Siman 106ק״ו
1 א

קו. דין בשר בחלב ודין כחל

2 ב

בשר בחלב אסור לבשלו ולאכלו ואסו׳ בהנאה וקוברי׳ אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין ומי שבשל משניהן כזית לוקה וכן האוכל משניהן כזית.

3 ג

ואין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהור שבשלו עם חלב בהמ׳ טהור׳ אבל המבשל או האוכל בשר בהמה טהור׳ עם חלב בהמ׳ טמאה או בשר בהמה טמאה עם חלב בהמה טהורה אינו חייב משום בשר בחלב ומותר בהנאה וכן בשר חיה ועוף שבשלו בין בחלב חיה בין בחלב בהמה מותר בהנאה ומותר לבשלו. דגים וחגבים מות׳ לבשלן בחלב.

4 ד

השוחט עוף ומצ׳ בו בצים גמורות מותר לאכלן בחלב ויש כתבו דוקא גמורות באותה קליפה דקה ולבנה אלא שעדין היא רכה. וה״ר יונתן ז״ל כתב דאפי׳ בלא קליפה החיצונה מות׳ והוא שנעקרו מן האשכול אבל אם היא עדין תלויה באשכול אסור. ובעל השאלתות כתב דאפי׳ מעורות בגידין מותר וי״א דכיון דאמ׳ גמורות בעינן שתהינה גמורות בצורתן שיש להן ארך ויהיה ראשו אחד כד למעוטי אותן שהן עדיין ככדור אפילו יש שם חלבון מבחוץ לאו גמורות הן.

5 ה

המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטו׳ ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב אבל המבשל בשר מתה או חלב בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקין על אכילתו ואינו משום בשר בחלב והמבשל או האוכל שליל בחלב לוקה אבל המבשל או האוכל שליה או עור או גידים או עצמות או עקרי קרנים וטלפי׳ הרכים בחלב פטור.

6 ו

כתב הר״א א״ע ז״ל טעם בשר בחלב למה נאסר כתו׳ לא תבשל גדי בחלב אמו גדי לא יקרא רק מה שהוא מן העזים אך יש הפרש בין גדי וגדי עזים כי גדי גדול מגדי עזים כי עודנו צרי׳ להיותו עם העזים וככה שעיר ושעיר עזים וחכמים קבלו שלא יאכל ישראל בשר בחלב. ועתה אפרש דע כי מנהג התורה לדבר על ההווה כמו בת היענה למה שנה הכתוב לומר ככה ותהיה הבת כוללת כל המין וכזה לא מצאנו. דע כי בשר היענים יבש כעץ ואין מנהג שיאכלנו אדם כי אין בו לחה ולא יאכל מכל המין כי אם הבת כי היא נקבה קטנה ויש בה מעט לחות ולא כן הזכר הקטן וככה אין אדם אוכל בשר בחלב כי אינו מאכל ערב ואין מנהג עד היום בארץ ישראל שיאכל אדם טלה מבושל עם חלב בעבור שיש בטלה לחה רכה מאד וכך בחלב והנה הוא מזיק על כן לא יאכל. ובעבור כי בשר הגדי אין בו לחה וכשהוא קטן הוא יבש על כן יבשלו הגדי בחלב. ואל תתמה בעבור שלא נהגו אנשי אלה המקומות לאכול גדי עזים כי כל הרופאים מודי׳ שאין בשר כמוהו אפילו לחולים התירו אותו לאכול וכן אוכלין אותו בספרד ואפריקא וארץ מצרים ופרס ובבל וארץ ישראל גם ככה היה מנהג הקדמוני׳ שני גדיי עזים טובים ונעש׳ לפניך גדי עזים ובעבור שאין מנהג אדם לאכול בשר חי אסור לבשל הגדי בחלב אמו. אולי היה כי אכזריו׳ לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו כדרך אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. גם לא תקח האם על הבנים. ומנהג רוב בני אדם שאי׳ להם צאן ויקנו החלב בשוק והחלב יהיה מאוסף משיות רבות אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו והנה אם קנה חלב אולי יש בו מחלב אם הגדי שקנ׳ ויהיה עובר וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא. והנה גם הישמעאלים מודים כי אם יבושל הגדי בחלב אמו שהתולדת שוה אז יהיה יותר ערב והכתוב דבר על ההווה והנה קדמוננו החמירו להסיר מן הספק ואסרו בשר בחלב. וה׳ שנתן להם חכמה הוא יתן משכורתם שלמה עכ״ל:

7 ז

הכחל שקרעו ומרק החלב שבו מות׳ לצלותו ולאכלו ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחות חלב מותר לבשלו עם בשר. וטעם הקריעה שתי וערב ר״ל באורך וברוחב לחתוך כל המקורות שיש שהולך לארך ויש שהולך לרוחב וטחו בכותל הרבה כדי שיסחט ויצא ממנו כל חלבו.

8 ח

וכתב ר״ת ז״ל הכחל כל היכא דקרעו שתי וערב מותר לבשלו בקדרה אפילו עם בשר לכתחלה ואם לא קרעו אלא מעט מותר בדיעבד ולצלי ולקדרה בלא בשר מותר לכתחלה כרב נחמן.

9 ט

ובעל ה״ג כתב היכא דקרעי לכחל ומלחיה ושדיה לקדרה שיש בה בשר לכתחלה לא לשדיה ואם שדיה שרי. וכתב עליו הבעל העטור והמחמיר תבא עליו ברכה דהא בסורא מחמירי ולא אכלי כחלא. מנהג רוב מקומותינו שלא לבשלו עם בשר אפילו בקריעה וטוחה בכותל ואפי׳ בקדרה בלא בשר לא נהגו לאכלו כי אם בצלי או בטפלה. ואין נמנעין מלחתכו בסכין שחותכין בו בשר. וצריך למולחו בכלי מנוקב משום דציר ודאי יש בו כשאר בשר וכן כתבו הגאוני׳. ואם לא קרעו בין של גדולה בין של קטנה שלא הניקה אסור לבשלו ואם עבר ובשלו בפני עצמו מותר לאכלו.

10 י

ואם בשלו עם דבר אחר משערין בששים בכחל עם הכחל ויהיה הכחל אסו׳ והשאר מותר בפחות מכן הכל אסור ובין כך ובין כך אם נפל לקדרה אחרת אוסר אותה ומשערין אותה בששים בראשונה שכחל עצמו שנתבשל נעשה חתכה דאסורא ואין משערין בו אלא כמות שתוא בעת אומדן לא כמות שהוא בעת שנפל. וכן בכל מין אסור כגון חתיכת נבלה משערין בדידה ואם יש ס׳ כיוצא בה. והוא מכירה משליכה והתבשיל מותר אפי׳ היתה אותה חתיכה חשובה וראויה להתכבד בה לפני האורחי׳. ואם אינו מכירה והיא חתיכה חשובה להתכבד בה הכל אסור אפילו באלף כיוצא בה.

11 יא

וכל מה שהו׳ התר דומיא דכחל כגון לב וכבד משערין במאי דנפיק מיניה לפי אומדן הדעת ולא בעינן כדידיה דדוקא כחל משערין בדידיה משום דעשאוהו כחתיכת נבלה אבל בעלמא לא. וכן דעת הבעל העטור ז״ל דכתב דבכלן משערין בדידיה משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן. וכן דעת ה״ר דוד ב״ר ר׳ לוי ז״ל שכתב בקדרה חולבת שבשל בה בשר והיא בת יומה או של בשר שבשל בה חלב משערין אותו התבשיל אם יש בו ששים בכל חרסי הקדרה מות׳ ואם לאו אסור דבדידיה משערין דאלו במאי דנפיק הא לא ידעינן כדאמרינן בכחל. וה״ר יוסף אבן פלט ז״ל כתב דלא משערין בדידיה אלא במה שאסורו מתוכו כגון כחל וחתיכת נבלה וכיוצא בהן שאין יכולין לחזור להתר אבל במה שאסורו בא לו מן החוץ כגון קדרה וקערה שיכולין לחזור להכשרן משערין במאי דנפיק מיניה לפי אומדן דעתא. וכתב בעל העטור ז״ל דדוקא בקדרה בת יומה הא לאו בת יומה היא קים להו לרבנן דכל תבשיל שעבר׳ צורתו בלילה אחד בדפני הכלי אפי׳ בשר בחלב לפגם הוא ומותר בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אסור כדאיתא בסיף גמ׳ דע״ז ואם בשל בקדרה בת יומה ויש בה ששים נמי הכל מות׳ ובקדר׳ עצמה פליגי רבוותא דאיכא מאן דאמ׳ דמבשלין בה מכאן ואילך מאותו המין שבשלו בה עכשו באחרונה בין שהתבשיל מותר טעם הראשון בטל והקדרה מותרת. ואיכא מאן דאמר שהקדרה אסורה לעולם לפי שאין כלי חרש יוצא מידי דופיו לעולם ונהי שהתבשיל מותר שנתבטל מה שנפלט מן הקדרה ונתערב בתבשיל אבל כיון דקים לן דאינו יוצא מידי דופיו לעולם הנה נשאר בו מן הטעם הראשון ונבלע בו מזה השני ונאסר שם בהערבו עם הראשון שנמצא ושוב אינו יוצא ממנה לגמרי ואסורה לעולם אם היא של חרס ואם של מתכת צריכה הגעלה וכן כף חולבת שהגיס בה קדרה של בשר אם אינה בת יומה אפילו בלא ששים הכל מותר ואם היא בת יומה התבשיל מותר בששים אך הכף אסורה כדאמרינן בקדרה וצריכה הגעלה ונמצא בתשובת שאלה לרב צרפתי ז״ל על כסוי קדרה חולבת ששמוה על קדרה של בשר רותחת דמשערין בששים במה שנכנס בה והעיד רבי יעקב בר יקר ז״ל על כף חולבת שהגיסו בה קדרה מלאה בשר ושערו בששים במה שנכנס בקדרה ולא לפי כולה. ודעת הבעל העטור ז״ל דמשערין בכלהו במאי דנפיק לפי אומדן דעתא. ור״ש ז״ל מחמיר. ויש אומרים דבכף משערין אם יש שם ששים כפות ממנה מלאות דסתמא דמלת׳ אי אפשר דבלעה טפי משעור מלואה. וה״ר יצחק ז״ל כתב דיני בטול בשר בחלב כשתוחבין כף חולבת בקדר׳ של בשר או להפך משערין כל מה שבקדרה דלא ידעינן כמה נפיק מניהו אבל מה שלא נכנס לרוטב אינו אוסרו ואפי׳ בכלי מתכות. והר״ף ז״ל הגיה עליו וצ״ע דבמתכת אמרינן חם מקצתו חם כלו ואם כן היה לנו לומר דגם מה שלא נכנס ברוטב פולט ע״כ.

12 יב

וה׳ דינין הן האחד היכא שהכף בת יומה כשיש ששים מן הכף בקדר׳ הקדרה והתבשיל מותרין והכף אסורה.

13 יג

והר״ף ז״ל כתב בין עם בשר בין עם חלב לפי שהיא בלועה מבשר בחלב ואפי׳ בדיעבד נמי אוסרת אם חזרו ותחבוה בין עם בשר בין עם חלב כל זמן שהיא בת יומה ע״כ.

14 יד

ובזמן שאין שם ששים הכל אסור ואפילו בהנאה ואפילו הקדרה אך לתת לתוכה צונן או פרות מות׳ אחר כך שאין ההנאה באה מכח האסור.

15 טו

השני. והיכא שאין הכף בת יומה אין צריך ששים והקדרה והתבשיל מותרין והכף אסורה לתחבה לא בקדר׳ של בשר ולא בקדרה של חלב. והר״ף כתב אך בדיעבד אינה אסורה מחמת בליעה ראשונה כיון שאינה בת יומה מבליעה ראשונה ע״כ.

16 טז

השלישי. צריך לחכם לחקור אם נתנו מים תוך הקדרה אחר תחיבת הכף דודאי אין אותן המים מצטרפות להתר.

17 יז

הרביעי. ואם נשפכו המים מן הקדרה וספק אם היה בו ס׳ מאותה שעה אם לאו לפרש״י דטעם כעקר דרבנן אזלינן לקולא. ולפר״ת דהוא דאוריתא אזלינן לחומרא ונהגו העולם כפר״ת.

18 יח

החמשי. כתוב בספר התרומה חכם הבא להתיר הקדרה בשביל שאינה בת יומה צריך לחקור אם הוחמו מים חמין בקדרה בתוך מעת לעת שאם הוחמו הוי הטע׳ פולט במים אסו׳ שאין בו ששים דבכולה קדרה משערין ונעשה בן יומו ודוקא בקדר׳ הבלועה מאסור אבל בקדרה שנשתמשו בה בשר אסור ואחר כך מים חמים בתוך מעת לעת של בשר ובתוך מעת השני נשתמשו בו חלב מותרת ע״כ.

19 יט

ובשר בחלב וכן כל מין בשאינו מינו דאסורה היכא דאיכא טעמא אפי׳ ההתר יותר ממנה לא בטיל. וכתב ה״ר אשר ז״ל דהיכא דידעינן בודאי דאיכא אסורא יותר מששים שאסור אפילו אין בו טעם.

20 כ

אין צולין את הכחל שחתכו למעלה מן הבשר בשפוד ואם צלהו הכל מותר ואם הכחל למטה מן הבשר מותר לכתחלה. וטעם האסור לכתחלה משום דכחלא כל שעתא ושעתא פליט ובלע בשרא בתר דגמר פליטתו אבל בשרא עלוי כחלא כיון דבשר גמר פליטתו מקמי כחלא איידי דטריד למפלט לא בלע. וכתב הרשב״א ויראה שהוא הדין והוא הטעם למלחו עם הבשר נתנו למטה מן הבשר מותר ואפילו לכתחלה. למעלה אסו׳ לכתחלה עבר ומלחו מותר עכ״ל.

21 כא

מעשה בכחל ובשר שנמלחו שניהם בכלי מנוקב ושהו שם כדי מליחה ולאחר כך הושמו בכלי שאינו מנוקב ונטף ציר בהם ושאלתי אל מורי הר״מ נ״ע והתיר את שניהם.

22 כב

קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת לפי שאין זה אלא פרשא בעלמא.

23 כג

כתב הר״ש ז״ל חלב הנמצא בעור הקיבה קרוש שמולחין אותה בעורה בין שנותנין בה חלב אחר בין שמולחין אותה קיב׳ בחלבה אסור משום בשר בחלב ממש ולאסור את הגבנה אסור גמור דמה שכנוס בקיב׳ חלב גמור הוא כדתנן כשרה שינק׳ מן הטרפה קיבתה אסור׳ ש״מ דחלב טרפה חשבינן לה. וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה והוה ליה כנותן בקערה. ותניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה מפני שכנוס במעיה. וחלב הקיבה הנמלח עם הבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם אסו׳ כדקיימא לן דחתיכה עצמה נעשית נבלה וכל טעם היוצא מעור חלב הקיבה בין טעם בשר שבו בין טעם חלב שבו הכל אסור לפי שכלו נבלה עכ״ל.

24 כד

העמיד הגבינה בעור קיבת השחוטה טועמין הגבנה אם יש בו טעם בשר אסורה ואם למו מותרת אין מעמידין את הגבנה בעור קיבה דעור בשר הוא אבל מעמידין בחלב הקרוש שבה דפרשא בעלמא הוא ואפי׳ בקיבת נבלה הוא החלב הקרוש בתוכה מותר וכן בקיבה כשרה שינקה מן הטרפה ואף על פי שיש לומר שאותו חלב היה מן הטרפה הרי נתעכל ופרשא בעלמא הוא. וכן נמי כתב ר״ש ז״ל בשם הבעל העטור ז״ל בספ׳ האורה. וכל שכן שמעמידין בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה. והר״ת ז״ל כתב שאין מעמידין הכל אלה כלל שלא נדון אותה לפרשא בעלמא אם לא נשתהה החלב בתוך הקיבה אחר שנכנס עד שנשתנה אבל זולת זה עומד באסורו ואם נבלה אם טרפה אם שחיטת נכרי ומשנשתה׳ שם הרב׳ הרי הוא כמעוכל ואז הוי כפרשא בעלמא ומותר:

25 כה

כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ובחלב נאמ׳ יעשה לכל מלאכה. או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה כגון שקצים ורמשים ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלה מותרין בהנאה מפי הקבלה אף ע״פ שהן אסורין באכילה.

26 כו

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם עבר ונהנה בלתי אכילה כגון שמכר או נתן לגוי׳ או לכלבי׳ אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין וכל דבר שהוא אסור באכילה ומות׳ בהנאה אע״פ שהוא מות׳ בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים האסורין חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ובטרפות ובשקצי׳ וברמשים הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודגי׳ טמאי׳ וצדן או שנזדמנו לו טהורים וטמאים מותר למכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים ומות׳ לעשות סחורה בבהמה טמאה שאינו מאכל הגוי׳ כגון הסוס והפרד והגמל והחמור ודומיהן שלא גזרו אלא על הראויה לאכילה כך מפורש בירושלמי. ומותר לעשות סחורה בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ובגבנות הגוי׳ וכיוצא בהן שכל שאסורו מדברי סופרים מות׳ לעשות בו סחורה:

27 כז

אסור לצלות לכתחלה אסו׳ סמוך להתר בתנור אחד ואע״פ שאין נוגעין זה בזה. והוא הדין בשר סמוך לגבנה אבל בדעבד מותר ובלבד שלא יגעו זה לזה כמו שבאר הרמב״ם ז״ל שאין אוסר אלא טעמו של אסור פירוש לא הריח דריחא לאו מילתא היא. והר״ז ז״ל פסק דאפילו בדיעבד אסור ודוקא בתנור אחד ואין ביניהם כלום אבל כעין שתי קדרות כגון שני שפודין והפסק של גחלים או של אפר ביניהן מות׳. ור״ת ז״ל כתב דדוקא בתנור קטן דאלים פטומיה אבל בתנור גדול דלא נפיש פטומיה מותר. כתב ה״ר יצחק ז״ל כי הוא מקובל מרבותיו כי תנור המחזיק שנים עשר עשרות הוא תנור גדול. והבעל השאלתות כתב דלעולם בדבר שאין עיקרו לריח ריחא לאו מלתא היא ובדיעבד מותר כמו שכתבנו. וזה שפשט המנהג לצלות ולאפות בתנור אחד טפלה של בשר וטפלה של גבנה לכתחלה ואין חוששין לפי שאומרים שאין אסור לכתחלה אלא צלי על גבי גחלים שהריח גדול מפני השמנינות שנופל על הגחלים ומעלה עשן גדול ועבה ונבלע מזה לזה אבל מאכל שנעש׳ במרחשת ובמחבת וכל שכן מכוסה בבצק כגון אלו הטפלות אין לחוש לכך. ומכל מקו׳ ראוי להניח צרור של גחלים באמצע שאם יזוב משומן הבשר או ממיץ הגבנה ישרף בגחלים ולא יעבור מזה אל זה. וכשהן במרחשת או במחבת צריך הרחקה כדי שלא ינתזו הצנורות והניצוצות מזו אל זו. מיהו אם לא הרחיק אפי׳ של שחוטה בשל נבלה בדיעבד מותר. שהניצוצות מעוטא דמעוטא הן ובטלות והכי משמע במסכת ע״ז.

28 כח

בשר שנפל לתוך חלב או חלב שנפל לתוך בשר ונתבשל עמו שעורו בנ״ט כיצד חתיכה של בשר שנפלה לתוך קדרה רותחת של חלב טועם הגוי הקדרה ואם אמר הגוי שיש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת ואותה חתיכה אסורה. במה דברים אמורים בשקדם והוציא אותה החתיכה קודם שתפלוט החלב שבלע אבל אם לא סלק אותה משערין אותה בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם שאר הבשר. נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליה חלב אם אין בה טעם חלב הכל מותר ואם יש בחתיכה טעם חלב אע״פ שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם חלב הואיל ויש בה עתה אסורה אותה חתיכה ומשערין בכלה אם היה בכל מה שיש בקדרה בין החתיכה והירק והמרק והתבלין כדי שתהיה החתיכ׳ אחד מששים מן הכל החתיכה והשאר מותר. במה דברים אמורים בשלא נער הקדרה כשנפל החלב אלא בסוף ולא כסה אבל אם נער מתחלה ועד סוף או כסה הרי זה בנ״ט. וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכ׳ נפל נוער הקדר׳ כלה עד שיתערב הכל אם יש בקדר׳ כלה טעם חלב אסור׳ ואם לאו מותרת. ואם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו משערין בששי׳ בין בשר בתוך חלב בין חלב בתוך בשר אחד מששים מותר פחות מששים אסור. ויש כתבו שטפת חלב שנפלה לתוך הבשר בקדר׳ שלא נגע ברוטב ולא נער ולא כסה שנמצא שאין טעם החלב אלא באותה חתיכה לבדה אם יש באותה חתיכה לבדה ששים כנגד טפת החלב הרי כל התבשיל מותר ואפילו אותה חתיכה וכן אומר אם אין באותה חתיכ׳ ששים אם נער או כסה מתחלה ועד סוף משערין לאופה טפה בכל מה שבקדר׳. ואם יש בכל ששים כנגד החתיכה מותר הכל ואפי׳ החתיכה עצמה היה כטפת החלב שעור כדי ליתן טעם באותה חתיכה הואיל ונערו הקדרה נתפשט טעמה בכל הקדרה. וכן אם כסה אותה מיד לפי שמימי השולים העולים על פיה מחלקין הטעם בכל הקדרה והחתיכה עצמה לא הספיקה לקבלו. ואם לא נער ולא כסה בתחלה אלא בסוף או בתחלה ולא בסוף ואין בחתיכה ששים כנגד הטפה החתיכ׳ כלה נעשית נבלה ואם יש במה שנשאר בקדרה ששים כנגד כל אותה חתיכה הכל מותר ואפי׳ אותה חתיכה דקיימ׳ לן כרבנן דמין במינו בטיל. ואם אין בקדר׳ ששים כנגדה הכל אסור. ואם אותה חתיכה שנעשית נבלה ראויה להתכבד לפני האורחין אם הוא מכירה זורקה דהיא גופה לא בטלה לעולם ואסו׳ אלא א״כ נמוחה לדעת הראב״ד ז״ל.

29 כט

וכתב ה״ר אפרים דלא אמרי׳ חתיכת עצמה נעשית נבלה דנבעי ששים כיוצא בה אלא באסור בשר בחלב שכל אחד לבדו מותר וע״י ערובן נאסרו ונעשו כגוף נבלה אבל באסור אחר שנבלע בחתיכה של התר ואחר כך נפלה אותה חתיכה האסורה מחמת בליעת האסור ונתבשלה בתבשיל אחר לא בעי ס׳ כיוצא בה אלא ס׳ כיוצא באסור שנבלע בה לפי אומדן הדעת ואין צריך לומ׳ שהאוכל מאותה חתיכה כזית שאינו לוקה שאין כלה אסור כחתיכת בשר שכלה אסור. ובעל התרומ׳ הביא זה ונראה כמודה במקצת מקומו׳.

30 ל

ובעל ההשלמה ז״ל כתב והוי יודע דלמאן דלית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה אם לא נער בתחלה אלא בסוף אך אותה חתיכה שקבלה טעם האסור מצטרפת לבטל ע״כ. מעשה בא לפני ה״ר יצחק מקורבי״ל ז״ל מקדר׳ חדשה שבשלו בה מים ותחבו לתוכה כף חולבת בת יומה ולא היה במים כדי לבטל ולאח׳ הימים בשלו בה מים פעם אחרת ותחבו לתוכה כף של בשר בת יומה וכמו כן לא היה במים כדי לבטל ואמר שנבלעת מפגם בשר בחלב הקדרה אסור להשתמש בה בשר או חלב אבל לבשל בה דגים מותרת. הר״ף ז״ל כתב מיהו נראה דכיון שהקדרה חדשה מתחלה ולא בשלו בה כלום מעולם אע״ג שתחבו בה כף חולבת בת יומה וגם אין בקדרה ס׳ מכל מקום אין הקדרה נעשית חולבת בהאי לאסו׳ אם בשל בה בשר אחר כן ואפי׳ בו ביום משום דהוי נ״ט בר נ״ט. הטעם היוצא בתחלה מן החלב אל הכף ומן הכף אל המים שבקדרה ומן המים אל הקדרה עצמה ועדין היא התר ומהאי טעמא אם לאחר מעת לעת מתחיבת כף חולבת הוחמו חמין ותחבו בה כף של בשר בת יומה מותר להשתמש בה בשר בתחלה משום דטעם חלב הבלוע בקדרה על ידי תחיבה ראשונה מכף חולבת לא חשיב טעם כדפרישנא. ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב דקדרה הבלועה מבשר בחלב אפי׳ מפגם אסור להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב. ומשכחת לה כגון קדרה של חלב שנשתמשו בה חלב בעין ואחר מעת לעת נשתמשו בה בשר הבשר מותר משום טעם חלב שהוא פגום לפי שאינן בת יומה אבל הקדרה אסור להשתמש בה לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלועה מפגם בשר בחלב. ואם היא של נחשת יגעילנה לאחר מעת לעת של מעשה שני ואם היא של חרש אין להשתמש בה לא בשר ולא חלב כההוא מעשה דכף ראשונ׳ בשר או חלב לכתחלה ודיעבד וכן לאחר כף שניה בשר או חלב. עכ״ל הר״ף ז״ל. שומן של גיד הנשה שנפל לתוך קדרה של בשר משערין אותו בששים ואין השומן מן המנין אף על פי ששומן גיד הנשה מדבריהם הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה אינו בטל והחמירו בו כאסור תורה והגיד עצמו אין משערין אותו בששים ואינו אוסר שאין בגידים בנ״ט. אבל כחל שנתבשל עם בשר בששים. פירוש אם נתבשל בלא קריעה ואין שם קפלא ארמא׳ וכחל מן המנין הואיל והוא מדבריהם הקלו בשעורו פי׳ ובדידיה משערי דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן והכחל עצמו אסור לפי שקלט מטעם הבשר וגם החלב שבו נתבשל עם בשר שבו ואוסרו לפי דעת קצת הפוסקים דאי נפל לקדרה אחרת אוסר אותה כמו חתיכת נבלה שנפלה לקדרה של התר והיה בקדרה ששים כמותה שהתבשיל מותר ומשליך החתיכה ואם נפלה אח׳ כך לקדרה אחרת אוסרה כן זה הכחל.

31 לא

הבשר שנתערב עם החלב על ידי בשול או שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם שניהם אסורין אבל אם נפל חם בתוך צונן קולף הבשר במקום שנגע בו החלב ואוכל השאר. ואם נפל צונן לתוך צונן מדיח החתיכה ואוכלה. וכן בשר וגבנה שצררם במטפחת ונגעו זה בזה מדיח כל אחד ואוכלן. וכן בכל אסור והתר אם נגעו זה בזה צריך הדחה. ואם הם דברים שאין דרך להדיחן קודם שיאכלו צריך להזהר שלא יגעו זה בזה שמא ישכח ולא ידיח. אבל כל דבר שדרכו להדיח קודם אכילה אין קפדה אם יגעו זה בזה צונן בתוך צונן. ולכך אין אנו חוששין בבית המטבחים של גוים אם יגע בשר שחוטה בבשר נבלה שהרי אי אפשר שלא ידיחנו בבית. מיהו אם הטהור תפל והטמא מליח ונגעו זה בזה אם נשתהו זה עם זה צריך לגרור או לקלוף.

32 לב

מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח. ואיכא מאן דאמ׳ דלא אקרי נאכל מחמת מלחו אלא מליח חזק מאד כמו הבשר שמולחין להביא בדרך רחוקה כדאמרינן גבי שבת דמולח בשר חייב משום מעבד ומוקי׳ לה דבעי ליה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מיכליה עץ. ובעל התרומה ז״ל דוחה דעת זה דהא חזינן בגמרא דמייתי מליח הרי הוא כרותח הנהו אטמת׳ דאמלחן בי ריש גלותא בגידא דנשיא. וכן רב מרי אמלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ומאן לימא לן דכל הני בעו להו לההוא מליח לאורחא. ודעת רש״י דכל מליח שמולחין להתקיים כל השנה הוא שאינו נאכל מחמת מלחו. שדרך לשרותו במים ולהדיחו הרבה כשרוצין לאכלו. אך ר״ת ז״ל כתב דכל מליח לקדרה הוא הנקרא אינו נאכל מחמת מלחו והרי הוא כרותח. וטעמא דמלתא דכיון שתקנו הגאונים שעור שהיית המליח׳ לקדרה כשעור שהיית צליית בשר מטעם מליח הרי הוא כרותח דצלי מכלל דכשעור זה נכנס בבשר ונבלע בכל חלקיו עד שמוצץ ומפליט כל הדם כמו רותח דצלי ובכך הוא כרותח ממש. והראב״ד פירש אינו נאכל מחמת מלחו שאותו מליח אי אפשר לאכלו לבדו בלתי תערובת מאכל אחר מחמת שיזיק גרונו כמו הרותח שמטבילין בו את הפת ואין אוכלי׳ אותו לבדו וכגון מליח שמלפתין בו את הפת. ולפיכ׳ התירו בגמרא אותו בר יונה דנפל לכמכא. פי׳ עוף מליח שנפל לכד הכותח שיש בו חלב שלא היה מליח הרבה והתירו רב חנינא בהדחה בעלמ׳ כדין צונן בצונן דלא אמרי׳ מליח הרי הוא כרותח אם לא נמלח כל כך שאינו נאכל בלא הדחה ושטיפה מרוב מליחתו. ועוד בגמרא דדוקא בהיות העוף חי אם לא היה צלי שהוא רך לבלוע בעי קליפה. ואי אית בה פלחי פי׳ בקעים לא סגי בקליפה ואסור. וכן אם הוא מתובל בתבלין. וכתב בעל העטור ודוק׳ צלי צונן דמחמת חמימותא דנורא יביש ובלע טפי אבל מבושל צונן לא. ודעת ר״ש ז״ל דה״ה למבושל. והראב״ד כתב באסור והתר שלו ואם ישאל שואל כיון דכמכא רותח הרי בר יונה דנפיל לגויה אף על פי שהוא חי ונאכל מחמת מלחו היכי סגי ליה בהדחה והלא צונן שנפל לתוך חם אסור לגמרי דאפילו בקליפה לא סגי ליה דתתאה גבר י״ל דלא דמי התם לגבי חמימות אחומי קא מחמי ליה חם לצונן וה״ל שניהם חמים אבל לענין מליחה כל מה דלא הוי מליח הרבה שלא יהא נאכל מחמת מלחו בהדחה סגי ליה אלא אם כן הוא צלי או מתובל או אית ביה פלחי שהכשרן חמור ע״כ.

33 לג

וכתב הבעל התרומה ז״ל אם עשה ישראל גבנות בדפוסין של גוים שעשה בהן הגבנות שלו ביומו וגם מלחן הגוי הרי הגבנות של ישראל אע״פ שמלחן ישראל והניחן שם מותרין משום דמלח אינו מפליט מה שבלע הכלי והוי כמו טהור מליח וטמא תפל שמות׳ ע״כ. והוסיף החכם ר״מ ז״ל על זה ועוד יש להתיר זה ואפי׳ בקערות של בשר נבלה שלהן מות׳ שאין דרך למלוח הגביני׳ כל כך שלא יהיו נאכלין מחמת מלחן ואינן כרותח והוי כמו צונן בצונן ע״כ. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי והחששא הקרוב׳ לאסור זה הוא משומן האסור שלהן הדבק בדפני הקערה ולפיכך צריך למרק ולשטף אותן יפה יפה ואם חושש שלא נעשה יקלוף הגבנה ע״כ. וכל אסור הנמלח עם התר הרי הוא כמבושל עמו ואין לו התר.

34 לד

אף על פי שאסור בשר עוף וגבנה אינו אלא מדבריהם אסור להעלות העוף עם הגבנה על השלחן שהוא אוכל שם גזרה שמא יאכל זה עם זה. שני אכסנאין שאין מכירין זה את זה מותרין לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבנה שאחר שאין לבם גס זה בזה לא יבאו לאכול זה מזה אבל אם מכירין זה את זה אסו׳ לפי שדעתן קרובה ונותנין זה אל זה מכל מה שלפניה׳. וכן האחים אף על פי שמקפידים זה על זה אסורין. ואין צריך לומר בעל הבית עם בני ביתו דין מכירין יש לו. הלכך אם קצתם אוכלין בשר וקצתם גבנה צריכין לעשות שנוי ביניהם או לעשות דבר חוצץ ביניה׳ משום הכרא.

35 לה

אין לשין את העסה בחלב אלא אם כן ישנה צורת הפת שתהיה נכרת שלא יבא לאכול בה בשר. וכן אין שטים את התנור באליה שלא יבא לאכול חלב עם הפת שיאפה בו ואם שנה הפת בצורתו מותר. פת שאפאו עם הלי ודגים הצלויין עם הבשר אסור לאכלן עם החלב.

36 לו

קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן דגים מותר לאכלן בכותח אף על פי שיש בו חלב וה״ה עם הגבנה מותר לאכלן והטעם משום דנ״ט בר נותן טעם הוא שהדגים לא קבלו טעם מן הבשר עצמו אלא מן הקערה והקערה קבלתהו מן הבשר ואסור טעמו ולא ממשו אינו אלא מדרבנן וכי גזור רבנן בנ״ט לחודיה אבל כי קבליה מנ״ט אחר לא החמירו בו לחשבו כאסו׳ עצמו. אבל דגים מבושלים עם בשר עצמו או שטגנו אותן במחבת שהיה בו שמנינות מן הבשר שמטגנין בו תמיד ודאי אסור מפני שיש בהם טעם הבשר עצמו ואינו בר נ״ט.

37 לז

וכתב בעל העטור ז״ל שמעינן מהא דתבשיל שאין בו בשר שנתבשל בקדרה חולבת מותר לאכלו בבשר. וכן תבשיל שנתבשל בקדרה שכבר בשלו בה בשר והודחה יפה יפה מותר לאכלו בחלב. וכן תבשיל שנתבשל בקדרה חולבת מותר לאכול אחריו תבשיל של בשר בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים.

38 לח

ודוקא נ״ט בר נ״ט שהוא בבשר בחלב מותר משום דזה בעצמו וזה בעצמו מותר אבל נ״ט בר נ״ט דנבלה או של געולי גוים אסו׳ לעולם כיון דנותן טעם עצמו אסור וכן דעת בעל התרומה ז״ל. ושמעינן נמי מהא דבצים שנתבשלו במים בקדרה חולבת אלא שהודחה יפה מן החלב שמות׳ לאכלן בבשר. אבל בצים שנשלקו במים לבד בקדרה של גוי׳ בת יומה אפי׳ הודחה ומורקה ושוטפה במים הביצים אסורות שהבצים ודאי בולעין מן האסור ואין אומר׳ בשאר אסורין נ״ט בר נ״ט מותר.

39 לט

וסכין שחתכו בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מן הדברי׳ החריפים אסור לאוכלן בכותח דנ״ט בר נ״ט דהתם משום דדרך להדיח הקערה ולשפשפה יפה יפה ולהעביר השומן מעל פניה היטב אבל בסכין אין דרך לשפשפו כל כך ויש לחוש שמא בלע הצנון אגב חורפיה משמנינות הסכין ומ״מ אי טעים ליה לצנון ולא אשכח ביה טעם בשר כלל מותר לאוכלו בכותח. ואם חתך בו קשואים ואבטיחים שאין להן חריפות גורר מקום החתך ודיו. ישום ובצל שיש להם חריפות דינן כצנון. ולפיכך ראוי להזהיר הנשים שלא לחתוך בסכין שחותכין בו בשר החציר והבצלין והשומין שמבשלין בחלב ובגבנה ואם חתכו קרוב הדבר לומר שצריך שיהא בתבשיל שעור ששים או שיטול כל מקום חתך החציר והבצלי׳ והשומי׳ ולפי דברינו למדנו מזה שאם חתך בסכי׳ של גוי׳ שסתמו מלוכלך משמנינות נבלות וטרפות שלהן דבר שיש לו חריפות כגון צנון או חציר ובצלים ושומים שאי אפשר לישראל לטעמו הלכך צריך שיטול את מקו׳ החתך ויעמיק ולא סגי בגריר׳. אבל אם חתך בו לחם צונן גורר כל פני החתיכה יפה יפה ואם חתך בו בשר חי צונן סגי בהדחה. אבל אם חתך בה בשר כמו שחותכין אותו דק דק אסור כל החתוך ואם יש חתיכה עבה שאפשר לקלפה ולטול מקום החתוך יטול או יחתוך משם חתיכה דקה וישליכנה והשאר מותר. כן נראה מדברי הראב״ד ז״ל. ועוד כתב לשון גרירה משמע שנוטל מעט ממקום החתך וכן ריש מעיא באמתה בעי גרירא. סוף דבר לשון גרירא משמע שמחסר את מקומו ולשון קליפה צריך שיעמיק בה יות׳ מעט מן הגרירה והיכא דאמ׳ יטול את מקומו כגון חם לתוך חם צריך שיעמיק בה יותר מן הקליפ׳.

40 מ

רבנו שמעון ז״ל מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבנה דהוי נ״ט בר נותן טעם אבל לחתוך גבנה ודאי אסור אם לא נעצה עשרה פעמי׳ בקרק׳ דמיהו בלא קנוח אפילו בלחם אסור משום שמנינות שעליו. מעשה בא בשפחתו של הרב שחתכה בסכין של בשר גבינה של גוים ואותה גבנה חממו אצל האש ואמר הרב שהסכין כשר ואין צריך אלא הדחה כדאמ׳ צונן מדיח דהאי נמי כצונן דמי דאין היד סולדת בו.

41 מא

וכתב הבעל העטור ז״ל ומסתבר׳ קערה וסכין דאמרי׳ בשמעתא בבת יומה דאסורה הא לאו בת יומה מות׳ לאכלן בכותח. וכתב הר״י השוחט בסכין של גוים שהוא בן יומו הלכתא כרב דאמר קולף והר״ף כתב יש שהיו רוצין להתיר מכאן בשר רותח שחתכה בסכין חולבת אפילו בן יומו על ידי קליפה דהא איכא לישנא דאמר בית השחיטה רותח ואפי׳ הכי קאמר דסגי בקליפה. וכן פרש רבנו ברוך בספרו אבל הלכה למעשה לאסור בשר רותח או אווז רותח שחתכו בסכין חולבת בן יומו. שכל החתיכה או כל האווז אסורה אם אין בה ששים מן הסכין ואפי׳ ממה שבתוך הקתא מעץ ואפילו לא תחב בה כ״א מעט מהסכין צריך ששים בכלו משום דמתכת חם מקצתו חם כלו. כן הורה ה״ר יצחק ב״ר מנוח ז״ל. והר״י כתב אבל אם אינו יודע שהוא בן יומו בסתמא אין לאסור ויש לנו לומ׳ שאינו בן יומו דסתם כלי גוים אינן בני יומן ומותר. ויש שהיו רוצין לאסור בהמ׳ שהופשטה בסכין בן יומו של גוים וליתא דבצונן גמור לא אמ׳ רב אלא בבית השחיטה דהוי חם קצת.

42 מב

כתב הר״ף ז״ל כשמוליכין סכינין בבית הגוי להשחיזן אם הניחן שם בלא ישראל צריכין הגעלה כי רגיל האומן להשתמש מיד אבל ר״ת אומר דבזמן מועט אין לחוש אלא לזמן מרובה כמו מחצית היום. ואותן סכינין שמוליכין העבדים אנה ואנה יש להחמיר שלא לחתוך הישראל בהן כלל כי דבר ברור הוא כי כשהגוי הולך לבית קרוביו או לבית אוהביו נותנין לו נבלה וחותכה בסכינו ע״כ. עוד כתב יש להזהר שלא להניח קדרות בבית הגוי וכן קערות וכן כשנותנין מעט תבלין בקדרה צריך ליזהר הגוי שלא ידיחנה וישאר בה מעט מן המאכל שאם ידיחנה צריך הגעלה.

43 מג

עוד כתב שאין לחוש אם הישראל הולך לשוק או לבית הכנסת אם יניח הקדרה אצל גויה אף על פי שיש אסור בבית כגון חלב או כיוצא בו דלא חיישינן שמא תשים השפחה או העבד בקדרה מן החלב ואף על פי שהודיעו שהפליג דלא דמי להא דאמרינן פ״ק דעבודה זרה דלמא מהדר אפי הישראל ושדי גוי נבלה בקדרה של ישראל דהיינו דוקא כשיש לגוי הנאה בדבר כגון שיחליף הכחושה שהיא נבלה ויקח השמנה שהיא כשרה אבל לשים דלא מרוחה כלל אין לחוש עכ״ל בספר הדינין שלו.

44 מד

אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך מפני שהוא שואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב ויש דחו זאת הסברא ואמרו כי זה חששא רחוקה שהמלח ישאב כל כך שיעבור שני חרסי הכדים כד המלח וכד הכמך. ולפיכך נתנו טעם לאסו׳ שאפשר שיפול טפה מן השמן כשיוציאוהו מן הכד שלו ויפול בתוך כד המלח הסמוך לו וימלח אח׳ כן הבשר שבו.

45 מה

מי שאכל גבנה או חלב תחלה מותר לאכול בשר מיד אבל צריך שידיח ידיו ויקנח הפה בין הגבנה והבשר כגון שילעוס בפיו פת או פירות ויבלע ולא יפלוט.

46 מו

והר״מ אינו אוכל שום בשר אחר גבנה רק בשר עוף אבל לאחר חלב אוכל כל בשר. ודעת כל שאר הפוסקים שאין לחלק בין גבנה לחלב. וכן נהגו העולם לאכול בשר בין אחר גבנה בין אחר חלב על ידי קנוח והדחה ואפילו בשר בהמה.

47 מז

ובכל דבר מקנחי׳ הפה חוץ מתמרים וירקות והקמח שאינן מקנחין יפה. וכי אמרינן דצריך להדיח ידיו דוקא בלילה דאפשר דאיכא פרורין מן הגבנה ולא חזי להו אבל ביממא לא צריך נטילת ידים דהא חזי אי אית בהו פרורי אי לא. מיהו קנוח במטלית צריך משום זוהמה.

48 מח

ואם רצה לאכול אחר הגבנה בשר עוף אוכל בלא נטילת ידים ובלא קנוח הפה. והטעם כיון דבשר עוף בחלב אינו אסור מן התורה אין צריך לעשות עוד הרחקה דדיו ובלבד שלא יאכלם יחד ודוקא כשהגבנה קודמת ודוקא בשר עוף אבל בשר חיה אף על פי שהיא גם כן מדרבנן צריך נטילת ידים וקנוח הפה. והטעם לפי שאין הכרא בין בשר בהמ׳ לבשר חיה ויבאו לטעות.

49 מט

ואחר בשר אפילו אחר בשר עוף לא יאכל גבנה או חלב עד שישהה ביניהן שעור סעודה אחרת והוא כמו שעור ששה שעות לפי שהבשר שבין השנים אינו סר בקנוח. ועוד שהבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו.

50 נ

ואם חושש בפיו בשר בין השנים אפילו אחר ששה שעות נראה מדברי בעל העטור ז״ל דעדין חשוב כבשר ואסור לאכול גבנה או חלב. וה״ר יונתן ז״ל כתב דמשש שעות ואילך חשבינן ליה כמעוכל ולא חשיב בשר כלל.

51 נא

ויש נמנעים מלאכול גבנה בסעודת מנחה של עצרת לפי שהאריכו בתפלה עד חצי היום או קרוב לו ומשם ועד סעודת המנחה ליכא שעור ששה שעות. ויש שאין חוששין לזה כיון שהוא תאב לאכול כבר נתעכל הבשר אך כיון שעקר השהיה בשביל בשר שבין השנים ראוי למי שאינו נמנע מהגבנה באותה סעודה לחצות שניו ולהוציא הבשר קודם שיאכל הגבנה. ואף על פי כן בזמן אחר אין ראוי לסמוך עד חציית שניו אלא בשהות כשעור. ויש נמנעין לאכול מעת לעת.

52 נב

והר״ז ז״ל כתב שאוכלין גבנה אחר בשר בנטילת ידים ובקנוח הפה אפי׳ בלילה. וביום בקנוח הפה בלבד ואפי׳ אחר בשר בהמה וחיה. ואם אכל גבנה ורוצה לאכול בשר בהמה וחיה בלילה צריך נטילת ידים אבל קנוח הפה אין צריך כלום ואפי׳ בלילה ואפי׳ היה בשר עוף קודם עד כאן. והראב״ד קראו פורץ גדר על זה והאריך עליו בראיות ברורו׳ והרי״ף ז״ל סתר דברי הסומכין זאת הסברא.

53 נג

והר״י יצחק ז״ל כתב אכל בשר אסו׳ לאכול גבנה בלא נטילת ידים ובלא קנוח הפה אבל בנטילת ידים ובקנוח הפה מות׳ לאכול גבנה אחר בשר ואפי׳ באותה סעודה. ומר עוקבא שהיה ממתין עד סעודה אחרת חומרא בעלמא הוא דקא עביד. מיהו נהגו העולם כפר״ש שפי׳ גבנה אחר בשר אסור לאכול אפי׳ בקנוח והדחה עד שעור שהיית סעודה אחרת ואז מותר אפילו בלא קנוח והדחה ובלבד שלא יהא בשר בין שניו. ושעור סעודה אחרת לדעת הרי״ף ששה שעות. וכן משמע לפר״ש ז״ל. ויש מפרשים סעודה אחרת היינו ברכת המזון. ומשמע מפר״ש ז״ל שאפילו שהה כדי שעור סעודה אחרת צריך לנקר השנים שלא יהא שום בשר בין שניו. אבל באותה סעודה אפי׳ לא היה בשר בין שניו אסור לפי שהבשר ממציא טעם ומוציא לחלוחית ונמשך בפה זמן ארוך.

54 נד

ורבינו יהודה אומר שר״ש ב״מ היה נוהג ששורה פת במים או ביין ואוכל שהשרייה עולה בשביל שניהם קמח והדחת הפה או שאוכל דבר המקנח ואחר כך שותה יין או מים. וריב״א היה מקנח בפת לבדו והדחה לבדה שהיה בולע מים ומכניס אצבעו לתון פיו ומדיח ע״כ.

55 נה

והאוכל מתבשיל שנתבשל בו בשר אך לא אכל מן הבשר מותר לאכול אחר כן גבנה או חלב אך צריך נטילת ידים מפני שמנינו׳ הבשר שהיה בתבשיל שנבדק בידיו ובפיו ואם אין בשר בתבשיל אף על פי שנתבשל בקדרה שמבשלין בה בשר אם רצה לאכול גבנה אחריו אין צריך כלום ולא עוד אלא אפי׳ עם אותו התבשיל עצמו יש מתירין לאכול גבנה ובלבד שהיה אותו הכלי שנתבשל מהתבשיל נקי מכל שמנינות בשר שנמצא שאין באותו התבשיל אלא נ״ט בר נ״ט כמו שבארנו.

56 נו

כתב הר״מ אדם שנהג אסו׳ בדבר אחד מחמת חומרא ויודע שמותר ואינו תלמיד חכם אלא מבני מדינה אי אתה רשאי להתירו בפניו ואם נאנס מלקיים צריך ג׳ הדיוטות להתירו כמו נדר מפי ה״ר יהודה כהן ז״ל. אבל אם נהג אסור מחמת טעות שסבור שהוא אסור והוא מותר מתירין לו אפילו בפניו במקום שנהגו עכ״ל.

57 נז

רבי אלעזר ב״ר איבון אומר כל דבר שאינו יודע בו שמותר וטעה בו שסבור שאסור נשאל מתירין לו. ויודע בו שמותר ונהג בו אסור ונשאל אין מתירין לו. נשלם דין בשר בחלב וכחל ת״ל: