Siman 144קמ״ד
1 א

קמד. פסוקי לקוטות מהר״ף ז״ל

2 ב

אסור ליקח מן הגזלן דבר גדול וכן אסו׳ ליהנו׳ בדבר שהוא ברור לו שהוא מגזל. ואם נהנה חייב להעלות שכר לכפלי׳ כדרך הדר בחנות חברו.

3 ג

נטלו המוכסי׳ את חמורו והחזירו לו חמור אחר או כסותו והחזירו לו כסות אחרת מותר להשתמש שנתיאשו הבעלי׳. ואם יודע בודאי שזה גזל למדת חסידות שיחזור לבעלי׳ הראשוני׳ במה דברים אמורים כשהוא מוכס העומד מאליו או שאין לו קצבה ונוטל כמה שירצ׳ אבל מוכס המלך בדבר קצוב ויודע שאין מוסיף כלום מאליו לעצמו אין זה מוכס גזלן ודינא דמלכותא דינא. ואפי׳ ישראל העובר המכס עובר מפני שגוזל מצות המלך.

4 ד

וכן אומר שם שאם יש למלך מס על בני העיר דבר קצוב מכל בית או מכל שדה או שגזר שכל מי שיעבור על דבר אחד יקחו נכסיו אין זה גזל. וכן המלך שכעס על אחד מבני העיר ולקח חצרו ומכרו כל הקונה אותו מן המלך זכה שהרי הוא הפקר. אבל אם גזל שלא כדין לא. זה הכלל דבר שיחקוק המלך לכל בני מלכותו אינו גזל אבל אם לוקח מאיש אחד בלבד שלא כדין שחקק הרי זה גזל והלוקח מן המלך זה הבעלים מוציאין מן הלוקח. אמר ה״ר אבי הספר כי ראה בתשוב׳ שהשיב ר״ת כמו שכתבתי בו למעלה.

5 ה

פרק חזקת הבתים כי גנאי המלך ושוטריו שמוכרי׳ השדות במסות הקצובי׳ כי ממכרם ממכר. אבל אם מכרם עבור מנת המלך שמוטל על ראש איש ואיש אינו ממכר אלא אם כן דין המלך בו. וכן אם גזר המלך על הכל שכל מי שלא יתן המס על השדה גביה השד׳ למי שיתן המס אין זה גזל. והלוקח אוכל פרות ונותן המס עד שיבאו הבעלים.

6 ו

פרק הגוזל בתרא הדר בחצר חברו שלא מדעתו אם החצר לא קיימא לאגרא אף על פי דהדר גברא דעביד למיגר אינו צריך להעלות לו שכר דהוי לי׳ זה נהנה וזה אינו חסר אבל אם החצר קיימ׳ לאגרא חייב להעלות לו שכר.

7 ז

פרק המפקיד השולח יד בפקדון בין ע״י עצמו בין ע״י שלוחו הרי זה גזלן וחייב באונסין.

8 ח

שואל שלא מדעת הוי גזלן כרבא דפ׳ המפקיד כיצד היו כליו ביד בנו או ביד עבדו ונטלו ונשתמ׳ בו חייב באחריותו עד שיחזירנו לבעלי׳ ואם החזירו לבן או לעבד ונשבר ביד׳ חייב להחזיר לבעלי׳.

9 ט

החוטף משכון מיד המלוה שלא ברשות בית דין הרי זה נקרא גזלן. וכ״ש אם נכנס לביתו למשכנו שנ׳ בחוץ תעמד.

10 י

פרק כל הנשבעין באו עדי׳ שנכנס לביתו של חברו ולא היה תחת כנפיו כלום וכשיצא ראו עדי׳ כלים טמונים תחת כנפיו ולא ידע מהו נאמן הגזלן לומר כך וכך כלים היו לי. במה דברי׳ אמורי׳ כשהיה הנגזל אמיד כל כך או משל אחרי׳ כמו שמכחישין גבי טענו כסא דכספא. וגם דוקא כשטען כלי׳ שאפשר ליטלם תחת כנפיו כמו שהעידו עדים ואם לא ראו עדי׳ כשיצא או שראוהו יוצא ואינו נושא כלי תחת כנפיו נאמן בשבועת הסת שלא גזל דבר ואף אם היה מתפאר בפני עדי׳ שילך לבית פלוני למשכנו דאמ׳ רב נחמן פרק כל הנשבעין עביד איניש דגזים ולא עביד. וגם מסיק התם רב פפא דאפילו אשתו של בעל הבית ושומר של בעל הבית נשבע כמו בעל הבית עצמו אבל לא שכירו ולקיטו דקאי התם בתיקו וגם הגזלן לא ישבע דהוא חשוד. אבל מחרימין סתם כל מי שנטל כלום מביתו שיודה בבית דין.

11 יא

הטוען חברו שגזלו והלה כופר נשבע שבועת הסת כדין כופר בכל. ואם הודה במקצתישבע שבועה דאוריתא ואינו קרוי חשוד שהרי לא הוחזק גזלן בעדי׳. וכן בא לבית חברו שלא בעדי׳ ולקח כלים ומודה שלקחם אך שלקחם עבור חוב שחייב לו זה ובעל הבית כופר שאין חייב לו כלום הרי זה נשבע וגובה חוב מבעל הבית וכן יש לדקדק מנסכא דר׳ אבא. אבל אם לקחה בעדים אינו נאמן בשבועה. ומה שר׳ יהודה אומ׳ פרק כל הבשר שהוא נאמן בשבועה הרי זה כשלקחם בפני בעל הבית ואומ׳ כי ברשותו לקחם או שמכרם לו. ואם תפס בעד ואמר שתפסו בחובו או לקוח בידו או שהיה שלו והבעל הבית אומר שגזלם הימנו הרי זה חייב להחזיר לבעל הבית בלא שביעה דהוי ליה חייב שבוע׳ ואין יכול לישבע שהרי העד מחייב בשבועה והוא אינו מכחישו לבית דין משלם. וכן פסק רב אלפס ז״ל בשם גאון. לפיכך אם כפר ואמר לא נכנסתי לביתך ולא גזלתי כלום שבא להכחיש העד פטור.

12 יב

פרק חזקת הבתים ההוא דגזל נסכא מחבריה בעד אחד וחזר ואמ׳ אין חטפי ודידי חטפי וחייבי׳ רבי אבא משום דהוה ליה מחוייב שבועה ואין יכול בו שהרי אין מכחיש העד ומשלם. ואם אמר חטף עשרים זהובים ושלי היו משלם כל העשרים אע״פ שהעד אינו יודע כמה הם. וכן אם נכנס לביתו ולקח כלים בעד אחד והעד אין יודע כמה הם ושלא בפני בעל הבית היה ובעל הבי׳ אומ׳ ב׳ כלי׳ נטל והוא אמ׳ לא נטלתי אלא א׳ פטור אף בלא שבועת הסת שהרי אין בעל הבית יכול לטעון שום טענה ודאית.

13 יג

פרק המפקיד החושב לשלוח יד בפקדון אינו חייב באחריות עד שישלח בו יד ואם שלח בו יד אין צריך חסרון אלא אפילו נגלה ממקו׳ למקום ברשו׳ כדי לשלוח בו יד חייב ופר״י דהאי דקאמר החושב רוצה לומר דבור כמו שמוציא שם קרא על כל דבר פשע. עכ״ל הר״ף ז״ל.