Siman 123קכ״ג
1 א

קכג. דינין מה״ר אליעזר ב״ר נתן ז״ל

2 ב

חמלתי לחקות ולדלות עמוקות מהלכות פסוקות אכן מורה חקות: משפטי הבצע וקצותם אבצע וכלם לא אבצע כי קצר המצע:

3 ג

א. ראובן תבע לשמעון לדין שלחתי על ידך ליטרה כסף ללוי ולא נתתו לו. ושמעון משיב עשיתי שליחותך ולוי אומ׳ שלא מסר לו כלל ישבע שמעון ללוי ונאמן דמגו דאי בעי אמר לראובן החזרתיו לך כדאמר בפרק דקדושין אמר לשנים הוליכו מנה לפלוני ולוי נשבע כמו כן שלא קבל ממנו כלום ודי ונפסד ראובן מן הדין דחנוני על פנקסו להיות נשבעין ונוטלין ולא כבן ננוס.

4 ד

ב. ראובן ושמעון דרים בבית הגר שמת וכל אח׳ ואחד אומ׳ וטוען החזקתי תחלה ואתה באת עלי ואין עדים בדבר מי קדם: דין זה כשנים אוחזין בטלית ויחלקו בשבועה אם שניהם מוחזקים שוים בשוה ואם לאו כל אחד נוטל מה שהחזיק.

5 ה

ג. ראובן תבע שמעון לדין מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעדים ששמעון חייב לו מנה או חצי מנה:

6 ו

דין הוא שיפרע שמעון מה שהעדים מעידים ונשבע שבועה דאוריית׳ על השאר מדאמר רבי חייא מנה לי בידך וכו׳. ואם השיב שמעון אין לך בידי אלא חצי מנה והא לך. דק הוא שיפטור כרב ששת דאמר אין נשבעין על טענת הא לך.

7 ז

ד. ראובן טען לשמעון עשרה זקוקין הפקדתי לך בפני עדים והלה אומר החזרתים לך והעדים מעידים שהפקיד ושהוציא מהם כ׳ זקוקין לצרכו.

8 ח

דין הוא שישבע ראובן שלא החזירם לו מעולם. ושמעון לא מהימן בשבועה והוה ליה גזלן כששלח ידו בפקדון ופסול לשבועה.

9 ט

הגה׳ ודוקא אם העידו שהפקידן צרורין אבל אם הפקידן מותרין מותר להשתמש בהן אם הוא שלחני נראה לרבי יצחק וראיה מההיא דהמפקיד אצל שלחני צרורין לא ישתמש בהן ואינו חייב באחריותן מותרי׳ ישתמש בהן וחייב באחריותן. עד כאן לשונו. כמו ההיא רעיא דאכל דובא תרתי מניהו וחייבוהו. ואלמלא ואתתיה נפטר בשבועה דקימא לן כל המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.

10 י

ה. ראובן תבע לשמעון הלותי לך עשרה דינרין והפקדתי לך טבעת שלי ושמעון משיב לו לא היו דברים מעולם ועדים מעידין שבשעה שכפר בב״ד היה בידו או בביתו:

11 יא

דין הוא ששמעון פסול לישבע שהוחזק כפרן ונוטל ראובן הפקדון בלא שבועה ועל השאר ישבע ויטול המלוה דאמר רבי יהודה הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות. אבל אם העידו שראוהו בביתו לאחר כפירה אינו נפסל בכך דיכול היה לומר אבוד היה בשעת כפירה ואשתמוטי משתמיט עד דכחיש ומשלם ליה:

12 יב

ו. ראובן היה מחזיק בבי׳ אחד ושמעון מערער עליו ואומ׳ שלי הוא והלך שמעון ונתנה ללוי במתנה בעוד הבית ביד ראובן לסוף הלך שמעון ותקפה לראובן לדין והוציאו בדיינין ועתה תובעו לוי לשמעון בכח מתנתו ושמעון משיבו לא היתה המתנה מתנה כי לא היתה באותה שעה ברשותי.

13 יג

דין הוא דזכה בו לוי דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכולי:

14 יד

ז. ראובן תבע לשמעון טרחתי והראתי לך סחורה להשתכר ביני ובינך כי לא היו לי מעות ונתרצית והלכת וקנית ורוחת כך וכך. חלק יש לי ברוח כי היית שלוחי בחצי. ושמעון משיבו אמת כדבריך אבל זכיתי לעצמי ולא לך ועקרתי באותה שעה הדברים כי לא זכיתי בדבר ואי משום שהראית לי מקום אני אתן לך את שכרך כדין סרסורי׳.

15 טו

דין הוא שזכה ראובן בחצי הריוח והמגביה מציאה לחברו קנה חברו אפי׳ לרבא דאמר לא קנה הא אמר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

16 טז

ח. ראובן טען לשמעון הייתי עומד ברשות הרבים והיתה מרגלית מונחת תוך ארבע אמות שלי והגבהת אותה ושמעון משיבו הגבהתי וזכתה לי.

17 יז

דין הוא שלא זכה ראובן שאין ארבע אמות קונות לו במציאה אלא בצדי רשות הרבים ובשמטה אבל לא ברשות הרבים ובשדה אחרים.

18 יח

ט. ראובן נתאכסנו לו אורחין והיה שמעון מחזר אחריהן לקנות סחורתם ואמר לו ראובן רוצה אני לזכו׳ בסחורתן ולקנותה כי ביתי זכתה לי ולא שמע אליו שמעון והלך וקנה בשעה שלא היה ראובן בבית ותבעו ראובן להחזירם לו. דין שיחזירם לו ממתניתין דזכתה לי שדי גם משום ועשית הטוב והישר כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא:

19 יט

י. בן ראובן שלא הגיע לפעוטות שמקחן מקח וסחורתו סחורה ועד שלא נתן דמים בא שמעון וחטפה מידו ונתן דמים.

20 כ

דין הוא שיחזיר לו שמעון דהוא כחוטפה מיד אביו שמרצה לו מיד כדאמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו וכו׳.

21 כא

יא. ראובן הוציא שטר על שמעון וכתוב בו שאביו של ראובן הלוה לשמעון מנה. השיבו שמעון והלא גזרה היתה ונשל לו הבתים ואיך בא שטר זה לידך והשיב ראובן מה אתה חש מן השמים נפל לי.

22 כב

דין הוא דפטור דיתרע לי במה שנפל דאמר כיון דנפל דלמא מקרי וכתב. וכן נמי אם ראובן הוציא שטר על שמעון שהלוהו ושמעון אמר פרעתיך ונפל ממני והעדים יהודה ולוי מצאו אותו ומסרוהו לראובן ולוי העיד בו. פטור שמעון כרבי יוחנן דחייש לפרעון דהא תניא כותיה.

23 כג

יב. ראובן קנה משמעון חומש בזקוק והוסיף והוציא בנקודה ובמסורת והשביחו ועמד עד ג׳ זקוקים שנתייקר ואחר כך נמצא גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מיד ראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל.

24 כד

דין הוא שישלם לו שמעון ג׳ זקוקי׳ כרב דאמר המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו אפילו שבח יש לו כן פסק רבא:

25 כה

יג. ראובן הלך לקלוניא ואמר לשמעון תבא עמי והלכו לשם והרויחו מה שהרויחו והמקום אנה ליד ראובן רוח בלא שמעון.

26 כו

דין הוא שיפטר ראובן כדאמרינן מה שתעלה מצודתי היום וכו׳ דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

27 כז

יד. ראובן שטבעה ספינתו ושללו גוים את הספינה ומכרו השלל לשמעון וראובן תובע אבדתו שבאה לידך השיבה לי.

28 כח

דין הוא שלא להשיב מנין לאבדה ששטפה בנהר וכו׳. אבל אם בקש ראובן חרם על מי שיבא אבדתו לידו שיחזירנה לו חייב להחזירה לו מפני תקנת הקהל שתקנה היא לו וניחא ליה שאם יארע לו כך שיחזירו לו כדאמר רבא ניחא ליה לאיניש דנהדר בסימנין דאי מתבד מיניה מחזרינן ביה:

29 כט

טו. ראובן שנפל כיסו ברבים מצויין שם ומצאו שמעון וראובן נותן סימנין אף על גב דנותן סימנין בדין אינו חייב להחזיר כרבי יצחק דאמר חייב אדם למשמש כיסו בכל שעה מכל מקום חייב להחזיר משורת הדק דכתיב אשר יעשון וכדאמר תיתי לי דעבדי לפנים משורת הדין:

30 ל

טז. ראובן שמכר לשמעון בית של אבותיו ומצא שמעון מציאה בכותל.

31 לא

דין הוא שיהא של שמעון דתניא יכול אדם לומר של אמוריים היא הכא נמי של גוים היא. אבל אם בנאהו ראובן זכה בהן ראובן ואם דרכו להשתכר לאחרים הרי היא של אחרון שדר בו קודם כנסת שמעון כדפריש׳ לעיל. ואמאי נזיל בתר בתרא ומשני דליכא למיקם עליה:

32 לב

יז. ראובן שלח פירות לשמעון ומצא בתוכן מרגלית ונודע הדבר לראובן ותבעו לדין.

33 לג

דין הוא שזכה שמעון בה כדתנן לקח פרות ובתוכן מעות הרי אלו שלו דאיכא למימר מעלמא אתו. ואם ראובן נתן סימנין יחזיר כדתנן התם:

34 לד

יח. ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טענו נשתמשת בספר שלי וטשטשתו ושמעון משיב קריתי בו אבל לא חסרתיו מימי כלום גם העידו שלמד בו.

35 לה

דין הוא שישבע ראובן כמה חסרו ויטול ושמעון לא ישבע שהרי נפסל לשבועה דהרי שליחות יד בפקדון ואמרינ׳ גבי פקדון אם בשבילו פותחו אסור ומשכון אקרי פקדון כדתנן ויוציא הלא את הפקדון. ואם טענו ראובן שום תביעה שמוטלת שבועה על שמעון להפטר ישבע ראובן ויטול אבל אם אין עדים מעידים שלמד בו יפטר שמעון בשבועה שלא חסרו דמגו דאי בעי אמר שלא למד בו לעולם. ואף על גב דאודי דאין אדם משים עצמו רשע:

36 לו

יט. ראובן טען לשמעון הפקדתי בידך מרגלית ותבעתיך לדין וטענת אבדתיה ורצית לישבע ושאלתי ממך זקוק בשורה באותה שעה ועתה נודע לי שמצאתה בב׳ זקוקין אותו זקוק שני אני תובע ממך. ושמעון משיב כי שכחה ברשותי:

37 לז

דין הוא שיפטור שמעון כדתנן שלם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו. ואף על גב דגבי כיפי אמר רב נחמן הדר כיפי למריהו והדרא אפדנא למריה היינו משום דאטריחיה לדיינא למגביה תחלה אבל כששלם מדעתו לא. ולא שלם ממש אלא אף על פי שלא שלם כיון שרצה לשלם ולא הספיק לשלם עד שמצאה וכרבי יוחנן.

38 לח

כ. ראובן שטען לשמעון משכון משכנתיך שוה עשרים דינרין בעשרה דינרין ואבדת אותו בפשיעה ושמעון השיב לא כן אלא נאבד או נגנב שלא בפשיעה.

39 לט

דין הוא לשלם עשרה דינר לראובן דשומר שכר הוא וחייב בגנבה ואבדה. ואם טען שמעון לא היה שוה אלא שמונה דינרים והי׳ דינרים אם תובעך וראובן טוען כנגד הלוא׳ היה שוה ישבע ראובן כדין מודה במקצת שהרי הלואה עודפת על שוייו של משכון אף לדבריו הלכך ישבע ויפטר מח׳ דינ׳ וישלם לו ב׳ דינ׳ ושמעון ישבע תחלה שאינו ברשותו דשמא עיניו נתן בו אבל לא יקדמנו ראובן דשמא יוציא שמעון המשכון להכחיש ראובן וכדאמ׳ רב אשי. וכל הדינין הללו כשטען שמעון נגנב או נאבד אבל אם טען נאנס ישבע שמעון ופטר מן המשכון וראובן ישלם לו כל החוב. והיכא ששניהן תובעין זה לזה. כיצד המלוה אומר שלא היה שוה כדי הלואתו ולוה אומ׳ שהיה שוה יות׳ מחובו לוה נשבע שלא היה שוה פחות ושניהם פטורים.

40 מ

כא. ראובן הפקיד לשמעו׳ מרגלית ואבדה בפשיעה וחייבוהו בית דין ולא רצה לשלם וירדו בנכסיו כדין שומא ושלמו לשמעון כדי שוויה. ואח״כ מצאה שמעון ונתיקר׳ המרגלית ותובע ראובן המרגלית והוא ישלם לו כל מה ששלמו לו בית דין.

41 מא

דין הוא שיחזור לו המרגלית כדאמרי׳ הדרי כיפי והדרא אפדנא.

42 מב

כב. ראובן טען לשמעון אני ואתה היינו במקום פלו׳ והיית קושר חבלתך וקשרתו ושמת אותו בספינ׳ ונכנסת בה ופשעת בשלי השיבהו לי. ושמעון אומ׳ כאשר עשיתי בשלי עשיתי בשלך ושמתי חבלתי בספינ׳ אשר היו שם יהודי׳ וקפצו לסטים ושללו הספינ׳ שלי ושלך. דין היא שישלם שמעון דאמר רבא הלכתא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר כי הכא שמסר לספן בשכר ואפי׳ היה הספן יהודי יכול לטעון ראובן אתה האמנתי האיך לא מהימן לי אלא בשבועה וכל שכן גוי אבל אם ראו עדים ששללו אותו חפץ שמעון פטור בלא שבועה אע״ג דלא היה שם דודאי אלו היה שם לא היה מציל כדתנן רועה שבא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אם לא יוכל להציל אף אם היה לשם פטור. אבל אם הניח אח׳ מבני אדם שם אפי׳ לא היו שם עדים פטור שומר ודוקא אשתו ובניו כדאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ואם היה ראובן יכול להניח סחורתו אצל הספן אפי׳ לא הניח שמעון שום אדם שם פטור כדאמרי׳ גבי הנהו גנאי דכל יומא גבי ההיא סבתא היו מפקידים וכו׳. וכן אם טבעה הספינ׳ ואין עדים שנאבד חפץ של ראובן חייב שמעון משו׳ שומר שמסר לשומ׳ ואם היה עבדו שם הרי הוא כמוהו וישבע העבד שנאבד בספינה ופטור שמעון.

43 מג

כג. ראובן ושמעון קנו פרקמטיא במקום פלוני בשותפות והוליכה שמעון בעיר אחרת וחלקה בינו לבין עצמו ומכר שמעון ביותר וכשבא ראובן הוזל חלקו ותובעו ואומר לא יפה חלקת ומה שמכרת לי ולך והשאר לי ולך ושמעון אומר בשוה חלקתי וחלקי נמכר ביוקר במזלי וחלקך נסתחפה שדך.

44 מד

דין הוא שיחלוק לראובן במה שמכר ביוקר שכל חלוקה צריך בית דין לחלקה כדאמר אבין אייתי תרי גברי דפלגת קמייהו ואם מכר שמעון חלקו בזול שהיה צריך למעות וחלק היוקר הפסיד שמעון. גם יכול ראובן להשביעו שחלק בשוה. אבל דבר שדרכו להיות שוה כגון מעות יכול לחלק בלא חברו ובלא בית דין דאמר רב זוזי כמאן דמפלגי דמו.

45 מה

כד. ראובן ושמעון הפקידו אצל לוי ב׳ כלים אחד גדול ואחד קטן בשק אחד ולא פרשו ללוי אי זה לראובן ואיזה לשמעון ועתה כל אחד תובע הגדול.

46 מו

דין הוא שישלם לאחד הקטן ולאחר בדמים כפי שויו של קטן והמותר יהא מונח עד שיתברר דהואיל והיו בכרך אחד לא היה ללוי למדק ולא יפסיד בתרעומותן. אבל אם לא היו הכלים יחד בשעת הפקידה ישלם לכל אחד דמי הגדול דהוה ליה למדק. וכן הדין בזה מנה וזה מאתי׳ כדאמרינן התם ודמי פקדון אפקדון.

47 מז

כה. ראובן תקן לשמעון לדין ואומר שמעון לא איש דברים אנכי והביא את לוי לסדר את דבריו.

48 מח

דין הוא שאין תובעין אותו כדאמרינן התם אפטרופא לדקנני לא עבדי אבל הוא עצמו יכול להשיב וכן משמע כהן גדול דן ודנין אותו.

49 מט

כו. ראובן טען לשמעון תן לי חטים שהפקדתי אצלך ושמעון משיב אבודים הם ומכרתים. דין הוא אם לא חסרו יותר מכדי חסרונן ומכרן אפילו בבית דין ישלם לו כשעת התביעה דקרו ליה שולח יד כרבי יוחנן אליבא דרבי עקיבא ואם חסרו יותר מכדי חסרונה ומכרן בבית דין הכל ישלם לו מה שקבל מהן ופטור.

50 נ

כז. ראובן נשבה למדינת הים וירד שמעון קרובו לנכסיו וחזר ראובן ותבעו מה שאכל גם לחלקו מנכסיו.

51 נא

דין הוא שנותנין לשמעון כדין אריס לפי שבדין ירד דשמואל ורב נחמן ורב הונא דאית להו מורידין קטן לנכסי שבוי ונותנין לו בעדים ואף על גב שירד מעצמו בלא ב״ד מ״מ אשתכח דהא דאכל שפיר אכל. ויש לו דין עדים ואם היה קטן שבוי אין שמין לו דשלא כדין ירד ואין מורידין לנכסי קטן.

52 נב

כח. ראובן הפקיד לשמעון כספים ודין שמירת נכסים בקרקע מגנבים ומאש ואם הניחן במקום המשתמר מגנבים ולא מאש או במקום שמירה מאש ולא מגנבים ונשרפו דהיינו תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כרב יוסף וצריך שיניחם במקום המשתמר משניהם והיכא דשכיחי גזוטאי נראה לפי שטת התלמוד שאף לא הניחן בקרקע אלא הניחן במקום המשתמר מאש ומגנבים ונאבדו פטור מדקפיד רב יוסף אבל אלו דקאמר אף על גב דלענין גנבי נטרותא הא לענין נורא פשיעותא היא ולא קאמ׳ ולא קברן שמע מינה דאף דברים שאינן נשמרים בקרקע כגון בגדים אם הניחן במקו׳ שמור משניהם ונאבדו פטור. וצריך לחזור אחר שמור מאש ומגנבים. ואם נתן הנפקד לאחד מבני ביתו ולא הודיעו שהוא פקדון אף על גב דלא הניחן במקום המשתמר יפה רק בתיבה פטור רק בשבועה שנשבע המצניע שהניחן בתיבת הנפקד והנפקד נשבע תחלה שאותו פקדון מסרו לאחיו או לבנו כדאמרי׳ אשלימינהו לאימיה ואותיבינהו בקרטליתא ואגנוב ופסק רבא כדפרישנא.

53 נג

כט. ראובן הפקיד פירות אצל שמעון והיה לוי שכירו של שמעון לשמור פרותיו וכל אשר בביתו ולא שמר הפירות יפה והרקיבו ותבעו ראובן ושמעון משיבו הלא ידעת כי לוי שומר שלי ולכך הפקדת לי.

54 נד

דין הוא לפטור שמעון אבל עם לוי יכול לטעון היה לך להודיעני ופשעת בהם ולוי חייב כדאמרינן גבי בקרא דלא הוה ידע ואיחייב ליה למוכר לשלם בקרא דלאו איהו מסר ליה לאודועינהו.

55 נה

ל. ראובן טען לשמעון ליטרא מעות הפקדתי לך החזירם לי ושמעו׳ משיבו נגנבו וראובן אמ׳ נשתמשת בם ונתחייבת.

56 נו

דין הוא אם אין המעות מונחין אפילו הן צרורין אם שמעון סוחר מותר ורשאי הוא להשתמש בהן דדעתו של מפקיד בשעת פקדון להן שיוצאין לענינו של זה והואיל ורשאי הוא הוי עליהו כשומר שכר כדתנן המפקיד מעות אצל שלחני. וה״ה לכל סוחר וחנוני. וחייב לשלם ודוקא נאבדו או נגנבו אבל נאנסו פטור כרב נחמן דטפי משומר שכר לא הוי.

57 נז

לא. ראובן שהפקיד חבית של יין אצל שמעון והוציא ממנ׳ הין של יין והחמיצה משלם שמעון את כלה. נשברה אינו משלם אלא הין של יין בלבד דאמר רבא לא שנו אלא נשברה וכו׳.

58 נח

לב. ראובן שהניח ליטר׳ פשי׳ אצל שמעון במלוה או בפקדון והקנה אותן ללוי בקנין גמור לא קנה לוי המעות דאין נקנין בחליפין אלא אגב קרקע כרב פפא דאקני לשמואל אגב אספיה דביתא. אבל כסף בלא מטבע נקנה בחליפין אלא אגבי פרות. ואם ראובן הקנה בקנין סודר לתת לו ליטרא פשיטי קנה וחייב ראובן לשלם דהא שעבד נפשיה בקנין סודר לתת לו וכדתנן מתנה שומר חנם להיות שומ׳ חנם להיות שואל ואמרינן במאי בדברים. ומותר כשנקנין מידו וקונין בכליו של קונה כרבי ומה שנהגו לקנות בכליו של עד הכי אמר הגאון רבי נחמן הרי תקנו רבנן דמתיבת׳ דלקנו עדים ועדים שליחות דקונה קא עבדי וכיון דקנו מהמקנה ונקנה סודר בידיה וגמר ומקנה ליה.

59 נט

לג. המוכר קרקע לחברו או חפץ ונתן מקצת דמים אי מפרש המוכר דחקו או דעייל ונפיק אזוזי לא קנה הלוקח בשום קטן או שייר אפילו פשוט אחד ומוכר לא קאי במי שפרע ואי לא עייל ונפיק אווזי קנה הלוקח כדבר הנקנה בכסף ואפילו במקצתו לשם ערבון ולא בתכשיט.

60 ס

לד. הנודר לתת מנה לחברו בדבר מועט וחזר בו נקר׳ מחוסר אמנה ואם התנה לעני הרי היא כצדקה ואפילו מתנה לחברו וכן מוכיח בירושלמי.

61 סא

לה. ראובן שאמר לשמעון שמור לי חפץ זה ושמעון אמר הרי ביתו לפניך כטוב בעיניך הניחהו אפילו שומר חנם לא הוי כרבא וכרבי דאמר בכלן אינו חייב עד שיקבלנו ושמואל פסק כרבי.

62 סב

לו. ראובן שהשכיר לשמעון עליתו להניח פרותיו ואחר כך מכרו לראובן אף על גב דלא משך ראובן קנה אם נתן הכסף כדתני׳ אמר רבי שמעון אימתי והלכה דהחוזר במקח לפי שהוא ירא שאנסוהו אינו במי שפרע. והלכתא שתות מעות שנינו לענין כשמואל ורב נחמן דאמר מוכר וחוזר לעולם דלא קים ליה ולא נקיט מקחו בידו. ואם קונהו מזה ומוכר לזה לא דידע ומחיל. והלוקח תשמיש של בעל אין ללוקח דין אנסה כמעשה דורשני והאומר על מנת שאין עליו אונאה אני מוכר לך אין לו אונאה דאהני ליה להכי. והלכה שכירות יש בה דין אונאה כדמסיק מדכתיב ממכרת עולם ומכירת קרקע אפילו בטול מקח ליכא.

63 סג

לז. ראובן ששלח מעות לאשתו למזונות ביד שלוחו ונאנסו ממנו בדרך עם ממונו:

64 סד

דין הוא שלא ישבע אלא לבעלה הואיל וצריך לתת לה אחרים לזונה כדתנן בני העיר ששלחו שקליהם וכו׳:

65 סה

לח. ראובן טען לשמעון ספר מכרתי לך והתנית לי להחזירו לי כשיהיו לי מעות. ושמעון משיב מכירה גמורה מכרת לי ואחר המכר אמרתי לך כשיהיו לך מעות אחזירנו לך ולא לך קנין ממני ופטומי מלי בעלמא אמרתי לך כדי להניח דעתך.

66 סו

דין הוא אם יש עדים לשמעון שכן הוא יפטר אם לא חזרו והכירו התנאי בקנין ואם אין עדים וראובן טוען כי מתחלה התנה ושמעון אומר לאחר ישבע שמעון שבועת הסת. והמתנה מתחלה ללמוד אסו׳ משום רבית כשלומד בו אבל המתנה לאח׳ כן טוב לו ולמוכר דלא מחזי כרבית דהוי כחוזר שמעו׳ ומוכר׳ לו. כללא דאסמכתא דאי לא קני ואפי׳ כתב בשטר דלא כאסמכת׳. ואי אמ׳ לזה מעכשו קני כגון הריני מוכר לך דבר זה מעכשו קני והרי הוא מכור לך מעכשו אם לא אחזיר המעות עד זמן פלוני לא צריך ב״ד חשוב הואיל וזכותיה בידיה ולענין אם אוביר ולא אעביד אשלם לך במיטבא לא הוי כאסמכתא בדבר שבידו. וכגו׳ דלא גזים בתנאי לשלם לו יות׳ ממה שהפסידו. והלכתא המקבל קרקע מחברו באסמכתא לענין הלואה הדרא ארעא והדרי פרי לענין מכר לא הדרי דמחילה בטעות הוי מחילה בלשון מכר ולא הוי כרב נחמן. והלכתא המקבל מעו׳ לחצי שכר אין צריך לתת לו שכר טרחו דמתוך שטרח בשלו טרח נמי בהאי כר׳ אליעזר והלכתא לא אסרה תורה אלא רבית הבא מלווה למלוה:

67 סז

לט. ראובן שטען לשמעון אניתני ומכרת לי יין בחזקת שהוא מרקא ושמעון משיב והלא טעמתו.

68 סח

דין הוא דפטור אפי׳ ערבו כר׳ אחא. ואם טענו שערבו אחר שטעמו ישבע שמעון ויפטר:

69 סט

מ. ראובן שטען לשמעון משכנתי לך סוס בכך לשבוע ואם ימות אצלך אתה חייב לי זקוק ועשית בו מלאכה ו׳ שבועות ומת ואני תובעך השכירות והזקוק ושמעון משיב לא אשלם דמחזי כרבית:

70 ע

דין הוא לשלם הכל דלא הוי עליו הדמי׳ בהלואה כדתנן השם פרה לחברו וכו׳ ואע״פ שאסור להלות מעות של יתומי׳ ברבית למחצית שכר מהא מותר ומקבל עליו אחריות של הפסד כדאיתא בירושלמי בר אדא אתפקד מידלא דיתמי:

71 עא

מא. ראובן שטען לשמעון שלחתי בידך זקוק בעיר פלוני לקנו׳ לי עורות כבשי׳ וקנית בכספי לעצמך ורוחת ושמעון משיב אמת כי קניתי בכספך קח כספך והי לך ומה שרוחתי לעצמי הוא. או שמא משיב לו לא קניתי ועדים מעידין שקנה:

72 עב

דין הוא שישלם לו כל מה שקנה וכדתניא הנותן מעות לחברו ולוקח לו פרות וכו׳.

73 עג

מב. ראובן שהיתה לו סחור׳ ומכרה בי׳ זקוקין שיתן לו שמעון בשוויה ואם יזול או יפסיד יתן לו שמעון עשר׳ זקוקין דבר זה אסור. דתנן אין מקבלין צאן ברזל מישראל ואם ראובן מקבל זו לא דבר זה מותר אף בלא מתה ואבדה. והלכתא בסחורה נקנה ללוקח בסגירת מפתח שהיא בתוכה. ואם מסר מפתח כדין סוחרים. וכדאמר התם באתרא דנהיגי:

74 עד

מג. ראובן שטען לשמעון השכרתיך לכתיבה ונתתי לך ספר להעתיק השיבהו אלי. ושמעון אומר נגנב ממני.

75 עה

דין הוא שחייב דשומר שכר הוי. ואם חתרו גנבים בביתו פטור דאונס הוא לגביה. ואם אמ׳ לו שמעון גמרתי מלאכתך טול והבא שכרו או שהקדים ראובן שכרו לא הוי כשומר שכר כדתנן וכלן שאמרו טול וכו׳. ונשבע שלא פשע ופטור כשומר חנם.

76 עו

מד. ראובן שקבל סחורה משמעון להוליכה בעיר פלוני כדי להשתכר בשביל עצמו שאם לא ימכרנה יחזירנ׳ לו ובחזרתו נאנסה או נגנבה או נאבדה.

77 עז

דין הוא שחייב ראובן לפי שאף בחזרתו היה מוכרה אם ימצא לוקח כההוא גברא דזבין חמרא לחבריה וחייביה רב נחמן לשלומי משום דאי אשכח לזבוניה. וגם יש ללמוד דאם קבלה על מנת ליתנה לאח׳ באותו מקו׳ שהוליכה או להחזיר אם לא יקבל המקבל המתנה שפטור ראובן בחזרה מאונס ונשבע שנאנסה.

78 עח

מה. ראובן שהיה עומד ברשות הרבים ואמר לו שמעון שמור לי חפץ זה או בהמה זו ואמר לו ראובן הנח לפני ונגנב:

79 עט

דין הוא שחייב ראובן כשומר בפשיעה. ואם אמ׳ הנח לפניך או שאמר הנח סתמא לא דהנח סתמא אבעיא להו ולא אפשיטא ועבדינן לקולא. והלכתא דשומ׳ אבדה הוי כשומר שכר כרב יוסף. והלכתא ראובן שנתן לשמעון ברחוב של יהודים חפץ להוליכו לביתו וטוען שמעון קפצו עלי גוים ונטלוהו אם אין רואה שיעיד חייב שמעון לשלם ואינו נאמן גם בשבועה הואיל ושכיחי רבים שם כאיסי בן יהודה וכרבא:

80 פ

מו. ראובן טען לשמעון השאלתי לך כלי למלאכה פלונית ושנית למלאכה אחרת ושברת אותו ושמעון משיב לא שניתי כי אם באותה מלאכה נשבר:

81 פא

דין הוא שיביא עדים שלא שנה או ישבע ואם לא ישלם שכרו משלם הדמים כרב הונא וכרב אסי. וכן דעת פר״ח.

82 פב

מז. ראובן השכיר סוסו או השאילו לשמעון וסייעו עד שעלה או שהגביה משוי אפי׳ פשע בו פטור דהיינו עמו במלאכתו ואם מתכוין להגביה לראות אם יכבד המשוי על הבהמה חייב שמעון כרבי חנינא דאגר בונדייתא וכו׳:

83 פג

מח. ראובן טען לשמעון מנה לי בידך ושמעון משיב איני יודע שאני חייב לך כלום.

84 פד

דין הוא שישבע שמעון שבועת הסת שאינו יודע שהוא חייב לו כלום כרב נחמן וכר׳ יוחנן דאמ׳ ממון וכו׳. והוא הדין אם טען אני יודע שאיני חייב לך כלום אבל אם טען שמעון איני חייב לך כי אם שני דינרים והשאר איני יודע חייב בכל המנה שבועה דאורייתא ואם אינו יכול לישבע משלם כדברי שבט׳. האי איני יודע כגון שאמר איני כופר אם מעולם היה לי שום עסק עמך ואם מעולם היה לי משלך כלום אבל אם אמר איני יודע אם פרעתיך בהא כולי עלמא מודו דמתוך שאינו יכול לישבע ישלם וכן הלכה.

85 פה

מט. המשכיר בית לחברו על מנת לתקן לו כל דבר שצריך אומן משכיר אומר עשרה דינרין ושוכר אומר ששה דינרים משכיר כרב נחמן דאמר קרק׳ בחזקת בעלים קיימת ואם הם שוים בקציצה והמשכיר אומר לא נתת ושוכר אומ׳ נתתי שוכר נאמן בשבועה אחר זמנו אף משלם. אבל תוך זמנו אינו נאמן כדבעו מיניה מרבי ינאי אמר רבי יוחנן שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמיא שבועה עליה משום דבעל הבית טריד בפועליו אבל הכא שוכר נאמן ובשבועה:

86 פו

נ. ראובן ששאל כלי משמעון או בהמה למלאכה כיון שמשכו ראובן אין שמעון יכול לחזור בו דא״ר אליעזר ברבי שמעון משיכה קונה וכן תניא כותיה. ויכול השואל להשתמש באותו כלי או באותה בהמה כל ימי שאלתה ובלבד שלא יחסרנו. ואם שאל ממנו בקנין משתמש ממנו ככל אשר יחפוץ אפי׳ יחסר ויכלה עד הבית יד כדאמר רב אשי ומהדר ליה קתיה.

87 פז

נא. הלכתא דברים הידועים שעושין להשתכר ולהשאיל אינו יכול לטעון לקוח הוא בידי ומשכון הוא בידי זולתי אם ראוהו עדים נכנס לבית חברו ונטל כלים והטמין תחת כנפיו וטוען לקחתים והלא אומר השאלתים הנכנס אינו נאמן לבעל הבית שאינו עשוי להשאיל ולמכור כליו אבל עשוי להשאיל ולמכו׳ כליו נאמן הנכנס אם הן כלי׳ שדרכן להטמי׳ או שהוא צנוע ואין דרכו לישא בגלוי אף כשראוהו הנכנס אינו נאמן לומ׳ לקוחים הם בידי לעולם עד דאיכא ג׳ דברי׳ שאינו נודע שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר ושיהא עשוי למכור ושיהא לנכנס דרכו להטמין או בבזוי הכלי או בצניעות נכנס.

88 פח

נב. הלכתא אחים או שותפין או אפי׳ היה אחד מהן מוחזק אחר זמן כלן חולקין עמו בשוה אם לא יביא ראיה דלאו חזקה היא דתניא אחד מן האחין שמת והיו אונות או שטרות יוצאות בו וכו׳. והלכתא כרב נחמן וכרב.

89 פט

נג. הלכתא בגיריה דידיה אין אדם רשאי להזיק חברו ואפי׳ בשלא מזיק אם אח׳ כך מזיקו כמו בעליה בנפילת מים ברחיצת ידים דמועטין דבליעי תחלה ואחר כך נופלין וכיוצא בו הלכה כרבי יוסי:

90 צ

נד. והלכתא הדר בחצר חברו אין צריך להעלו׳ לו שכר ובחצר דלא קיים ליה אגריה ואפי׳ השוכר אסור למיגר.

91 צא

נה. והלכתא ראובן שיש לו אבני׳ ועצים בחצר של שמעון ואמ׳ לו לפנותם והשיב לו שלך יהיו שלא זכתה לו חצרו דדחוי קא מדחי ליה אבל אם פנה אות׳ שמעון ושתק הרי זה זוכה בהן.

92 צב

נו. והלכתא ראובן הקובע זמן לשמעון לפרעו ותבעו בזמנו ואמר פרעתיך אינו נאמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וכריש לקיש דאמ׳ ואם תבעו לאחר זמנו ואפי׳ בתוך הזמן נאמן לומ׳ פרעתיך אע״ג דהאי נקיט שטר׳ בידיה מגו דאי בעי אמר נאנסו והכל בשבועה כרב אשי:

93 צג

נז. והלכתא ראובן שבנה כותל זה רביעי לביתו אצל כותל שמעון ותבעו לסייעו בבנותו דגם הוא צריך לכותל זה ולא אבה ולאחר זמן נמלך ובנה ג׳ כותלים וזו היתה לו רביעית אע״ג שלא נתן עליו קורות מגלגלי׳ עליו כל החצי כדתני׳ סמך עליו כותל אחר.

94 צד

נח. והלכתא ראוהו עדי׳ נכנס לבית חברו למשכנו אם ידעו מה ישלם על פיהם ואם לא ידעו מה אבל מעין שראו דבר הנטל תחת כנפיו ונשבע הנגזל כמה הם שוים ונוטל. ואם לא ראוהו רק שנכנס למשכנו נשבע הנכנס שלא נטל דבר דעביד איניש דגזים ואמר הכי כדאמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא וכו׳.

95 צה

נט. והלכתא הנכנס לבית חברו ונחבל נשבע ונוטל. ובמקום שאין יכול לחבל עצמו אפי׳ בלא שבועה. ואם תפש בחוצה לה מפקינן מיניה אם לא יפייסנו החובל או מי שנכנס בביתו על גדולים בממון או בקבלת הדין או מי שהוציא משכון מתחת ידו. בא אחד ואמר השיבהו לי כי פקדון הוא לך ממני והלה אומ׳ לא כי אלא משכנת אותו אם יש עדי׳ שמסרו לו נשבע זה שהפקידו לו ונוטל. אם אין עדים נאמן המחזיר במגו דאי בעי אומ׳ לא היו דברים מעולם.

96 צו

ס. המכיר כליו או ספריו ביד אחר זה אומר נגנבו ממני וזה אומר קניתים בשוק.

97 צז

דין הוא אם יצא על התובע מתחלה קול גנבה בביתו שיטול כליו בדמים שקנאם בשבועתו ודין זה נהוג אף בלא קול אם יש עדים שהוא שלו מפני תקנת הקהל או אפי׳ ליכא עדים אם יש מחתרת בביתו. ואם הוכר הגנב בדין יטול בחנם והקונה יתקיף הגנב לדין. ומפני תקנת השוק יתן דמיה ויחזור ויתקיף הגנב לדין ודמיו שקנאן בשוק או בפרהסיא. ומגנב שאינו מפורס׳ בזה לא עשו תקנת השוק.

98 צח

סא. הלכתא הגוזל שדה מחברו ונטלוה הוא אומר הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב מגו דא״ל הראני שדך והראהו שדה חברו וכן הדין בכל דיני ממון אבל אם אנסו השלטון ואמ׳ לו הראני שדה פלוני או נכסיו והראה לו פטור. ואם נשא ונתן ביד חייב. וכן המלשין חייב במה שיעידו עדים שזה נפסד על ידו ואם אין יודעין נשבע הנפסד וגובה מחצר ולא כדין הנגזל דקאי בתיקו. ואם העדים מעידין ששמעו כי אמ׳ אלך ואמסרנו ביד גוים ואח״כ נמסר זה פטור דעביד דגזים ולא עביד:

99 צט

סב. הלכתא ארגז של חברו שנשרף באש או כיוצא בו נשבע התובע כמה היה בו ונוטל בדברים שדרך לתת בארגז כגון זהובים או כספים אבל לא בדברים שאין דרך לתת בארגז כלל.

100 ק

סג. הלכתא מסדרין לבעל חוב גמרי׳ מינה מערוכין. ואם טען אין ידי משגת עד אחר י״ב יום שכן בידו לחזר אחר לוקח נכסיו ושימצא הלוקח מעות הואיל ולא כתבי׳ אדרכתא אנכסים בידי משגת אחר י״ב יום באין ידי משגת נמי דין הוא כך שדחקו גדול יותר למכור מטלטליו וללוו׳ ולמצא מעות ובאותו זמן משביעי׳ אותו שבוע׳ להוציא בפני ב״ד כל אשר לו כדי לפרוע בעל חוכו. ואם מכאן ולהבא שלא תדחהו אם תשיג. ואם הוציא כל אשר לו בפני ב״ד מניחין לו מכל דבר ודבר חלק אחד ומכל מין ומין חלק אחד לחיות בהן. ואם הוא אומן מניחין לו קצת מכלי אומנותו. וכל ספרים לוקחין ממנו אפילו תפלין כי ההוא דאתאי לקמיה דרב ימר אמ׳ ליה חלקו לי תפלין ומלבושים נאים ויקחו ממנו ויתנו לו אחרים הראויין לחול. ומעשה ידיו העודף על מזונות אשתו ובניו פחותין מי׳ שנים יקחו ממנו כי בניו הגדולי׳ מי׳ שני׳ אין עליו לזונם כדדרש ר׳ שילא אבל קטנים עליו לזונם עד ששה שנים ואחרי כן משביעין אותו ויתן לו זמן על הנשאר לפרעו מעט מעט בחשבון החוב שנ׳ על פי אשר תשיג.

101 קא

שבועה דאורית׳ הנשבע לוקח ספר תורה בידו ואם תלמיד חכם הוא דיו בתפילין. ויש אומרים אף בציצית. שבועת הסת אין לוקחין ספר תורה ואז יהיה נאמן פי׳ הסת לשון כבדות שהכבידו עליו לשבוע. וי״א לשון הסתה שמסיתין בו שבועה זאת כל זה לשון בעל הערוך ז״ל. סליקו להו פסקי ה״ר אליעזר ב״ר נתן ז״ל.