Siman 142קמ״ב
1 א

קמב. דינין מהרב ר׳ פרץ דרך שאלות ותשובות

2 ב

על דבר האלמנה שלא היתה לה כתובה בשעה שמת בעלה. והשביחה בנכסים והרויחה בהם קוד׳ שנשבעת על כתובתה ובאים היורשים ותובעים ממנה יתרון הנכסים על כתובתה.

3 ג

לפי הנראה הדין עם היורשי׳ וכיוצא בזה שנינו פר׳ מי שמת וכן האשה שהשביחה הנכסים השביחה לאמצע ומוקי לה בגמרא באשה היורשת וכו׳ ופי׳ רבינו שמואל וה״ה לאשה בכתובתה שאם לא באת לבית דין לומר ראו מה שהניח לי בעלי והשביחה הנכסים אין לה כ״א כדי כתובתה והמותר ליורשים. הלכך בהאי עובדא נמי אע״פ שגבאי המס וגבאי צדקה יודעין שלא היה לה כדי כתובתה לאח׳ מיתת בעלה אע״פ כן כיון שלא אמר׳ בבית דין או בבית הכנסת ראו מה שהניח לי בעלי אין לה כי אם כדי כתובת׳ והמותר ליורשי׳. וההיא דפר״ת פר״ק דבבא מציעא דבמקום דעד אח׳ מסייעו פוטרו מן השבועה אמנם אינו פוטרו רק משבועה דרבנן אבל משבועה דאוריתא לא וכאשר כתבתי כן הוא ושלו׳ על ישראל אמן.

4 ד

אחרת על אודות ששאלת מתנאי הגט. אין לכתו׳ בגט שום תנאי כלל כי יש בו חשש פסול אם היה נכתב בתוך הגט ואפילו אם נתקיים התנאי כדאיתא פר׳ המגרש תנו רבנן כל התנאים פסולין בגט דברי רבי ופר״ש דאפילו נתקיים התנאי ואע״ג דרבנן פליגי אדר׳ הא מוקי לה התם רבא פלוגתיהו דוקא לאח׳ התורף אבל לפני התורף דברי הכל פסול ור״י הקשה על פירוש רש״י ומוקי לה לההיא דכל התנאין פסולין בגט כגון שלא נתקיים התנאי או שחזר ומחקו מן הגט. ובהא ודאי פסל תנאי הגט אבל נתקיים כשר. ומכל מקו׳ אין להקל מספקא על כן יש לפסול כל גט שנכתב בו תנאי אפי׳ אם נתקיים התנאי כפרש״י ושכיב מרע שנתן גט על תנאי יאמר על תנאי כי הא דאתקין שמואל פר׳ מי שאחזו ולא יכתבו כלל בגט: ומורי רבי יחיאל ב״ר יוסף מפרי״ש היה מנהיג שלא להתנות שום תנאי בגט של שכיב מרע פן יבא לטעו׳ בלשון התנאי. אבל היה מזקיקם לקבל עליהם חרם של תקנת קהלות שאם יבריא שישאו זה את זה וכן נכון לעשות.

5 ה

אחרת על דבר האשה הזקוקה ליבם ולא בא הנדוניא לעולם ביד הבעל והניח חיים לכל ישראל תוך שנה של נשואין והושלש ביד שליש משכונות בשביל הנדוניא ואבי הנערה תובע אותם שהוא צריך לפרנס בתו עליהם והיבם קטן הוא. ועתה לפי המדומה והנראה אע״ג דקיימא לן נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונו׳ לא משל יבם ולא משל בעל היינו דוקא מנכסים שזכה בהן הבעל אבל בנדוניא זו לא זכה לעולם הבעל שהרי מת תוך שנה של נשואין והרי המנהג שנהגו לשלש הנדוניא ביד שליש עד שנה זהו לפי שרוצין לברר אם יתנהג עם בתו כראוי ואם כן לא זכה המת בנכסים מעולם תוך שנה שהרי הדבר תלוי אם יתנהג עמה כראוי וזה לא נתברר שנהג עמה כראוי. ועוד דאפי׳ היכא שמתה הבת בתוך שנה של נשואי׳ אין הבעל יורשה לפר״ת ואפי׳ נמי לאח׳ שנה היכ׳ דלא הוחזק בנדוניא כפר״ת בההיא דכתי׳ לה בכתובה ומשו׳ דאזלי בתר אומדנא דדעתא. ועוד כל שכן כאן שאין הפרעון גמור שהרי לא מסר לו כי אם משכונו ביד שליש. ואיכ׳ לדמויי קצת לההיא דמנה אין כאן משכון אין כאן גם כי שמענו כי אבי היבמה רוצה לקבל חרם לקיים הקרן עד שיגדל היבם ולעשו׳ ממנו על פי חכמים על כן לפי הנראה על פי הדברים האלה נכון הדבר להחזיר המשכונות ליד אבי היבמה ושלום.

6 ו

גם על דבר השטר אשר מסר השליש ליד אבי היבם על דבר השלישית מן המשכונו׳ אם טוב בעיניכם תגזרו על אבי היבם להוציא השטר מידו וישלישנו ביד אחד מן הנדיבים הסמוכים לו את אשר יראה בעיניכם בחזקת היבם ואבי הנערה להתברר על פי חכמים לכשיגדל היבם ושלום על ישראל. אמן עכ״ל הר״ף ז״ל.

7 ז

שאלה זו שאלו רבני טרויי״ש לרבי יהודה הכהן ב״ר מאיר ולרבי אליעזר בר יהודה ז״ל אמן.

8 ח

ראובן בא לבית הכנסת וצעק ואמר אי קהל הקדוש גויה אחת עומדת בביתו של שמעון ובאה אמש בביתי וחרפני וגדפני ואתם יודעים שהיא מועדת ורגילה לעשו׳ כן לכלכם וענו כל הקהל כן הוא כדבריך אף לנו הרעה אותה גויה. זה אומר אותי הכה במקל. וזה אומ׳ אשתי קראה זונה. וזה אומ׳ אותי קראה קרנן. וענה ראובן אחרי שהיא מועדת בבקשה מכם גזרו שלא תהנה מישראל עד חצי שנה אולי תתיסר. ואם תצווני אני אגזור הגזרה וצווהו וגזר כדברי הקהל אלא אותו שמעון בלבד לא הסכים בדבר ואמ׳ לעולם לא אקיי׳ גזרתכם כי גזרתכם אינה גזרה לפי ששונאי גזר. ואמרו כל הקהל הוא לא גזר אלא על דעתנו ולא על אודותיו בלבד גזרנו אלא על דבר שאר בני קהלנו. ועוד אמ׳ אותו שמעו׳ אין אנו משגיחין לגזרתכם שיש בכם שהסכימו בגזרה אוהבי׳ לבעל דיננו ושונאים אותנו וענו כל הקהל ח״ו חלילה לנו לגזור גזר׳ עבור אהבת איש כי כשם שאנו אוהבי׳ לו כך אנו אוהבי׳ לכל ישראל ושארית ישראל לא יעשו עולה. והתרינו בהם כמה וכמה ימים שלא יפקרו כל כך ולא השגיחו ובראו׳ קהלנו כך נבדלנו מהם והיו יראים כל הקהל שלא יגזלו מהם את ספרי התור׳ וכל הדברים שהם של צבור מפני שביתם סמוך לבית הכנסת ולא ימנעום מהם מלהוליכם בכל מקו׳ שירצו ועברו על אותה גזרה וכל זאת בהוראתו של שמעון.

9 ט

ועכשו יורונו רבותינו אם רשאין בני העיר לגזו׳ על קצת בני קהלם ולכופם ולהתקן עמהם בתקנתם ושלא להפרש מן הצבור ואם יש ממש בהוראתו של שמעו׳ שאם כדבריו כל איש ואשה שירצו לפרוק עול יבא לעשות ולומר כדבריו של זה.

10 י

ויורונו רבו׳ אם יוכלו בני עיר להשביע על בני עיר אחרת ולכופם שם בעירם לכל דבר אע״פ שהם רחוקי׳ מהם כמה פרסאות ואין כפיה להם על אלו. ואם יכולין לטעון לה אנו בשלנו ואתם בשלכם ואין אנו משגיחין לגזרתכם ולא על שבועתכם.

11 יא

ועוד יורונו כגון אנו שקהלנו מתי מספ׳ וקטני׳ שבנו נשמעי׳ לגדולים ולא מחו לעולם בכל תקנותינו ומודים לנו בכלן כשאנו גוזרים גזרה אם צריכין אנו לשאול לכל אחד ואחד אם רצונו ודעתו לדעתנו. ואם אין אנו שואלין וגם אם הוא שותק ואינו מוחה אם יכול אדם לומר שלא לדעת אותו שלא נשאל ממנו נגזרה גזרה אע״פ שאינו מוחה לא בשעת הגזרה ולא לאחר זמן. הכל יורונו טעמי השאלות באר הטב:

12 יב

תשובה לפי דברי השאלה כך דעתנו נוטה שחייבי׳ כל ישראל לכוף ולהכריח איש את חברו כדי להעמידו על האמת ועל המשפט ועל חקי האלהים ותורותיו.

13 יג

ודבר זה מצינו בתורה בנביאים ובכתובים כתוב בתורה ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וכתיב שופטים ושוטרים תתן מלמד שהשוטרי׳ מקבלין שכר כשופטים ושכר אלו ואלו שקולים. בנביאים דכתיב והיה ה׳ עם השופט. בכתובים דכתיב ואריב עמם ואקללם.

14 יד

ואין לאיש לעזור לקרובו להחליש כח ב״ד ואם עשה כן מה כתיב שם ואם העלם יעלימו וגו׳. וכתוב ושמתי אני את פני. ואם הגביה יד ב״ד והחליש כח קרוביו מה שכרו יורו משפטיך ליעקב וגו׳ ברך ה׳ חלו מה טעם משום האומ׳ לאביו ולאמו וגו׳.

15 טו

לכן כשהקהל מסכימים יחד לעשו׳ סייג וגדר לתורה אין היחיד יכול להוציא עצמו מן הכלל לבטל דברי המרובי׳ לומר לא הסכמתי בהסכמה זו אלא בטל יחיד במעוטו. והמרובין רשאין להשביע ולגזור ולפדות ולהפקיר ממונו ולעשות סייג לכל דבר. ומצינו סמך לזה בכמה מקומות בתורה מנין שאינו יכול להוציא עצמו מן הכלל דכתיב לא אתכם לבדכם וכתי׳ את אשר ישנו פה וגו׳. וכתיב פן יש בכם איש או אשה וגו׳. וכתיב והיה כשמעו את דברי האלה הזאת וגו׳. בנביאים דכתי׳ והית׳ העיר חרם. ואע״פ שהחרימ׳ יהושע שלא על פי הדב׳ דכתי׳ קום לך למה זה אתה נופל על פניך אתה גרמת להם ומצינו שהסכים הקב״ה על ידו ועל יד ישראל דכתיב חרם בקרבך ישראל. וכתב לא אוסיף להיות עוד עמכם אם לא תשמיד החרם מקרבך. ואם כדברי המשיב היה לו לעכן לומ׳ ולטעון לא הסכמתי בהסכמת החרם אלא לא כל הימנו. ועוד מצינו בשאול דכתיב ויואל שאול את העם לאמ׳. וכתי׳ ויהונתן לא שמע. וכתו׳ מות תמות יהונתן ואם לא פדאוהו היה מת דכתיב ויפדו העם את יהונתן ולא מת. ועוד מצינו באנשי יבש גלעד שנתחייבו כליה על שלא חשו לגזרה שגזרו עליהם אחיהם דכתיב לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב. .

16 טז

לנדור, מנין שאין היחיד יכול לבטל דברי המרובין דכתי׳ אורו מרוז. ואמרי׳ בארבע מאה שפורי שמתיה ברק. ועוד מצינו בר׳ אליעזר שלא התרי׳ נגד חבריו בשעה שנדוהו אלא נהג בעצמו נדוי כדתני׳ אותו היום הביאו כל טהרו׳ שטהר ר׳ אליעזר ושרפום וכו׳ וק״ו הוי ומה רבי אליעזר שהוא חכם שבחכמים וגדול שבגדולי׳ ובת קול הסכימה על ידו קבל עליו ולא התריס נגד חבריו איניש דעלמא לא כל שכן.

17 יז

להפקיר ממון מנין דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים וכו׳. וכתיב אלה ינחלו אלעזר הכהן וגו׳ וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילים לבניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילי׳ לעם כל מה שירצו.

18 יח

הלכך אין היחיד יכול להוצי׳ עצמו מכלל צבור. ולא מבעיא בדבר שצריך לעשות סייג וגדר לתורה אלא אפי׳ בדבר הרשות כגון מס ושאר תקנות שמתקנים הקהל לעצמן אין היחיד יכול לבטל ולהוצי׳ עצמו מתקנתן דתניא רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערי׳ ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתם. הלכך לא יעלה דבר זה על לב איש לעולם.

19 יט

ועל אשר פקעתם השכירה של שמעון מידו אם כדבריכם שהסכימו הקהל בדבר הרשות בידם כמו שאמרנו למעלה שאין לשהות בתוך ביתו נזק המועד לרבי׳ דתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו דכתיב לא תשים דמים וגו׳. אבל אם כדברי שמעון שנשמע לנו שאינ׳ מועדת כל כך ולא הסכימו הקהל בדבר אלא שונאיו ובעל דינו נמנה עמהם לא נראה לנו להפקיע שכירתו של שמעון או שפחתו מתחת ידו. ולא מבעיא משום חרוף בעלמא דאינה נפקעת אלא אפילו עשתה מעשה אינה נפקעת דתניא העבד והאשה פגיעתן רעה. ואם הקהל הסכימו בדבר אין שמעון יכול לפוסלן לא משו׳ איבה ולא משום תחרות לפי שאינה נפסלת אלא בבית דין:

20 כ

ומה ששאלתם אם בני עיר אחת יכולין להשביע ולכוף בני עיר אחרת שם בעירם אף על פי שהם רחוקים: כך נראה לנו אם תקנה זו שהן מתקנין יש בה צורך ישובם כגון מס או מדות או שערים או שכר פועלים כגון אלו ודאי אין רשאין לכוף אלא בני עירם כדאמרינן רשאין בני העיר להסיע וכו׳ בני העיר אין בני עיר אחרת לא. אבל אם הוי עוברין בני עיר אחת על התורה או על הדין או שהורו על אחת מכל המצות שלא כהלכה רשאין בני עיר אחרת לכופם ולהחרימם כדי להחזירם למוטב ואינן יכולים לומר אנו בשלנו ואתם בשלכם אלא כל ישראל מצוין להכריחם שכן מצינו בזקן ממרא ובני עיר הנדחת שיושבי לשכת הגזית כופין אותם ודנין אותם.

21 כא

ושכתבתם שבמקומכם נהגו קטנים לשמוע לגדולים ולא מחו לעולם בידם דין הוא שהקטנים שומעין לגדולים לכל אשר יגזרו עליה׳ ולא מבעיא בזמן שהן שותקין שיקבלו עליהם גזרת גדוליהם ושוב אינן יכולין למחות אלא שאפי׳ הם צועקי׳ אין צעקתם כלום שהרי גדוליהם רבו עליהם. ואם תאמר הקטני׳ רבו על הגדולים וימאנו שמוע אליהם כיון שהן שתקו בשעת מעשה ולא מאנו ולא מחו שוב אינן יכולין ואף על פי שהקטנים רבו על הגדולים דין הוא לשמוע לזקניהם ולגדוליהם. שכן מצינו בכמה מקומות שהמקום חלק כבוד לזקנים ולגדולים דכתיב ונגד זקניו כבוד. אשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים שאפילו סתירת זקנים בנין. שכן מצינו ברחבעם בן שלמה. והמקום יסכים על ידינו לעשות אמת ומשפט ושלום. יהודה כהן ב״ר מאיר. אליעזר ב״ר יהודה: