Siman 105ק״ה
1 א

קה. דין גיד הנשה

2 ב

גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורי׳ ואפי׳ בנבלו׳ וטרפות שלהן ונוהג בשליל ובשני הירכי׳. ובעל העתי׳ כתב שאינו נהוג בשליל. ואין אסו׳ מן התור׳ אלא שעל כף הירך אבל שאר גיד שלמעלה מן הכף ושלמטה ממנו עד סופו אינו אסור אלא מדבריהם.

3 ג

וכן חלב שעל הגיד אינו אסו׳ אלא מדבריהם. ושני גידין הן בירך הפנימי הסמוך לעצם אסור מן התורה והעליון כלו מדבריהם.

4 ד

האוכל גיד הנשה הפנימי שעל הכף לוקה ואם אכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות. וכמה שעור אכילתו כזית.

5 ה

ואם אכל הגיד שעל הכף כלו אף ע״פ שאין בו כזית לוקה מפני שהיא כבריה בפני עצמה. אכל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל או שאכל ב׳ גידין אף על פי שאין בהם כזית לוקה שמונים וכן הוא לוקה על כל גיד וגיד.

6 ו

כתב ה״ר יצחק ז״ל שומנו של גיד ישראל קדושים הם נהגו בו אסור בין בבהמה בין בחיה. והלכה אין בגידין בנותן טעם והלכך אסור בהנאה אך שומנו של גיד יש בו טעם כדברי רש״י ורשב״א ור״ת ז״ל. ור״י בן בתו אומר דאין להחמיר בשומן טפי מבגיד ע״כ.

7 ז

העוף אין בו משום גיד הנשה מפני שאין בו כף הירך אלא ירכו עגול. ואם נמצא עוף שירכו כירך הבהמה שיש לו כף גיד הנשה שלו אסור ואין לוקין עליו מיהו לא צריכי למבדק בהא שום עוף דלא שכיחי ובהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף גיד הנשה שלה אסור ואין לוקין עליו.

8 ח

האוכל מגיד הנשה של בהמה וחיה טמאין פטור ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידין מכלל הבשר ואם אכל מחלב שעל הגיד כאוכל מבשרה. והאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה לוקה שתים.

9 ט

הנוטל גיד הנשה צריך לחטט אחריו שלא ישאר ממנו כלום. ונאמן הטבח על גיד הנשה כשם שנאמן על החלב ואין לוקחין בשר מטבח אלא אם כן היה אדם כשר ומוחזק בכשרות הוא ששוחט לעצמו ומוכר ונאמן. וכל זה בחוצה לארץ.

10 י

והלוקח בשר ושלחו ביד עם הארץ ואף על פי שאינו מוחזק בכשרות או ביד עבדו ושפחתו אין חוששין שמא יחלפו אבל לא ישלחנו ביד גוי אם לא היה לו בו סימן או טביעות עין שיהיה צרור וחתום שמא יחליפנו. אמר רב חלב בשר יין תכלת בחותם אחד אסור חותם בתוך חותם מותר וכתב הר״ף צריך לעשות חותם על הבשר שאם עשה חותם על השק לא מהני שהרי יוכל לנקוב השק ולהחליף הבשר. וכן כל דבר ששולח שצריך חותם בתוך חותם ואם חתם השק והבשר הרי זה חותם בתוך חות׳ ואין צריך כתב עד כאן.

11 יא

וכתב רש״י ז״ל שמותר לשלוח ירך חטוטה מן הגיד על ידי גוי שהחטיטה הוא סימן. וכתב בעל העטור ומסתברא לן נמי בעוף שחוט או בבהמה שחוטה שמותר לשלוח ביד גוי שבית השחיטה הוא סימן דהאידנא לא שחיט גוי כישראל לא עוף ולא בהמה. והרשב״א אוסר לפי שאין סימן השחיטה לסמוך עליו בלא סימן אחר. וכל בשר שאין בה לא סימן ולא טביעות עין שהיה בכלי תלוי ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ הרי זה אסור שאנו אומרים אותו בשר גררתו חיה או שרץ וזה בשר אחר וכתב הרב ר״ת וטפלה אסור להניחה לגויה לשאת אותה בתנור משום דאמר רב בשר שנתעלמה מן העין אסורה אבל אם נתן בה סימן מותר. והר״ף זכרונו לברכה כתב דלית הלכתא כרב.

12 יב

מצאתי כתוב אמר רב חביתא אסורה בחותם אחד. פירוש חתיכת דג שאין בה סימן בשר יין תכלת ובשני חותמו׳ מותרין ח״ח מפ״ג מותרין בחותם אחד. פרוש חלתית חלב מוריס פת גבנה כל אלה מותרין בחותם אחד כך מצאתי.

13 יג

גיד הנשה מותר בהנאה לפיכך מותר לשולח ירך שלמה לנכרי ולתנה לו בפני ישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל קודם שינטל הגיד שהרי רואה שהיא שלמה אבל חתוכה לא יתננה לו בפני הישראל עד שינטל הגיד: