קב. דין אבר מן החי ודין שליל
אבר שנחתך מן החי אסור ואסורו נוהג בבהמה וחיה ועוף הטהורים אבל לא הטמאים ואחד אבר שיש בו עצם ואחד אבר שאין בו רק בשר חייב עליו משום אבר מן החי אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כלו בין שחתך מקצתו אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי. עד שיפרוש כבריתו בשר וגידין ועצמות אבל פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה כמו שכתבנו ולא משום אבר מן החי.
ואבר מן החי אינו חייב וכל זמן שהאבר עומד כברייתו העצמות והגידין מצטרפין לכשעור אבל הפריד העצמות הגידין והבשר זה מזה שוב אין מצטרפין וצריך שיהיה בבשר לבד כזית.
וכל זמן שאכל מן הבשר כזית חייב ואפילו אכל מעט חייב ואפילו אכל מעט מעט וכן אם אכל האבר כברייתו ויש בו כזית אפילו נחלק בפיו קודם שבלעו חייב.
תלש אבר מן החי ונטרפה הבהמה בנטילתו ואכלו לוקה שתים משום טרפה ומשום אבר מן החי. והתולש חלב מן הבהמה בחייה ואכלו לוקה שתים משום חלב ומשום אבר מן החי. תלש חלב הטרפה בחייה ואכלו לוקה ג׳.
בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה ואינו יכול לחזור ולחיות אע״פ שלא פירש אלא אחר שנשחטה אסור ואין לוקין עליו ואם מתה הבהמה רואין אותה כאלו נפל מחיים ולוקין עליו משום אבר מן החי ואם יכול לחזור ולחיות הבהמה מותר.
ונהגו אסור באבר שנתמעך או נדוך כמו הבצים שמעכן או נתקן בכיס שלהן לפי שדומין לאבר מן החי.
עצם שנשבר והיה הבשר או עור חופין רוב עביו של נשבר ורוב הקפו מותר ואם יצא העצם לחוץ אסור וכשישחוט הבהמה או העוף יחתוך מקום השבר וישליך מקו׳ השבר והשאר מותר פירוש שהיה צריך לחתוך כל מה שרואה פני האויר במקום חתוכו ומשליכו עם האבר והשאר מותר. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שאם בא לפנינו בהמה או עוף שכבר נשבר רגלה למעלה מן הארכובה ונתרפא כמו שקורין דשנוא״ר בלעז כשרה ובידו שלא יצא העצם לחוץ כך נהג הר״מ ז״ל.
והבשר שעל השבר שהיה לקוי כגון שהיה מרוצץ או שנתאכל או שהיה מתלקט ממקומות הרבה או שנקב נקבים או שנסדק או שנקדר כמין טבעת או שנגרר מלמעלה עד שלא נשאר על העצם אלא כקלפה או שנתאכל העצם עד שנמצא שאינו נגע בעצם בכל אלו מורים לאסור והאוכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות.
המושיט ידו למעי בהמה וחתך מאחד מאבריה הפנימיים והניחם בתוכה ואח״כ שחטה אותן החתיכות אסורו׳ משום אבר מן החי. אבל אם חתך מן העובר שבתוכה ולא הוציאו ואח״כ שחטה חתיכות העובר או אבריו מותרין.
ועובר שהוציא ידו או רגלו אותו האבר אסור לעולם ואין שחיטת אמו מכשירתו ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואם נולד הולד וחיה כמה שנים אותו האבר אסור לעולם משום טרפה ואין שחיטה מתירתו. פירוש אסור משום דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ודרשו שכל שיצ׳ חוץ למחיצתו קרי ליה בשדה כמו שהשדה חוץ לחומת העיר. ויש חולקים על הר״מ במז״ל ואומר׳ שאם נולד קוד׳ שנשחטה אמו שנמצא שהוא טעון שחיטה בשביל עצמו שחיטת עצמו מהנה להתיר הכל אפילו אותו אבר.
הוציא מקצת האבר ונשאר מקצתו בפנים היוצא אסור ושבפנים מותר. ואם לא החזירו וחתכו אפילו לאחר שחיטה מקום החתך אסור וצריך לחתוך מהנשאר מקום החתך אבל החזירו אין צריך לחתוך רק היוצא לחוץ בלבד שמקום החתך מותר אחר שחיטה. ואם חתך האבר היוצא והוא בחוץ קודם שחיטה ואכלו לוקה עליו משום אבר מן החי אבל חתכו אחר שחיטה אינו לוקה עליו ואפילו מת העובר קודם שחיטה ואם מתה הבהמה ואח״כ חתכו האוכל לוקה עליו משום אבר מן החי.
נולד העובר שהוציא אבר אחד מבחוץ והרי היא נקבה החלב שלה אסור כחלב טרפה שנתערב בחלב טהור שהרי החלב מכלל האברים כלם.
השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת מותר באכילה ואפילו השליה ואם יצאת השליה מקצתה קודם שחיטה וקשורה בולד מה שיצא המנה אסור והשאר מותר ואם אינה קשורה בולד כלה אסורה שמא הלך לה ולד זה שהיה בבטן והלכה שליה שלו מכאבה.
עובר חי אפילו בן ט׳ חדשים גמורי׳ כל זמן שלא הפריס על גבי קרקע כלומר שלא הלך על פרסותיו שחיטת אמו מטהרתו ואינו צריך שחיטה.
קרע בהמה או ששחט בהמה טרפה ומצא בה בן ט׳ חי צריך שחיטה להתירו ואין שחיטת אמו מטהרתו ואם לא כלו לו חדשיו אע״פ שהוא חי במעי אמו טרפה הרי זה אסור שהוא כאבר אמו.
כל עובר שהוציא ראשו והחזירו הרי הוא כילוד וצריך שחיטה שאין שחיטת אמו מטהרתו. ואם לא כלו חדשיו אין השחיטה מועלת בו: תם