הזה היה חרמם של שבטים ולפי גדולתם וחכמתם חשש הב״ה להם ולא רצה לגלות ולפיכך היו הם עצמן רשאין להתיר לכשירצו.

37 לז

אבל ב״ד או צבור וכן יחידים שאמ׳ משביעין אנו שלא יעשה אחד ממנו כך וכך הרי זו שבועת בטוי מפי אחרים וכל העונה אמן הרי הוא כמוציא שבועה מפיו במזיד חייב מלקות בשוגג קרבן עולה ויורד וכשיבא להתיר צריך שאלה לחכם ופתח וחרטה כדין הפרת נדרים ושבועות וכל שלא ענה בה אמן אינו חייב בה כלום שאין לך מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן דחייב אלא במושבע מפי ב״ד בשבועת העדות ודבר הוא ידוע מה שאמרו חכמים באלה האמורה בתורה גבי שבועת העדות שהיא כשבועה. ועוד אמרו ארור בו נדוי בו שבועה בו קללה. ופירוש הדבר על ענין שאמרנו שאם בא לקבל עליו בשבועה שלא יאכל היום ואמר בארור אני שלא אוכל היום זהו כאומר בשבועה שלא אוכל היום. וכן במושבע בלשון ארור מפי אחרים וענה אמן שלשון זה משמש לשבועה אם הוציאו בלשון שבועה ונתכוון לה. ואם הוציאו בלשון נדוי כגון שאמרו ב״ד כל העושה דבר פלוני ארור בו כמי שאמר מנודה הוא ואם באו לנדות מי שכבר צריך נדוי ואמר ארור הוא הרי זה מנודה לב״ד. וכן הוא עצמו שאמר כך הרי זה קבל עליו נדוי אם לכך נתכון בתחלתו.

38 לח

והנדוי האמו׳ כאן נראה שהוא חרם אלא שלא הקפידו בכאן להפריש בין לשון מנודה למוחרם וכן השמת׳ משמשת בגמרא פעמים לנדוי פעמים לחרם. וכיון שנתברר ענין התר החרם מעתה נלמוד לפי דרכינו שהמתירי׳ מקצת החרם וסבורין שהותר כולו טעו׳ גדולה טעו שאין הדין נותן אלא בהתר הנדר והשבועה שחכם פותח להם פתח ועושה הנדר מעיקרו כנדר של טעות וכדאמרי׳ בנדרים לא שנו אלא דאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דלא ניחא ליה בנדר ראשון כלל. אבל חרם שהם לעצמם מתירין כרצונם אין בו דרך לומר הותר מכללו הותר כלו. הרי שנדו ב״ד את השנים עלה על דעת שאם הותרו לזה שיהא השני מותר ואפילו בנדרים הנתרין בחרטה אין לנו.

39 לט

הרי נתפרש מהו החרם ומה היא השבועה אע״פ ששניהם מענין אחד ולשון שבועה כולל את כלם ונתפרש מה ההפרש שיש ביניהם בדינם.

40 מ

ועכשו שהנהיגו אבות לומר מחרימין אנו ומשביעין שלא יעשה אדם דבר פלוני וכל העובר ועושה ארור הוא. הרי זה ברור שזה שבועת בטוי וחרם והרי העובר מתחייב בחומר שניהם. והזהר בדברי עניניהם כי חיים הם.

41 מא

ושוב נבדק ונמצא לראב״ד ז״ל תשובה בענינים הללו ומפורש בה שאלנו מן המחרימין אם הוציאו שבועה וארור מפיהם. או אם הוא חרם ונדוי בלבד בלא הזכרת שבועה. ואמרו כי השביעו והחרימו בארור ובקללה ובאלה ובשבועה בספר התורה ובכל המצות והאלות הכתובות בה על פלוני אם לא תעשה כך ועל כל מי שיהנה אותך אם תעבור על גזרתם.

42 מב

אמרנו להם מעתה אין כאן בית מיחוש כי בודאי הם צריכים לילך אצל חכם או על פי שלשה הדיוטות דמסברי להו וסברי והנשאל על שבועתו אינו עושה שליח לחרטתו והחכם המתיר אינו עושה שליח להתרו.

43 מג

והוספנו עוד לדבר על ענינם כי אם יתקבצו כלם ויבחרו שלשה מן המומחין שבהן לפרט לפניהם ולהשאל על שבועתם והם יתירו אותם על פי חרטתם ואחר כך יחזרו אותם השלשה ויבחרו להם שלשה אחרים להתיר גם להם ואחר כל שאלת נדרם ושבועתם יצוו את שלוחם להתיר חרמים אפשר כי יש תקנה בכך רק שיהיו כלם כל אותם שהיו בשעת החרם והנדוי. וכשם שהחרימוה ונדוה כן יתירוה. ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתם ובאו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו את חסרונם להיות כלם בהתרה או תמורתם בערכם וחשיבותם כל זה לשון הרב הגדול ז״ל. והנה באר בקצרה כל מה שאנו טורחין עליו. ועוד אמ׳ בתשובה דכל שבועה ואלה שנזכר בה על דעת המקום אין לה התר עולמים אלא לדבר מצוה שהרי דעת המקום מתרצה בכך דכתוב עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. אבל במה שכתבנו בעל דעת הקהל הרב נסכם שאותם הרבים עצמן כיון שנתלית השבועה עליהם והרי הם כלם נשאלים עליה מתירין אותה ביחיד מומחה או שלשה כדרך שבועות אחרות זה שלא כדברינו והוא ז״ל מחמיר בשבועת שליח צבור אפילו למי שלא ענה אחריה אמן. ועוד מפני שש״צ בשליחות עצמן משביען. ואין לנו כן לפי שאין בעולם מושבע מפי אחרים וחייב כלל אלא גזרת הכתוב בשבועת העדות בלבד וכל שאין בו קרבן בענין זה אין בו אסור עד שיפרשו חרמם וזה לא עלה בתשובת הרב יפה. מכל מקום במה שאמר מפני שהוא משביעם לדעתם יש לחוש ולדון.

44 מד

וכן תשובת ראשונים כל צבורא דמקבלין עליהון מלתא למעבד וגזרין גזרתא בסתם ובשמתא ובחרמו׳ דלא למעבר עלה ונהגו בה אסורא ובתר הכי מתחרטין וקא חזן דלא יכילין צבורא למיקם בה הכין חזינא דודאי יכולין לבטולא ובטלה מכמה טעמים. חדא דאמרינן פותחין בחרטה ועוד דלא למתבעי להון למגזר גזרה על צבורא מאי דלא יכלין צבורא למקם בה דקאמרי׳ אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה הלכך מן הלין טעמי יכלין צבורא לבטלא לההיא גזרתא דגזרו עליהו ולית עליהון ענש בגינה.

45 מה

גם זו התשובה סתומה שמה שאמר שפותחין בחרטה משמע כדרך שאלת נדרים ושבועות. אבל לשון התשובה שהן מתירין לעצמן. ומכל מקום מתוך לשון התשובה נראה שכן [שאין] מנהג ראשונים להדיר ולהשביע בקיצות אנשי העיר אלא לשמת ולהחרים. והטעם שאמר בדבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו מספיק לזה אבל לשבועה ונדרים אינו ענין.

46 מו

והאל יחיש מוסד הבית והבנין אמן סלה: תמו דברי המחבר ספר הכל בו תהלה לאל יתעלה