Siman 100ק׳
1 א

ק. דין הלכות אסורי מאכלות

2 ב

לשון הרמב״ם ז״ל ושאר הפוסקי׳: כל אסורי מאכלות שבתור׳ שעורן כזית בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים וכל המחויב כרת או מיתה לוקה. והאוכל פחות מכשעור זה מכין אותו מכת מרדות.

3 ג

והאוכל אכילה גדולה מדבר אסור אינו חייב אלא חיוב אחד לכל האכילה אם לא התרו בו על כל זית וזית שאם התרו בו חייב על כל התראה.

4 ד

האוכל מעט מעט עד שהשלי׳ כזית אם לא שהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת ג׳ בצים מצטרף הכל וחייב כמי שאכל הכל בבת אחת ואם שהה יותר מכן פטור. וכן השותה רביעי׳ של סתם יינם מעט מעט אם שהה יותר מכדי שתיית רביעית פטור.

5 ה

כל אוכלין האסורין אינו חייב עליהן אם אכלן שלא כדרך הנאתן חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר באזהרת אסורן אכילה לפיכך הגומע חלב חם עד שתכוה גרונו או שאכלו חי או שערב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרים או שאכל האוכל אחר שהסריח ונתבטל ממאכל אדם הרי זה פטור שהרי לא נהנה אבל אם ערב דברי׳ מרים בתוך בשר בחלב או לתוך יין של כלאי הכרם ושתה חייב.

6 ו

וכל האוכל כדרך הנאתן אפילו לא נתכון לאכילה חייב שכבר נהנה. ואם באה לו הנאה על כרחו באסור מן האסורין אם לא נתכון לה פטור. ואם אכלן דרך שחוק או כמתעסק שלא נתכון לאכיל׳ חייב. והנאה הבאה לו בעל כרחו אם נתכון לה אסור ואם לאו מותר. אכלן לתאבון מפני הרעב חייב. ואם אין לו מה יאכל אלא דבר אסו׳ והיה במדבר מותר מפני סכנת נפשו׳.

7 ז

עוברה שהריחה מאכל אסור מאכילי׳ אותה מן המרק ואם נתישב דעתה מוטב ואם לאו מאכילי׳ אותה פחות מכשעור ואם לא נתישב דעתה בזה מאכילין אותה עד שתתישב וכן הבריא שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצ׳ בו מדברים שמערערי׳ הנפש דינו כעוברה.

8 ח

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד ואין מחזירין על דברים המותרין אלא ממהרין בנמצא עד שיאורו עיניו ומאכילין אותו הקל תחלה ואם אורו עיניו מוטב ואם לאו מאכילין אותו החמור.

9 ט

דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו יבטל ברוב. כיצד חלב כליות שנפל לתוך הגריסי׳ ונמוח הכל טועמי׳ הגריסי׳ אם לא נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התורה. נמצא בהם טעמו ולא היה בהם ממשו אסורי׳ מדברי סופרי׳. כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלשה ביצים מן התערובת אם אכל מן הגריסין האלו כ״ג ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האסור וממשו אבל אכל פחות מג׳ בצים מכין אותו מכת מרדו׳. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכדי ג׳ בצים אע״פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל הקדרה אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. נפל חלב כליות לחלב האליה ונימוח הכל אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות הכל מותר מן התורה ואפילו חתכת נבלה שנתערבה בב׳ חתכות של שחוטה הכל מותר מן התור׳ אבל מדברי סופרי׳ הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מעוטו ולא יהיה דבר שעינוי עומדת. ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מעוטו יש דבר שערו אותו חכמים בששים ויש במאה ויש במאתים נמצאת למד שכל אסורין שבתורה שנתערבו בדבר המותר מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם בס׳ או בא׳ ומאה או בא׳ ומאתי׳ חוץ מיין נסך שאוסר במשהו מפני חומרת ע״ז. והטבל מפני שאפשר לתקנו ומפני זה אסורן במינן בכל שהן ושלא במינן בנותן טעם כשאר אסורין.

10 י

וכל דבר שיש לו מתירי׳ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר חוץ מחמץ בפסח שאסורו במשהו לפי שכתוב בו כל מחמצת לא תאכלו. זה דעת הרמב״ם ז״ל.

11 יא

ויש כתבו דאפי׳ לא היה אסורו אלא מדבריהם כגון אסור מוקצה ונולד בי״ט לא שנא במינו ולא שנא בשאינו במינו דלעולם לא בטיל אפילו באלף אלפי׳ ונתנו ראיות גדולות לדבריהם.

12 יב

תרומה ותרומת מעש׳ והחלה והבכורי׳ עולין בא׳ ומאה וצריך להרי׳ ומצטרפין זה עם זה. הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואין צריך להרים. ולמה צריך להרים תרומ׳ ואין צריך להרים ערלה לפי שהתרומה ממון כהנים לפי׳ אם היתה תרומה דבר שאין מקפידין עליה אין צריך להרים.

13 יג

וכתב בעל התרומה חלה הראשונה או השניה אם נתערבה בחולין צריך א׳ ומאה במין במינו כדי להתירה לזרים אם בשאינה מינו כגון חטי׳ ושעורי׳ בס׳ כך הדין אפי׳ בח״ל אבל נתערב ברוב חולין ולא במאה מותרת דוק׳ לכהן קודם שיטבול לקריו אבל לאחרים לא ע״כ. ולמה כפלו שעורן של ערלה וכלאי הכרם לפי שהן אסורי הנאה ולמה סמכו על שעור מאה בתרומה לפי שתרומת מעשר אחד ממאה וכתיב את מקדשו ממנו ואמרו ז״ל דבר שאתה מרי׳ ממנו אם נפל לתוכו מקדשו עולה בא׳ ומאה.

14 יד

שאר אסורין כגון חלב ודם ושקצי׳ ורמשים שעורן בס׳ כיצד נפל כזית מן אסור לתוך ס׳ של התר נמצ׳ שבין הכל ס״א הכל מותר. נפל לתוך פחות מס׳ הכל אסור. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל פרק גיד הנשה אסו׳ שנפל בהתר ס׳ מעקרא ואח״כ נצטמק האסו׳ וההתר עד שלא נשאר בהתר ס׳ מן האסור שיש בו עכשו הכל אסור שבסוף הוא אוסר. ודוגמת זו מצינו שהביא הבעל התרומה בדין שאם נתבשל דג טמא או ביצה אסור׳ בתבשיל והיה שם יותר מס׳ של התר וערה מקצת התבשיל ומקצתו נשאר שם עם האסור בפחות מס׳ נאסר כל הנשאר שם בסוף כיון שאין שם כדי בטול והו׳ עדין חם הרבה לפי׳ הזריז צרי׳ לערו׳ הכל יחד או להוציא האסור ראשונה או להניח שם הכל עד שיצטנן ושוב לא יאסר ועל זה נהגו לתת מים על הבצים לאחר שנשלקו בתוך הכלי שנשלקו בו כדי להוסיף במים שימצא שם שעור ס׳ אם יזדמן שימצא שם ביצה שיש בה אפרוח או ביצת אסור אחר. והר״ז ז״ל כתב שמפני ספק שמא ימצא שם ביצה שיש בה אפרוח או דם טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים או שישפוך עליהם מים קרים לצנן. ונראה שעל זה פשט המנהג.

15 טו

והר״ף כתב כשאדם אוכל בצים מבושלות טוב הוא להזהר שלא לאכול מהן עד שיקלוף את כלן לדעת אם יש דם באחת מהן וכתב שאם חזר וערה מה שנשאר במחבת עם הדגי׳ שערה ראשונ׳ נתערבו בהן אם הא׳ רבים על הב׳ הרי הב׳ בטלים ברוב ואע״ג דבריה לא בטלא ה״מ שנאסרו מחמת עצמן אבל הני דנאסרו מחמ׳ בליעת הדג טמא לא חשיב בריה עכ״ל.

16 טז

וכחל שנתבשל עם הבשר בששים וכחל מן המנין והואיל והוא מדבריהם הקלו בשעורו.

17 יז

ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם הבצי׳ המותרות אם היתה בהן ס׳ ואחת והיא הרי הן מותרות. עם ס׳ בלבד נאסרו הכל מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה הכר והוסיפו בשעורה פי׳ ולא שנא בין שהיא של עוף טהור בין של עוף טמא לפי שהאסור מפני האפרוח. ואמר אפי׳ לא נוצר בה אפרוח לגמרי אלא שרקמה. ויש כתבו שאין זה בכלל אסור עד שיהא בה נשמה כגון שקצים ורמשים וה״ר יונתן ז״ל כתב משמע מהכא דכל אסורין שבתורה דאמרינן בס׳ לאו דוקא ס׳ אלא ס״א בעינן. וכן דעת ה״ר דוד בר׳ לוי ז״ל שכתב וכן ולחתיכת דג טמא ולחתיכת נבלה שנשאר בעין שלא נמוח צריך גם כן ס׳ ואחד לפי שהאסור פולט אסור כשעור גופו. הלכך אם לא יהיה ס״א כי אם ס׳ והיא נמצ׳ שלא היה שם ס׳ של התר אלא ס׳ פחות א׳ שהרי יש שם שעור מפליטת האסור כמו גוף האסור על כן צריך ס״א והיא. וכן בכף אסורה שהגיסו בה את התבשיל צריך שימצא בו ס״א כפות מלאות מן ההתר שאנו משערין שפלטה מלא כף אסור שנבלע בה אבל באסור שנמוח דיו בס״א בין הכל שהס׳ הם של התר והאחת היא האסור שנמוח ע״כ.

18 יח

אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצת עוף טהור לא אסרי׳ והטעם משום דביצה לא פלטה שום טעם ואע״ג דפלטה מיא כד מנחי לה כנגד המדורה. ואע״ג דק״ל דביצי׳ לא פלטי ודאי בלעי ואם נשלקו בקדרה של גוים אסורות אם היתה בת יומא ואפילו אם היא בקלפתה. ויש כתבו דכי אמרינן דביצת עוף טמא לא אסרה ה״מ כשמכירין אותה שמשליכה והשאר מותר. אבל אם נתערבה באחרות ואין מכירין אותה אינה בטלה לעולם משום דבריה לא בטלה לעולם אבל דעת הרמב״ם דבטלה בס׳ ולא חשבינן לה בריה. והר״י כתב דבריה לא בטלה ואם טרף אלו עם אלו או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצה טרפה עם ביצים אחרים שעורן בס׳.

19 יט

ומנין סמכו ז״ל לשעור ס׳ שהרי המורם איל נזיר והוא הזרוע א׳ מס׳ משאר הבשר והיה מתבשל עמו ולא אסרה. נמצא שקבלה בידם שאח׳ מס׳ אינו נותן טעם. מיהו אי בריר לן דנותן טעם כגון מדברים שנותנין טעם יותר בתערובותן אין משגיחין לשעור ס׳ ואסור עד שיהא שם התר כדי שיבטל הטעם.

20 כ

מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדרה שיש בה חלב אליה וגריסין ונפל לתוכה חלב כליות ונמחה הכל ונעשה גוף אח׳ רואין חלב האליה והגריסין כאלו הוא גוף אחד ומשערין בחלב הכליות אם הוא אחד מס׳ מהן מותר ואם לאו הכל אסור.

21 כא

כשמשערין בכל האסורין משערין במרק ובתבלין ובכל מה שבקדרה ובכל מה שבלעה הקדרה מאחר שנפל האסו׳ לפי אומדן הדעת שהרי אי אפש׳ לעמוד על מה שבלע בצמצום. ויש כתבו שאם נצטמק האסור שאין משערין במאי דבלעה קדרה דאטו דהתירא בלע אסורא לא בלע שאף האסור מתמעט מכמות שהיה וכן נראה דעת הר״ש ז״ל דכתב דאין משערין לא בקדרה ולא במאי דבלעה אלא במאי דאיתיה לקמן מרוטב וקיפה וחתיכות. פי׳ קיפה הוא העבה הנבלל בשולי הקדרה אבל לחומרא ודאי משערינן בקדרה עצמה כגון שבשל תבשיל של התר בקדר׳ של אסור או שבשל בשר בקדרה חולבת דבעי שיהיה בתבשיל ס׳ בכל הקדרה כדאמ׳ גבי כחל פשיטא דבדידיה משערי׳ דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן.

22 כב

ואסור לבטל לכתחלה אסור של תורה ואם בטל קנסו אותו חכמי׳ ואסרו הכל. ונראה שאין לאסרו אלא על זה המבטל אבל לאחרי׳ הכל מות׳. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. אבל לא באסורין של דבריהם מבטלין אסור לכתחלה כגון בקדרה שיש בה עוף ונפל לתוכה חלב עד שנתן בו טעם מרבה עליו בשר עוף עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה. ונותן טעם שאמרו שהוא אוסר דוקא כשהוא לשבח אבל נותן טעם לפגם מותר והוא שיהיה פוגם מתחלה ועד סוף אבל פוגם ולבסוף משביח או משביח ולבסוף פוגם אסור. ומיהו הטועם עם הוא בתרומ׳ עם הקדשי׳ טועם אותן כהן ובשאר אסורין טועם אותן הגוי וסומכין עליו אם אמ׳ שאין בו טעם או שהוא נותן טעם לפגם ומותר על פיו ופר״ש שלא יודיעוהו שאנו צריכין לדעתו שאז אין ראוי לסמוך עליו דלמא משקר אלא שיאמר מסיח לפי תומו. והבעל העטור כתב שאע״פ שיודיעוהו סומכין עליו משו׳ דלא מרע נפשיה. וה״ר יונתן ז״ל כתב שאין סומכין אלא על גוי רגיל למכור בשר מבושל ובקי בטעמי׳ ואם אמר שאין בו טעם או שיש בו טעם אבל טעם רע הוא שפגמו הכל מותר והוא שלא יהיה סופו להשביח. ואם אין שם גוי שיטעום משערין בס׳ או במאה או במאתים.

23 כג

עכבר שנפל לשכר או לחומץ משערין בס׳ לפי שאפשר שמשביח בהן טעמו אבל אם נפל ביין או בשמן או בדבש מותר ואפילו נתן בהם טעם לפי שמסריחן ופוגם טעמן.

24 כד

גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול ממנו אפילו מראש אזנו שהחלב נבלע באבריו ומשביחו ונותן בו טעם ואם היה כחוש שלא היה בו חלב כליות ולא חלב קרב אלא מעט כאחד מס׳ קולף ואוכל עד שמגיע לחלב. כת׳ הר״ף ז״ל גדי שצלאו בחלבו וכו׳ אין נראה להתיר אפילו בגדי כחוש אלא אם כן יש בו ס׳ מן החלב כי יש מפרשי׳ ההוא בגדי כחוש הוה כלומר ולא היה בו כי אם מעט חלב והיה בגדי ס׳ מן החלב אבל אי ליכא ס׳ ודאי אסור כל הגדי דכיון דמפעפע חלב בכל החתיכה לא שנא שמן ולא שנא כחוש ע״כ. כתב ה״ר יצחק ז״ל מין במינו נהגו העולם כדברי רבינו תם ז״ל דהוי בס׳.

25 כה

וכן ירך שצלאה עם הגיד שבה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומשליכו שאין בגידים בנותן טעם כדי לשער בהן. וכן בהמה שצלאה שלמה ולא הסיר ממנה קרומות וחוטין האסורין קולף ואוכל עד שמגיע לדבר האסור וחותכו ומשליכו.

26 כו

כתב הרשב״א ז״ל כוליא שצלאה בחלבה מותרת לפי שהקרום מפסיק ביניהן לבין החלב ומונע את הכוליא מלבלוע ואע״ג שהקרום עצמו אסור כמו שבארנו שהקרומות אינן מפעפעין עכ״ל.

27 כז

אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואף על פי שאין נוגע זה בזה ואם צלה מותר ואפי׳ הית׳ האסור׳ שמנה הרבה וזה שאינו אוסר אלא טעמו של אסור.

28 כח

בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה אסור׳ שתמצית הנבלה בגוף השחוטה ואי אפשר לעמוד לא על הטעם ולא על השעור. וכן בשר דג טמא מליח שנבלל בדג תפל טהור נאסר מפני צירו אבל היה המליח טהור והתפל טמא לא נאסר המליח ואע״פ שהתפל בולע מן המלוח אינו בולע כל כך שיחזור ויפלוט. דג טמא שכבשו עם דג טהור ציר הכל אסור אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור.

29 כט

ואמרו ז״ל מין במינו דליכא למקם אטעמא בס׳ פירוש דהלכה מין במינו בטל ומין במינו דיבש אמרו רז״ל ברובה דחד בטיל אפילו מדרבנן. וכן כתב הראב״ד ז״ל. ובעל השאלתו׳ ובעל התרומ׳ ז״ל.

30 ל

וכל אלו השעורין ששערו חכמים בשלא היה הדבר האסור שנתערב במינו המותר דבר מתבל או מחמץ או דבר שהוא עומד כמו שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר אבל אם מחומץ או מתובל או דבר חשוב אוסר בכל שהו כיצד שאור של תרומה או של כלאי הכרם שיש בו כדי להחמיץ או תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם שיש בו כדי לתבל הקדרה והן ממין החולין אסרו הכל בהנאה ואפילו אחד באלף.

31 לא

ובעל התרומה כתב וז״ל ומלח שבלוע מדם ומאסור שנתנו בקדרה אם יש שם ס׳ לבד המלח מותר ואף על פי שהמלח שנעשית נבלה נותן טעם ומתבל ואינו חמור יותר מאלו היה כלו דם או אסור הבלוע בו. ואם מלח הבלוע או תבלין הנדוך במדוך של בשר נתנו בקדרה של חלב או איפכא אין צריך ס׳ אפילו מן הבלוע בו כיון שהמלח לא היה בלוע מאסור.

32 לב

וכן כל דבר חשוב אוסר במינו בכל שהו ודבר חשוב הוא כל דבר שנחשב לאנשי המקום כגון אגוזי פרך ורמוני בדן לבני ארץ ישראל. וכן חבית סתומה וככרות של בעל הבית. וכן חתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחין של בהמה וחיה ועוף הטמאין או של דג טמא שנתערבה בכמה אלפים הכל אסור עד שיגביה אות׳ חתיכה ואח׳ כן ישער השאר בס׳ שאם לא יגביהנ׳ הרי הדבר האסור עומד ולא ישתנה והחתכה חשובה אצלו שראויה להתכבד בה לפני האורחים וה״ה בחתכה של בשר בחלב וכן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר שאין בגידין בנותן טעם ואם אינו מכירו הכל אסור לפי שהגיד בריה בפני עצמה והרי הוא חשוב ואוסר בכל שהו. וכן בעלי חיים חשובין הם ואין בטלי׳ אבל שאר דברים בטלין בשעורן אע״פ שדרכן למנות.

33 לג

וכת׳ הראב״ד ז״ל דהא דאמרי דבריה לא בטלה ה״מ כל אסור שנתערב ועומד בצורתו עם בריות אחרו׳ של התר כגון גיד הנשה שנתערב עם גידין אחרי׳ ואינו מכיר אי זהו של אסור ואי זהו של התר אבל אם נמוח בקדרה אף הוא עצמו בטל בס׳ כשאר אסורין וכן חתכה של אסור הראויה להתכבד בה לפני האורחי׳ שאינ׳ בטלה ה״מ בחתכת אסו׳ שלמה שנתערב׳ בחתכו׳ של התר אבל אין אנו מכירי׳ אי זו של אסו׳ ואי זו של התר אבל אם נמוח בקדרה שהיתה קודם שנמוחה חשובה אצלו להתכבד בה לפני האורחי׳ אף היא עצמ׳ בטלה כשאר אסורין וכן דעת בעל העטור ז״ל. ונראין דבריהם מדאמרי׳ פרק הלוקין רסק ט׳ נמלי׳ והביא אחת והשלימ׳ לכזית אבל היכא דרסק נפק לה מכלל בריה.

34 לד

וכתב הבעל התרומה ז״ל דצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אע״פ שאינה קרויה בריה ואפי׳ היא שלמה כדאית׳ פרק כל הבשר אפי׳ הכי אינה בטלה אפילו באלף אם היא דבר שבמנין או ראויה להתכבד אבל אם נאסרה מחמת בליעת אסור או דג טהור שנבלע מאסור ונתערבו עם ההתר אפילו הן שלמי׳ אינן קרוין בריה ובטלין בס׳ ולא דבר שבמני׳ ולא ראויין להתכבד אבל חתיכת בשר בחלב אינה בטלה כדאיתא פרק בתרא דעבודה זרה. והאוכל כזית ממנה לוקה עכ״ל:

35 לה

כתב ה״ר יצחק ז״ל דין חתיכה הראויה להתכבד ר״ל כמו שהיא עתה אך אם הבהמה עם העור והצמ׳ והעוף עם הנוצה אין זה ראויה להתכבד כמות שהיא ובטלה. והר״ף ז״ל כתב ואע״ג דאח׳ מכן מסירין הנוצה והצמר מ״מ כיון דבתחלת התערובת נתבטלו שוב אין חוזרין ונעורין ומהאי טעמ׳ שרי לבטל הכל יחד. ואם תאמ׳ היאך התרנגולת בטלה בנוצתה נהי נמי דאינה ראויה להתכבד מ״מ הוי דבר שבמנין. ויש לומר דתרנגולת אין דרכה לימנות לעולם והלכה כרבי יוחנן דאמ׳ את שדרכה לימנות לעולם דוקא אינו בטל והתרנגולת אין דרכה למנו׳ לעולם ואפי׳ גבי בהמה נמי לא חשיב לה תלמוד את שדרכו לימנות לעולם מדקאמ׳ התם פרק התערובת הניחא למאן דאמר את שדרכו לימנות וכו׳ גבי שור הנסקל ומהאי טעמא ביצה טרפה בטלה אבל ביצה שנולדה בי״ט אינה בטלה משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכו׳. ומענין בטול ביצים טרופות בקערה מנולד בי״ט וכן כבש שלם לאחר הפשט או רביע שלם צ״ע לענין בטול. עכ״ל הר״ף ז״ל.

36 לו

וה״ר יצחק ז״ל כתב אך אם אינו מחוסר רק בשול שפיר מתקרי מתכבד. ובני מעין נמי אמרינן בנדרים דאכיל להו לאו בר אינש אם כן אינן ראויין להתכבד. והר״ף כתב מכאן הורה ריצב״א ז״ל על קורקבן של טרפה שנתערב עם שאר קורקבן כשרים שהוא בטל ברוב ונראה דה״ה נמי לענין חלחלת ושאר בני מעין כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו. וכן דעת רבי׳ שמשון ז״ל ע״כ. וה״ר יצחק ז״ל כתב וכל אלו שאמרו שבטלי׳ מן הדין אין צריך לזרוק אחד מהן אכן נהגו העולם לזרוק אח׳ מהן שלא כדין ואפי׳ נתבשלו כלם יחד אפילו הרוטב מותר מן הדין אח׳ שכבר נתבטלה.

37 לז

וכל אלו שאין בטלים כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שדרכו לימנות אם הם ספק אסור אין בטלים כדאמרינן פ״ק דביצה. וספקא אסורא שנתערבה באלף כלן אסורות ומוקי׳ לה התם בספק ספקא. וכת׳ הר״ף מכאן הורה רי״ץ על הרגלי׳ של ספק טרפ׳ שנתערבו ברגלים אחרים של התר שאינן בטלין ברוב. והא גופה קשיא דהא אפי׳ בודאי טרפה היה להם להתבטל לפי מה דמסקי׳ כרבי יוחנן דאמ׳ את שדרכו למנות. ושמעי׳ משום חשש דכבודא נהגו בה ומסתם רגל של בהמה ראוי להתכבד ושל דקה נמי ואפילו אם תמצא לומר שאינו ראוי להתכבד מ״מ לא פלוג רבנן. ואם לא הסירו הטלפי׳ צ״ע.

38 לח

וכתב הר״מ הרבה בהמות שנשחטו יחד ונבדקו יחד ונמצאו כשרות ואחר כך חתכום לחתיכו׳ הראויות להתכבד ונתערבו החתיכות יחד ואח׳ כך נמצא׳ ריאה אח׳ טרפ׳ ואינו יודע אי זו מהן היתה כלן אסורו׳ מפני שכל אחת ואח׳ היתה חתכ׳ הראויה להתכבד.

39 לט

עוד כתב הר״ף ז״ל על עדר שלקח ארי או זאב א׳ מהן והחזירו ונתער׳ יש רוצין להתיר כל אחד ואחד לבדו משו׳ ספק ספקא שמא אינו זה שלקח הארי ואת״ל היא זו שמ׳ ביד או בשן הכה אות׳ ואין דריס׳ אלא ביד אבל אין להתיר מטע׳ בטול ברוב דבעלי חיי׳ חשבי׳ ולא בטלי וליכא למימ׳ דנמכבשינהו כי הכי דנידי ונימא כל דפריש מרובא פריש דהא איכא למגזר שמא יקח מן הקבוע כי האי דזבחי׳ פר׳ התערובת. לכן נר׳ דיש לאסור כל העדר עד י״ב חדש בזכרים ובנקבות עד שיתעברו וילדו וצריך שיהיה העבור נמי לאחר הספק ע״כ.

40 מ

נפל אחד מן תערובת הדברים החשובים לתוך שנים ממינו חשובים שהן של התר ונפל אחר כך אחד מן הג׳ לתוך אחרים ממינו אלו האחרים מותרין לפי שהן ספק ספקא.

41 מא

נשתנה הדבר החשוב כגון שנפצע האגוז או שנפרך הרמון או שנפתח החבית או שנפרש הככר אחר שנאסר או שנדוכה החתכה בכלל החתיכות יעלו בשעורן ואסור לשנות אותן לפי שאין מבטלין אסור לכתחלה ואם עשה כן קונסין אותו העושה ואוסרין אותן עליו.

42 מב

ושאור של תרומ׳ ושל כלאי הכרם שאין כדי להחמיץ באח׳ בפני עצמו מצטרפין לאסו׳ העיס׳ שנפלה בה לישראל. וכן תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם. וכן תבלין שיש לו ב׳ וג׳ שמות שהן ממין אח׳ או ג׳ מינין ושם אחד מצטרפין לתבל ולאסו׳ הכל וכן שאור של חטין ושל שעורים מצטרפין הואיל ושם שאור לכל הרי הן כמין אחד ומשערי׳ בהן כדי לחמץ בהן עיסה של חטים אם היה טעם שניהם טעם חטים או כדי לחמץ עיסה של שעורין או טעם שניהם טעם שעורי׳ והכל שאין בהן כדי לחמץ או כדי לתבל יעלו כשעורן תרומה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם אחד ומאתים התרומה מצטרפה עם החמץ להעלות הערלה וכלאי הכרם מצטרפין להעלו׳ התרומה אחר שעלו בשעור׳ והערלה מעלה את כלאי הכרם וכלאי הכרם את הערלה וכלאי הכרם את כלאי הכרם והערלה את הערלה שכיון שנתבטל האסו׳ שנפל שם תחלה נעש׳ הכל כחולין המותרין.

43 מג

בגד שצבעו בקליפי ערלה וכן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה וכן הפת שאפאו בקלפי ערלה ישרף הכל. נתערבו באחרי׳ יעלו בשעורן והבגד שארג בו מלא המחט שהוא מלא שני חלקי חזרת שצבעו בקלפי ערלה ואין ידוע אי זה יעלה בשעורו וכן סמני ערלה שנתערבו בסמני התר יעלו בשעורן. מי צבע שנתערבו במי צבע יבטלו ברוב.

44 מד

תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בכלאי הכרם בין חדש בין ישן יוצן ואחר כך יחממנו בעצי התר. ואם בשל בו תבשיל או אפה בו את הפת קודם שיוצן הכל אסור ואם גרף כל האש אף על פי שבשל או אפה בחום אותה הסקה הכל מותר שהרי הלכו להם עצי האסור. וכן אם בשל על גבי גחלים אף על פי שהם בוערות הכל מותר שכיון שנעשו גחלים הלך אסורן.

45 מה

כלי חרס שבשלן בקלפי ערלה אסורין בהנאה שהרי הדבר האסור עשאן חרס. קדרה שבשל אותה בעצי אסור ובעצי התר התבשיל אסור ואף על פי שזה וזה גורם לפי שבשעה שנתבשלה מקצתה באסור ומקצתה בהתר.

46 מו

נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכן ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות לוקט לכתחלה מן הכל ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות ערוגה במאתי׳ ערוגות כל הנלקט מותר ובפחות כל הנלקט אסור. והתירו ללקוט לכתחלה ולא הצריכו לעקור הנטיעה ולהוציא הערוגה שחזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואלו היה יודע הוא מוציאה.

47 מז

המעמיד גבנה בשרף פגי ערלה או בקיבת תקרובת עבוד׳ זרה או בחומץ של גוים אף על פי שהוא מין בשאינו מינו אסור בהנאה ואע״פ שהוא כל שהו׳ לפי שהדבר האסו׳ נכר בו שמעמידו.

48 מח

הערלה וכלאי הכרם הפירו׳ שלהן ישרפו והמשקין שאי אפשר לשרוף יקברו.

49 מט

קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה לעולם ואם בשל בה באותו היו׳ בשר שהוא מין במינו אסו׳ בשל בה מין אחר בנותן טעם. בשל בה מיום שני והלאה נפגם טעם השומן שנבלע בה מהנבלה ומותר. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים שנשתמשו בהן בחמין מן הגוי׳ ואפי׳ שועין אותו באבר ואם לקח ובשל בהם מיום שני והלאה התבשיל מותר.

50 נ

תשובה שאלה לרב אלפסי ז״ל:

51 נא

מי שמצא אחד מן השרצים כגון תולעת ונמלה וזבוב משליך אותו ולא נאסר התבשיל בין שהיה חם בין שהיה צונן אבל אם נפסק אותו השרץ בתבשיל שעורו כשאר אסורין שבתורה בס׳ עכ״ל.

52 נב

וה״ר שמואל ז״ל כתב באסור והתר שלו מנהג חסידים הראשוני׳ להתיר תבשיל של ירק שמצאו בו תולעים כשבודקין אותן אחר שנשלקו הירקות עד ארבע אבל יותר מד׳ לא רצו להתיר אף על פי שיש בו יותר מס׳ כי מפני אחר שפשעו הנשים ולא בדקו יפה קודם שליקתן אולי היו בם יותר ונמוחו ע״כ.

53 נג

והרשב״א ז״ל כתב בתורת הבית וז״ל הדברי׳ המאוסין שנפש האדם קצה בהן כזבובין ונמלים והיתושין וכיוצא בהן שכל אדם בודל מהן למאוסן אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוך התבשיל אם ההתר רבה עליהן מותר ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסננן.

54 נד

והר״מ כתב ועל הזבוב הנמצא בתמחוי שהוא כלי שני ומסלקו ממנו בכף בשאר קערו׳ הכל מותר דשמא בכלי נפל וכלי שני אינו מבשל ועוד נהי דבריה לא בטלה ה״מ היא גופה אבל אם נמצאת הבריה בכלי משליכה והכל בטל בס׳. ואם כן אפי׳ היה כלי שני מבשל הכל מות׳ דנתבטל בס׳ כמו שפרשנו. ועוד איכא למימר דילמא לאח׳ שנתקרר התבשיל נפל ואיכא ספקא טובא. והגיה הר״ף ז״ל מיהו אם נפל הזבוב בכף מכלי ראשו׳ הכף אסור. ואם החזיר אותו כף לתוך הקדרה אפי׳ הדיחה לאח׳ שהשליך בה את הזבוב צריך שיהא בקדרה ס׳ מכל הכף.

55 נה

וכתב בעל התרומ׳ ז״ל דקערות חולבות שהדיחן במחבת של בשר או ההפך אם שתיהן בנות יומן הכל אסור ואם האחד אינו בן יומו אפילו היה השני בן יומו הכל מותר דאיכא תלתא נותני טעם במים אחד הבשר במחבת ומן המחבת במים ומן המים בקערות בנות יומן שהוא התר קצת וגם לא קבלו אלא מטעם שני שאף על פי שנוגעות הקערות במחבת ולא היו המים קודם שנוגעות זה לזה חמין. וכן הדין בקדרות של בשר שהודחו במים רותחין עם קערות חולבות בכלי ראשון אם אינן בנות יומן קודם שנגעו זה בזה היו המי׳ חמין שהם שלשה נותני טעם של התר או להפך הכל מותר. וכן ירקות שנתבשלו בקדרה חולבת מותר לתתן לתבשיל של בשר ואפי׳ היתה הקדרה בת יומה וכן להפך. וכן פולין וכיוצא בהן שבשלן בקדרה חולבת ואפי בת יומא מותר לערותן בקער׳ של בשר ואפי׳ לכתחלה כמו דגים שעלו בקער׳ שמותר לאכלן בכותח. והני מילי כשהקערות אינן מלוכלכות משיורי המאכל דאז שייך בהו התר דנותן טעם בר נ״ט ואם שניה׳ בני יומן הכל אסור שהמים נאסרי׳ מחמת בשר של זה וחלב של זה וחוזר ונבלע בהן ואין בהן נותן טעם דמותר:

56 נו

מעשה ארע בבית ה״ר שמשון במחבת שבשלו בה בשר והעבירוהו מעל האש ושהתה על הקרקע זמן מועט וערו החלב לתוך המחבת ואסר הקער׳ והתיר החלב משו׳ ספק ספקא ספק שהקערה אינה בת יומא ואם תמצא לומ׳ שהיא בת יומא שמא אין היד סולדת בו שהרי שהתה אחר כן ומי שבא להתיר שאינו בן יומו צרי׳ לחקור ולשאול אם נתנו בו אפי׳ מים רותחין בנתי׳ שזה יחשב כמו האסור עצמו עכ״ל בעל התרומה ז״ל.

57 נז

כתב הר״מ תרנגולת שנמלגה בקערה חולבת אפילו היא בת יומה התרנגולת והקערה מותרין כי כלי שני אינו מבשל. והר״ף ז״ל כתב ודוקא בשערו המים בכלי תחלה ואחר כך נתנו שם התרנגולת אבל אם נתנו התרנגולת תחלה בכלי ואחר כך ערו המים עליה אם המים רותחין אסורה התרנגולת כדי קליפה אם ראשי הנוצה למעלה אבל אם למטה הנוצה מגינה כדי קליפה. כתב הר״מ ציר של בשר שנפל בקערה חולבת אפילו בצונן צריכה הגעלה משום דמליח כרותח ובשר שנמלח ושהה שעור מליחה ונטף מן השק שהוא בתוכו מן הציר לתוך הקערה אינה צריכה רק הדחה בצונן ומותרת ולית דין צריך בשש.

58 נח

קדרה של נחשת שנאסרה משום בשר בחלב לעולם אסורה לכתחלה עד שיגעילנה ברותחין ובדיעבד מותר מה שבשלו בתוכה אם אינה בת יומה אבל קדרה של חרס אין לה תקנה עולמית עכ״ל. והר״ף ז״ל כתב מיהו נראה שאין חלוק בין כלי חרס לשאר כלים לענין פגם ואם כן כלי חרס מותר בדיעבד בשאינו בן יומו ומה שאמר שאין לו תקנה עולמית שאין תקנה להגעילו בן יומו ע״כ.

59 נט

שמעתי בשם הראב״ד ז״ל כי קערות של חרס שקערורות ירקרקות או אדמדמו׳ שמביאין מעבר הים אסור להשתמש בהן בחמין לעולם וכן כל דבר לח אפילו בצונן מפני שאינן חדשות כי הוא שמע מאדם גדול שמנהגם שכל מי שעושה סעודה שוכר מן האומנין הקערות כדרך שאנו עושין מכלי זכוכית ואחר כן מחזירין אותן להן ואין הדבר נכר והלכך לאו חדשו׳ נינהו והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדי דופיו לעולם עכ״ל.

60 ס

כתב ה״ר שמשון בתשובה טפת חלב שנפלה על הקדרה מבחוץ לצד האש היה נראה לאסור יותר ממה שהיה נופל שלא לצד האש שנבלע מיד בקדרה ומ״מ בין לצד האש בין שלא לצד האש אם יש שם ס׳ מותר ואם לאו אסור אפילו כנגד הרוטב. אמנם במקום שיש הפסד מרובה כמו בערב שבת או בעי״ט מתיר רבנו שמשון אם יש שם ס׳ של התר בקדרה.

61 סא

והר״ף ז״ל כתב ונהגו העולם שאם נפלה כנגד הרוטב התר על ידי ס׳ בין לצד האש בין שלא לצד האש. אבל אם הטפה היא למעלה מן הרוטב אם היא שלא כנגד האש אסור אפילו יש שם ס׳ ברוטב לפי שהטפה מתפשטת בקדרה קודם שתכנס ברוטב ונעשית הקדרה נבלה אבל כנגד האש מותר לפי שהאש שורפו רק שיקנחנו מיד. וה״מ בטפה אחת מעלמא אבל אם נפל שפע כגון חצי כף אסור אף כנגד האש ואפילו יש שם ס׳ ברוטב ואם נפלה למעלה מן הרוטב מותר לעולם על ידי ס׳ עכ״ל.

62 סב

וה״ר יצחק ז״ל כתב בזה הלשון טפה שנפלה על כלי מספקא לן פרק דם חטאת אם מפעפע בתוך הכלי אם לאו. הלכך אם נפלה כנגד הרוטב ויש ברוטב ששים מן החתיכה מותר ממה נפשך אם מפעפע בתוך הקדרה הרי נתבטלה ואם אינו מפעפע אין בו אסור אבל אם נפל בריקנים שמא מפעפע עד סמוך לרוטב בדפני הכלי כל כך שאין ס׳ מן הטפה ונעשית אותו מקצת מין הכלי נבלה וכשיעלה הרוטב מן הכלי וילך על אותו מקצת כלי אוסר אותו ולפיכך אם מיד הניחה להצטנן שלא הגביה הרוטב מעת שנפלה הטפה עד שתצטנן לגמרי מותר. אי נמי בעוד שהוא רותח ינקוב שולי הכלי מתחת כדי שיצא הרוטב דרך אותו הנקב ולא ילך דרך אותו מקצת כלי ריקנית שנפל הטפה עליו שהוא אסור. והגיה הר״ף עליו ומיהו בקושי יש להתיר על ידי נקיב׳ קדרה דהא אי אפשר שלא ינענע הקדרה מעט ויגע באותו מקצת כלי שנאסר לכן טוב להמתין שלא יגע בכלי עד שיצטנן. ונהגו לאסור בשנפל בדופן כשלא נער את הרוטב ודוקא כשנפל שלא לצד האש אבל נפל לצד האש נהגו להתיר לפי שהאור שורפו ומיבשו מיד. ודוקא טפה בעלמא שהיא דבר מועט אבל אם נפל רוב חלב אין להתיר אפילו כנגד האש אלא אם כן כנגד הרוטב ועל ידי ס׳. ומורי רבי יחיאל אומר בשם הריצב״א שהיה מתיר גם שלא כנגד הרוטב אפילו שלא לצד האש על ידי ס׳ בע״ש ובי״ט עכ״ל. דין טהרת כלים הלקוחין מן הגוים תמצא בהלכות טבילה.

63 סג

יש דברים הרבה גזרו אותן חכמים לעשות סייג ולעשות גדרי׳ לגדרי התורה התמימה והם שאסרו לשתות עם הגוים במסבתם ואף על פי שיהיה הישראל שותה מכליו לבדו ואפילו יין מבושל שאין בו משום יין נסך ואם רוב המסבה ישראלים מותר. וטעם האסור שלא יבאו להתערב בהם משום חתנות. השכר שלהם שעושין מן התאנים ומן הרמונים ומן התמרים וכיוצא בהן אסור לשתותו עם הגוי במקום מכירתו שמא יבא לסעוד אצלם אבל מותר להביאו לביתו ולשתותו שם. יין תפוחים ויין רמונים מותר לשתותו בכל מקום לפי שאינו מצוי ולא גזרו עליו. יין צמוקים הרי הוא יין גמור ומתנסך:

64 סד

ואסרו לאכול פת של גוים גם משום חתנות ויש מקילין לקנות של נחתום במקום שאין נחתום ישראל מפני שהיא שעת הדחק אבל פת של בעלי בתים אין מי שמורה בה להקל שמא יבא לסעוד אצלם.

65 סה

וה״ר אהרן הלוי כתב דכל מקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפילו פת של בעלי בתים ואפילו במקום שיש פלטר ישראל מותר ליטול מן העיר פת בעלי בתים ולילך לאכלו בשדה אלא שהוא דבר מכוער לתלמיד חכם. ופת בעל הבית ביד פלטר מותר ופת פלטר ביד בעל הבית אסור. והרשב״א ז״ל כתב דבתר מעיקרא אזלינן ופת בעל הבית ביד פלטר אסו׳ ופת פלטר ביד בעל הבית מותר. ואם הפלטר הזמין ישראל הרי פתו כפת בעל הבית. ואם הגיע שם פלטר ישראל הרי פתו של פלטר גוי אסורה עד שימכור הפלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פתו של ישראל חוזר פתו של פלטר גוי להכשירו עכ״ל ה״ר אהרן הלוי ז״ל.

66 סו

ויש מחמירין עוד בפת בעל הבית ואומרים שצריך לעמוד שלשה ימים בלתי אכילה קודם שיאכל פת בעלי בתים אבל לאחר שלשה ימים מותר משום חיי נפש.

67 סז

וה״ר גרשום ז״ל כתב אפילו פת פלטר גוי אסור דמה שאמר אין כאן פלטר וסבורין העולם לומר פלטר גוי והוא לא אמר אלא פלטר ישראל אבל פלטר גוי ודאי אסור ואפילו זבנה מניה דהא ודאי סתם פלטר גוי זבין ולא דיק באסורין.

68 סח

ופת של גוים אפילו בביתו של ישראל אסור משום בשולי גוים וכן כל שאר בשולי גוים אסורין אפילו בביתו של ישראל אבל אם סייע ישראל אפילו בביתו של גוי מותרים כל שאר בשולין חוץ מן הפת שהוא אסור בכל מקום אפילו אם סייע ישראל עכ״ל.

69 סט

והר״ף ז״ל כתב בדינין שלו נהגו העם התר בפת של גוי׳ ויש לסמוך על הירושלמי דפ׳ כל שעה דאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור ודוקא משום שעבר עליו הפסח אבל בשאר ימות השנה מותר.

70 ע

וה״ר יצחק ז״ל כתב הפת עמעמו עליו חכמים והתירוהו וכו׳. ומיהו עיסה של ישראל שנאפת על ידי גוים אסור לדברי הכל ואין מוכרין אותה לגוים שמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל אם לא על ידי חתיכות קטנות או יחלקוהו לשפחות גויות העומדות בבית ישראל.

71 עא

וכתב הר״ף ז״ל ורבנו יהודה שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי שאין חתוי הישראל מועיל מכאן ואילך דכי היכי דאמרינן דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי ביד ישראל אין בו משום בשולי גוים מכאן ואילך הכי נמי נימא איפכא מיהו אומ׳ הר״מ דאפילו נאפת ביד גוי כמאכל בן דרוסאי מותר אף על גב שקרוב לגמור כל אפיתו מכל מקום כיון שמשביח עוד באפיתו מועיל בו חתוי של ישראל להכשירו וסופו ביד ישראל קרינא ביה כיון שמשביח עוד באפיה עכ״ל הר״מ. וכן עשה מורי ה״ר יקר מעשה בשם הר״מ. ומורי ה״ר טוביה היה חולק עליו. מכל מקום נראה פירוש הר״מ וכן נכון לעשות. עכ״ל הר״ף ז״ל.

72 עב

וכתב עוד בדינין שלו דין אוכלי ניבלא״ש וברצדיל״ש שהם מותרי׳ דאי משום בשולי גוים הא אמרינן קמחא עיקר ופת נמנו עליו והתירוהו ואי משום ביצים הא אזלינן בתר רובא. ואי משום טרופים בקערה לא חיישינן אלא אם כן יש ריעותא והיכא דליכא רעותא ליכא למיחש אבל אותן ניבל״ש יש אוסרין משום דאין לומר קימחא עיקר בניבלא״ש דאין בהן תורית׳ דנהמא מאחר שאין להם קבע לאכילתן. אבל רבנו יחיאל התיר אותן שאומר שכיון שנאפית כמין פת וגם אפייתן ביובש וגם לפעמים שקובעין סעודתן עליהם בפורים ומצריכין עליהן ברכת המוציא יש להם דין פת. ואותן הפנד״ש מדגים לא מבעיא שהדג אסור משום בשולי גוים אלא אף העיסה אסורה משום שמנינות הדגים.

73 עג

ואסרו בשולי גוים ואפילו במקום שאין לחוש לגעוליהן והכל משום חתנות ולא גזרו על זה אלא בדבר שאין דרך לזמן ובדבר שאינו ראוי לאכול בו הפת על השלחן של מלכים.

74 עד

הדליק הגוי האש ובשל בו ישראל או הדליק הישראל ובשל בו הגוי או אפילו לא עשה הישראל שום מעשה אלא שנער האש מעט או זרק בו עץ או שהגיס בקדרה התיר כל התבשיל וכן הדין בתנור שאפה בו הגוי הפת לפי שאין זה אלא להכרא בעלמא שהפת שלהן ותבשיליהן אסור.

75 עה

וכתב הר״ף ז״ל שמעתי דלא בעינן כונה בחתוי.

76 עו

הדברים שאינן נאכלים כמות שהן חיים כגון הבשר ודג תפל וביצה וירקות ושעולין על שלחן מלכים כגון בשר וביצים ודגים קטנים שמלחן ישראל או גוי בפנינו הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בשול ואם צלאן גוי אחר כך מותרין כדין כל בשול שבשל ישראל מקצתו וכתב רבנו יהודה שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי וכו׳ כמו שתמצאהו כתוב למעלה.

77 עז

דג שמלחו גוי או שעשנן עד שהכשירן לאכילה מותרין שאין אומרים מליח הרי הוא כרותח בגזרה זו ואין המעושן כמבושל. והקליות שלהן מותרות שאין דרך לזמן על הקליות.

78 עח

וכל דבר שיש לחוש לגעולי כליהן כגון הפולים והעדשים ששולקין אותן למוכרן וכן סופגנין ששולקין בשמן אסורין שמא בשלו אותן בכלי שבשלו בו בשר.

79 עט

גוי שבשל בלי כונה כגון שהצית אש באגם להעביר החציר או שחרך הראש להעביר השער מותר לאכול ממה שנתבשל בתוכו באותו מעשה.

80 פ

התמרי׳ שהיו מתוקי׳ מתחלתן אם בשלו אותן הגוים מותר אבל אם היו מרים מתחלתן אסורין וכן הבינוניים.

81 פא

השמן של גוי אסרוהו מתחלה ואחר כך נמנו עליו והתירוהו לפיכך אין לפקפק בהתרו ואפילו נתבשל השמן מותר שאין לאסרו משום בשולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי ולא משום געולי גוים לפי שהשמן פוגם הבשר ומסריחו. ויש מפרשי׳ משום כלים אינן בני יומן. ומזה הטעם מותר הדבש שבשלו אותו הגוים ועשו ממנו מיני מתיקה.

82 פב

כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין כגון זתים הכבושין וחגבים כבושין הבאים מן האוצר מותרין. וחומץ שכר של גוים אם אינו מן האוצר אסור לפי שמשליכי׳ בתוכו שמרי יין. וכל דבר שיש לחוש לתערובת יין אם היה היין יקר ממנו אין חוששין לו שאין אדם מערב היקר בזול שהרי מפסיד.

83 פג

קטן האוכל אחד ממאכלות האסורו׳ או שעשה מלאכה בשבת ובמועד אין ב״ד מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת אבל להאכילו בידים או להרגילו לעשות מלאכה בשבת ובמועד אסור. ומצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו׳.

84 פד

ואסרו חכמי׳ לאכול מאכלים שרוב נפש בני אדם קצה בהן ואע״פ שאין בהן צד אסור כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחם סרוח וכיוצא בהן וגם לאכול בכלים הסרוחין וגם לאכול בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל הדברים האלה בכלל אל תשקצו. וכל מי שאינו נזהר בכל זה מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאדם להשהות נקביו כלל בין גדולים בין קטנים שכל המשהה נקביו משקץ נפשו יתר על החליים שמביא על עצמו שמתחייב בנפשו על זה אבל ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים שלא יתרחק בפני אדם ולא ישקץ נפשו. וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושת וטהרה יתרה על נפשו וממרק נפשו לשם הב״ה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים אני ה׳: