Siman 107ק״ז
1 א

קז. דין הלכות שחיטה

2 ב

דעת הרמב״ם ז״ל ושאר הפוסקים ז״ל: מצות עשה של תורה שישחט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואח״כ יאכל שנ׳ וזבחת מבקרך ומצאנך. ונאמר בבכור בעל מום כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר מלמד ששפיכ׳ דם העוף כשפיכת דם החיה.

3 ג

והלכות שחיטה בכלן אחת הן לפיכך השוחט בהמה חיה ועוף מברך תחלה בא״י אמ״ה אקב״ו על השחיטה. ואם לא ברך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר.

4 ד

ואסור לאכול מן הבשר כל זמן שהיא מפרכסת והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלאו והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה ומדיחו יפה ומניחו עד אחר שתמות ואח״כ יאכלנו.

5 ה

דגים אינן צריכין שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת צאן ובקר. ובחגבים נאמר אסוף החסיל לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים מותרין ומותר לאכלן חיים.

6 ו

זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרשה ולידע באי זה מקו׳ מן הבהמה שוחטין וכמה שעור שחיטה ובאי זה דבר שוחטין והיכן שוחטין וכיצד שוחטין ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה ומי הוא השוחט ולמי שוחט ועל כל הדברים האלה צונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך שכל הדברי׳ האלה על פה צווה בהם כשאר תורה שבעל פה היא הנקראת מצוה.

7 ז

מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה. כיצד בוושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתקבץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצי׳ זהו מקו׳ השחיטה בושט. שחט למעלה ממקו׳ זה והוא הנקרא תורבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה. ושעור תורבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו ולמטה עד הזפק ואי זה מקום שחיטה בקנה משפוי כובע ולמטה עד שמתפשט ומגיע לראש כנף הריאה התחתונה כשהיא נפוחה כשתמשוך הבהמה את צואר׳ לרעות זהו מקום השחיטה בקנה. וכל שכנגד המקו׳ הזה מבחוץ נקרא צואר. פי׳ ענין השפוי כובע הוא שעל פי הטבעת הגדולה יש שם בשר ופי הבשר עשוי חטים ועל אותן חטים כסוי שדומה לעלה של הדס ועליה עצם אחד מטבעת גדולה ומכסה סביב זה הבשר כמו כובע ובאמצע זה העצם יש שפוי אחד מגוף העצם ונקרא שפוי כובע. ואמרו רבנן דמשפוי כובע ולמטה כשרה שהוא כמו אצבע למעלה מטבעת גדולה. כך פי׳ הרב ברצלוני ז״ל.

8 ח

אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאנס השוחט הסימנין ומשכן עד למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זו ספק נבלה ובנקב במשהו נטרפת שם.

9 ט

וצריך השוחט שישחו׳ באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה פי׳ ואפי׳ לא החזיר הסימנין לאותן צד. ומ״מ הרי הסימנין נשחטין קודם חתיכת מפרקת. ומ״מ טוב להזהר למשמש בסימנין ולתפשן קודם שחיטה כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר. וביונים נמצאו הסימנין בצדדין וצריך בהן אמון ידים וזהירות גדולה שאם לא ימשמש בהן ויזמינן לפניו קודם שחיטה קרוב הדבר מאד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנין ע״כ.

10 י

וכמה הוא שעור שחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניה׳ לגמרי כאחד בין בבהמה בין בעוף ולזה יתכון השוחט. ואם שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה וחיה שחיטתו כשרה. ויש סמכו על זה מכאשר צויתיך. כאשר נוטריקון כשר אחד שנים רוב. ואחד בעוף שאמר שכשר יש שפסקו ושט ולא קנה פי׳ לפי שעקר החיות הוא הושט ולפיכך נקיבתו במשהו וכיון דבעוף סגי בסימן אחד צריך שיהא המיוחד שבסימנין והוא הושט. והרי״ף ורוב הגאונים ז״ל אומרים זה או זה ע״כ.

11 יא

שחט האחר כלו וחצי השני בבהמה שחיטתו פסולה רובו של זה ורובו של זה אע״פ שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה שחיטתו כשרה כיון ששחט יותר על חציו כמה שהוא רובו הוא. שחט חציו של זה וחציו של זה אפי׳ בעוף שחיטתו פסולה.

12 יב

קנה שהיה חציו פסוק ושחט על זה מקום החתך מעט והשלימו לרוב בין שהתחיל במקו׳ השלם ופגע בחתך בין הכניס הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה.

13 יג

כתב הרב רבי שמואל ב״ר מרדכי ז״ל השוחט צריך שיבדוק הסימנין לאחר שחיט׳ ואם לא בדק ונחתך קוד׳ שיבדוק הרי זו נבלה ואפי׳ היה השוחט זריז ומהיר שכל בהמה בחייה בחזקת אסור אבר מן החי עומדת עכ״ל.

14 יד

ובאי זה דבר שוחטין בכל בין בצור בין בזכוכית בין בסכין של מתכת בין בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן בדברי׳ החותכין והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בו פגם אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפי׳ היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה. היה התלם מרוח אחת לא ישחוט ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה נכרת בה כלל שחיטתו כשרה. ולשון התלמוד בזה אוגרת ומסוכסכת. פי׳ אוגרת כשהפגימ׳ פונה משתי רוחות כלומ׳ שמרגישין בה בהולכה ובהובאה. מסוכסכת היא שאין מרגישין בה רק בהולכה או בהובאה ואוגרת היא פסולה בין הביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא לפי שהסימנין נאחזין בעוקץ הפגימה או בהולכה או בהובאה ונקרעין. אבל מסוכסכת שהיא שאין מרגישין בה אלא מרוח אחד אם שחט באותו רוח שאין מרגישין בה כשרה ובכל מקו׳ שתהיה הפגימה בדרך זה כשרה. ובעל ההשלמה ז״ל כתב שצריך שתהיה הפגימה בראש הסכין כדי שתעבור הפגימה על העור לבדו לא על הסימנין דאי לא קיימ׳ ארישא דסכינא עבר חורפיה דסכינא דקמי פגימ׳ על העור וחותכו ונמצא שהפגימה תעבור על הסימן. ומ״מ אין לשחוט במסוכסכת לכתחלה לפי שהיד רגילה להוליך ולהביא ולאו אדעתיה וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל במסוכסכת נמי שתהיה בראש הסכין ואם לא היתה בראש הסכין ושחט בה שחיטתו פסולה. והרי״ף ז״ל כתב ונראה דהא דמכשירין מסוכסכת ארישא דסכינ׳ ובהוליך ולא הביא היינו כשהרגיש בה השוחט קודם שחיטה וגם הרגיש ודקדק בה כששחט לעשות הולכה בלא הובא׳ או אפכא אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיט׳ ואחר שחיטה מצא הפגימה אפי׳ מסוכסכת פסולה ואפי׳ קיימא ארישא דסכינא לפי שלא נזהר בה לפי שמצא סכינו יפה אם כן מסתמא עשה הולכה והובאה ואפילו אמר בריא לי שלא עשיתי כי אם הולכה לבד לא מהימנן ליה דמלת׳ דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה לכך נראה לפסול כל פגימה שנמצאת אחר שחיטה כדפריש׳ ואפילו מסוכסכת. ועוד אין רגילות שתמצא ממש ארישא דסכינ׳ עכ״ל.

15 טו

מעשה בא לפני הר״ש ז״ל באחד שבדק לאחר שחיטה ונראה לו שם פגימה קטנה ולא רצה לאסורה מפני שאין צפורן חוגרת בה עד כאן.

16 טז

כיצד סכין שתדבק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזור אותה בהובאה תרגיש שיש בה פגם אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה ואם הביא שחיטתו פסולה.

17 יז

סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה ואע״פ שהוליך והביא כל היום כלו שחיטתו כשרה. וסכין חדה שהושחזה והרי אינה חלק׳ אלא מגעה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה. התולש קנה או שן או צפורן והרי הן חדין ואין בהם פגם שוחטין בהם. ואם נעץ בקרקע לא ישחוט בהן כשהן מחוברין ואם שחט שחיטתו כשרה. ולא ישחוט כשהן מחוברין לכתחלה פי׳ דגזרינן תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעקרו ע״כ. שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת ברייתן קוד׳ שיעקור אותן שחיטתו פסולה אע״פ שאין בהם פגם. פי׳ דשחיטה בתלוש בעי׳ דגמרי׳ מקרא וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת דומיא דמאכלת בעינן דשייך ביה לקיחה מה שאין כן במחובר ע״כ.

18 יח

לקח לחי בהמה שיש בה שניים חדים ושחט בהן שחיטתו פסולה מפני שהיא כמגל. לפי שבאמת יש פגימה במקום חבורן ע״כ. אבל בשן אחת הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה.

19 יט

לבן סכין באור ושחט בה שחיטתו פסולה אע״פ שחדודה חותך קודם שיטרוף אין אומרים בית השחיטה מרחיב.

20 כ

סכין שצדה אחד מגל וצדה אחד יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד האחר ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה. וכתב רש״י ז״ל דמכאן יש ללמוד שאסו׳ לשחוט לכתחלה בסכין שיש בה פגימו׳ ואע״פ שהוא ארוך ויש בה שעור מן הפגימה ולמעלה או ממנה ולמטה דהשתא במגל יד גזרי מצד זה אטו זה כל שכן שיש לגזור כשהפגימה בצד עצמו. ובעל התרומה כתב שמותר לכרוך מטלית על הפגימה ולשחוט ממנה ולמעלה או ממנה ולמטה לכתחלה דתו ליכא למגזר כיון דאיכא הכרא. והר״ף אוסר כי אם ביום טוב שאינו יכול לשחוז הסכין ושאינו מוצ׳ סכין אחר לשחוט מוטב שיקשור בגד על הפגימ׳ משימנע משמחת יום טוב. וזה נמי לא אמרינן אלא בשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא פגימה אבל אפכא לא ע״כ.

21 כא

השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ובשני צדדיה. וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על הצפורן משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיה כדי שלא יהא בה פגם כלל ואח׳ כך ישחוט בה. הטעם הוא לבדוק אבשרא ואטופרא מפני שהבשר הוא כעין הושט והצפורן הוא כעין הקנה ולפי שיש פגימות מסתבכות בדבר רך ולא בקשה ויש מסתבכות בקשה ולא ברך לפיכך צריך בדיקה כמה שדומה לשניה׳.

22 כב

וכתב הראב״ד ז״ל שצריך לשנות הצפורן אחר קצת הבדיקות שמא תפגם הצפורן בחודו של סכין ואולי יש פגימה בצדדין ולא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימת הצפורן.

23 כג

ועוד כתב דלא אמרי׳ לפסול השחיטה אם נמצאת הסכין פגומ׳ מצדדין אלא לכתחלה אבל אם שחט ונמצאת פגימה בצדי הסכין כשרה דבהא סמכינן אדשמואל דאמר בית השחיטה מרוח רוח וכן כתב ה״ר יצחק שאם נמצא יפה בחדודו של סכין אע״פ שנמצ׳ פגום מן הצדדין שמותר כדברי רבנו נתנאל ז״ל. וכתב הרי״ף ז״ל מיהו נהגו העולם לפסול אפילו כשנמצאת הפגימה מן הצדדין כמו בחודו של סכין כמאן דאמ׳ דבעי בדיקה אתלת רוחתא. וגם אסמכוה רבנן אקרא ושחטתם בזה ואכלתם זה בגימטריא י״ב ויש בסכין י״ב בדיקות כשבודקין אותו משלש רוחות ומפסול זה למדנו ג״כ שיהא בלא פגימה דאמ׳ שאול לישראל ושחטתם בזה ואמרי׳ סכין בדוק בלא פגימה מסר להם. ועוד דאמרינן לא תשחט על חמץ דם זבחי חמץ בגימטריא פגימה. ועוד ויקח את המאכלת לשחוט את בנו מאכלת בגימטריא שאין בה פגם ע״כ.

24 כד

וצריך שיבדוק אותו גם כן אחר שחיטה שאם מצא פגימה אחר שחיט׳ הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא בדק בראשונ׳ ובדק באחרונה ונמצאת פגומה הכל ספק נבלה ואפי׳ הראשונ׳.

25 כה

בדק סכין ושחט בה ולא בדקה אחר שחיטה ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן ואחר כך בדקה ונמצאת פגומה שחיטתו כשרה שחזקת הסכין שנפגמה בדבר קשה ששבר בה. ויש כתבו דהיכא דקים ליה דנגע בעצם דמפרקת דתלינן נמי לקולא ואמרי׳ שלא נפגמה בעור אלא בעצם המפרקת. ויש חולקין בזה ואומרים דלא דמי שבירת עצם דמפרקת לשבירת עצם אחר דהוי דרך הבאה בכח ופגים ליה אבל עצם המפרקת דבהולכה והובאה לא שכיח ליפגם בהא. ויש חלקו בין עצם ומפרקת דעוף דרך לשל בהמה שהוא קשה. ובעל ההשלמה ז״ל כתב ומסתברא לן דלא צריך למבדק היכא דלא בעי למשחט כיון דבדקה מעקרא ומייתי ראיה מדאמרי׳ בגמרא רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא ולא אמר בתר כל חדא וחדא. ועוד מביא ראיות אחרות. ויש מחמיר לבדוק כדברי הרמב״ם ז״ל. ויש זורקין הסכין כדי שיהא להם דבר לתלו׳ אם ימצא פגום. והראב״ד הגיה על הרמב״ם ז״ל ואמ׳ כבר הסכימו חכמינו שאינו צריך לבדוק אלא אם כן רצה לשחוט בהמה אחרת ע״כ. וכן אם פשע ולא בדק אחר שחיטה או אם נאבדה הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה. לא בדק אחר שחיטה והצניעו ולאחר זמן שחט בו אע״פ שלא בדקו עכשו ונאבד שחיטתו כשרה אין חוששין שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. כן כתב הרשב״א ז״ל.

26 כו

ועוד כתב צריך שיהיה לו סכין מיוחד לשחיטה שלא ישתמש בו לשום דבר אחר שאם ישתמש בו ויחתוך בו בשר פעמי׳ יגע בעצם שבבשר ונפגם והוא לא ידע ויציענו בחזקת בדוק ואח״כ ישחוט בלא בדיקה ונמצא שוחט בסכין פגום עכ״ל.

27 כז

כל טבח שלא בדק הסכין ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אות׳ אם נמצאת סכינו יפה מנדין אותו לפי שיסמוך על דעתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה. ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששוחט שהיא טרפה.

28 כח

כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו כל שהו והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האזמל הקטן וכיוצא בו. ומתי שוחטין בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהיה אבוקה עמו כדי שיראה מה יעש׳ ואם שחט באפלה שחיטתו כשרה השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אף על פי שאלו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכפורים שחיטתו כשרה:

29 כט

פרק שני

30 ל

בכל מקום מות׳ לשחוט חוץ מן העזרה שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד אבל החולין אסור לשחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף וכן הוא אומר בבשר תאוה וכי ירחק ממך המקום וגומ׳. וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלת בשעריך הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקו׳ אשר בחר ה׳. וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערי׳ אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר אסור בהנאה כבשר בחלב וכיוצא בו וקוברין אותו ואפרו אסור ואפי׳ שחטה לרפואה או לאכילת גוים או לאכילת כלבים.

31 לא

והרשב״א כתב שחט לשם אחד מכל אלו שלא לעבודה אלא לכונת רפואה כאלו שמתעסקין בדברי הבאי שחיטתו פסולה מדבריה׳ לאכילה ומותרת בהנאה ע״כ.

32 לב

אבל הנוחר בעזרה והמעקר וגוי ששחט והשוחט ונמצא טרפה והשוחט בהמה וחיה ועוף הטמאים בעזרה כל אלו מותרין בהנאה ולא בהמה חיה ועוף בלבד אלא כל החולין אסורי׳ להכניסן בעזרה אפי׳ בשר שחוטה או פרות ופת. ואם עבר והכניסן מותרין באכילה ודברים אלו דברי קבלה הן.

33 לג

וכל השוחט חולין בעזר׳ או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות.

34 לד

האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין אם נשחטה בעזרה ולדה מותר באכילה לפי שאינו יכול לשחוט אותה ברחוק מקו׳.

35 לה

אין שוחטין לתוך ימים ובתוך נהרו׳ שלא יאמרו עובד למים ונראה כמקריב למים. ולא ישחוט לתוך הכלים ולא לתוך הגומא שכן דרך עובדי עבודה זרה ואם שחט שחיטתו כשרה. שוחטין לכלי מלא מים עכורין שאין הצורה נראית בהן. וכן שוחט אדם חוץ לגומא והדם יורד לגומא ובשוק לא יעש׳ כן שמא יחקה את המינין. כדי שלא יאמרו שהוא עושה כן לשם חק המינין שהיה דרכן בכך אבל בבית שאין רואה אותו מותר ואף על פי שאמרו ז״ל כל דבר שאסור מפני מראית העין אפי׳ בחדרי חדרי׳ אסור לא חששו על זה מפני שהיא חששא רחוקה שכשעושה בבית ועושה מקום חוץ לגומא יאמרו לנקר חצרו הוא צריך אבל אם עושה כן בשוק שאין שם טענה זו יאמרו על כל פנים שעוש׳ כן לשם חק המינין ע״כ.

36 לו

ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא.

37 לז

ומותר לשחוט על דופני הספינ׳ והדם שותת מהדופן ויורד למים. ומות׳ לשחוט על גבי הכלים.

38 לח

כיצד שוחטין מותח הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד שישחוט בין שהיתה הבהמ׳ רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשרה. נעץ סכין בכותל והעביר הצואר עליה עד שנשחטה שחיטתו כשרה והוא שיהיה צואר הבהמ׳ למטה וסכין למעלה שאם היה הצואר למעלה וסכין למטה חוששין שמא תרד הבהמ׳ בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והובאה ואין זו שחיטה כמו שיתבאר. לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למעלה מן הסכין הנעוצה בין שהיה למטה ממנה שחיטתו כשרה. ואיכא מאן דאמר דצואר גדיים וטלאים נמי דקלילי כשל עוף דמי ומכשרינן להו בהאי מילתא. ואית דאמרי דלא פלוג רבנן בהאי מילתא בצואר הבהמ׳ ע״כ.

39 לט

השוחט והוליך הסכין ולא הביאה או הביאה ולא הוליכה ושחט שחיטתו כשרה הוליך והביא עד שנחת׳ הראש והתיזו שחיטתו כשרה הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך והתיז את הראש בהולכ׳ בלבד אם יש בסכין כמלא שני צוארי׳ מצואר הנשחט׳ שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה. ומוקמי׳ לה דוקא בשהוליך ולא הביא אבל הוליך והביא אפילו באזמל כל שהוא כשרה. וכתב הרי״ף ז״ל איכא מאן דאמר דה״מ בעוף שצוארו דק אבל בבהמה לא. ותמה הראב״ד מה ראו לומ׳ כן דפי׳ דשמעתא הכי הוא במה דברי׳ אמורים דבעינן מלא צואר חוץ לצואר כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא אפי׳ בכל שהו חוץ לצואר סגי ומ״מ חוץ לצואר משהו בעינן. ולהאי פי׳ לא שנא עוף ולא שנא בהמה ואזמל כל שהוא דקאמרינן היינו כל שהוא חוץ למלא צואר וכן נמי מחטה דאושכפי כן באר הראב״ד בהלכות שחיטה שלו ע״כ.

40 מ

שחט שני צוארין כאחד שחיטתו כשרה. ואם הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך בעינן מלא צואר חוץ לכל הצוארים ובזה די כי נמצא כשימשוך הסכין בהולכה או בהובאה נמצא שמשך על כל צואר וצואר מלא צואר חוץ לצואר ואם הוליך והביא די בכל שהוא חוץ לכל הצוארים לדעת הראב״ד ז״ל. ולדעת שאר הפוסקים לא צריך כלל חוץ לצוארין הואיל והוליך והביא. ותמה איך נוכל לומר דשוחט שני ראשים או ג׳ אפילו הוליך והביא יספיק באזמל כל שהוא דבשלמא לדעת הראב״ד ז״ל דהא בעי מלא כל הצוארים וחוצה להם כל שהוא אבל לשאר הדעות קשיא. וכן כתב הראב״ד ז״ל בהלכות שחיטה שלו שהמשנה לו בפי׳ למופת ע״כ.

41 מא

שנים שאחזו בסכין אפילו אחד מצד זה והשני מצד אחר כנגדו ושחטו שחיטתם כשרה. וכן שנים שאחזו שני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות בצואר שחיטתן כשרה. ואפי׳ שחט זה הושט לבדו או רובו והשני שחט במקו׳ אחר הקנה או רובו הרי שחיטה זו כשרה ואף על פי שאין השחיט׳ כלה במקום אחד. וכן שחיטה העשויה כקולמוס ושחיטה העשויה כמסרק.

42 מב

גרסינן בגמרא השוחט בב׳ או בשלשה מקומות שחיטתו כשרה. ויש פרשו זאת השמועה כגון ששחט הקנה למעלה והושט למטה והכל במקום שחיטה אלא שאין שחיטת שניהן זה כנגד זה וזה נראה פי׳ הרמב״ם ז״ל שלא הביאה אך סמך על בבא של שנים אוחזין בשני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות. ויש פרשו זה בקנה עצמו או בושט השחיטה בשנים או בשלשה מקומות כגון ששחט מעט במזרחו של קנה ומעט בצפונו ומעט במערבו וחוט מפסיק בין החיתוכין רואין אם בין כל החתוכים איכא רוב הקפו כשרה דמצטרפין הואיל ונשחטה רוב הקפו וכן בושט אבל לא מצינן לפרושי שיהיו כל החתכים במקו׳ אחד ברוח אחת שאם עשה כן אי ליכא בחתך אחד מהן רוב היכי מתכשרא והא ליכא רוב הקיפו ואי איכא רוב בחתך אחד פשיטא דבההיא לחודה כשרה. וכן כתב הרב רבי יונתן ז״ל. אך הבעל התרומה ז״ל פירש השוחט בשנים ובג׳ מקומות אפילו בסימן אחד אפילו מעט כאן ומעט כאן כשר דמצטרפין לרוב וראיה לדבר נקבה כנפה. והר״ז ז״ל פירש העשויה כמסרק הוא השוחט בשנים או בג׳ מקומות ואולי כך פירש הרמב״ם ז״ל. ולכך לא הביא רק העשויה כמסרק. ויש מפרשים העשויה כמסרק כגון שהתחיל ושחט מעט בקנה ואח׳ כך הטה הסכין למעלה ושחט מעט ואחר כך הטהו למטה ושחט מעט וכן ג׳ או ארבע פעמים עד שנשחט רובו של קנה שנמצא כל אותן החתכים דבקים זה בזה אלא שיוצאין בהן עוקצין מכאן ומכאן מן הקנ׳ מפני הטיית הסכין ואותן העוקצין דומין למסרק עד כאן. אין שחיטת החולין צריכה כונה אלא אפילו כמתעסק או דרך שחוק או זרק סכין לנעצה בכותל ושחטה כהלכתה הואיל והשחיטה כראוי ובמקומ׳ וכשעורה הרי זו כשרה. לפיכך חרש שוטה וקטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כראוי וכתקנה כשרה. אבל סכין שנפלה שחטה אע״פ שהשחיטה כתקנה הרי זו פסולה שנאמ׳ וזבחת עד שיהיה הזובח אדם ואף ע״פ שאינו מתכוין לשחיטה.

43 מג

גלגל של אבן או של עץ שהית׳ הסכין קבועה בו וסבב האדם את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב הרי זו כשרה ואם המים מסבבין את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחטה הרי זו פסולה. ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה שהרי מכח אדם בא. במה דברי׳ אמורים בסביבה ראשונה שהיא מכח אדם אבל מכח סביבה שניה ולאחריה אינה מכח אדם אלא מכח המים בהלוכן.

44 מד

השוחט לשם הרים וגבעו׳ לימי׳ ונהרות ולמדברות אע״פ שלא נתכון לעבודתן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרי׳ הגוים שחיטתו פסולה. אבל אם שחט לשם מזל הים או לשם מזל ההר או לכוכבי׳ ולמזלות וכיוצא בהן הרי זו אסורה בהנאה ככל תקרובת עבודה זרה. השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לעבודה זרה הרי זו אסורה שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים שמחשבה כזו פסולה בה כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין. שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לע״ז או להקטיר חלבה לע״ז הרי זו אסורה מספק שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה זאת שחט.

45 מה

השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונודרים כמותן שחיטתו פסולה שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאין באין בנדר ונדבה שחיטתו כשרה. כיצד השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם תודה לשם פסח שחיטתו פסולה הואיל ומפריש אותו כל השנה בכל עת שירצה הרי הוא דומה לדבר הנדר והנדבה. שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמור׳ שחיטתו כשרה.

46 מו

היה מחויב חטאת ואמר לחטאתי היא שחיטתו פסולה. היה לו קרבן בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה שהרי המיר בו.

47 מז

האשה ששחט׳ לשם עולת יולדת ואמר׳ זה לעולתי שחיטתה כשרה שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייב׳ בעולה ואין חוששין שמא הפילה שכל המפלת יש לה קול. אבל השוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה אע״פ שאינו נזיר שעקר הנזירות נדר מן הנדרים.

48 מח

ויש אומרים דבזמן הזה שאין קרבנו׳ ליכא חששא שמא יאמרו שהוא שוחט קדשים בחוץ. והראב״ד ז״ל פסק לאסורא אפילו בזמן הזה ע״כ.

49 מט

שנים אחוזין בסכין ושוחטין אחד שוחט לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו פסולה והשני לא היתה לו כונה כלל ואפי׳ נתכון לשם דבר המותר הרי זו פסולה. וכן אם שחטו זה אחר זה ונתכון אחד מהם לשם דבר הפסול פוסל. במה דברים אמורים כשהיה לו בה שותפות אבל אם לא היה לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאינו מתכוין אלא לצערו.

50 נ

ישראל ששחט לנכרי אף על פי שהנכרי מתכוין לכל מה שירצה שחיטתו כשר׳ שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל בהמ׳ לפיכך נכרי ששחט לישראל אפילו היה קטן שחיטתו נבלה כמו שיתבאר בעזרת הצור.

51 נא

פרק שלישי

52 נב

חמשה דברים מפסידין השחיטה ועקר הלכות שחיטה להזהר מכל אחת מהן. ואלו הן. שהיה. דרסה. חלדה. הגרמה. עקור. כתב הר״ף ז״ל שהיה למה אסורה משום דכיון דשהה באמצע שחיטה קודם גמר הכשר השחיטה. אם כן כשחוזר ושוחטו נבלה קא שחיט. ועוד דמחמת בעתותא דשהה קא מבלע דם באברים:

53 נג

שהיה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידיו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וחזר הוא או אחר וגמר השחיט׳ אם שהה כדי שיגביה הבהמ׳ וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה ואם שהה פחות משעור זה שחיטתו כשר׳. היתה בהמה דקה שעור שהיתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ואם היתה גסה כדי שיגביהנה וישחוט. ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וישחוט. וכתב הראב״ד ז״ל דכיון דלא מפרש בהדיא בבהמ׳ דקה לעוף הגס ש״מ דאפי׳ לעוף הגס אזלינן כשעור בהמה דקה. ולפי שדרך הטבחים להגביה הבהמ׳ כשרוצין להרביצ׳ לשחיט׳ נקט כדי שיגביהנה וכו׳ כלומר שיעשה כל צרכי השחיטה ומה שנהוג לעשות בה. והר״ז ז״ל פסק שאין שעור בשהיה רק כדי שחיטת בהמה בלבד דקה לדקה וגסה לגסה ודקה לעוף. ויש שפסקו ששהיית כל שחיטה ושחיטה כשעור מעשה השחיטה בהמה לבהמה ועוף לעוף. וכן דעת ה״ר יצחק והר״ף ז״ל שכתבו על מה שא״ר יוסף בר׳ חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה לא קיימא לן כותיה ע״כ.

54 נד

שחט מעט ושהה מעט ושחט מעט עד שגמ׳ השחיטה ולא שהה בפעם אחת שעור שהיה אבל כשתצטרף זמן כל השהיות יצטרף מכולן שעור שהיה הרי זו ספק נבלה. וכן אם שהה כדי שיגביהנ׳ וירביצנ׳ וכדי שישחוט מעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה.

55 נה

שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע״פ ששהה חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנין הרי זו מותרת מאח׳ ששחט בה כשעור הרי זה כמחתך בשר השחוטה. והר״ש ז״ל החמיר בזה ואמ׳ דכיון דלכתחלה צריך לכוין ולשחוט כל הסימנין באמת דעתו מתחלה לגמור שניהם וכששהה באמצע שהיה מקרי ומפסלה השחיטה בהכי ולפי זה מי ששחט בעוף רוב האח׳ או אפי׳ רוב השנים ועדין העוף חי ורוצ׳ להמיתו מוטב שירצץ את מוחו או יכנו באבן או בעץ לא שיחזור ויגמור השחיטה שאם יגמור אותן בשחיטה גלי אדעתיה שעדין לא גמר שחיטתו וכבר שהה באמצעה. וכן דעת ה״ר יצחק והר״ף ז״ל שכתבו שהיה בכל מקום פסולה חוץ ממעוט קמא של קנה כי העולם נהגו כר״ש ז״ל.

56 נו

ועוד כתב הר״ף וכן יש להרהר כשאדם שוחט עוף ושחט מעט שהדם יוצא והגביה סכינו מן הצואר יש להזהר שלא יגמור שחיטתו לפי שיש לחוש שמא חתך משהו מן הושט קודם שהגביה סכינו ושהיה פוסלת בושט לדברי הכל במעוט קמא ואפי׳ לא הגביה סכינו כ״א מעט יש לחוש דשהיית עוף מועטת מאד דאינ׳ רק כדי שחיטת רוב סימן אחד. ויש להאריך בשעור הגבהת אם העור מן החשבון ואפי׳ אמר השוחט בריא לי שלא חתכתי כי אם מהעור אין סומכין עליו כיון שיצא קצת דם ואף ע״ג דקנה סמוך לעור הוא ובקנה אין לחוש במעוט קמא מ״מ פעמים שגם הושט סמוך לעור ע״י אחיזת הסימנין שתופס בהן כשבא לשחוט. ואם בא לשאול אחר שהגבי׳ סכינו מה יעשה אומר לו שחוט הקנה לבדו ואחר השחיטה נהפכיה לושט ונבדקיה לושט אין לו בדיקה מבחוץ כי אם מבפני׳ ואם אין בקיאין בבדיקה לא יגמור שחיטתו כלל רק ימכרנו לגוי רק שימות העוף לפניו דלמא הדר וזבניה לישראל לאחר שיתרפא דטרפה היא עד י״ב חדש. ומהאי טעמא אין לו תקנה להשהותו בביתו ואפי׳ אם בא להשהותו עד י״ב חדש אסור דלמא אתי לידי תקלה כיון שאין הטרפות ידוע. עכ״ל הר״ף ז״ל והר״ז והר״ת והרב ברצלוני ז״ל הסכימו לדעת הרמב״ם ז״ל ורוב שאר פוסקים גם כן השוו שכיון שנשחט רוב הסימנין שוב אין חוששין לשום פסול דשחיט׳ לא בשהיה ולא בדרסה ולא בחלדה ובהגרמה ועקור ע״כ.

57 נז

שחט בקנה לבדו חציו או מעוטו ושהה זמן מרובה הרי זה חוזר וגומר השחיטה ואין בכך כלום.

58 נח

תוס׳. כתב הר״ף ז״ל ודוק׳ בעוף יש לו תקנה על ידי דנשחטיה לקנה ונהפכיה לושט ונבדקיה משום דדיו בשחיטת קנה לחודיה אבל בבהמ׳ דבעינן שחיטה גם בושט אימר במקום נקב שחט ונקיבת ושט במשהו ואין לו בדיקה מבחוץ וכן הורה מורנו ז״ל בקורבי״ל אשר התחיל לשחוט ולא ידע השוחט אם נגע בסימנין ואמ׳ שאין לו תקנ׳ לשחוט משום דלעולם אימר במקום נקב קא שחיט לפיכך אין לו לשחוט לא למעלה ולא למטה והדר נהפכיה לושט בבהמ׳ כדפרי׳. כך הורה מורנו ז״ל בבית הכנסת בקורבי״ל. אבל אם שחט רוב הקנה או שנקב בושט כל שהוא ושהה כשעור בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל בין ששחט שחיט׳ גמורה במקו׳ אחר הרי זו פסולה מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנ׳ או שנקב הושט במשהו נבלה ואין השחיט׳ מועלת בו כמו שיתבאר.

59 נט

הנה נתבאר לך שאין שהיית עוף כלל בקנה שאם שחט רוב הקנ׳ ושהה כבר נגמר׳ השחיט׳ וכשחזר וגמר מחתך בבשר הוא ואם שחט מעוט הקנה ושהה הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה שאין העוף נאסר משו׳ נבלה עד שיפסק רוב הקנה. שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם נקב הושט אם לא נקב חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחד ומניח העוף עד שימות ובודק מבפני׳ אם לא נמצאה בו. טפת דם בידוע שלא נקב ושחיטתו כשרה:

60 ס

דרסה. כתב הר״ף ז״ל דרסה למה אסור׳ דבעי׳ הולכה והובאה שנאמ׳ חץ שחוט לשונם. הרי מצינו שחיט׳ אצל חץ ויש לנו למילף בית השחיטה תהיה כחץ שהולכת וכשדורס מתחזי כמו חונק ע״כ. דרסה כיצד כגון שהכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה ובלא הובאה או שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך כמו שחותכין צנון או קשות עד שחתך הסימנין הרי זו פסולה. תוס׳. פי׳ לפי שאין זה שחיטה שאין ושחט אלא ומשך שנ׳ חץ שחוט ואפי׳ לא דרס אלא משהו בושט וגמר בשחיטה פסל כל השחיטה אבל בקנה לא פסלה אלא חציו מדי דהוה אקוץ בעלמא דהא חצי קנה פגום כשר.

61 סא

וכתב הבעל התרומה ז״ל שכור לא ישחוט מפני ששחיטתו דרסה.

62 סב

וכתב הר״ף ז״ל ויש ליזהר כשאדם שוחט העוף ואוחז הסימנין בשתי אצבעותיו שצריך שיאחז אות׳ יפה יפה שאם אינו אוחז בטוב הסימנין פעמי׳ שיהיו נשמטי׳ לכאן ולכאן ולא יוכל לשוחטן על ידי הולכה ויבא לידי דרסה ואפילו לא עשה דרסה כי אם במשהו מן הושט פסול כמו בשהיה.

63 סג

חלדה. כתב הר״ף ז״ל חלדה למה אסורה משום שהחליד הסכין בתוך הסימנין ובעינן שחיטה מפורעת דכתיב חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי. והכא ליכא. ולכך חלדה אסורה עד כאן.

64 סד

ולשון חלדה כחולדה הדר׳ בעקרי בתים. והא נמי אפי׳ במשהו כדאמרינן בדרסה והכל במעוט קמא אבל במעוט בתרא לית לן בה עד כאן.

65 סה

חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן בין שפסק הסימן העליון למעלה בין ששחט התחתון למטה שהיא דרך שחיטה הרי זו פסולה. הכניס הסכין תחת העור ושחט שני סימנין כדרכן או שהחליד הסכין תחת צמר מסובך או שפרש מטלית על הסכין ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זו ספק נבלה.

66 סו

וכן אם שחט מעוט בחלדה וגמר השחיטה בלא חלדה הרי זו ספק נבלה. והר״ש ז״ל פוסל אפילו במעוט בתרא כמו שכתבנו למעלה. והרב ר׳ יצחק ז״ל כתב יש להזהר לשוחט שלא לחוס על העור כל כך שיכניס ראש הסכין וישחוט תחת העור שלם:

67 סז

הגרמה כיצד. זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה וכמו שני חטים יש בסוף הקנה למעלה מטבעת גדולה שחט בתוך החטים אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשר׳ שהרי שחט משפוי כובע ולמטה והוא מן המקו׳ הראוי לשחיטה ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהן הרי זו מוגרמת ופסולה.

68 סח

תוס׳ הגרמה פירוש מלשון גרם המעלות כלומר דמגביה הסכין ושוחט חוץ למקום השחיטה. ויש פרשו ענין הטיה כדאמרינן התם היה שוקל לו עין בעין נותן לו את גרומיו שר״ל הכרעתו להטות כף המאזנים ע״כ.

69 סט

שחט רוב אחד או רוב שנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השעור כראוי.

70 ע

הגרים בתחלה שליש ושחט שני שלישים הרי זו כשרה. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש האחרון כשרה. תוספ׳. ויש חלקו עליו בשחט שליש והגרים שליש ופוסלין משו׳ דכי נפקא חיותא בהגרמ׳ קא נפקא דהיינו שליש האמצעי ואומר דלעולם בעינן רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא דנפקא בשחיטה ואפילו הגרים שליש ושחט שליש אף על גב דנפק׳ חיותא בשחיטה פסולה דרובה בשחיטה בעינן ולא דמי לחצי קנה פגום שאם השלימו לרוב כשרה לפי שזה אינו במקום שחיטה. והני מילי בקנה אבל בושט קיימא לן דתורבץ הושט נטרף במשהו ואמרינן נמי ושט נתנו בו חכמים ז״ל שעור כמו תפיסת יד אלמא לאו מקום שחיטה הוא הלכך אם הגרים מתחלה כלל פסולה דהא אטרפה קודם שיתחיל לשחוט. וכתב הרב ברצלוני ז״ל דכל הנך מלי דהגרמה בבהמה אינון אבל בעוף ליכא למימר פסול בהגרמה כלל וראיה מוכחת שאין בקנה שלו שפוי כובע וליכא למימר ביה נמי כדי שתפשוט צוארה ותרעה. ובושט שלו ליכא למימר עד כדי תפיסת יד ועד טפח הסמוך לכרס. ואם איתא דבעוף נוהג הגרמה למה לא הזכירו רבותינו חכמי התלמוד שעורין בסימנין של עוף כמו שהזכירו בסימני בהמ׳. וטעם הדבר לפי שפיקה על גרגרת ותחלת הושט נכנסי׳ הרב׳ תוך פרקי הלחיים ולא יכיל איניש למשחט אפי׳ בתחלת הסימנין ולא לטעי ולימ׳ שאותה פיקה של גרגרת קרינן שפוי כובע אלא כדפרישנא לעיל. וכהאי ענינא לא תשכח אלא בבהמה. ומביא כמה ראיות מעומק הגמר׳ שאין בגרגרת של עוף נוהגת הגרמה הלכך כל צואר של עוף כשר לשחיטה ע״כ.

71 עא

הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש האחרון הרי זו פסולה. ואם דרס או החליד בין בשליש ראשון בין באמצע הרי זו פסולה:

72 עב

עקור תוספ׳. כתב הר״ף ז״ל עקור למה נאסר משום דבעינן סימנין שחוטין בסכין והרי עקורין נינהו והאי לאו שחיטה הויא כדאמרינן הנוחר או המעקר פטור מלכסות ע״כ.

73 עג

עקור כיצד כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהם או שניה׳ קודם גמר שחיטה הרי זו פסולה. אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח״כ נשמט השני שחיטתו כשרה. נשמט אחד מהם ואח״כ שחט השני שחיטתו פסולה. שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם נשמט קודם שחיטה או לאחר שחיטה הרי זו ספק נבלה. נמצא הסימן שחוט ושמוט הרי זו כשרה שודאי אחר שחיטה נעקר שאלו קודם שחיטה היה מתדלדל ולא ישחט. במה דברים אמורים שלא תפס הסימנין בידו כששחט אבל אם תפש ושחט אפשר שישחט אחר העיקור ולפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוט׳ הרי זו ספק נבלה. לא תפש בסימנין שלא נטלן בחזקה ודחקם בין שתי אצבעותיו אבל אם תפשן כן אפשר שישחטו אע״פ שנעקרו לפי שהוא אוחזן בדוחק ואינן יכולין להתנדנד אילך ואילך. ויש מפרשי׳ תפש בסימנין כגון אלו שמושכין את העור מאחוריו בבית השחיט׳ ונדחק הסימן תחת העור בינו ובין המפרקת ואינן יכולין להתנדנד כלל בשעת שחיטה ובכי האי גונא אפשר לשמוטה שתעש׳ שחוטה.

74 עד

כתב ה״ר יצחק ז״ל שאם לא תפש יצא ויקיף. והגיה עליו הר״ף ז״ל ולדידן דלא בקיאים בהקפה פסלינן כל שמוט שנמצא בין תפש בין לא תפש.

75 עה

וה״ר יצחק ז״ל כתב וצריך לשוחט ליזהר שלא ינעוץ העוף הרגלי׳ בארץ או בכותל שלא יבא העוף לידי עקור סימנין ע״כ. כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיט׳ כשרה כאשר נצטוינו בתורה כמו שבארנו.

76 עו

וכל ספק בשחיטה הרי זו ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות.

77 עז

בהמה שנטלה ירך שלה וחללה עמה עד שתראה חסרה כשתרבץ הרי זו נבלה עשאה גסטרא כמו שנחתך חציה ונחלקה לשני גופות ואין שחיטה מועלת בה. וכן אם נשברה מפרקתה ורוב בשר עמה או שקרע׳ מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שנקב הושט כל שהו במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. ואחד בבהמה ואחד העוף בכלל הדברי׳ האלה.

78 עח

שני עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי לבן אם נקב האחד מהן בלבד כשרה. נקבו שניהם בכל שהוא במקו׳ הראוי לשחיט׳ הרי זו נבלה. בין שנשחטה במקום הנקב ובין שנשחטה במקום אחר אין השחיטה מועלת בה.

79 עט

כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מי שהיה שוחט עוף ולא שחט בו רוב ושהה שעור שהיה ועדין הוא חי ויש לחוש שמא נקב הושט וטרפ׳ שאין השחיט׳ מועלת בה. כיצד יעשה יבדוק הקנה ואם לא נשחט רובו ישלים לשחטו ויזהר שלא יגע בושט ואחר כך יוציא הושט כלו שלם ויהפכנו ואם ימצא טפת דם עליו מבפנים ידע שנקב מתחלה ואסור ואם לאו כשר. וכן באר הרמב״ם ז״ל גבי קוץ שנכנס בושט. וכבר בארנו למעלה דעת הר״ף ז״ל בזה.

80 פ

נקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה נבלה נקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום והרי הוא נקוב כשהיה.

81 פא

נמצא קוץ עומד בושט הרי זו ספק נבלה שמא נקב הושט ועלה בו קרום ואינו נרא׳. אבל אם נמצא הקוץ לארכו בושט אין חוששין לו שכל הבהמות המדבריות אוכלין הקוצים תמיד.

82 פב

וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כעד יעשה הופכו ובודקו אם נמצא עליו טפת דם בידוע שהוא נקוב.

83 פג

גרגרת שנפסק חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה. וכן אם נקבה נקבים קטנים אם הם נקבים שאין בהן חסרון מצטרפין לרוב ואם הם נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר. ואף אם נטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר. ובעוף כל שאלו מקפל הרצועה או הנקבים שיש בהן חסרון ומניחן על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה נבלה ואם לאו כשרה.

84 פד

וכתב ה״ר יהונתן ז״ל דאם נחסרה הגרגרת בעוף לא נשאר בכאיס׳ דהא בכל הגרגרת ליכא כאיסר אלא אזלינן ברוב כמו בנקבה כנפה. ולא כן דעת רבנו חננאל ז״ל ושאר חכמים עד כאן.

85 פה

נקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבו נבלה. נסדקה לארכה אפילו לא נשתייר בה מן המקום הראוי לשחיטה אלא משהו למעלה ולמטה כשרה.

86 פו

גרגרת שנקבה ואין ידוע אם קודם שחיט׳ נקבה אם לאחר שחיטה נוקבין אותה במקום אחר ומדמין הנקב לנקב אם נדמה לו מותרת. ואין מדמין אלא מחוליא גדולה לחוליא גדולה או מקטנה לקטנה אבל לא מקטנה לגדולה שכל הקנה חוליות הוא ובין כל חוליא וחוליא חוליא אחת קטנ׳ משתיהן ורכה.

87 פז

והרי״ף ז״ל הביא מלתא דרב חסדא ור׳ יוחנן דמפרשי טעמיה דרבי יהודה דאמר עד שישחוט הורידין אינו אלא בעוף הואיל וצולהו כלו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ורבי יוחנן מפרש ליה למלתיה ורידין מנקבן בקוץ בשעת שחיטה דאיידי דדמיה חמים נפקי אבל לא בשעת שחיטה קריר. והואיל ואייתי הרי״ף ז״ל טעמיה דר׳ יהודה שמע מינה כותיה סבירא ליה. ויש מן הגאונים שכתבו דליתה לדרבי יהודה. וכתב רבנו אפרים ז״ל כיון דאמר וצולה כלו כאחד ולא אמר הואיל ומבשלין אותו כלו כאחד שמע מינה דאסור למעבד עוף שלם כלו אלא בצלי אבל לא לקדרה. ולצלי נורא שאיב דמא אבל לקדרה מאי דנפיק מיניה מיערב בתבשיל. והאידנא נוהג עלמא לבשוליה כוליה שלם אפילו לקדרה וטעמא דמילתא משום דמלחי ליה שפיר מבפנים ומבחוץ ומשהו ליה שעור מליחה לבשול ונפק דמא שפיר. והאי דאמר הכא הואיל וצולהו כלו כאחד הכי קאמר הואיל וצולהו כלו כאחד ואין דרך למולחו כך אלא מעט דבלא שהיה במליחתו ולא נפיק כוליה דמא אם לא נקבו הורידי׳ אבל לקדרה דמלחי ליה שפיר ומשהו ליה לא אמר. אבל מכל מקום בשחיטת ורידין מותר בין לצלי בין לקדרה. וכתב הראב״ד ז״ל אחר שאנו רואין שפשט המנהג שמולחין וצולין העופות ואע״פ שלא נקבו הורידין בשעת השחיטה נתברר שלא הסכימה דעת קדמונינו ז״ל עם שאר הגאונים דסברי דהלכתא כרבנן ולא חיישינן לורידין לאנקובינהו בשעת השחיטה אבל צריך לנקבן שלא בשעת השחיטה בין בעוף בין בבהמה אי בעי לבשולינהו ולא סגי במליחה בלא חתיכה כדגרסי׳ פ׳ גיד הנשה האי אומסא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי וכן ביעי מוזירקי צריך למחתכינהו אי בעי לבשולינהו ע״כ.

88 פח

פרק רביעי

89 פט

ישראל שאינו יודע חמשה דברי שמפסידין השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שבארנו ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו לא הוא ולא אחרים והרי זו קרובה לספק נבלה והאוכל ממנ׳ מכין אותו מכת מרדו׳ ואפי׳ שחט בפנינו ארבע או ה׳ פעמי׳ שחיטה כשרה והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו שחיט׳ נכונ׳ וגמורה אסו׳ לאכול ממנ׳ הואיל ואינו יודע הלכות שחיטה ודברי׳ המפסידין את השחיטה אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא בדברי׳ אלו בלא כונתו.

90 צ

ישראל היודע הלכו׳ שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבינו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז ואם שחט תחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה.

91 צא

ישראל היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה זריז ורגיל הוא הנקרא מומחה וכל המומחין שוחטין לכתחלה בינם לבין עצמם ואפי׳ נשים ועבדי׳ וקטנים מומחין שוחטין לכתחלה. וכן כתב הר״ז ז״ל שהשחיטה ובדיקת הסימני׳ כשר בנשים כבאנשים והביא ראיה לדבריו. תוספ׳ וה״ר יצחק ז״ל כתב שהנשים שוחטות לעצמן אם יודעו׳ הלכות שחיטה משמע שאין שוחטות לאחרים ע״כ. חרש שוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו שחיטתן פסולה מפני שאין בהם דעת שמא יקלקלו שחיטתן לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן וכראוי שחיטתן כשרה.

92 צב

מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלים אותו אם נמצא יודע עקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה. הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט והלך לו ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זה מותר. וכן האומ׳ לשלוחו צא ושחוט לי מצא הבהמה שחוטה ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר הרי זו מותרת שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן.

93 צג

מי שאבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם מצאו בשוק אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך וכן אם מצאו באשפה שבבית אסור. מומחה שנשתתק והרי הוא מבין ושומע ודעתו נכונה הרי זה שוחט לכתחלה.

94 צד

הסומא לא ישחוט לכתחלה אלא אם כן אחרים רואין אותו ואם שחט שחיטתו כשרה. והשוחט בלילה בלא נר דינו כסומ׳ שלכתחלה לא ישחוט שמא יקלקל שחיטתו ואם שחט שחיטתו כשרה.

95 צה

נכרי ששחט אע״פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה אפי׳ היה קטן שחיטתו נבלה ולוקין על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומ׳ לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה וגדר גדול גדרו בדבר שאפי׳ גוי שאינו עובד ע״ז כמו גר תושב שחיטתו נבלה. פירוש וגרע מחרש שוטה וקטן דאינהו לא מכוני לכלום דלאו בני דעת נינהו אבל נכרי מחשבתו לע״ז והויא זבחי מתי׳ ואפי׳ אמרו לו עשה על דעתנו לא מהני דגוי אדעתא דנפשי׳ קא עביד עד כאן.

96 צו

התחיל הגוי לשחוט מעוט הסימנין וגמר ישראל או שהתחיל ישראל וגמר הגוי הרי זו פסולה עד שישנה לשחיטה ביד ישראל מתחלה ועד סוף. אבל אם שחט הגוי דבר שאינו עושה אותה נבלה כגון ששחט חצי גרגרת בלבד וגמר ישראל הרי זו כשרה. ישראל המשומד לעברה מן העברות של תורה שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה. וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ואחר כך יתננה למשומד זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה משומד לעבודה זרה או מחלל שבתות בפרהסיא או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו ע״ה הרי הוא כגוי גמור ושחיטתו נבלה. תוס׳. ויש הורו שהוא הדין למשומד אוכל נבלות להכעיס שדינו כמין ע״כ.

97 צז

מי שהיה פסול לעדות בעברה מן העברות של תורה זה שוחט בינו לבין עצמו אם הוא מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר האסור שזו חזקה על ישראל ואפי׳ הרשעים. אלו הצדוקים והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועי׳ אחריהן שאינן מאמיני׳ בתור׳ שבעל פה שחיטתן אסורה ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת שאין אסורה שחיטתן אלא שמא יקלקלו והן אינן נאמנין לומר לא קלקלנו.

98 צח

תוספ׳. השוחט בסכין של גוי שהו׳ מזוהם ודבק בו שמנינו׳ דאסורא כתב הר״ף ז״ל דדי לו בהדחה במי׳ בצונן בית השחיטה. פירוש בית השחיטה צונן ואין לו כח לבלוע אבל הדבק בו מאותו שמנינות מעבירין אותו בהדחת מים אף על פי דבלאו הכי נמי הוו מדיחין ליה כדאמרינן מדיח ומולח ומדיח דלמא בהך הדחה בעיא שפשוף טפי. ורש״י ז״ל פסק דקולף ואף על גב דבסכין טרפה סגי בהדחה בצונן או בקנוח שאני התם דלא אשתמש ביה באסורא אלא לפי שעה כמו בסכין של גוים.

99 צט

וסכין ששחט בה כיון דליכא אסורא אלא משום דם אפילו הדחה לא בעי אם רצה לחתוך בה צונן לפי שאין הדם נדבק בדפני הסכין כמו השמנינות אבל לחתוך בה רותח צריך הגעלה. וכבר בארנו למעלה דעת הרמב״ם ז״ל שמצריך בה לבון או השחזה או נעיצה בקרקע עשרה פעמים. ויש גאונים כתבו דאפילו לחתוך בה רותח סגי בהדחה דאית להו בית השחיטה צונן.

100 ק

וסכין ששחט בה טרפה די בקנוח ולכך צריך שיזהר השוחט להיות מקנח הסכין יפה בין בהמה לבהמה שמא יש בהן טרפה. ויש נהגו לקנח בעור הצואר של בהמה ששחט דהוי ככליתא דפרסא ע״כ.

101 קא

כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו על שחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר גוים ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבני ישראל אשר ישחוט שור או עז במחנה וגו׳. למען אשר יביאו וגו׳. וזבחו זבחי שלמים לה׳. אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר ואוכל. ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת התר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך וגומ׳ וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך ה׳ כאשר צויתיך. וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואחר כך לאכול. תם