Siman 147קמ״ז
1 א

קמז. שאל רבי יהונתן דקונקה מרבינו מאיר הלוי

2 ב

מהודענא ליה למר על מאי דכתיבנא ליה האי כתבא משום דאיכא במתן דבעו למגבא מנאי מסין ותשחורות וארוניות לסיועי להו בצבורא בכולהו הנהו מלי דמשתעבדי איהו. וטענתיהו דאמרי דכיון דאנא יזיפנא בגו ביתאי ברביתא אע״ג דלא נפקינא לשוקא הריני כשאר בני מתא דלא ילפין אוריתא. ואנא אמינא להו הואיל ותורתי אומנותי וכולי יומא קאימנא בבי מדרשא ולא נפקינא לברא פטרינא מכולהו הני עניני ומאי דיזיפנא ברביתא כדי דלא אצטרך לבריות וכיון דמכולי יומא לא בטילנא אפילו שעתא חדא תורתי אומנותי היא ופטירנ׳ ואחזיתי להו ההוא גברא דרב נחמן דא״ל לרב חנין בר רב חסדא קא עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתיבי. ומאי דכתב הרב בן מגש ז״ל משמיה דרבינו הרב ז״ל ומה שכתב הר״מ וכולהו גאוני בהאי עובדא ואכתי לא אתקררא דעתאי בהאי עד דחזינא כתבא דמר ומשום הכי מפייסנא ליה למר דלהדר לי לאלתר בסגיאו ושלומך יפרה וישנה כחפץ המתפלל בעד שלומך ואריכות ימיך יהונתן ב״ר יעקב.

3 ג

תשובה הכין חזינא דהכי טעמא דהני עוררין דמעוררי אמאן דהויא תורתו אומנותו ולא בטיל מדברי תורה אלא פורתא בכל יומא לכדי חיי ובעו לחיוביה מסין ותשחורות לית בה מששא דאכלהו עובדי ושמעת׳ דאתמרו בהאי ענינא למפטר רבנן מכרגא ומסין ותשחורות דכגון דמי כלילא וגליגפא ומאן דמי להון כמאן אתמרו או במחזירין על הפתחי׳ אתמרו או במלאכי השרת שאינן אוכלין ושותין וצריכין לכל צרכי הגוף ובהדיא אמרי׳ לעולם יעבוד אדם עבוד׳ שהיא זרה ממנו ואל יצטרך לבריו׳ וכדאמ׳ ליה רב לרב כהנאי וכתי׳ יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך היא מדה טובת שבמדו׳. ובהדיא תנן ר״ג בנו של ר׳ יהודה הנשיא אומ׳ יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה לבטלה וגוררת עון ותנן נמי התם אם אין קמח אין תורה וכו׳. ואמרינן נמי ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי שאלו ואלו נתקיימו בידם. ומכלהו הני שמעתא שמעינן דכי פטורינתו רבנן בגמר׳ לרבנן דעסקי באוריתא לאו אדעתא דלא טרחי במאניהו ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתם פטרוניהו כל היכא דמקיימי והגית בו יומם ולילה כפי כחן וכפי יכלתן ולא בטלי מדברי תורה אלא לדבר מצוה לבקש כדי מזונותן ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתם ומזונותיהן בכלל רבנן הוא ופטרי מכלהו הני מילי דאמרי אבל מי שאין תורתן אומנותן ולפעמים הם שונין ולפעמים יוצאין לא פטרי מהנך מלי. עד כאן.

4 ד

גרסינן בפר׳ חזקת הבתים אדם בטל ולקרע פרדנא מסייע בעול בני העיר אע״פ שאינו מרויח כלום אבל אם שכחוהו גבאי המלך לכתבו באנדיסקי שלהם סייעתא דשמיא הוא ולא יתן כלום.

5 ה

וכל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל בני העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה משמרתן אבל לתקון הדרכים והרחובות אפילו מן החכמי׳. ואם כל העם יוצאין ומתקנים הדרכים בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהם שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ.

6 ו

שנינו בפרק יש נוחלין כל הכותב נכסיו לאחרים והניח את היורשין אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידעת הי זרעא נפיק מיניהו.

7 ז

נוסח כל נדרי וחרמי מהרב רבנו סעדיה ז״ל: כל נדרים ואסרים וחרמי׳ ושבועות וקיומים שנדרנו ושאסרנו ושחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה מיום הכפורי׳ שעבר עד יום הכפורים הזה הבא עלינו בכלן חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים אם נדר נדרנו אין כאן נדר אם אסר אסרנו אין כאן אסר אם חרם חרמנו אין כאן חרם אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה אם קיום קיימנו אין כאן קיום בטל האסר מעקרו בטל הנדר מעקרו בטל החר׳ מעקרו בטלה השבועה מעיקרה בטל הקיו׳ מעקרו אין כאן לא נדר ולא חרם ולא שבוע׳ ולא קיום. יש כאן מחילה וסליחה וכפרה ככתוב ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.

8 ח

כתב רבנו יעקב ז״ל בספר הישר כל נדרי דאמרינן ביום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה כלהון יהון שביקין וכן עקר. והאומר מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורי׳ הזה הבא עלינו אינו אלא טועה שאי אפשר להתיר עצמו בלא חרטה דמעקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטו׳ והכי נהיגי לומר מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה וזהו העיקר. וסמך הדבר הא דאמרינן בגמרא הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה כלה יעמוד בר״ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור כל השנה כלה יהו בטלין כי הן בטלין ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. ומה שנהגו לאמרו שלשה פעמים שכן רוב דברי חכמים משולשין מגל זו מגל זו מגל זו קופה זו קופה זו קופה זו.

9 ט

כל צבורא דמתקבלין עליהון מלתא למעבד וגזרין גזרתא בספר תורה ובשמתא ובחרמו׳ דלא למעבר עלה ונהגו בה אסורא ובתר הכי מתחרטין וקא חזן דלא יכילין צבורא למיקם ביה. הכין חזינן דודאי יכלין לבטוליה ובטילא מכמה טעמי׳ חדא דאמרינן פותחין בחרטה ועוד דלא מתבעי להון למגזר גזרה על צבורא מאי דלא יכילין צבורא למיקם ביה דקאמרינן אין גוזרין על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה הלכך מן הדין יכולין צבור לבטלה לההיא גזרתא דגזרי ולית עליהון עונש בגיהנם.

10 י

לרב יהודאי. ומאן דרגיל לאפוקי הזכרת השם לבטלה פסול בשבועה והוא בכלל הא דתנן ושכנגדו חשוד על השבועה ואמרינן ההיא איתתא דאיתחייבא שבועה בי דינא דרבא אמר ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא אשכנגדה ומפרשי רבנן דהות חזיא לה דהו׳ מפק׳ שם שמים לבטלה.

11 יא

מי שנשבע והיו פיו ולבו שוים בשבועה. ואחר שנאסר חזר בו מיד תוך כדי דבור והוא כדי שיאמר התלמיד לרב שלום עליך רבי ואמר אין זו שבועה והוא אומר נחמתי חזרתי בי הרי זה מותר. וכן אם אמרו אחרים חזור בך או מותר לך וקבל מהם תוך כדי דבור ואמר בפיו הן או חזרתי הרי זה מותר אבל אם חזר בלבו ולא הוציא בפיו אפילו בתוך כדי דבור צריך שיוציא החזרה מפיו כמו השבועה.

12 יב

הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול הרי זה אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימי׳ בתחלת הנדר. נדר שיצום היום ושכח ואכל משלים לצום. נדר שיצום יום אחד או שנים וכשהתחיל לצום שכח ואכל אבד תעניתו וחייב לצום יום אחר.

13 יג

תשובה לגאון ז״ל. ומי שנשבע אין עליו לקיים את שבועתו ולא נאסר באסר בחלום על עצמו שהרי שלא בחלום אינו חייב עד שיהיו פיו ולבו שוין והיאך יתחייב מתוך חלום אלא אם רצה לעשות מדה יתרה חכם מתיר לו כענין נדוהו בחלום שיביא עשרה בני אדם ומתירין לו אע״פ שאינו צריך דקיימא לן דברי חלומו׳ לא מעלין ולא מורידין. ומי שראה חלום ביום ונפשו עגומה עליו אם טעם כלום ישלי׳ את יומו בתענית וזהו ענוי שעו׳.

14 יד

ירושלמי רבי בון ב״ר חייא בעי נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ושמעינא מן הדא אמר הככר הזה הקדש ואכלו בין הוא בין אחר מעל ולפיכך יש לו פדיון אם אמר הרי הוא עלי אכלו מעל בו בטובת הנאה שבו דברי רבי מאיר אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר תלמידו דרבי יונה משום רבי בון בר רבי חייא באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו עד כדון צריכה נדר מן הככר מהו להחם בו את ידיו.

15 טו

לרב יהודאי ז״ל. צבור שהתענו ושליח צבור לא התענה יורידו לפניהם מי שהתענה שמי שלא התענה אי אפשר לו לומר עננו.

16 טז

בתוספות מותר לחכם להתיר נדר אף על פי שאין הנודר בעיר אלא ששלח לו חרטתו על ידי שליח והשליח פורס את הנדר. ומה שאמרו בגיטין גבי מוציא אשתו משום נדר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין לאו למימרא שתהא צריכה לבא לב״ד אלא הבזוי הוא כשישמעו הב״ד שנדרה והיא נדרנית. וה״נ אמרינן בנדרים דאדם נעשה שליח לחרטת אשתו. אבל הרמב״ם ז״ל כתב זה שנשבע צריך לבא אצל חכם בין איש בין אשה ואין עושה שליח להשאל לו על נדרו והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו הג׳ מקובצין אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחלה ואינו נעשה שליח להתיר לו נדרי אשתו.

17 יז

כתב הראב״ד מי שנדר לצאת ממקום פלוני עד זמן ידוע אין מתירין נדרו עד שיגיע הזמן שאין מתירין נדר עד שיחול האסור. והשיב עליו החכם רבי מאיר ב״ר יצחק דלא אמרו כן אלא היכא דתלה נדרו בפרוש בדבר שאין הנדר חל מעצמו עד שיתקיים האחר כגון קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני לפניך רבי נתן אומר לא יפר. וכן קונם שאיני נהנה לפלוני והריני נזיר אם אשאל עליו שאין כאן נדר מעצמו עד שיתקיים מעשה אבל נדר שיעשה האדם ליום ידוע כגון שאמר אתענה ליום פלוני כיון שהזמן עתיד לבא ואין הנדר תלוי בדבר אח׳ מתירי׳ אותו שהרי חל מעתה כשיבא הזמן ורבנן קשישי הכי הוו עבדי.

18 יח

אותן יהודים שמשביעין אותם השרים שלא לצאת מארצם יכולין לישבע סתם שלא יצאו ובלבד שיחשבו היום. ואפילו הוא מפרש שלא יצאו כל ימי חייהם יכול הוא לחשב בלבו כל ימי חייו אם לא יהיה לו צורך ואם מבטל בשפתיו בלחש כל שכן שטוב יותר. לשון זה מה״ר יהודה בר יצחק ז״ל.

19 יט

אמר רב פלטוי ז״ל. מוסר פסול לעדות ולא מבעיא מוסר גמור אלא אפילו אדם מפורסם ומריב עם חברו ואומר לו אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות. וה״ה לשבועה.

20 כ

לגאון ז״ל מי שהעיד עליו עד אחד בדבר עברה שחייב עליו קנס ועד אחד העיד בדבר שאינו חייב עליו או שהודה על עצמו במקצת אין משביעין אותו כל עקר לפי שאין נשבעין על עברה אלא על ממון שכבר מושבע מהר סיני הוא. ואם תאמר גזל ופקדון כבר מושבע עליהן מהר סיני ממון שיש לו תובעין אמר׳ תורה ישבע כדי להפיס דעתו של בעל הפקדון והגזל והאבדה אבל עברה אשבועה להפיס מי הלכך אין משביעין על העברה לא בשמודה במקצת ולא בעד אחד. לך אמור להם שובו לכם לאהליכם יש שרוצין להוכיח שאותן התקנו׳ וחרמות שמחרימין בקהל עד זמן פלוני דכי מטא הזמן צריך התרה. כדמסיק הכא שאמר המקום היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה אם כן משמע שקבע להם זמן ולא אסר להם אלא שלשה ימים ואפילו הכי כי מטא הזמן הוצרך להתיר להם ולומר שובו לכם לאהליכם. אמנם אין מכאן ראיה שודאי כל חרם ותקנה שהוקבע בזמן כי מטא הזמן אינו צריך התרה והכא לא קבע זמן לפיכך הוצרך להתיר להם דהכי קאמר היו נכונים לשלשת ימים שאז תנתן לכם תורה ואל תגשו אל אשה משמע לעולם ואם כן לא היה הזמן קבוע לפיכך הוצרך להם התרה אבל דבר שיש בו זמן אין צרי׳ התרה כי מטא הזמן.

21 כא

לרשב״א ז״ל מי שנשבע שלא לשחוק בקוביא לזמן ידוע ובא לישאל על נדרו ואומ׳ שמתירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד על עצמו ונמצא עושה שתים רעות שוחק ועובר על שבועתו.

22 כב

תשובה מסתברא דאין נזקקין לו ישחוק בקוביא עברה היא ואין מתירין לו נדר לעבור עברה ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרי׳ לאלו שיזדקקו לעברה קמנה כדי שלא יעשו עברה גדולה.

23 כג

נשאל לרשב״א. מי שנשבע לפרוע לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין ליום פלוני ועבר ולא עשה כן באותו זמן אם עובר בכל יום ויום והשיב כל שנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמת מה שאמ׳ אף על פי שלא עשה כן באותו זמן מחוייב הוא עדין לעשותו לפי שאלו שני דברים האחד שנשבע לעשות דבר פלוני ולא תלה אותו בזמן. השני שקבל עליו לעשותו בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פלוני אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על שבועתו ופטור מלעשות לו. ותדע לך דגרסינן בירושלמי דנדרים נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו רבי אבא בשם רבנין דתמן אמרי והוא שאמר יום סתם הא אמר יום זה מתענה ומשלים כלומר שאם אמר יום סתם כבר קבל עליו להתענות יום אחד ואף על פי שהתחיל עכשו להתענות אם שכח ואכל אין תשלום יום זה עולה לו משום נדרו אבל אם אמר יום זה אף על פי ששכח ואכל משלים זה ואינו חייב להתענות יום אחר.

24 כד

שאלה מי שנדר בחלום על דעת רבים שלא יאכל בבית פלוני עד זמן פלוני אם יש להתירו כשאר נדרים שנדר בהקיץ וכיון שנדר על דעת רבים שלא יאכל בבית פלו׳ עד זמן פלוני אם יש להתירו אפילו שלא לדבר מצוה ובג׳ כשאר נדרים או לא.

25 כה

תשובה לא אמרו בגמרא בנדוהו בחלום אלא לחשש בעלמא חושש אני לרוחא דמלת׳ אפי׳ בשבועות ונדרים ומכל מקום בהתר בעלמא בפני שלשה בנדרים בעלמא סגי. ובמסכת ברכות שנינו הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפתרו לפני שלשה דרחימי ליה. וראיתי בתשובת הגאונים שנשאל על מי שנדר בחלום או נשבע. והשיב מביאין עשרה בני אדם דידעי למיקרי ומרחמי ליה ויתירו לו את נדרו ובחרטה כמי שנדר ונשבע בהקיץ ומייתי ראיה מההיא דאמרינן החוטא לחברו ומת מביא עשרה בני אדם ומשתטח על קברו ואומר חטאתי לה׳ אלהי ישראל ולפלוני זה ויענו כלם מחול לך שלשה פעמים וראוי להתנהג לכל אדם כך.

26 כו

במסכת עדיות עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים אמרו לו חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל אמר להם מוטב לי להקרות שוטה כל ימי ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יאמרו בשביל שררה חזר בו. בשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו ואתה למה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי מרובין והם שמעו מפי מרובין אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי מרובים מוטב להניח דברי יחיד ולאחוז את דברי מרובין אמ׳ לו אבא פקוד עלי לחבריך אמר לו בני מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.

27 כז

שליח צבור שמרננין עליו העם שנתפש עם הנכרית אם נתברר דבר זה בשני עדים כשרי׳ שנתפס עמה תפיסה שהיה חייב עליה מלקות ועדין לא לקה ולא נכנע ולא עשה תשובה או שמסר אדם מישראל ועדין לא שב מרשעו או שאמר ליהודי אחר אלך לשופטי העיר לגוים ואומר להם כי כל הגנבות שגנבו בעיר אצל פלוני היהודי הם או שאמר ליהודי הריני הולך לבית דור ואומר לו אתה גנבת לפלוני ויתלה אותך שר העיר אף על פי שלא עשה דבורו פרו׳ כגון שנצל הנמסר מחמת שעמד לו רוח והצלה ממקום אחר הרי הוא נפסל על זאת וראוי להעבירו. אבל ברננה שמרננין אחריו שלא בעדים אינו נפסל. והמאיים על חברו למוסרו לגוים ולא מסר אף על פי שמכוער הדבר אפילו לשאר אדם שאינו שליח צבור אינו נפסל כל כך להעבירו אלא שגוערין בו ומתרין בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו.

28 כח

ושליח צבור שאומרים לו הקהל שיתעטף בציצית בשעת התפלה ועונה ואומ׳ איני רוצה ואומרים לו מפני מה והוא אומר מפני שאמר הכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם כל מי שאינו עושה כל מצות השם אינו מתעטף בציצית. כגון זה ראוי להוכיחו ולהודיעו שלא נאמר ועשיתם את כל מצות ה׳ למען תעשו לכם ציצית וראיתם אלא והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם לא הזהיר הכתו׳ על הציצית על מנת שיעשה כל המצות אלא כדי שיהא לו לזכרון לראותו ואולי יעשה כל המצות כענין שנאמ׳ למען תזכרו ועשיתם ואם עשה כן הרי קיים את כלן. ואם קיים מצות ציצית ולא עשה מצות אחרות אינו נענש על הכל ולא עוד אלא שבזמן שלא קיים מצות ציצית ענשו על שאר מצות. ואם לא חזר בו כיון שמעיז פניו לזלזל ולגלות פנים בתורה ראוי להעבירו ובלבד שלא יעמידו אחר כמוהו שאינו הגון.

29 כט

ושליח צבור ששוחט ובודק ולאחר הבדיקה אינו רוחץ ידיו וזרועו מלכלוך בטן הבהמה ומסריחין בגדיו אם רוחץ ידיו ומחליף את בגדיו קודם תפלה להתפלל בנקיות אין אתם זקוקין לו אלא להוכיחו שלא יהא מכלל המשניאין שנאמר כל משנאי אהבו מות. ואם אינו רוחץ ידיו ולא מחליף בגדיו הצואים קודם התפלה כדי להתפלל בנקיות ראוי להעבירו. אכן כל מעשיכם יהיו לשם שמים ואל יהיו תלוין בדבר אחר לא מחמת שנאה ולא מחמת קנאה.

30 ל

לרב יצחק ב״ר יעקב אלפסי שליח צבור שעושה דברים שאינם הגונים כגון שמוציא מפיו דברי נבלות וכיוצא בזה כגון שמרנן בשירי הערב ממחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מסלקין אותו ועליו ועל כמותו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.

31 לא

לרב האיי ז״ל שליח צבור שיצא עליו שם רע ונחשד באשת איש וראוהו נשים כשרות ונדחה מלהתפלל אחריו אחרי כן הראה עצמו כי עשה תשובה וכי הוא יושב בתענית כל ימיו ובעת שנחשד החרים על עצמו אם עשה זה המעשה אלא שמתוך דבריו נראה כי היה לו יחוד עמה אמרו מקצת שמותר להתפלל אחריו ומקצת אמרו שלא יתכן לקובעו ש״צ לעולם. יורונו אדוננו הגאון האמת.

32 לב

תשובה שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני תשובה אלא כל השבים שהקדוש ברוך הוא יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו הוא מוחל להם. ובני אדם אע״פ שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר מקבלין אותו כמו שאמרו חכמים וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן. רבי יהושע בן קרחא ורבי שמעון אומר׳ בין כך ובין כך מקבלין אותן משום שנאמר שובו בנים שובבים. אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן הלכה כאותו הזוג. אבל ביום תענית אין מורידין אותו לפני התיבה בזה לפי שאין פרקו נאה וכבר יצא עליו שם רע בילדותו.

33 לג

תשובת שאלה מה שכתוב בדין החזן שאין מסלקי׳ אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול והבאת על זה ראיו׳ יפה כתבת ויפה דקדקת. ועוד שנינו מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא מפני חשדא. ועכשו נהגו כל קהלות הקדש למנות אנשים על צרכי צבור לזמן ובהגיע זמנם יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם וכן לחזן וכן לקופה של צדקה והמאור וכן על המס ושאר דברים הצריכין לצבור בין שנוטלין שכר עליהן בין שאינן נוטלין ואפי׳ לא קבעו להם זמן סתמן כפרושן אחר שנהגו בכך והמנהג כהלכה הוא שכל הדברים תלו אותן במנהג ואם מפני החשד כיון שנהנו לבא חליפות נסתלק החשד שכשרי׳ שבדורות נושאים במשא הרבים ובצרכי הצבור ואחר כך מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם אם כן דין ממון חשד אין כאן.

34 לד

כתוב בספר צפנת פענח.סופר או מלמד שעשו תנאי עם בעל הבית לכתוב או לקרות וללמד לבנו ואח״כ הם חוזרים בו יד הבעל עליונה ואם מצא ישכור סופר או מלמד אחר על שכרו ויתן לו כל שכרו משלם.

35 לה

ועל התנוק שחלה כך הוא הדין מלמד שחלה אין פוחתין לו וראיה לדבר מעבד עברי שחלה אינו חייב להשלי׳. אבל התינוק שחלה פסדא דמלמד אם לא היה רגיל להיות חולה דה״ל לאתנויי כההיא דהשוכר את האומנים וכן פסק רבי יואל ז״ל:

36 לו

ודין שני שאם אין המלמד יודע ללמוד על בעל הבית להביא ראיה שלא היה יודע ואם לא יביא ראיה יתן שכרו כדאמרינן בפרק מי שמת מי מוציא מיד מי רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה והלכה כרבי נתן מיהו כיון שיש עד אחד שלא יודע לו למלמד לישבע להכחיש העד דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב אותו שבועה וישבע ויכחיש העד ויטול דומיא דעד אחד מעיד שהיא פרועה דנשבעת ונוטלת האומר לחברו למוד את בן חברי תורה חייב אפילו לא קנו מיניה מדין שוכר את הפועל כדין פועל שמתחייב בלא קנין ודין פועל ומלמד הכל אחד וכל שכן למוד את בני. מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בעל הבית לך מעמדי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעל הבית ורצה לעכבו והמלמד אמ׳ משמחלת לי שעבודי איני רוצה ללמד לך יותר:

37 לז

תשובה דלא נמחל שעבודו באמירה וראיתו מפ״ק דקדושין דפריך גבי עבד עברי גופו קנוי אלא דלא זכי לנפשיה באמירה בעלמא והוא הדין בנדון זה דמדמינן לפועל לעבד עברי.

38 לח

ועוד כתב דכיון ששכרו נתחייב לו לא כל הימנו לאב למחול שעבודו דבן זכין לקטן ואין מחייבין לו וראיתו מתוספות דכתובות כתבו לזאת בת אשתו ומכרה לו לא כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין לו. ועוד ראיה מתוספות דכתובות הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לה הרגל כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו.

39 לט

ותשובה זו השיב לפי דברי הר״מ ולפי דברי רבנו יואל ורבנו אבי העזרי שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דאפילו בחצי היום חוזר ואינו אלא כדבר האבד חשוב ולא כל הימנו לחזור בו.

40 מ

תשובה עשרה תלמידים ששכרו מלמד ונתחייבו ליתן עשרה לטרין בין ילמדו בין לא ילמדו וקבל אחר כן תלמידים אחרים ואחר כך נסתלק אחד מהם ואמר כי לא היה רוצה לישב לפניו ולא היה מחוייב לפרעו כי בלא ישיבתו יש לו יותר מי׳ לטרין והרב טוען דמ״מ הוא נתחייב ליתן לו שכרו בין ילמוד בין לא ילמוד הדין עם הרב שהרי נראה מתוך השאלה שיש לו רשות להוסיף תלמידים וכיון שכן נתחייב האחד ואלו שנתוספו אינן פטורין. ועוד דכיון שהתנה זה שאם לא יצא שם שיהא חייב לתת הסך ההוא ודאי אף בשישים אחרים קאמר דאי לא ליחייב עצמו אלא בשאינו מוצא אחרים למה היה צריך לתנאו אלא ודאי דרשינן לישנא יתירה דק״ל כרבי עקיבא בסוף פ׳ יש נוחלין. ועוד שאינו יכול לשים תחתיו אחר כמו בעלמא כי הוא צרי׳ מאחר לטרוח יותר שזה מבין וזה אינו מבין.

41 מא

ארבעה גרים כתובין בתורה ולפי מעשיהם הן נזכרין בתורה ואלו הן גר אהבה שאוהב בת ישראל. גר פרנסה שנתגייר משום עוני. גר צדק שנתגייר לאהבתו וליראתו של הב״ה. גר יראה כגון גרי מרדכי שנתגיירו מחמת פחד. גר אהבה שאהב אשה ישראלית ונתגייר כדי שישאנה וזה המשילתו התורה לכלב כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון וכן כתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. מה הכלב להוט אח׳ הנבלה אף זה להוט אחר האשה. גר פרנסה ראה עניי ישראל מתפרנסי׳ ונתגייר כדי שיפרנסוהו לפיכ׳ מושלו בעני לעני ולגר תעזוב אותם.

42 מב

גר צדק שנתגייר מפני יחודו של הב״ה לפיכ׳ מושלו כאזרח האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם ומהו כאזרח אומר הקב״ה חביב עלי זה כאברהם דכתי׳ מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלאכים ירד יתן כעפר חרבו בקש נדף קשתו. וכיעקב דכתי׳ ביה ויזרח לו השמש. גר יראה כגון גרי מרדכי דכתי׳ ורבי׳ מעמי האר׳ מתיהדי׳ כי נפל פחד מרדכי עליה׳. לפי׳ הכתו׳ מושלו כבהמ׳ ובהמתך וגרך אשר בשעריך. הבהמ׳ אינה עושה אלא מירא׳ בעליה. כך זה לא נתגייר אלא מירא׳ ישראל. השם ברחמיו יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.